קפה פת איננו 🔗
בפעם הראשונה, והאחרונה, שהייתי שם במארס 1968, שמעתי לראשונה את שאון מכונת האספרסו. וחשבתי אותו לרעש מטוסים. לא ידעתי באותם רגעים שהקפה שימש מיפקדת ההגנה עשרים שנה לפני־כן.
לימים ייעלם בית־הקפה ויופיע במקומו מגרש חניה.
לימים יופיע ב"כל העיר" ראיון עם שמואל טולדאנו: “תקופה מסוימת משרת שמואל טולדאנו בירושלים, במיפקדת ההגנה ששכנה בקפה פת (פינת הרחובות הנביאים והרב קוק), שבבעלות אביו של גדעון פת, שר המסחר, התעשייה והתיירות. לאחר המלחמה נושא שמואל טולדאנו לאשה את שולמית, אחותו של גדעון פת ובתו של בעל הבית”.
גדעון פת ישנו 🔗
עד שלא נתמנה גדעון פת לשר המסחר, התעשייה והתיירות, דיברו במקומותינו על משאיות. משנתמנה, אמר שאת הערבים צריך להסיע במוניות.
ואני רציתי לבקש מקום ליד הנהג. שאם סטייל – אז עד הסוף.
סטייה קלה 🔗
רוברט פרוסט, משורר: “שתי דרכים נפרדו ביער צהוב / וצר כי שתיהן לא אוכל לעבור / עובר אורח אחד. אז עמדתי לחשוב, / מסתכל באחת לאורכה עד הסוף, / אל מקום בו פנתה אל בין שיח אפור… // שתי דרכים נפרדו ביער עבות – / אחזתי בדרך עברו בה פחות, / וזה שעשה את כל ההבדל” (עברית ש. שתל).
כיפה אדומה, הבת של גרים, בסיום סיפורה: “בחיים אני לא אנטוש את השביל לבדי, כדי להסתובב ביער, כשאמא אסרה עלי לעשות זאת”.
גדעון פת, פעם שנייה 🔗
שר המסחר והתעשייה גדעון פת מתח ביקורת חריפה על הופעתו של ראש אמ"ן, אהוד ברק, בישיבת הממשלה שנערכה בבור הביטחון של המטכ"ל בסוף השבוע שעבר. “סיפורי כיפה אדומה”, הוא כינה את דבריו של הנ"ל.
הארץ רעשה.
אבל מה רע, בעצם, בסיפורי כיפה אדומה?
שוב סטייה קלה 🔗
חביב קהווג’י, ידיד משפחה בראשית שנות השישים בחיפה. לאחר מכן גורש מהארץ ונעלמו עקבותיו. אבו־חביב לימד את אבי בראשית המאה את האלף־בית. וכשהיה אבי על ערש דווי, לפני חמש שנים, הוא שלח אליו מכתב, ראשון ואחרון, שבו הוא דורש בשלומו ומאחל לו החלמה מהירה. המכתב, כדרך המכתבים, לא עזר הרבה, ואבי הקדים את אבו־חביב בארבע שנים.
הייתי יושב עם אבי, בשבועותיו האחרונים, מתחת למדפי הספרייה בביתנו בחיפה. על אחד המדפים עמד פסל קיטשי להחריד – כיפה אדומה והזאב, בטרם פורענות. אוזן הזאב קוטפה בגין נפילה.
לחביב קהווג’י היתה חנות למתנות בחיפה. הוא ואשתו הביאו לנו את הפסל הקיטשי מתנה כמה שבועות בטרם גורשו מן הארץ. אבי מעולם לא זכר איך קוראים לאשתו.
ומה רע בסיפורי כיפה אדומה? 🔗
ישראל לא אוהבת אגדות. אגדות במדינתנו הקטנה הן משהו מזרחי־לבנטיני מאוס מיסודו. מדינה ריאליסטית, ישראל. אם תרצו, אמר החוזה־הוזה, אין זו אגדה. ומאז נסתם הגולל על עולם מופלא זה. ומאז מתייחסים לאגדות כאל משהו שאינו שייך להוויה האמיתית של האומה הישראלית, שהיא אומת המעש וההגשמה.
בערבית אומרים לילא אל־חמרא (לילא האדומה) במקום כיפה אדומה. יש לזה קונוטאציות קומוניסטיות, ר"ל. וכפי שמתביישים להרים את הדגל האדום באחד במאי, כך מתביישים בכיפה אדומה. לא ירחק היום שבו יקראו לכיפה אדומה אסירת ציון.
אסירי ציון האמיתיים 🔗
הם כמובן ערביי ישראל.
ביום שני הבא תאשר הכנסת, ככל הנראה, את חוק קיצבאות הילדים בגירסתו המקורית. בחורי הישיבות יקבלו את קיצבתם דרך הסוכנות היהודית, כדי לעקוף את בחורי־העמידה הערבים. ואסיר ציון אבו־חצירא יהיה מאוד מבסוט.
לילא־אל־חמרא, קרי: כיפה אדומה, שלא התגייסה מעולם לצבא, תצא מופסדת מכל העניין.
מוסר השכל 🔗
גם בתור אגדה כדאי לך להיות יהודי יוצא צבא. על כל צרה שלא תבוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות