א.

אני, שיליד עיירה יהודית הנני, איך הגעתי לידיעת קציר שעורה? בסביבת עיירתי השתרעו אחוזות הבארון דוד גינזבורג, שאצלו שימש א. ד. גורדון ז"ל כפקיד. צעירים רבים, שדגלו בציונות, הכשירו שם את עצמם לקראת חיי עבודה בארץ ישראל. היו שעבדו בסלק בשביל בית־החרושת לסוכר, היו שלמדו להיות עגלונים, ואני ועוד חברים אחדים בחרנו בחרישה, זריעה וקצירה.

בבואי לראשון לציון, אל האכר צ.. והוא אמר לי כי העבודה המצויה אצלו אינה מתאימה לי, וכי פועל העובד אצלו חייב לדעת לקצור, – עניתי לו: “אני בקי בעבודה זאת”. הביט בי בתמהון, כמתהלל לשוא הייתי בעיניו. בצאתי לשדה לא פיגרתי אחרי הקוצרים האחרים. צר היה לי רק, שהשעורה נמוכה מאוד, לא כקמת השעורה המצויה בשדות אוקראינה, אשר סוס ורוכבו יכולים להסתתר בתוכה, – והיה עלי לקצור אותה בעמידה, על הברכים.

בצאתי בוקר אחד לעבודה, וסלי מלא אוכל ליום שלם: לחם, זיתים ועגבניה, ובידי כד מים ועל שכמי המעדר, פגש בי חבר והתלונן כי זה ימים אחדים הוא מהלך בלי עבודה. מה עשיתי? – נתתי לו את סלי וכל אשר בו, יחד עם כד המים והמעדר, ואמרתי לו: “לך אתה תחתי למקום פלוני ותעבוד שם”, ומאז הונהגה בינינו “גמילות־חסדים” מעין זו, של ימי־עבודה. והיו כאלה שהחזירו אחר כך ימי עבודה משלהם לנצרכים אחרים.

באותם הימים נלאיתי מן השיטה אשר כל יחיד נהג לחזור על פתחי האכרים בשעות הערב לבקש עבודה. התאספנו ובחרנו בחבר אחד, שהוא ירכז את האינפורמציה בענייני עבודה. בחרו בי לתפקיד זה וקראו לי “אינפורמטור”, ובזה הונח היסוד ללשכת־העבודה.

שנתיים עבדתי בראשון־לציון. משם עברתי לואדי־חאנין (נס־ציונה). ומכיון שלא חפצתי להיות משגיח, ועבודה אחרת לא היתה במקום, עברתי אחרי שנה של חוסר־עבודה לפתח־תקוה.

ערב אחד נכנסתי למלון רבינוביץ, והנה פועל שוכב שם בחום גבוה על דרגש עשוי שני ארגזי־נפט, שני קרשים ומחצלת קרועה. ניגשתי אליו ונגעתי במצחו, והוא לוהט מחום. ידעתי, שצריך לשים תחבושת קרה לראשו. אבל קרח אי־אפשר היה כמעט להשיג בארץ, וגם כלים לא היו ברשותי, מצאתי קערה באשפה, ניקיתי אותה, השגתי שתי מגבות והתחלתי לטפל בחולה. כעבור שעה־שעתיים, בפקחו את עיניו, אמר: “החייתני, מי אתה? במה יכול אני להודות לך”? עניתי: “בשעה שאני אהיה חולה, – תעשה אתה לי אשר עשיתי אני לך”. אותו חולה היה נטע גולדברג (הרפז). מן היום ההוא התחלנו לחשוב על יסוד קופת חולים. ואולם עד שנוסדה, היה צבי ליברמן מרפא כל חולה באספירין ובחינין, ושיטתי אני היתה אחרת: חבר כי יחלה. הייתי קודם כל משקה אותו תה בקוניאק. בית המרקחת שלו היתה תחת מיטתו ובית המרקחת שלי ־ תחת מיטתי.

ב.

בראשון־לציון לא נשארתי זמן רב, כי נמשכתי אחר עבודת האדמה – אני לא גרסתי כי עבודות היקב נחשבות אף הן לעבודה חקלאית. בעזרת בית לובמן (דוב חביב) ובית פוחצ’בסקי, שהמליצו עלי כי אני פועל רציני, נתקבלתי לפרדסו הפרטי של בריל המנוח (הוא היה המנהל הראשי של פרדסי הבארון), והכתירוני בתואר פועל ראשי, אז התחלתי לקבל פועלים יהודים לעבודה והוכחתי לבעל הפרדס, שהדבר אינו עולה ביוקר כל־כך, כפי שחשבו, וכך עברה עלי שנה וחצי. פעם נסעתי לועידת “פועלי־ציון” והשארתי את אחד הפועלים להיות ממלא מקומי בהנהלת העבודה בפרדס, אותו זמן בא בריל לנס־ציונה, וכשלא מצא אותי במקום התרעם מאוד ושינה יחסו אלי לרעה.

באותה ועידה נתקבלה החלטה, שחברי המפלגה אסור להם להיות משגיחים. הסברתי למר בריל, שאני רוצה לעבוד ככל פועל ולסדר את העבודה, אך לא להיות אחראי בעד עבודת הזולת, – והוא הסכים. כשהגיע האחד במאי שיחררתי את כל הפועלים, סגרתי את שער הפרדס ונשאר בו רק השומר הערבי. ודוקא ביום זה בא בריל ומצא את פרדסו סגור ומסוגר. קרא לשומר, שנבהל מאד, היות ואני הסברתי לו כי היום חג גדול ואסור לעבוד בו, והוא ידע שבריל שומר מצוות הוא, והנה הופיע פתאום ביום החג. לאחר המעשה הזה פיטר אותי בריל. לקחתי את חבילתי בידי, הלכתי לפתח־תקוה, ומצאתי שם עבודה בפרדסים.

בפתח־תקוה היו הרבה משגיחים יהודים, שלא הסכימו לקבלת עובדים יהודים. קל יותר ונוח היה להם לעבוד עם פועלים שאינם יהודים – הפועל הערבי היה נכנע למשגיח ומשמש אותו כמשרת. אז ביקשנו דרכים. שלא להיות תלויים בקבלת העבודה במשגיחים הללו וניסינו להשיג עבודות בקבלנות חלקית.

סידרנו מעין לשכת־עבודה, שקראנו לה בשם “ועד אינפורמציוני” – זה היה עוד לפני הועידה החקלאית הראשונה. עבודת הועד היתה לקבל עבודה ולחלקה בינינו. בעבודה קבלנית היה שכרנו גבוה יותר מבעבודה יומית – בשעה שהשכר היה שמונה גרוש ליום בעבודה יומית, היינו מגיעים בקבלנות עד עשרה גרוש ויותר ליום ובפחות שעות־עבודה.

אותה תקופה היו בין חברי “פועלי־ציון” יותר מחוסרי־עבודה מאשר בין חברי “הפועל הצעיר”. אז הוקמה עין־גנים על־יד פתח תקוה, ותשעים ושמונה אחוזים ממתישביה היו חברי “הפועל הצעיר”, ובעלי הפרדסים המעטים שרצו בעבודה עברית, ביכרו את חברי “הפועל הצעיר”, שראו אותם כלאומיים וציוניים יותר, לעומת חברי “פועלי־ציון” שנחשבו למהפכניים.

אז צץ בקרב חברים של “פועלי־ציון” הרעיון להקים “קבוצה”. וזו היתה ההתחלה לקבוצת “אחוה”.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תרע"ד–תרע"ח

הקומונה של הפועלים בפתח־תקוה הוקמה בזמן של רעב ומצוקה עבודת כפיה (“סוכרה”) מטעם השלטונות התורכיים, רדיפות חיפושי “פרר” – עריקים – בימי המלחמה. קומונה זו נוסדה בחורף שנת תרע"ה (ראשית 1915) ונתבטלה בקיץ תרע"ו.

*

שני סימנים ליום הכרזת “המורטוריום”, הוא היום בו נכנסה תורכיה – המושלת על ארץ־ישראל בימים ההם – למלחמת הדמים העולמית לצד גרמניה ואוסטריה וגרוריהן, נגד רוסיה, אנגליה, צרפת, ואחר כך גם – ארה"ב, 1) אותו יום – תשעה באב תרע"ד היה; 2) בו ביום הגיע לארץ אברהם הרצפלד ובא ישר לפתח־תקוה. הוא – כך אמרו עליו – סגר אחריו את שערי הארץ לעליה השניה. ועוד אומרים עליו: “כי למחיה שלחהו אלהים לפנינו”. אך בא לפתח־תקוה ומיד נכנס בעולו של ציבור הפועלים במקום, לדאוג למזונותיו.

*

ימים מספר לאחר יום תשעה־באב הנ"ל הפסיקו הפרדסנים את עבודת פרדסיהם ונעלו את שעריהם. באותו זמן כבר נסתיימו עבודות קטיף השקדים ובציר ענבים, ורוב ציבור הפועלים בארץ, ופועלי פתח־תקוה בתוכם, נשארו ללא עבודה. ציבור הפועלים בפתח־תקוה מנה אז כאלף איש, וביניהם למעלה ממאה נפשות חברי קבוצת “אחוה”.

רק חלק קטן מהם המשיך עוד בעבודה, בזכות הסכומים שנשארו חייבים לפרדסנים בעלי השטרות".

בימים שקדמו למלחמה, בעת המצוקה בכסף בישוב, קיבלו פועלים רבים מבעלי הפרדסים שטרות תמורת עבודתם, ויש שנתנו שטרות למפרע. ואת השטרות האלה החליפו בכסף בבנקים. והיו עוד פועלים מעטים, אשר נשארו בעבודה, הם אותם היחידים שהתגוררו בפרדסים, והיו עובדים במנועים ומכוני המים להשקאת הפרדסים בקיץ, והיו שומרי הפרי הבשל בחורף. אלה נקראו בפי הפרדסנים,דער מענש", או,בויארג’י", אפס, גם העובדים לא קבלו משכורתם, כי לא היה כסף לבעלי הפרדסים.

*

ועד הפועלים (מועצות פועלים במושבות טרם היו) בפתח־תקוה היה אובד עצות; מחסן המכולת של מטבח הפועלים התרוקן. כי החנונים חדלו לתת בהקפה. היה מחסור בצרכי־אוכל. המעט שהיה חלקו הגדול נלקח לצבא התורכי, או הוסתר במקומות שונים, ותושבי הארץ החלו להרגיש רעב, וביחוד ציבור הפועלים.

באברהם הרצפלד שאך בא לארץ, הכירו הפועלים כוח מארגן ועסקן המוכשר לעמוד על זכויות הפועלים. עוד מעלה מצאו בו, כי חשבוהו לבלתי מפלגתי, אף כי כל מפלגה חשבה אותו לאיש בריתה. הרצפלד בעצמו היה אומר: איני שייך לשום מפלגה, אף לא למפלגת ה"בלתי מפלגתיים", ובאספה כללית של הפועלים, שמנתה 175 משתתפים נבחר הרצפלד בהרמת 174 ידים, וחסרה יד אחת ־ זו שלו עצמו. יתר הנבחרים היו: גוגול, אהרן דיזיק, רפאל וויניק ודוד בדר. שני האחרונים – חברי קבוצת “אחוה”. דוד בדר נקבע כמרכז העבודה, או כפי שנקרא אז – “אינפורמטור”.

על בדר הוטל ללכת מכרם לכרם, מפרדס לפרדס, מבית לבית ולחפש עבודה, רק עבודה, שלא לתת לפועלים לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי חטא. והכל היה טוב: שטרות, התחייבויות, פתקאות. ועל הרצפלד הוטל להיות מעין “חלפן”, להחליף את השטרות ואת הפתקאות ואת ההתחייבויות בכסף, וכן את כסף הנייר מאותו הזמן – בנקנוטים בלע"ז – בכסף קשה. והוא היה מומחה לכך. כל ההתחייבויות היו למועד שנה אחרי המלחמה. תמורת זה אפשר היה להשיג קמח ובורגול.

*

אפס, בכל אלה לא היה להשביע את ציבור הפועלים, וגם במושבה החלו להרגיש רעב. ועד המושבה (מועצות מקומיות טרם התקיימו) הקים מאפיה למען מכור לחם בזול להמונים, וכן יסד מחסן קמח, כדי למנוע ספסרות בקמח, מנהל המאפיה היה אחד מבני משפחת גיסין. גם הוא היה מקבל שטרות מפועלים, אבל רק שטרות של נותני עבודה, אשר לפי שיקול דעתו הם נאמנים לפרוע את השטר במועדו, אם כי בגוף השטר לא צויין מועד הפרעון – היה ידוע לכל, כי מועד הפרעון הוא שנה לאחר גמר המלחמה, הוא גמר המורטוריום. הקמח והלחם היו מעורבים בקמח דורה, למעלה מ־60%.

והנה קרה המקרה שלא היו שטרות לתת למנהל המאפיה, והפועלים רעבו ללחם. עברו כך יום ויומיים. אמרו: מה נשב רעבים – ובמושבה יש מחסן לחם, נלך ונפתח את המחסן ונאכל לשובע.

התאספו כ־25 אנשים והלכו לקצה המושבה, מקום המחסנים. מנהיגי הפועלים ניסו לשדלם ודיברו על לבם שיזדיינו בסבלנות, הרעב והצעקות הגיעו לבית יעקב ופולי קרול, והם יצאו לראות על מה הרעש. (יעקב קרול, בעל פרדס גדול בפתח תקוה, אשר עבד רק בעבודה עברית והיה בידידות עם ציבור הפועלים). כאשר נודע לפולי קרול סיבת הרעש ־ ביקשה לחכות רגע קט, נכנסה לחדרה, הוציאה את כל תכשיטיה, זהב טהור, ומסרה לידי דיזיק. מיד נקנו מספר שקי קמח, אשר הספיקו לימים אחדים.

*

והנה באו ימות הגשמים. האניה “וולקן” שהפליגה – לפי השמועה מאמריקה טעונת מזון לישוב, טרם באה, ואף עזרת חברת “עזרה” של יהודי גרמניה בוששה לבוא. בציבור נראו אותות יאוש. באותו זמן קמה בישוב תנועת הגירה והאחראים אמרו לעמוד בפרץ וקראו: יהודים, אל תרדו מצרימה! אך בו בזמן עמדו אניות בחוף יפו לקחת יהודים מכאן, מקודם למצרים, ואחר כך לארצות שמשם באו. ואז בא היום השחור: חטיפת יהודים בכוח ושילוחם באניות מהארץ – בידי השלטונות התורכיים. השתררו דכאון ויאוש.

גם בקבוצת “אחוה” נראו אותות רעה. במחסן צרכי האוכל נשארו עוד מעט עדשים, מעט בצלים, חצי פח שמן וקצת בורגול. ניקרה הדאגה ליום מחר. אין במה לקנות ואין מה לקנות. ובערב אחד, לאחר התרוצצות וחיפושים, בהתאסף חברי הקבוצה לחדר האוכל לארוחת הערב – והנה, לתמהון המגישות, חברי הקבוצה אינם נוגעים באוכל, והם מתלחשים ביניהם. כששאלו: מה קרה כאן, מדוע לא אוכלים – קם אחד מהחברים ואמר: איך נוכל לאכול, כאשר רק במרחק כמה מטרים מאתנו יושבים פועלים בלי אוכל מיום אתמול. במטבח הפועלים לא בישלו אתמול, וגם היום לא בישלו. באותו מעמד נתקבלה הצעת חבר: להעביר כל שהוכן לארוחת הערב בקבוצה – למטבח הפועלים, וכן להעביר לשם כל מה שיש עוד במחסן הקבוצה.

וכן עשו. באותו ערב אכלנו כולנו יחד ולמחרת הוחלט על קומונה של כל ציבור הפועלים בפתח־תקוה.

ועד הפועלים שנבחר בתחילת ימי המצור, הוא גם נבחר לועד הקומונה מהם מקבוצת “אחוה”: רפאל ויניק, יעקב פרוז’נסקי, נטע הרפז ודוד בדר.

*

זמן לא רב לאחר יסוד הקומונה נתבשרנו על בוא אנית “וולקן”, שהביאה צרכי אוכל בשביל הישוב. הפועלים הרעבים גמרו אומר שלא לאכול “נהמא דכיסופא” – (לחם חסד), וביקשו לשלם בעבודה תמורת צרכי האוכל שעלו בחלקם.

באותה תקופה באה גם עזרה מיהודי גרמניה בזהב, וכן הגיעו סכומי כסף מארצות נייטרליות דרך קופנהגן. נוסף לכך, נמצאה אז לפועלים עבודה מרובה במלחמה בארבה, שפשט אז בכל הארץ והעמיד בסכנה את המשק החקלאי. אולם מאידך גיסא, החלו רדיפות מצד השלטונות התורכים בחיפושים אחר “פרר” (משתמטים מהצבא), בשילוח אנשים לעבודת כפיה (“סוכרה”). רבים מהפועלים, חברי הקומונה, הסתתרו או עברו לעבודות הממשלה בבאר־שבע, בתול־כרם, ביערות חדרה ועוד. כה נתפרדה הקומונה.

הקומונה התקיימה מראשית שנת 1914 עד יולי 1916, והיא התחסלה בלי הפסדים ובלי חובות. מה שאפשר היה להשיג קנו בפתקאות עבודה אן בכסף מזומן.

קבוצת “אחוה” יצרה את יגור, וחברים מוותיקי קבוצת “אחוה” הקימו את חבורת “מעבר”, ומחבורת “מעבר” צמחה גבעת־השלושה.

גבעת־השלושה הורתה ולידתה בחבלי הלבטים של כיבוש־עבודה. בימים ההם, ימי העליה השניה, נראוּ כגורם מפריע להכנסת פועלים יהודים לעבודה בפרדסים – המשגיחים היהודים, אלה “השועלים המחבלים”. כאשר קראנו להם אז.

מלחמה זו היא שהולידה את הרעיון, להשתחרר מאפוטרופסות המתווכים, להתארגן בקבוצה, שתקבל על עצמה מאת המעביד את ביצוע העבודה כולה, על תפקידי המשגיח שבתוכה. סילוק מרותו של המשגיח נראה אז כשלב המקרב אל ההגשמה את עקרון העבודה העברית, והרמת קרנה. כך צמח רעיון הקבלנות החקלאית, שהקיפה עיבוד חקלאי כולל. החל מהכשרת הקרקע ועד עבודת האריזה.

בתולדות השתרשותו של הפועל העברי בחקלאות היה זה נסיון נועז ומהפכני מאוד. ציבור הפועלים היה קטן, חבלי ההסתגלות לעבודה קשים ומרים, והעמידה בהתחרות עם הפועל הערבי, המושרש ובעל הנסיון בעבודה בפרדסים – לא היתה קלה כל עיקר.

נחמן סירקין הגה אז, את הרעיון לייסד בארץ ישוב חקלאי, משותף לפועלי־ציון באמריקה ובארץ־ישראל. האחרונים יבנו את הנקודה ויעבדו את הקרקע, והראשונים יבואו להתנחל עמהם יחדיו. הרעיון בצורתו זו לא נתגשם, אך כמה מתלמידי סירקין בארץ נאחזו בו, והחליטו להקדים להגשמתו הכשרה חקלאית.

כך נוצרה קבוצת “אחוה”, כקבוצה החקלאית הראשונה והגדולה שכללה למעלה ממאה חברים. מבחינה ארגונית היתה “אחוה” כעין “יכין” בזעיר־אנפין. כמה עשרות פרדסים במושבות יהודה ובמקוה ישראל עובדו ע"י חבריה.

לימים יסדו חברי “אחוה” את “יגור”, שנקראה “יגור־אחוה” עד הסתפחותה אל הקיבוץ המאוחד.

מיסדיה של קבוצת “אחוה” הם גם מיסדי חבורת “מעבר”. הבניה בעיר טרם החלה אז, בסוף ימי העליה השלישית, במלוא היקפה, ויצא הקול במחנה: חזרה אל המושבה, אל העבודה החקלאית. את חבורת “מעבר”, שהוקמה אז בפתח־תקוה, עברו מאות פועלים שהכשירו עצמם לעבודה חקלאית והתישבותית. הקמת “מעבר” גררה אחריה יסוד קבוצות רבות לעבודה במושבות, (“על המשמר”, “פלוגת הדרום” ברחובות). עד שהגענו אז ל־2000 פועלים בפתח־תקוה, שקיבלו עבודות רבות בקבלנות והנחילו נצחון לרעיון כיבוש העבודה.

ע"י איחוד חבורת “מעבר” ו"פלוגת עין חרוד" בקיבוץ המאוחד קם המשק “גבעת השלושה”. הח' אחוה (לפנים – יעקב פרוזנסקי) עלה על הגבעה ואמר: כאן תקום קבוצתנו, קבוצת אחוה. אולם נטע הרפז כינה את המקום “גבעת השלושה”, על שם שלושת החברים, מפועלי פתח תקוה, שמתו במלחמה העולמית, אחרי ענויים רבים, בבית הסוהר בדמשק: שטריפלר, מהרינג, וגרוליך, זכרונם לברכה.

תש"י (28.4.50)

זוכר אני: לפני 25 שנה ידעו כולם באֵם המושבות אשר ביהודה, על מה נשים מתות בשעת לידתן ועל מה ילדים קטנים מתים. אחד מזקני המושבה העיז להכות על הלחי איש שעבר במושבה בשבת ומקלו בידו (אכן המוּכה הגיש את דינו לפני ועד המושבה והמכה הצטדק ואמר, שלא ידע שבעל המקל הוא ד"ר מאמריקה וביקש סליחה). אשה שעברה את המושבה בשבת ושמשיה פתוחה בידה קראו אחריה מהחלונות ומספי הדלתות “הפקרוּת” “אפיקורסית”, “אסור”, “מוקצה”. שרשראות של ברזל גדרו את רחוב פינסקר ורחוב גיסין, סמוך לתקיעת השופר, לפני הדלקת הנרות בערב שבת או חג, שלא ייכנסו בעגלה או ברכיבה.

והזוכרים אתם, ותיקים, את חג השבועות לפני 21 שנה? ששון ושמחה בין ציבור הפועלים ביהודה: אחרי משא ומתן ממושך בין מנהיגי המפלגות הוּשג הסכם על הקמת ההסתדרות החקלאית. בארץ היו אז 3 מפלגות, פועלי ציון, הפועל הצעיר והבלתי מפלגתיים, אשר מהם היו “נוטים” חלק לימין וחלק לשמאל. הוחלט שהועידה הראשונה תהיה בעין־גנים בחג השבועות. בציבור – הכנות, אספות, כל 12 פועל בוחרים ציר, וראו פלא: הצירים שוים במספר, שליש ל"הפועל הצעיר", שליש ל"פועלי ציון" ושליש לבלתי מפלגתיים, שגם הם בתוכם מפולגים שווה בשווה, חציים נוטה הנה וחציים הנה. והנה בא יום הוועידה. מכל הדרכים הולכים לפ"ת. מיפו דרך חזרזור מראשון לציון, נס ציונה ורחובות דרך בית דגון וכפר נענה, מלוד ומחוּלדה דרך וילהלמינה. גם מהשרון, כלומר, מכפר סבא בא ציר על סוסתו. והבאים – מי במקלו ומי בתרמילו, זה בעגלה וזה ברכיבה, וכולם לעין גנים. והמושבה פתח־תקוה – כמרקחה. צועקים חמס: “האפיקורסים”, “הגויים”, “אסור לרחם”, אחת דתם לחרם. כל החשוד בהליכה לעין גנים נסקל באבנים, קולל.

הועידה נפתחה (בזמנה!) ובמושבה – אספה כללית, אספת עם בבית הכנסת. וזמן רב אחרי הועידה הזאת סבלו הפועלים “צרות צרורות”. האכרים המעטים שנהגו לתת עבודה לפועל עברי התביישו ונמנעו.

ומי איננו זוכר אותו מעשה במעט הקמח שחברי הקומונה בזמן המלחמה השיגו ביום ו' אחד אחרי הצהרים ולשו ועשו ככרות לחם ובינתיים הגיע זמן מנחה, והתנור הוא מול בית הכנסת, ונכנסה עדת יהודים וקלקלה את הלחם שהיה מוכן לתנור והוציאו את הככרות שכבר היו בתוך התנור וטרם נאפן.

וכעת? “נותקה השרשרת” ברחוב המושבה. כולם שוים. אין חיפוש חטאים. אלה שאסור לרחם עליהם כבר בוחרים גם נבחרים, לוקחים חלק בהנהלת המושבה, מחווים דעה. נשתנו סדרי קדם. אבל סדר אחד קיים בכ"ז עד היום – חרם על העובד. כאז כן עתה, ולא רק האפיקורסים מוחרמים. גם קבוצת “בני עקיבא”, שאינם חשודים בסוציאליזם, אשר במעונם תמצאו גם תפילין, גם עין יעקב, ואחרי האוכל ברכת המזון – גם הם בלי עבודה ובלי גג לראשם. השרשרת הזאת לא נותקה. חוליותיה שוּנוּ, והיא – לעולם עומדת.

תרצ"ז.

בסוף השנה, בדיוק בחודש אלול תרפ"ו, ואני בפתח־תקוה “המרכז” כמו שקראו אז את לשכת העבודה. אחורי גבי 2500 פועלים, ביניהם 1500 מרוכזים בל"ג קבוצות, וקיבוצים וכולם צועקים לחם ועבודה. אני מתרוצץ בפרדסים, בשוקים, ואפילו בבתי כנסיות, לחפש עבודה לדורשיה. עונת הזיבולים, עונת 22 שילינג עבור תיבת תפ"ז בליברפול. מקבל אני לזבל את ה־70–80 דונם פרדס של מר יסיר, הוא יהודי ששיבה זרקה בו. וימים הנוראים הנה מתקרבים, כנראה שהסיר ידו מעל לבו ומסר ללשכה את הזיבול. והזבל היה לא רק רטוב, כי אם פשוט מהול במים, אבל קבלתי. ובבשורה להלשכה אני מודיע שמחר אנו שולחים 20 איש לפרדס מר יסיר. התחילו לזבל ויחד עם זה לחרף ולגדף אותי ולקלל שלא בפני על המציאה הזאת שנפלה בחלקם של קבוץ “העובד”.

והנה אחרי יומיים של זיבול במקומות הכי רחוקים מודיע לי מר יסיר ע"י בא־כוחו המשגיח, שלימים אחדים הוא מפסיק את העבודה הזו מפני ההשקאה. כעבור 3–2 ימים אני עובר ע"י פרדס זה ורואה אני שילדים מהכפרים הסמוכים לפתח תקוה, ילדי השכנים סוחבים שקי זבל בפרדס זה והמשגיח צועק את הקריאה “יללה, יללה” ומר יסיר מסתובב בהנאה גדולה. אז הרגשתי שאסור לי לגשת למר יסיר, כי מי יודע מה יכול לצאת מזה. חיכיתי עד לפנות ערב, ניגשתי למר יסיר עוד לפני הלכו למנחה ואמרתי לו: מר יסיר, אני במקצת מאמין, נכנס אני לפעמים לבית הכנסת, עונה אמן ומאמין אני באמונה שלמה שהמהפכה בוא תבוא וביום כפור זה שצריך להיות כעבור יומיים אבקש, אתחנן ואתפלל שמהר, מהר תבוא המהפכה המקווה בימי ובימיך, ואז אדע איך להתנקם בך. מר יסיר התחלחל, רץ למר ש. שטרייט ולעוד לאומיים וסיפר להם מה שאמרתי. הם ענו, ומה יכול להגיד בדר מתוך התרגזות?

*

בחג האחרון של פסח בשנת 1906 שחל ערב אחד במאי ואני אז בדרום יהודה, פועל חקלאי. בינינו היו עוד “היחף” (דער בארוויסער), “הערום” (דער נאקעטער) ו"הנזיר" (דער משוגענער). הכינויים דלעיל רכשו להם השלושה, אחד על שהיה אוהב ללכת יחף בחורף ובקיץ, השני על שהיה פושט בגדיו בזמן העבודה והיה עובד מלובש בשק, והשלישי שקראו אותו בעברית “הנזיר” ובאידיש “דער משוגענער”, מפני שלא גזז את שערות ראשו וזקנו.

ובאותו הערב על כוס יין “כרמל מזרחי” ממש התחילו לדבר על “פראזדניקובאט” למחר את “פרבי מאי” ובאמת אלה השלושה ועוד שנים חגגו. ובכל המושבות של דרום יהודה היתה השיחה המעניינת בכל המקומות הרשמיים: מי ביקש מהם לבוא הנה, מי צריך אותם, ילכו להם חזרה לקישינוב…

*

לפני שלוש שמיטות שנים, בערך, ואני בפתח־תקוה. אנו 60 פועלים ביניהם 45 מחוסרי עבודה ממש, אין לחם, אין חדר, ורבינוביץ חדל לתת את “הקישקע” המפורסמת הממולאת בלחם יבש שהיה נשאר מהאוכלים. יושבים אנו על יד בית הפועלים ומתווכחים: מה יהיה אם יקרה מקרה של התנפלות במושבה, איך להתנהג, וכולם בדעה אחת לשבת כל אחד במקומו – וידעו… והנה, אנו מדברים ושומעים פתאום בשעה 9 לפני הצהרים צלצול פעמון במושבה, ואם צלצלו – סימן רע, אות לצרה. אנו כולנו, השמאליים, התחלנו לרוץ למקום שכולם רצו לשמה, וזה עד פרדס בוחריה, ושם נודע שבדואים עסקו במלאכת עקירה.

תרצ"ג.

1927 המשבר בערים טרם חלף. פה ושם בתים בלתי גמורים, ועל כל בית שלט “דירה להשכיר”, “מחדר אחד עד ששה עם כל הנוחיות”. העתונות מלאה הודעות על משפטים, תביעות כסף, פשיטות רגל, שמיטת שכר פועלים, סכסוכי קרקעות בין חברים לחברותיהן ועוד ועוד. בתים ומגרשים – בזיל הזול, בחצי חינם.

ובמושבות – רוחות טובות מנשבות. מחירי תפוחי זהב – בליברפול, גלזגו, לונדון, עלו והגיעו גם עד לעשרים ושנים שילינג התיבה. במושבות יהודה, ובפ"ת בפרט נמכר הפרי כמעט כולו לסוחרים ערבים על העץ במחירים טובים ובמזומן. במושבה שמחה וששון. מרוב חדוה “שכחו” להבטיח את העבודה העברית בקטיף ובאריזה והיא נעשית ב־80% בפועלים זולים. מחוץ לסוחרים בודדים שהעדיפו פועלים עברים.

ודורשי העבודה מרובים. מזכירות מועצת פועלי פ"ת פונה לועד החקלאי ולועד המושבה, ואינה נענית. לא כדאי לדבר עם “הללו”. התקיפות הזו, ההתנכרות לציבור רעב לעבודה וללחם, עוררה התמרמרות עצומה בציבור הפועלים והקרובים להם. המשלחות אל האכרים, ההסברות והטענות היו לשוא. לא הועילה גם הפסקת הקריאה בספר תורה בבתי הכנסת על ידי “הפועל המזרחי”.

במלה אחת “כבדו אזניהם משמוע וטפש מחלב לבם” כך הודעתי לבוחרי.

באסיפה רבת־עם בחצר ועד המושבה נשמעה הקריאה: “נלך לפרדסים. נעמוד על יד השערים, נסביר לפועלים המובאים מהחוץ, שכאן מקומות עבודה שלנו, בהם עבדנו כל הקיץ, ואין להוציאנו מהעבודה דוקא בחורף, בעונת העבודה המרובה”. “ואם יגרשוכם”? – שאלו ספקנים מושבעים, – “לא נזוז, ענה הקהל, לא נזוז”.

הסערה עברה אל הישוב. משלחות באו ויצאו כלעומת שבאו. התקיפים עמדו בשלהם. ובמרכזי הפועלים הדעות מחולקות. אלו מחייבים את הדרך החדשה – משמרות, ואלו שוללים.

וכל הנאספים התחילו להתפרץ למעלה לישיבת ועד המושבה בצעקות “הבו עבודה, הבו לחם”.

המשטרה לא עזבה את אנשי הועד בצר להם ופיזרה את הנאספים באלות ומקלות. אחדים מהנואמים והאחראים לאסיפה נאסרו. בערבות מ. פ. פ"ת הוצאו לחפשי והוטלה עליהם האחריות בעד כל מה שיקרה.

באסיפה הפנימית בבית הפועלים הוחלט לפי הצעת הח' אידלסון, מזכיר המועצה אז – למחרת יוצאים למשמרות. וגם בועד החקלאי נתאספו בו בערב והחליטו: למחרת יובאו חיילים אירלנדים למושבה. זה לעומת זה!

למחרת בבוקר השכם יצאו למשמרות מגבעת השלושה, מחבורת הפועלות, ומהבודדים – בס"ה שלושים ושמונה חברים וחברות ובראשם מזכיר מ. פ. פ"ת. עמדו על יד פרדסים שונים והסבירו לפועלים הערבים שעליהם להסתלק. הפרדסנים רגזו והודיעו: “הפרדסים שלנו ואשר נחפוץ נעשה בהם”. הם התרו בקוני הפרי הערבים שאסור להם לשמוע לאלה העומדים על המשמרות. ואם הסוחרים לא יכניסו את הפועלים שלהם לפרדסים לא ימכרו להם את הפרי לעונה הבאה. כששמעו הסוחרים את זאת התחילו להכניס את פועליהם דרך פתחים ומבואות נסתרים. ומשלא עלה הדבר בידם, כי בעלי המשמרות הרגישו בהם ומנעום מכניסה לפרדס, התחילו להכניסם בכוח, וכאשר מנעו אותם גם מזה פרצה המשטרה האיי"ת והיכתה על ימין ועל שמאל. ביחוד הצטיין אז שוטר ערבי אחד. הצעקות הגיעו למושבה ומכל הפרדסים מסביב מיהרו ובאו הפועלים העברים. ומה ראו עיניהם? פצועים, זבי דם, מוטלים על הארץ והמשמרות מחשלים בכל פעם מחדש את השלשלת ואינה נותנת לפועלים הערבים להכנס לפרדס. השוטרים מתקיפים בכל פעם מחדש. בחור ובחורה נפצעו קשה, ומתוך המשמרות הוצאו האקטיביים ביותר, ונאסרו, ביניהם המזכיר. הפצועים הועברו לקופת חולים, והכביש שזה עתה נגמר על ידי הפועלים רווה את דמם. המונים ליוו את העגלה, ברכב, באופנים וברגל. משהגיעה העגלה למושבה נבהלו התושבים. חנויות נסגרו, תריסים הוגפו אמהות הכניסו את ילדיהן הביתה. מפחד. בן רגע נמלאה הדרך לועד המושבה וכל בית הועד אנשים ונשים. כל הכביש אשר על יד בית המרקחת המה מאדם, אגרופים התכווצו, צעקות נשמעו: למה אנו עומדים, איפה הם אנשי הועד החקלאי ומנהיגי המושבה שגרמו לשפיכת דמי אחינו בשל בקשתם עבודה ולחם? רבים התפרצו למעלה לשוחח. אני ועוד אחדים עמדנו על המדרגות ועכבנו בתחנונים את ההמון הזועם.

אחד אחד, בהיחבא, בזקיפת הצוארונים ובהורדת המגבעות עד מעבר לאזנים בבחינת “מה אני ומה כוחי?” התחמקו התקיפים מהחצר. ברחובות רעמו הקריאות. אחדים סגרו את עצמם בבתיהם. ובני המושבה. הדור הצעיר, עומד הכן, מוכן למלחמה עם הפועלים עד חרמה. המשטרה האירלנדית, שעמדה מחוץ למושבה, מיהרה ובאה ותפסה את ועד המושבה. ופ"ת – כעיר נצורה.

הוכרז מצב מיוחד. בזה קיווּ להשקיט את הרוחות. אבל המטרה לא הושגה. משהועברו שבעה עשר אסירי פתח תקוה ליפו דרך תל־אביב כבולים בשלשלאות ברזל ובראשם הח' אידלסון ליוו אותם בצעקות: “אנו אתכם!” “בוּז לתקיפים!”

גל של אהדה ללוחמים עבר בכל הארץ וגם את טובי הציונים הכלליים. תרומות התחילו לזרום לקופת הועד הפועל של ההסתדרות וישר לפ"ת. והגיעו עד לסכום של 800 לא"י; האסירים נתמכו ע"י החברים בת"א במזון ובצרכי תרבות. מנהלי בית הסוהר לא הפלו ביניהם ובין החוטאים הפליליים: העבידו אותם בכל עבודה ומזכיר מ. פ. פ"ת גם ספג סטירת לחי על סירובו לעשות את העבודה על פי צו המשגיח של בית הסוהר. ובכל זאת לא נפלו האסירים והאסירות ברוחם. הרגישו שבפעולתם זו פתחו דף חדש בספר כיבוש העבודה.

תר"ץ.

אין פלא בדבר, שעכשיו, 20 שנה לאחר יסוד הסתדרות העובדים הכללית –רואים חברים ותיקים זכות מיוחדת לכל מי שהגה בראשונה את רעיון אחדות העובדים בארץ ישראל וכותבי זכרונות מן הימים שלפני היות כל הסתדרות פועלים שמחים לציין במיוחד, שהזרם שהם השתייכו לו הוא הוא שהיה ראשון לתביעה. אשרינו שהגענו לכך. שהרי יודעים אנו, כי לא קל היה איחודם של העובדים להסתדרות אחת כללית ומקפת, והיו גם שהטילו ספק באפשרות קיומה וביקשו לתחום לה תחומים.

כידוע, קמה בארץ הסתדרות עובדים בין־מפלגתית עשר שנים לפני היות הסתדרות העובדים הכללית והריהי ההסתדרות החקלאית, אֵם האיגוד של פועלי ארץ ישראל. וגם ביצירתה התרוצצו זרמים – הפועל הצעיר, פועלי ציון, בלתי מפלגתיים. מי מהם היה ראשון לאיחוד? שאלה זו יש לה כבר עכשיו ערך “טרום־היסטורי”. ולאשרנו, כבר ניטל ממנה גם העוקץ הנצחני. חברי הזרמים האלה. כבר משקיעים שנים רבות את מיטב כוחותיהם ביצירת הכלים להסתדרות העובדים הכללית, שכם אל שכם, מתוך אחווה גמורה. אבל נתעוררתי לכמה הערות עובדתיות בענין זה, לרגל מלאות 30 שנה לועידה הראשונה של החקלאים בעין־גנים.

בענין זה עלי להסיר אשמה מעל הזרם שהייתי נמנה עמו. הח' י. וייץ כתב פעם בענין זה: “סניפי הפועל הצעיר במושבות פיתחו את הרעיון (של הסתדרות חקלאית מאוחדת) והוא נתמך על ידי הפועלים הבלתי מפלגתיים. בחוגי פועלי ציון התנגדו לו”. אין הדבר כך, עד כמה שידוע לי:

א) ידוע לי ואפשר גם לקרוא ב"אחדות" מתשרי תרע"א, ההחלטה בועידה הששית של פועלי ציון, שכל מושבה צריכה לבחור בוועדי פועלים בלתי מפלגתיים וכל ועדי המושבות ביהודה יבחרו בועד מרכזי בלתי מפלגתי.

ב) הח' אורי (כעת בנהלל) כינס בפורים – 4 חדשים לפני הכינוס בעין גנים – ועד מייסד אשר הרכבו היה 2 חברי פועלי ציון, 2 חברי הפועל הצעיר והוא, אורי, היה בלתי מפלגתי.

ועד מייסד זה התאסף עוד פעם בפסח ובפעם השלישית ביום ל"ג בעומר, ואז הוחלט לקרוא לכינוס בעין־גנים לשבועות.

ג) ב"אחדות" גליון כ"ח, לפני הכינוס בעין־גנים כתב הח' ד. בן־גוריון “לסידור פועלי המושבות”. במאמר זה הוא מראה את דרך הארגון ומדגיש, שהפועלים מחפשים דרך להסתדרות, מיום בואם ארצה. הנה היה “החורש”, הנה ישנו “השומר”. וכעת בא התור גם לפועלי המושבות ביהודה.

ד) עוד בחודש תמוז, בהופעת הגליון הראשון של ה"אחדות". כשנה לפני הכינוס בעין־גנים, דורשים במאמרים שונים החברים אבנר (י. בן־צבי). ינאית, שמשון, הוא זרובבל, ארגון בלתי מפלגתי של פועלי המושבות ושל פועלי העיר. ולהרכיב משניהם ועד עליון (כעין “הועד הפועל”). לא במאמר אחד דורשים מאתנו לחפש דרכים גם לארגון הפועלים מעדות המזרח בתוך הארגון הכללי.

ועכשיו כמה זכרונות מן הועידה בעין־גנים. בכינוס בעין־גנים השתתפו 39 צירים מכל זרמי הפועלים החקלאיים במושבות יהודה; עד כמה שאני זוכר היו בהם 13 נבחרי פועלי ציון, 13 נבחרי הפועל הצעיר ו־13 נבחרי בלתי מפלגתיים, אשר נטו פעמים לימין ופעמים לשמאל. הועד המרכזי שנבחר בעין־גנים והתאסף בחודש תשרי לישיבתו הראשונה התפורר משום שנחלקו הדעות על ענין קפא"י שלושה נגד שלושה והחבר השביעי יוסף יודילביץ לא רצה להכריע. נכון שי. וייץ היה יושב ראש הכינוס הראשון של פועלי המושבות ביהודה, בעין־גנים, אבל לועד המרכזי הראשון לא נבחר. נראה שגם פרט זה נשכח ממנו, כן נשכחה ממנו השתתפות החברים אבנר וינאית. זכורים לי אפילו האבנים שזרקו ילדי פתח־תקוה בהם, ובעוד אורחים וצירים שבאו אז מצד יפו–תל־אביב.

אמת שבעין־גנים ובפתח־תקוה היה רוב הצירים חברי הפועל־הצעיר, בין 12 צירים מהמקום הזה היו רק שלושה לפועלי ציון, וכותב הרשימה אחד מהם. אבל ביתר המושבות היה רוב לפועלי ציון. ובדרך כלל היה ההרכב שווה לכל שלושת הגושים. ולא רק בועידת עין־גנים היו חברי פועלי ציון אקטיביים. כן היה בועידה בפ"ת ואחרי כן בנחלת יהודה, בראשון, בבן־שמן ובכל יתר הוועידות.

אגב איני יכול שלא להזכיר כאן פרט אחד: אכרי פתח־תקוה רצו להטיל עוד פעם חרם על הוועידה הזאת שנפתחה בחג הבכורים ביום ו', ונמשכה למחרתו יום השבת. לשם כך ביקשו גם את הסכמת הרב קוק לחרם ושלחו אליו שליח מיוחד שיחתום על החרם. באסיפת־העם בבית הכנסת באו רבים, ואני בתוכם, לשמוע מה היתה תשובת הרב קוק. והנה בזמן שפתחו את המכתב מצאו שלא חתם על החרם, אלא רשם מלים אלה בערך: “כל זמן שאני אכתוב מכתב לעין־גנים אכתוב כמו שאני כותב לפתח־תקוה, דהיינו בהוספת המלים: “תבנה ותכונן במהרה בימינו אָמן”. עין־גנים קדושה כמו כל מקום בארץ ישראל ועובדיה הם עובדי אלהים והארץ. לא רק שאין אני מסכים לחרם אלא אוסר אני עליו ומזהיר אתכם לא לעשות ככה. התורה אמרה “הוכח תוכיח את עמיתך” ובני עין־גנים אחים ורֵעים הם לי ולכם”.

נדמה לי שהחברים שנבחרו בעין גנים הם: אהרן דיזיק ז"ל, לבקוביץ מכפר מל"ל עין חי (שניהם מפוע"צ), רכוב, פנחסביץ (שניהם מהפוה"צ) אברהמי מבן־שמן, יוסף יודלביץ מרחובות ואורי זסלבסקי מבן שמן (שלושתם בלתי־מפלגתיים).

בועידת חנוכה כבר לקח חלק פעיל מאוד ב. כצנלסון, ונכנסו אז למרכז גם נטע הרפז, פנחסביץ, המנוח זוננברג, מאיר רוטברג וכותב הטורים האלה.

ובהזדמנות זו הערה לדברי י. אורי ב"דבר", מיום 30.5.41:

לדבריו היו פועלי ציון מתנגדים לקבלנות, ואילו אני זוכר, שחברי פועלי ציון, ובתוכם גם אני, עסקנו בעבודות קבלנות בנס ציונה, בפתח־תקוה ובעבודות יק"א, והדבר נעשה בהסכמת המפלגה. פועלי ציון התנגדו לקבלנות בבן־שמן ובחולדה, בעבודות על אדמת הקהק"ל. ופרצה גם שביתה, שגרמה לעזיבת בן־שמן על ידי הח' לבקוביץ (עתה בכפר מל"ל) והח' נ. הרפז, אולם במקומות אחרים לא התנגדו לעבודה קבלנית. ואף קבוצת “אחוה” תוכיח, שנוסדה בפתח תקוה וכל חבריה היו חברי פועלי ציון והוציאה לפועל עבודות קבלניות בפרדסים.

תש"א.

ליובל הכ"ה של גדוד “ראשון־ליהודה”

בימים ההם, ימי ההתנדבות לגדוד “ראשון ליהודה”, ימי תמוז תרע"ח, הייתי עם קומץ קטן של פועלים באחת המושבות מדרום ליפו; בשורת ההתנדבות הגיעה אלינו, ובכליון־נפש חכינו לאותו יום, שבו נזכה גם אנו לעמוד ולהתייצב לשירות הגאולה והנצחון לכיבוש הארץ.

וביום בוא ההודעה אל מחננו, שכל המתנדבים ממחוז יפו צריכים להתייצב בתל־אביב, יצאנו בגיל ובסדר. לא שמענו מאחורינו קול נהי אמהות מבכות את בניהן ואחיהן היוצאים “אל החזית”, אך גם “דרך צלחה” לא איחלו לנו, כי הן “פועלים” היינו.

וחטאי אני מזכיר: כל חברי הצעירים שמחו וצהלו, ואך אני לבדי עגמה עלי נפשי: חושש הייתי לגילי, הן בן ארבעים ושלוש אני, לא צעיר ביותר… ושמא יפסלוני?…

טיכסתי עצה עם עצמי ו…מצאתי, אין טוב להצלחה מן הרמאות. ובדבר־מצוה מותר לשקר – הוריתי לעצמי הוראת שעה. שמתי את פעמי ישר למספרה, גילחתי בפעם הראשונה בחיי את שערות ראשי ושפמי, ונדמיתי למי שנדמיתי, עד שלא הייתי אני עצמי בטוח בי, שאני הוא. זקפתי קומתי, והבלטתי את חזי וצעדתי ברוממות ישר אל הלשכה.

לשאלה, בן כמה אני? – עניתי כמובן בן 32. עשר שנים ביני ובין מצוות ההתנדבות מה הן? ודומני, שהייתי הקשיש שבין המתנדבים במחוז יפו ותל־אביב, “החייל הזקן”.

ואחרי, אל אותה לשכה, בא להתייצב צעיר אחד, צעיר באמת, כמעט נער, בחור בן י"ז, כחוש ודק, אך גבה־קומה. הלא הוא עמיהוד בן יהודה גרזובסקי, אמו ואחותו עמדו בחוץ ורטטו בדאגה, שמא, חלילה וחס יפסלוהו מחמת גילו, והנה עד מהרה עד שאני משיח את שמחתי על שלא נפסלתי מחמת הזקנה, והנה קפץ הוא, הנער מבעד החלון החוצה, התנפל על צוארי אמו ואחותו והריע. בשמחה:

“אמא, מזל טוב… נתקבלתי!”

(מזכרונותיו של איש הגדוּד הארץ־ישראלי “הראשון ליהודה”)

בימים הראשונים של אדר תרע"ח (1918), כחדשיים וחצי לאחר כיבוש ירושלים וחלק מיהודה, נתוועדו אחדים מחברי המרכז של פועלי־ציון כמה חברים של המפלגה, חברי “השומר” ובוגרי הגימנסיה “הרצליה”, והניחו את היסוד להתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי.

השמועה עשתה לה כנפים חיש מהר, וצעירים רבים מכל העדות והמעמדות, מהישוב הישן והחדש, התחילו מתווכחים ומתדיינים, מי לחיוב ומי לשלילה. הישוב העברי הקטן התפּלג לשני מחנות: פועלי־ציון, “השומר” אכרים ובני־אכרים מחוּגם של משה סמילנסקי וגולומב בפתח־תקוה, סופרים ובני־סופרים מסוגו של ש. בן־ציון ובניו, מורים ועסקנים – היו המחייבים ואף הראשונים להתנדבות, ורבים מראשי “הפועל הצעיר” – היו השוללים.

הדעות נתחדדו עוד יותר עם בוא השמועות מאמריקה על ארגוּן גדוד מתנדבים יהודים בהשתתפותם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון, שעשוּ שם כגולים, ובאנגליה עצמה מחולל ז’בוטינסקי תנועה גדולה וגדוּדו רובו מפליטי־רוסיה, נמצא כבר בדרך לארץ־ישראל.

אמרו המחייבים: איכה נֵרָאֶה בעיני־הכובשים משחררי־הארץ מעול התורכים, האם כסוחרים וסרסורים, רודפי־בצע ורווחים שמלאכתם, מלאכת הכיבוש והגאולה נעשית על ידי אחרים? האם לא יבושו הצעירים בעם ובארץ, אם לא בנשק ביד יגאלו את ארצם, אם לא ייאספו אל דגל הצבא?

אמרו השוללים: שפיכת הדם אסורה, בכל צורה שהיא ואף לא בדרך של צבא כובש וגואל. ויש לשמור על הקיים, ואף חשש יש, שמא ירגזוּ התורכים שבחלק הארץ הבלתי־כבוּשה ויתאנו לבני־הישוב אשר שם.

ניצחוּ המחייבים. היה זה הכרח לתנועת התחיה והבנין, ההתלהבות גברה על ההגיון המחוּשב, ואף כמה מחברי “הפועל־הצעיר” הצטרפו למתנדבים. היה זה כבוד רב להופיע ברחובות הערים והמושבות ענוד בסרט “מתנדב בעם”. – לעבודה דרך גשר הנשק, דרך אהלי־המחנות בצבא.

ומאדר עד תמוז התנדבוּ ובאו למעלה מאלף בחור, הרבה יותר מכפי שהעלו במחשבה וברצון.

ומי לא יזכור את פגישת המחנות בתחנת לוּד, אלה מירושלים באוּ ואלה מתל־אביב והמושבות. שירה אדירה ונשגבה נשמעה ברמה, “עוד לא אבדה תקותנו” ו"תחזקנה ידי אחינו".

בנשיקות של שמחה ובברכות “שהחיינו” עלינו אל הקרונות.

ושם, במחנות הגדוּדים, היינו אחים לתקווה ולאמוּנה. הגדוּדים אשר נקבצו מאמריקה ומלונדון, בלב כוּלם פעמה רוח אחת, רוח ההתנדבות למען העם והארץ. הרבה העיקוּ על לבנו הדרכים והאופנים של נטילת־החלק על ידינוּ בכיבוּש הארץ, אך גם היסורים קיבלנו באהבה. ידענוּ, זאת היא המערכה, וכה נעמוד בה, נעמוד! –

ובאותם המחנות הוּנח היסוד ל"אחדות העבודה", שֵם אשר סימל את השאיפה לאחדות ולעבודה גם יחד, כיסודות של בנין, כאָשיות של תקומה.

והיה מי שאמר אז, אם רק לשם זה באה כל תנועת ההתנדבות ־ דיינו.

תש"ג.

בכסלו שנת תרע"ז, יום שהוכפל בו כי טוב, היה יום הכיבוש לחלק מיהודה:

כל עוד רוחי בי ברחתי מבאר־שבע. העבודה פרכה את הגוף. ונפרכה גם הנפש. הקצינים הגרמנים והאוסטרים התרכזו שם ובנו את באר שבע כמרכז הצבא במדבר, וקרונות היו באים ועליהם שלטים: ברלין–באר־שבע". ועל חשבון זה סידרו, יחד עם קציני טורקיה, נשפי חשק וכל מעשי תועבה. בין החיילים נפלו חללים לא רק בחזית. גם המחלות עשו שמות באנשים. היו רבים שלא הובאו כלל לחדר המתים. מחוסר מטה הורד הגוסס בארון המת ובלי דיזנפקציה כלל הושכב אחר על מקומו, והגוסס היה מוציא את שעותיו האחרונות בתוך הארון. ראיתי כמה פעמים חייל, החש את עצמו ברע. מודיע על כך ל"שוביש", היינו לשר העשרה, והלה “מרביץ” בו ב"נאבוט" שבידו מכות רצח ומוסרו אל “האפנדי”, מעין פלדפביל, שתמיד היה מדחום שמור עמו, וגם הלה היה נוהג בחולה מידת “רחמים” מיוחדת: בטרם יוציא את המדחום מפי חולה אחר, היה מעניק למתאונן מתנת יד בפרצוף הפנים, והמוכה היה צריך לעמוד עמידה של הכנעה וכבוד כמו לפני הקצין. הוציא “הרופא” את המדחום מפיו של זה ובלי לחטאו או לקנחו סתם, יתנהו בפי המתאונן השני, ואם יורה המודד פחות משלושים ושמונה היה המתאונן סופג מיד את ה"פלוקוס", ורק אם נתרחש “נס” למתאונן וחומו היה למעלה מ־38 היו משלחים אותו לבית החולים.

כל זה היה נורא ואיום מלראותו. אי אפשר לתאר כלל את גודל העינוי והסבל שנתנסו בו עשרות אלפים איש. אני ועמי עוד אחדים ברחנו משם ושבנו לנס־ציונה.

ובמושבה – כל פנים קבצוּ פארור. בלי שנים שלושה מג’ידים לבקשישים אסור לצאת מן הבית. בחוץ משכלת חרב ובבית ממש המות. אפילו שמן מעט לטבול בו הפתיל אין. הכל מפחדים לצאת מביתם להשיג גחלים גפרוּרים כבר לא היו בנמצא. מן המושבה נלקחו אחדים והוגלו לדמשק ומהם לא חזרו משם. כהנסקי, שניידרוביץ, הוכברג בושל, צבי הוכברג ומר שלום, מתו בגולה. הנשארים כגון זימטוב, ארליך צלאלכן חזרו לא"י. שאר הצעירים היו מתחבאים פשוט בין הכוורות, ולא פעם קרה, שצעירי רחובות באו להסתתר בנס־ציונה, בשעה שבני נס־ציונה הוכרחו לחפש להם סתרה במקום אחר, ובני השכנים עשו במושבה כרצונם.

פעמים סיכנתי את נפשי. יום אחד הציק לי הרעב מאוד מאוד. לא רק לי כמובן. היו עוד אחרים שמצוקות הרעב גברו עליהם, העינים נסבו אלי, אני נבחרתי משוּם מה לעוזר ומושיע. פניתי לשני זקנים מסרפנד. התלבשתי גם אני בבגדי זקן (בגדים של פאַלאַח זקן) והלכתי עד פתח־תקוה ומשם הבאנו דוּרה מעורבת בחיטה. “המלקוח” הספיק לשנים־שלושה ימים. ופעם שניה סיכנתי את עצמי כשהלכתי ברגל עד מקוה־ישראל, ושם נתן לי מר קרויזה 3 שקים לחם אפוּי. אין אני זוכר, איך נשאתי על גבי שק לחם אחד עד נס־ציונה. למחר הועברו משם עוד שני שקי לחם.

ואחרי הגירוּש אין קול ואין קשב מאנשי תל־אביב ויפו. התחילו כבר לדבר על גירוש מהמושבות. היו שביקשו לארוז מה שאפשר ולנדוד לפתח־תקוה והחורף כבר החל. ובלב כל אחד – כאב ועלבון. בחוץ גשם, רעמים, ברקים, בבית – אין מאור, ופקודה נתקבלה לבל יעיז איש לצאת הלילה מפתח ביתו, ודמו בראשו של האיש שיהא סימן של אש בביתו. וכך יושב לו כל אחד בפינתו. ובפרט אלה שגרו, כמוני, לא בנס־ציונה אלא בוואדי חאַנין הישנה. עם הברקים והרעמים שומעים אנו – אולי כך נדמה לנו – גם יריות תותחים, כמעט על יד המושבה, וכל אחד, וגם אני בתוכם. חושב: היתכן שהאויב כבר התקרב כל כך? או אולי באות היריות מצד הים?

ובבוקר, יום ג', י"ז כסלו, ראינו: תנועה חזקה. הצבא הטורקי, שהתרכז בסביבה, אץ בצעדים מהירים, אם כי בשקט, אל הדרך המובילה ליפו. גם הגדוד שחנה במושבה החל לארוז את החפצים והחיילים הולכים. והיריות אינן פוסקות. כל בעלי המשפחות התרכזו, בעצת המוכתר, בבית המנוח גוטהילף, שהיה בקצה ההר הנס־ציוני.

מבוכה ופחד. אין איש יודע ואין איש יכול לדעת: מה נשמע שם מעבר להר, במושבה? מי יודע, אולי הללו בני חורין כבר? אולי נתונים הם כבר תחת ממשלת אנגליה? ניסיתי לצאת. חפצתי לעלות אל ההר לראות את המושבה, אבל נשאתי עיני אל ההר וראיתי דבר שלא יכולתי להאמין בו: חיילים לא טורקים עומדים ליד מכונת־יריה על ראש ההר ומכוונים את הלוע של המכונה לצד יפו. חזרתי לבית ואמרתי: “נדמה לי שהם כבר באו”, ואחרי רגעים אחדים נכנסו 3 חיילים גבוהים בתלבושת האוסטראלית, דפקו כג’נטלמנים על הדלת “האללו, האללו!”. פתחנו את הדלת, ובעזרת תורגמן שבא עמהם הסבירו לנו, שהם כבשו את המושבות.

ורשמתי לפני: כיבוש יהודה יום “טוב”, יום שהוכפל בו טוב. בחודש כסלו תרע"ז קבלנו את השחרור.

חרצייב.

(אלול תרפ"ט – אוגוסט 1928)

(מתוך יומן)

28.8.29

זה יומיים שאנו נתוּנים תחת משמר חזק של אנגלים, כפושעים פליליים ממש. נעצרנו – 36 גברים מגיל 15 עד 75 שנה. – בעת שנמצאנו במבצר החיפאי, כביכול, – בטחנות הגדולות.

אנו מתגוללים בחול וברפש, ברפתות ובאורווֹת, כיאות לממשלה נאורה במצב מלחמה. אין לנו כל מושג מה הם רוצים מאתנו, אנחנו מוקפים. חיילים טעוני רובים. מפילים עלינו אימה, מדי פעם מתעופפים כדורים בשריקה.

לא ידענו אל מי מכוונות היריות, מי ומי היורים? בלב כבד ובחריקת שנים רבץ כל אחד בפינתו (בימים 27–28 באוגוסט 1929) עד שבאה מניה וסיפרה, שנכלאנו כחשודים ביריות מתוך הטחנות הגדולות ובהרג אדם, כי שם – בטחנות הגדולות – מסתתרים ה"רוצחים היהודים"… אכן, משתדלים לשחרר אותנו, אך מי יודע?…

לעת ערב בא אלינו קצין יהודי וערך את רשימת האסירים. היינו מדוכדכים ושכחנו שאדם זקוק למזון. והנה הגיעה אלינו שוב מניה במכונית של מגן־דוד אדום, חדרה אלינו תחת מטר כדורים והביאה אוכל. ברמז רמזה: “צידה לדרך, לעכו”…

אחרי שעה קצרה שמענו צלצול קהה של נחושתיים. צריחות הקצין והשוטר הערבי החרידו אותנו. הם כבלו את ידינו. רק אז התחלנו להשיג את חומרת המצב. כבולים ובראשים מורדים הובלנו לתחנת הרכבת. נתברר לנו שהננו מוּבלים לעכו.

העברתנו לעכו היתה במידה מסוימת נחמה בשבילנו, מפני שחששנו. שאם יובילו אותנו לכלא חיפה, דרך הרחוב הצר, יתנפלו עלינו הערבים כנקמה על כי “הרגנו” אנשים ו"שדדנו" בתים ערביים… ובנסענו לעכו נשאר בחיים, לפחות, עד המשפט.

שנים מאתנו שוחררו עד מהרה, הואיל והקצין סבר שאין הם רוצחים. הם נתחייבו להתיצב לכל דרישה במשטרה. באופן כזה נשארנו 34 אנשים.

בתחנת הרכבת היו מאות ערבים. כל אחד מהם ספר ומנה אותנו וצהל כי גם יהודים נאסרים. כשהושיבונו בקרון, נוכחנו כי אין אנו בנים יחידים. שם היו כבר 19 יהודים כבולים תחת משמר צבא אנגלי. בתא מיוחד ישבו 52 ערבים מאנשי כפר טירה שהתנפלו על בית־הספר, ניסו להתנפל על בת גלים, ורק בעזרת אוירון הצליחו לגרשם.

כשזזה הרכבת פרצנו בשירת “תחזקנה” אדירה אבל גם עצובה מאוד, אשר ליוותה אותנו הרחק הרחק בדרכנו… וככה הגענו לעכו.

אל בית הסוהר הובילו אותנו בסך. ערביי עכו עמדו בצדי הדרך ומנו: “תלתה וחמסין יהוד (53 יהודים), תנין וחמסין שיאַתנה (52 משלנו)!” בחירוק שנים ובאגרופים קמוצים ליוו אותנו מאות ערבים עד למרכז המצודה.

29 באוגוסט

מיום אתמול הננו כאן, בין הקירות העבים והקודרים אנו נתונים כחיות בסוגרים. הכל מסביב לנו עשוי ברזל ובטון. הסתדרנו בתאים אחדים: תא לזקנים, תא לנערים, תא לאנשים הגונים – אינטליגנטים. ותא בשביל “החבריא”.

בשעה 9 הגיע אלינו רופא בית־הכלא, ערבי, ובצריחה: “מין עיאָן?” (מי חולה) פנה אלינו שוטר הלשכה, ובטרם הספיק איש לענות עבר־חלף במהירוּת את כל התאים – ואיננו.

בשבילנו, היהודים, סידרו את החדרים “האירופיים” ואת ערביי טירה הושיבו עמוק בתוך המצודה. בו ביום ירד עלינו בליל של שפות: ערבית, רוסית, ספרדית, וגם קולות ילדים נשמעו.

מי הם אלה?

לאחר זמן נודע לנו כי כל קהילת עכו היהודית נמצאת כאן, עוד מיום שלישי, אך לא עלה בידינו לראותם.

עכשיו מגישים לנו אוכל: פיתות גסות, מרות, לא נלושות ולא אפויות כהוגן. שתי פיתות כאלו מקבל כל אחד דרך שכבת הברזל. גם 4 כדי מים בלי כלי לשתיה. ומלבד זה סיר מרק גדול, בלי כף. ואנו עומדים ושותים את המים המרים והדלוחים המכוּנים “מרק”, אשר בקושי אפשר למצוא בהם אפונות אחדות. אחרי “הסעודה” אנו מתישבים ומספרים זכרונות ובדיחות כדי ל"גרש" את השעמום. מתנהלת תעמולה בין החברים לבחור במשגיח וסגן לכל חדר כדי לנהל את האסירים. בחרנו במנהלה של 5 חברים ושלושה שופטים. כך עבר עלינו היום.

30 באוגוסט

משום מה אנחנו פה ולא שם? במה חטאנו כי אנחנו כאן? שפטו אותנו ל־15 יום מעצר לצרכי חקירה, ומה אחר כך? האם באמת אסור להתגונן בזמן שמתנפלים עליך? כלום אסור לך להגן על חברים ובני משפחה? ומי ישמור על חייהם של זקנים, נשים וטף? מי יגן עליהם מפני פורעים? מי ישלם עבור הנזקים שנגרמו? מי?… המחשבות האלה מנקרות במוחנו ומעסיקות את כולנו.

לפתע קורא אחד: אדם “חופשי” בחוץ, קול רעש והמולה, נדחקים אל החלון בכדי להציץ, אך קשה מאוד להגיע. החלון גבוה מדי, צריך לעלות על כתפי שני חברים, כדי שאפשר יהיה להציץ החוצה. מי זה ירצה לשמש סולם לחברו, בו בזמן שהוא בעצמו רוצה לראות? בתוך השאון מצליח אחד להגיע לחלון, ואחר כך שני. “הוא מחזיק בידו משהו הדומה לעיתון” – אומר הראשון. אנו משתוקקים לקבל את העתון, אין אנו יודעים מהנעשה מחוץ לכתלי בית הכלא, גדול רצוננו לדעת מהמתרחש בארץ. באותו רגע הרגשנו מה רב ערכה של “מלה מודפסת”… אנו מנסים לרמוז לו בכל מיני סימנים שיגיש לנו את העתון, אך ההוא אינו משגיח בנו.

גם לא ביקר אותנו איש. ודאי מסוכן לעבור את הרחוב. מי יודע מה מתרחש שם, בחיפה, בעמק, בגליל, ביהודה, בבן־שמן, בגן־שמואל ובכל שאר המקומות? האם נשארו בחיים, או עזבו את כל הרכוש הפקר ומילטו את נפשם? וכיצד אפשר לנטוש הכל ולברוח? המחשבה הזאת עינתה אותי במאוד ותיכף התעוררה מחשבה אחרת וחדשה בצידה: מי יודע מי ומה הם הגורמים לזה? האם ברצוננו הטוב עזבנו את מקומותינו? האם לא היינו יכולים להציל את רכושנו? האם לא היינו יכולים להגן עליו?

את חטאי אני מזכיר היום. נזכר אני בתקופת “העליה השלישית” כשהתחילו לבוא אנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית, בפרט מארץ הגיהינום, מאוקראינה, ואז השתוממתי: כיצד נשארו בחיים כל אלה האנשים הצעירים, בפרט כשהם היו מספרים על הפרעות האיומות, ההריגות והשחיטות. אז חפצתי לשאול: ובאיזה אופן נשארת אתה חי?…

עוד באותו יום נודע לנו כי הרבה ערבים מאנשי טירה שוחררו. כמבוּיישים היינו כשנודע לנו הדבר. היתכן? את ליבלה בן ה־14 לא שיחררו, לוּלוֹ הישיש בן ה־70 לא הוצא לחפשי, ומהם – מ־72 השודדים נשארו 36. את השאר שחררו. חלק מהם עוד “צעיר מדי” וחלק “זקן מדי” האפשר הדבר? והיכן היושר? דמנו רותח: מפני מה אין משחררים את זקנינו וצעירינו? טענות אלו נשמעות עד שהחשיך היום, לפתע נשמע קולו של ר' יהושע פינקלשטיין:

יהודים מי מצטרף לקבלת שבת?

לא קשה היה אז לר' יהושע לצרף “מנין”, ועד מהרה נשמעה שירת “לכה דודי לקראת כלה” וקריאת “קומי צאי מתוך ההפיכה”, צער וכאב מילאו את הלבבות. בדומיה סיימנו את התפילה.

*

פסק־הדין שהוצא נגדנו, ולטובת ערביי טירה, זעזע אותנו מאוד. איש מאתנו לא יכול להרדם. גם לדבר איש לרעהו לא יכולנו, כי “אסור להפריע את השקט הציבורי”. כל אחד מאתנו יכול היה רק להגות בדברי השופט אתמול. מליבלה הנער, הטוען כי “לא ינום ולא ישן שומר ישראל”. ועד לוּלוֹ הישיש, שלפי דעתו צריך לקבל הכל באהבה ולא להתקומם, אקדוח או כלי משחית אחר אסור אפילו במבט עין, כי זוהי קליפה ר"ל, המוות עצמו. והשופט הבריטי “הנייטרלי” השמיע לנו – לכל 53 – היהודים על ידי התורגמן, בעברית טהורה: “רצח”, “רצח בכוונה תחילה”, “סיוע לרצח” וכו' וכו'…

רצח! מתי? לשם מה עשיתי זאת? על מי ומתי התנפלתי? ומי הם האנשים החפים מפשע אשר באו אלינו לטחנות, כדי שאני אהרגם? כי לא רציתי שהם יהרגו אותי, כי יתקעו לי סכין בלב, לא רציתי כי ירמסוני חיים, לכן הלכתי לטחנה, להגן על חיי, ואלה הם רוצחים?!

נשמעה קריאה: “שנים! שנים!”. ומבלי לשאול לאן יצאנו. נודע לנו כי קבעו לנו טיול לרבע שעה. לפני צאתנו מנו ומנו אותנו, ומסביבנו עמדו שוטרים ערבים כשרוביהם מכוּונים אלינו ובמבטי זעף ליוו אותנוּ.

הטיול הזה נגד רצוננו עוד הגביר את כאבנו. כל הזמן צלצל באזננו דברי השופט… אני כיניתי את עצמי בשם החדש: “רוצח”, “רוצח” אל יאוש! הרם ראשך! בטחון ואומץ! – –

ואיש מהחוץ אינו נראה. האם הפקירו אותנו? האם אין הם יודעים עלינו כלל? ומה גדולה סקרנותנו לדעת מהמתרחש בארץ!

ולמה זה נותנים לנו כל כך לטייל במנוחה? האם מרשים זאת גם לרוצחים אחרים? ומדוּע אין כובלים את ידינו? נראה כי נוהגים בנו אחרת מאשר לגבי רוצחים… אחרי הטיול החל ר' יהושע פינקלשטיין לאסוף את “המנין” לתפילת שחרית. הפעם, לא עלה לו הדבר בנקל. בעל התפילה עומד ומתפלל בניגון של “איכה”. וכשמגיע לברוך מתיר אסורים", “פודה ומציל” ובדומה לזה – הוא חוזר על הפסוקים כמה וכמה פעמים בכוונה גדולה. וכשהגיע “לשמע” – נשמעת שוב קריאה: קאָם־אָן קאַם אָן!

אנו יוצאים לאט, וה"מנין" מסיים בינתיים את תפילת שמונה עשרה.

שוב מובילים אותנו אל אותו השופט אשר השמיע לנו את פסק־דינו. שם הריקו את כיסינו, הוכרחנו למסור את הכסף והסיגריות, אולם נייר ועפרון הסתרנו, אם כי זה היה אסור בהחלט.

בשעה 11 זכינו לביקורו של החבר יעלי ודוד הכהן. הם ניחמו אותנו, כי ענשנו יהיה קל ביותר, ואנו נקבל, בהשתדלותם ספרים, עתונים, כלי גילוח, והעיקר מקלחת. כל אחד כבר הרגיש את קילוח המים על גופו, חמים או קרים, העיקר, מים על הגוף.

וככה שוגים בדמיונות על עתון, ספר, מים, ישבנו עד שהחשיך היום, רק ניגונו הנוגה של ר' יהושע “המבדיל בין קודש לחול” העיר אותנו מחלומותינו…

שבתנו הראשונה בכלא עכו.

*

אמש כשרבים מאתנו כבר ישנו את שנתם, הביאו לנו מהעיר חלות לבנות וסרדינים. גם יהודי עכו אשר היו תחת משמר, רצו לזכותנו במשהו. הם שלחו לנו זיתים, לימונים, גבינה ולחם. וכבר מהבוקר השכם נשמעה השאלה: מתי נתרחץ? מתי תהי המקלחת?

מארוחת הבוקר ועד הביקור של הח"ח יעלי ודוד הכהן בילינו בסיפורי מעשיות וזכרונות על בתי הסוהר, כל אחד מארצו, ובעיקר החברים מרוסיה ומפולין אשר מבשרם חזו זאת.

אלה מאתנו אשר הסתכנו לטפס ולהיאחז במוטות הברזל של החלונות הצליחו לקלוט ולהעביר ידיעות מן החוץ. באופן זה נודע לנו על הופעת העתון “דבר הימים ההם” ועל מסגרת האבל השחורה…

4 בספטמבר

מ־53 האנשים אשר הובלו הנה כבולים בנחושתיים – נשארו 42. 4 הובלו אתמול לחיפה למשפט, היום שוב 7. נודע לנו כי מהארבעה שוחרר אחד, שני נידון למאסר של חודש, שלישי לחדשיים, והרביעי ל־4 חדשי מאסר. “לא רע” חשבנו.

רק היום קבלנו את “דבר הימים ההם”, “על נהרות בבל” ו"ירושלים". התישבנו על הרצפה, ואחד מאתנו, בן־גירא, קרא לפנינו. בלבבות כואבים ובעיניים דומעות שמענו את הכל. מה נורא הדבר! מדוע הננו כאן? לשם מה נותרנו אחרי טבח חברון, מוצא וצפת? מדוע אין אנחנו בין החברים המגנים בחולדה ובעטרות? אחרי הקריאה עוד סקר כל אחד בעיניו את המסגרת השחורה הארוכה…

*

היום קיבלנו חבילות ומכתבים אשר עברו בדיקה ובלישה. בחבילות מצאנו הרבה שוקולדה ולחם. לא חשבו כנראה, שישנם ילדים הזקוקים לשוקולדה יותר מאתנו. וגם את הלחם אפשר היה לחלק באופן יותר תכליתי. כי לא חסרנו לחם. וגם את הבגדים שקבלנו – האם לא יותר טוב היה לו שלחו אותם לצפת, לאלה הזקוקים להם, ולא לנו? הרי הממשלה חייבת לדאוג לנו.

5 בספטמבר

בשקט ובמנוחה, לא כבימים הראשונים, ישבנו 42 היהודים בארבע החדרים, ואכלנו ארוחת בוקר. בשעת הארוחה היה כל אחד שקוע בהרהוריו. רצינו לדעת איך מגיבים באנגליה על המאורעות בארץ, מה אומרת אמריקה וארצות אירופה מה אומרות? – –

*

אחרי הארוחה התקיימה אסיפה של כל אסירי עכו היהודים. הח' בן־גירא פתח את האספה וקרא לנאספים והזכיר את זכרם הקדוש של הקרבנות. הח' בדר ציין: “זהו גורלנו ודרכנו בארץ הזאת, להתגבר על המכשולים עד שנשיג את מטרתנו, לבנות את ארצנו בשביל עמנו נטול המולדת. העיקר לא ליפול ברוח ולהתחזק באמונה!”

6 בספטמבר

היום היתה לנו הפתעה: הגישו לנו תה בכוסות, וגם חלב. זו היתה חידה בשבילנו. אחר כך נודע לנו שזוהי מתנת יהודי עכו אשר אחרי עזבם את המצודה עברו לחיפה. הנהלת בית הסוהר שמחה שהיא פטורה מלכלכל אותנו.

*

תאבים אנו לראות את מי־שהוא ממועצת הפועלים. פנינו למזכירות בבקשה שיבקרונו – אך תשובתם היתה: אין פנאי! ואנו מאמינים להם.

*

לא היה לנו נייר כל הזמן. גם לא אירעו שום חדשות. הכל דהה ואפור. את זמננו אנו מבלים בטיולים ובעיון בספר התנ"ך, שקבלנו מהמיסיון. חדרינו מלאים אותם “הספרים הקדושים” מ"הבשורה הקדושה" ו"יוחנן המטביל".

באורח פלא קיבלנו את החלק השני של יומני הרצל. כשמתעייפים מן הקריאה משוחחים על המאורעות ועל המשפטים, וכל אחד מנסה לנחש מתי נשתחרר.

*

בזמן האחרון הורגשה בקורת קפדנית מצד הנהלת בית הכלא. בודקים אפילו את המרק, את הלחם. את “דבר”, נחמתנו היחידה, חדלנו לקבל. קיימת שרירות רבה, אולי מפני שהופקדו עלינו שומרים חדשים.

*

השבוע נוספו לנו שני חברים. אשר כהן מחדרה, פקיד אפ"ק, אשר איים באקדוח על היהודים שפנו אליו בבקשת עזרה נגד המתקיפים. ומשה סבאטני, פצוע בזרועו הימנית, הוא בעצמו הוציא את הכדור ואחרי שנחבש רצה ללכת שוב להגן. בחור ספרדי שעיניו בוערות בצמאון נקמה. אנו קוראים לו “חווג’ה מוסה”. הוא נפצע כשניסה לנקום את נקמת רצח פ. הנהלת הכלא רצתה לזכותנו במזרונים ובשמיכות תוצרת עצמית, אך אחרי לילה אחד הוכרחנו לזרקם, בגלל התקפת מחנה “האדומים”.

21 בספטמבר

שבת. היום הוא יום הביקור לבני משפחה וחברים. אחרי הפגישה עם האורחים הבאים לעודד אותנו ומביאים לנו חבילות־שי הרגשנו את עצמנו בטוב. רק “קדושת השבת” חסרה… ופתאום קול צעקות: “שנים! שנים! מהר! הכל לסלק! לא להותיר דבר!”. לא הבינונו את אשר רוצים מאתנו. אולי התנפלות? מסביב סרז’נטים, קורפורלים, וחיילים פשוטים צורחים ודוחפים: “יללה, יללה!” לבסוף נתברר, שמעבירים אותנו למחלקה אחרת. דירתנו החדשה היא הרבה יותר נוחה, מרווחת יותר. גם שמש מגיעה אליה.

בזמן האחרון חלו שינויים אצלנו. פנינו בקריאה אל מוסדות הישוב כי יזדרזו לעשות למען שחרורנו. והנה באה אלינו משלחת של עורכי דין מירושלים ומחיפה. יש לציין כי מזמן ביקורו של עורך דין הורביץ הוטב היחס אלינו במידה ניכרת.

24 בספטמבר

כל שוטר קובע לו הגבלות וסדרים חדשים. זה ימים אחדים לא קיבלנו עתונים ואנו מודאגים מהמצב בארץ. הלא בינתיים היה יום ששי בו הולכים המוסלמים למסגד. נודע לנו ש"דאר היום" נסגר.

היום קיבלנו שוב עתונים. גם את “דאר היום”. קראנו על חקירת קרבנות “מוצא”, העדות של התינוקת. עינינו זלגו דמעות.

אנו אסורים כבר 30 יום, ואיננו יודעים מתי יבוא סוף לדבר.

25 בספטמבר

השכם בבוקר – שמחה; מה קרה? סברות שונות, ידיעות שונות. אך אין איש יודע דבר לאשורו. רק בשעה ½9 נודע לנו כי נתקבלה פקודה להעביר את “אסירי הטחנות הגדולות” לשופט החוקר בחיפה. כל אחד אורז את חפציו ונפרד מעל הנשארים. מבטיחים לבקר, אך קודם כל רוצה כל אחד לראות את עצמו חפשי בחוץ.

עליזים ושמחים אנו מובלים כבולים בשלשלאות לרכבת. אחר הצהרים הגענו לכלא חיפה. ניגשנו לסידור משכבינו. אך תיכף נשמעה הפקודה:

“שנים־שנים לקומה הראשונה!”. שם כבר ישב השופט ואנו ניצבנו בפניו בחצי מעגל. מולנו עמד קצין יהודי כמתרגם. הוא תרגם את דברי השופט :

“אתם כולכם. שנאסרתם בטחנות הגדולות, רצחתם אנשים, השתתפתם ברצח בכוונה תחילה, אך המשטרה אשר ניהלה את החקירה במשך חודש לא הצליחה להביא הוכחות מדויקות, לכן הנכם חפשיים”.

“אל תצאו בסך כי אם שנים־שנים”.

רבע שעה לאחר כך היינו כולנו חפשים לנפשותינו כל אחד בביתו, בסביבת משפחתו.

שבתי, ברוך השם, ממבצר עכו, שכלאוני בו חודש ימים ונתקוני מעולמנו. רק הדי הידיעות הגיעו אלי מפי עורכי דין בזמן ביקורם או מקרובים שביקרו אותנו בשבתות. תיארתי לי מי יודע מה. חשבתי, כי בשכונות העבריות אין רגל של לא־יהודי, ובשכונה ערבית אין רגל יהודי, גם הנוצרי צריך להזהר מפני הפרחחים שהם תמיד המתחילים בקטטה, ובכדי שיוכל לעבור בשכונה עליו לחבוש תרבוש וסרבלים. אבל בשובי לאחר החודש ראיתי שטעיתי, אמנם רק טעות למחצה. כי הנה בשכונותינו עוברים להם ערבים בבטחה, כי יודעים הם שיהודים לא יפגעו בהם. לא ירצחום ולא ישדדום. אך לא טעיתי במאידך גיסא: בשכונות שלהם אין היהודי בטוח. אפילו באותם המקומות שחיינו בהם שנים רבות חיי שכנות ידידותית. גם אלה שהיו אוכלים עמהם לחם מתנוּר אחד, מתרחצים עמהם במרחץ אחד ושפה אחת להם ומלבושים אחדים – אף אלה ברחו. משכונת ארד־אל־יהוד, מרחוב נצרת. ועמלם הופקר לכל לכל פרחח.

ב־25 בחודש שעבר, הוא החודש הידוע, ברחתי, אני ואשתי, ממעוני תחת מטר אבנים והשארתי את כל אשר לי הפקר אף כי סגור במנעול. בכדי להחליף עתה כתונת לגופי ובגדים אחרים הלכתי בלוית חברים לרחוב הרכבת הסמוכה לרחוב נצרת, ובסכנת נפשות ממש הגענו למחוז חפצנו. וכמובן: קללת דת מפי פרחחים, זריקת אבן או קליפת אבטיח וכדו'… והגדולים אמרו בחיוך::מהליש, חוג’ה, אלה ילדים". באתי למעוני: המנעול שבור וכל מה שהשארתי נשדד. שבתי מבוּיש וכואב אל הצריף הצר של ידידי שקיבל אותי ואת אשתי בסבר פנים יפות ביום 27 לחודש שעבר. מרוב כאב לא יכולתי לצאת כל אותו היום לרחוב – ולמחרתו, ביום ו' יוצא אני מהצריף ובאזני עוד האנחות של הזקן כהן בירושלים שנדקר ליד מאה שערים לא רחוק מהמשטרה. במו עיני אני רואה את פחד הילדים ב"כפר ילדים" והנה לנגדי בלב הדר הכרמל על יד גן השכונה רוכב לו ערבי זקן ואשתו הצעירה בחבילה על ראשה מחמרת אחרי החמור והנה נער ערבי מחמר אחרי חמורים טעונים אבני גזית לבנין יהודי. הנה אני עובר על יד נגר ספרדי טהור (ס"ט) הבונה קומה שלישית לפליטים בחפזון רב ושני ערבים מספקים חמרי בנין. ולפני עיני ידיעה קצרה בכרוניקה בעתוני תל־אביב על דבר אוטו מלא ערבים שנהפך לא רחוק מנהלל ואנשינו טיפלו בהם. ואני שואל את עצמי: לוּ עבר אוטו יהודי בכפר־לא־יהודי האם גם הם, אנשי הכפר הזה, היו עושים כמעשנו? וכך אני קורא בדרכי את כל הכרוניקה של תמול ושלשום. כאן דקירה. שם אבן. שם שריפה. וכאן על ידי ממש, לא בחלום או בהקיץ, עוברות נשים מושלימיות, אחת כנראה חסידה שפניה מכוסות והשניה פניה גלויות ושתיהן אינן חוששות בשכונה עברית טהורה, הולכות הן לשם טיוּל. לא, לא גבורים הם, חלילה, אלא מכירים הם אותנו, הם יודעים היטב כי בתוך ישוב שקט, רוצה שלום ושונא דם ופשע הם יושבים. כי רק ביום עברות רק בשעה שתוקפים אותנו שואפי דם או המתנכלים להרס ולטבח, יודעים אנו לשמור על נפשנו. אבל להתנפל לא נוכל ולא נרצח – כי לא מטבענו הוא. הנני מזמין את עורכי “הכרמל”, “אלגפיר”, “פלשתין” ועוד עורכים ממין זה שיראו במו עינם איך עוברים אחיהם אצלנו, ומי מאתנו עובר אצלם? הנני מאחל לכל אלה העורכים, המסיתים וכו' וכו' לעבור בבגדים אירופיים בשכונות ערביות במקום שאין מכירים אותם או אז אולי יחדלו להרעיל את אחיהם בשקרים ועלילות שוא.

ואף זאת נזכר אני: בימי הרעש כשרעדה אדמת הארץ, האם לא מידינו קיבלו אנשי שכם ככרות לחם מתל אביב.

אל כביר, זכור גם זה לנו.

תר"ץ.