¹

י"ז באדר תרפ"ד (22.2.1924)

צפת עיר הקדושה, יום ג', י"ז אדר תרפ"ד²

נחמה יקרתי,

מה אומר ומה אדבר, אני מודה לאל על ההזדמנות הזאת שהביא אותי לידי נסיעה זו. מה מאושר אנוכי בזו הרגע מלא וגדוש עם מחזות הטבע, אין לך כל מושג על דבר הדרך הזאת שעברתי. ולרוב אושרי הזדמן לי בצאתינו מירושלים עוד נוסע, ערבי פלח שיודע כל כפר וכפר בשמו, ואני לא נתתי לו מנוחה כל הדרך והעשרני עושר רוחני. בכלל היה כל כך נֹח בלי שום עִכוב לרגע. באנו לטבריה בשעה אחת וחצי, אחרי שעמדנו זמן רב במאה שערים. בטבריה תכף מצאתי אטא [אוטו] לצפת. דרך מצוינת. באתי לראש פינה לפני השקיעה. עמדנו איזה רגעים. בדרך פגשתי באטא אחר את אחיו של פרידמן שהיה פעם אצלינו. הוא תכף פרסם בראש פנה על דבר בואי ועפו מכל הצדדים שלום עליכום ובן של בן־אריה רץ והביא לי את אבא. הספקתי לראות אותו רגע והאטא ברח. עם השקיעה באתי לצפת. התחנה של האטא על יד הדלת של משפחת הד"ר שפירה. על דבר קבלת הפנים תוכלי לשער בנפשך. הד"ר בחזקת היד השאיר בשבילי מִטה, ולוא אחרתי יום אחד כי אז היה עלי לחכות הרבה זמן עד שיפנה מקום. כעת אני בא מבית החולים. כבר שִׁלמתי ששה פונט, שזה גרוש בעד הכול. כעת נִתנה לי חופשה לטיל בצפת מעט עד שעה שתים. בשתים עלי להכנס כבר לבית האסורים בית החולים, נהדר, כנראה שלא אתחרט. הספקתי עוד בלילה לעשות סיור אצל גולני. את עובד ויהודה אמיתָיִם³ ראיתי הבוקר ומסרתי שעוד היום יבוא משה חברי לראות אותי. בבית אונגר הָיִתי ומסרתי שלום מצבי ונחמה.

כעת נשוב אל רשמי הדרך. בעברי את העמק הראו לי הרבה נגיעות של רכושינו הלאומי היינו את נוריס, מרחביה, בלפוריה, תל־עדשים, סג’רה, מצפה ומרחוק גם יבניאל. קרוב מאד לא הייתי בשום מושב, ומרחוק קצת זה עושה רושם כל כך עגום, כל מושב ערום אין עץ, אין ירק, כמו תחנות של אנשי צבא - - -. להשוֹת את ראשון [לציון] כאשר רואים אותה מרחוק את המושבות הגליליות זה פשוט מעורר חמלה או… אני עוד לא חותך מסקנות על דבר המושבים אך לפי ממבט החזותי ממעוף האטא, אפשר אם אהיה פנימה אשנה את דעתי. עכשיו על דבר הקולטורה שראיתי אצל שכנינו. עברתי הרבה כרמי זֵתים עתיקות, גם צעירים. מותר להם לבני דוד שלנו לבוא לקבל ממני שִׁעורים לגדל זיתים. עומדים עוד בתקופה לא רחוק מאדם הראשון. שמעתי הרבה שדִברו על דבר שכם איזה מקום מבורך, כֻּלו משקה. ובאמת מכל שעל אדמה יוצאים מַעינות, וטחנות של מים לעשרות פגשנו על מי המעינות, ובכל זאת עזובה בכל. אין להם שום דבר טוב, הכל מחכה לימות המשיח, שיבואו בעלי הארץ האמִתים ויוציאו יקר מגילו⁴. לדוגמא רואים במגדל מה שעשו אחינו שמה, איזה גן עדן. נסעתי באטא מטבריה יחד עם ערבים. הם הראו לי באצבע על השִׁנוי בין אדמה מושְׂלמית ועברית, והם מלאים התפעלות איך הפכו היהודים אדמת בצה מכוסה בוץ “סידרי” שאף פראי חיות לא מצאו שם מקלט, וכעת כרמי שקדים, זיתים, כל מיני ירק ותבואה מרהבת עין. ובמרחק איזה חצי שעה משם ישבו אטלקים, איזה מושב, אדמה נפלאה ובניָנים הֵכָלים. וכעט⁵ שַׁמָּה – – – שעריהם, המקום עזוב אין נפש חיה בכל החוה. ובדוים מוציאים את החלונות והדלתות להסקה. הפסוק הזה אומר דרשיני.

היה בדעתי לכתוב מכתב מיוחד לאפרת וצבי, אך אני מתעצל. כעת תמסרי להם תכף את רשומי. שלום לכולכם ממשפחת הד"ר.

שלכם מיכל.

תמונה 4

כ"ו באדר (2.3.1924)

בה"ח הדסה צפת, יום רבעי כ"ו אדר

יקרתי חביבתי נחמתי,

איש בשורה הנני היום. תמול לא נתנו לי לקחת עט ביד מפני שהוציאו לי את התפרים. כעת בִּקרני הד"ר שפירא ואמר לי שמחר נותן לי כבר חופשה לרדת מהמטה, אשר הייתי אסור אליה מיום השלשי העבר בתור אבטונומיה מיוחדה בכל כדור הארץ. דבר כזה אשר רק לבנות חוה ידוע הטעם הנחמד הזה, בשביל העֹני הזה שנפל בגורלכן לבד אתן צריכות לדרוש יותר זכויות. סלחי לי אולי חטאתי לנגדך בפרקים כאלה, אך האפשר לקבל מושג מהעִנויים טרם שמתנסים? לא ולא.

מצבי מצוין. אני כבר אוכל הכל חוץ מלחם. אני מתפלא איך אפשר במצב כזה לדרוש אוכל, אך הטבע עושה את שלה. מה שנוגע לשׁנה עשתי שמיטה, אבל אין דבר, פָּנַי טובים ומקבל מחמאות אצל האחיות בעד התנהגותי עמהן שאיני מכביד עליהן כיתר החולים. יש טִפוסים פה שאני מתפלץ לראות את התהנגֻתם עם הבריות העדינות והחביבות והמסורות – בכל כך גסות, למטה מכל ביקורת.

דִברתי עכשיו עם הד"ר ש' בנוגע לסיורים במושבות הגליל אחרי שאצא לחֹפש, ואמר שבשום אופן לא ירשה, אך ישר על האטא הביתה. ומה לעשות, כך גרם שאראה את ארצנו מרחוק כמו משה רבינו בשעתו.

אני מצאתי לי עבודה גם בשכבי במטה פרקדן: הווה מורה לאחיות הדסה טרמינים [מונחים] בעברית אשר לדאבוני לקויים פה מאד, אף כי הדִבור העברי שולט פה בכל תקפו. עד היכן הגיע, עד כי הערבי המשרת מדבר רק עברית. האם לא ימות המשיח?

גם בשכיבה פרקדן רואה לפני את הר כנען בכל יפיו, ובכל רגע טסים עליו איטאים [עֵיטים], זה עולה וזה יורד. וכמה מזכירני המקום הזה את עברי בהיותי בן עשרים ושלוש, ילד חלומות תנ"כיות. ואז בכל שבת טִפסתי על ההרים האלו לבקש את העבר הרחוק אשר על כל שעל, ומצֹא פה עוד שריד ההסטֹריה שלנו, ומה נעים לי כעת לעשות החזרה. טוב מראה עינים עם הלך נפש, מעז יצא לי מתוק. יש כאלה שתמיד מתחרטים על ימי הנוער. אם הם שבים למקום שבִּלו ימי הילדות, אז הגעגועים אוכלים אותם בזכרם והשְׁותם עם הזקנה. ואני לא כן עמדי. נעים לי מאד בהיותי בן ששים לעלעל את ספר זכרונותי.⁶ אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפר עלי, אין כלל מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי עד היום, מִלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה. אני מסכם ברגע זו את כל ההתקדמות שבאו במשך הארבעים שנה שחלפו, ויוצא סך הכל לא רע. מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, אך אל לנו לשכוח כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן. אני מתאר לי עד כמה את תצחקי לפטפוטי זה, אך מה עלי לעשות? אין לי עבודה אחרת יותר נעימה ואתך הסליחה.

שלום שלום לכלכם, לאפרת שלחתי רק מכתב אחד בודאי תתחלקי עמדה לפי שעה.

שלך מיכל

דרישת שלום חמה ולבבית לידידתי היקרה נחמה. כאשר יבוא בעלך הנכבד, כעת חולי המקשיב, הביתה הוא יספר לך מחיינו פה בגליל הנחמד.

ידידך ד"ר אריה שפירא

כ"ז באדר (3.3.1924)

צפת, ביה"ח הדסה, יום ה כ"ז אדר

יקרתי נחמתי,

הרגע הזה הוא רגע הסטורי בחיי. בזה הרגע ירדתי בפעם הראשונה מהמִטה. זאת אומרת הרשיון קִבלתי מהם לפני איזה שעות, אך ההתכוננות לזה מצדי ארך איזה שעות כי פשוט לא הרגשתי אומץ בי. אך סוף סוף החלטתי, עברתי את החדר בעזרת אחות נעימה. הד"ר שמח מאד מעבודתו, ונוסף לזה יש לי מזל נגד אחרים. הפעם אני יושב על כסא אצל שולחן ולא פרקדן. התביני מה זה?

לפני הצהרים קבלתי את מכתבך הקצר מכ"ד דנא [הזה]. נעים מאד היה לי לשמוע את סִדור העבודה שנמשך באנרציה [בהתמדה]. היום היה שאר רוח עלי, וכתבתי מכתב מלא רגש להג' סולד.⁷ אני בטוח שהמכתב יִשאר אצלה באלבום לזכרון. יצא מוצלח מאד, בלי פטפוט אבל חריף.

אני התאֹננתי על משה אמיתי שלא בא לבקרני עד היום, והנה בִּקרני עובד בנו היום ואמר שביום ראשון זה נסע ישר ירושלימה בדבר ענין נחוץ. חבל, אפשר מאד שלא נִפגש, בודאי יהיה בראשון בזמן שהותי פה.

משפחת הד"ר שפירא ממלאים את תפקידם על צד היותר חביב. כֻּלם מביטים עליהם כעל קרובַי ומקנאים בי. סִפרתי לך על דבר נתוח מסוכן שעשה ביום ראשון זה, ובעצמו אמר לי שנתוח כזה לחיים ולמָות. אך בראותנו את החולה אחרי הנתוח סָפרנו את השעות מתי יסגור את עיניו לנצח. אך פלא, היום כבר יום החמִשי ולהחולה הולך וטוב. אבל איזה מסירות, איזה נפש עדינה! כמה פעמים באמצע הלילה התעוררתי והנה הרופא גחן עלי להרגיש איך אני נח. וכך לכולם בלי יוצא מהכלל. איזה אושר לבית חולים זה שרכש מרגלית כזו. במחלקת הגברים יש מקום בצמצום ל־16 מטות, והאם תחשבי שיענה ח"ו לחולים – אין מקום! לא, זה לא בטבעו כלל. עומדים כבר מִטות בפרוזדור ועוד ידו נטויה. – – – כעת צעירים מכל הגליל להפטר מצרותיהם העתיקות. הוא מקבל פרסום גדול בתור רופא ובתור איש. הלילה הביאו שוטר ערבי שבלי צדִיה ירה חברו בו. באחת שמעתי את קולו של ד"ר ש'. נפחדתי, ואמרו לי את הסבה. בחצי שלוש הלך לישון – השתיק מעט את החולה והלך לו. בחמש ממש בא כבר לחדרנו מוכן ומזומן לנתוח של הערבי. הישנו עוד איש כזה? ועם כל זה אין רגע שיהיה מורגז, ולכל השואלים הטרחנים עונה באיזה נעימות עד שהם בעצמם עומדים ומתפלאים על טוב לבו. ואם נמצאים איזה חולים שמחלתם ממושכה והם עוד ירושה מד"ר גרי, וכמובן לבם רע עליהם, תמצאו את הד"ר אצל מִטותיהם, לוחש להם על אזניהם סִפורים ומשלים, כאב רחמן עם בנו יחידו.

וזה מפליא אותי עוד יותר מכל, כי מכל הפקידים והאחיות נודף אליו רק חִבה ורֵעות. לא כמו שנהוג ביקב שלנו. וככה מצאתי בהתנהגותו בביתו, איזה פנה שקטה ושלוה, איזה רוך, איזה יחוס [יחס] של אהבה עדינה! כעת אני מבין איך השתמר בקרבם שלשים ושלש שנה אהבה בלתי מגודרת [ללא גבולות]. צדקת נחמה. אני לא פגשתי כמותם בכל חיי. היום היה יום הביקורים. בִּקרני מר גולני, עובד אמתי וגם כל משפחת שפירא. הוא לא חפץ לעשות בשום אופן שום יוצא מהכלל לבני ביתו לבקרני חוץ מהזמן הרשמי, ולא מועיל כל הפצרותיהם. מאין לאיש בְּלי מדה עקביות כזו? נשאר לי פה סימן שאלה בלתי מפותר.

חפצתי מאד לדעת משלום כל המשפחה מה שנוגע לבריאות, כי פה פרצה מחלת השפעת באֹפן אפידמי, אך בלי תוצאות רעות […]

מסרי שלום לכולם ובפרט לאמא. אמרי לה בקרוב אעשה לה קידוש.

שלך מיכל