ליובל הכ"ה של גדוד “ראשון־ליהודה”
בימים ההם, ימי ההתנדבות לגדוד “ראשון ליהודה”, ימי תמוז תרע"ח, הייתי עם קומץ קטן של פועלים באחת המושבות מדרום ליפו; בשורת ההתנדבות הגיעה אלינו, ובכליון־נפש חכינו לאותו יום, שבו נזכה גם אנו לעמוד ולהתייצב לשירות הגאולה והנצחון לכיבוש הארץ.
וביום בוא ההודעה אל מחננו, שכל המתנדבים ממחוז יפו צריכים להתייצב בתל־אביב, יצאנו בגיל ובסדר. לא שמענו מאחורינו קול נהי אמהות מבכות את בניהן ואחיהן היוצאים “אל החזית”, אך גם “דרך צלחה” לא איחלו לנו, כי הן “פועלים” היינו.
וחטאי אני מזכיר: כל חברי הצעירים שמחו וצהלו, ואך אני לבדי עגמה עלי נפשי: חושש הייתי לגילי, הן בן ארבעים ושלוש אני, לא צעיר ביותר… ושמא יפסלוני?…
טיכסתי עצה עם עצמי ו…מצאתי, אין טוב להצלחה מן הרמאות. ובדבר־מצוה מותר לשקר – הוריתי לעצמי הוראת שעה. שמתי את פעמי ישר למספרה, גילחתי בפעם הראשונה בחיי את שערות ראשי ושפמי, ונדמיתי למי שנדמיתי, עד שלא הייתי אני עצמי בטוח בי, שאני הוא. זקפתי קומתי, והבלטתי את חזי וצעדתי ברוממות ישר אל הלשכה.
לשאלה, בן כמה אני? – עניתי כמובן בן 32. עשר שנים ביני ובין מצוות ההתנדבות מה הן? ודומני, שהייתי הקשיש שבין המתנדבים במחוז יפו ותל־אביב, “החייל הזקן”.
ואחרי, אל אותה לשכה, בא להתייצב צעיר אחד, צעיר באמת, כמעט נער, בחור בן י"ז, כחוש ודק, אך גבה־קומה. הלא הוא עמיהוד בן יהודה גרזובסקי, אמו ואחותו עמדו בחוץ ורטטו בדאגה, שמא, חלילה וחס יפסלוהו מחמת גילו, והנה עד מהרה עד שאני משיח את שמחתי על שלא נפסלתי מחמת הזקנה, והנה קפץ הוא, הנער מבעד החלון החוצה, התנפל על צוארי אמו ואחותו והריע. בשמחה:
“אמא, מזל טוב… נתקבלתי!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות