שבתי, ברוך השם, ממבצר עכו, שכלאוני בו חודש ימים ונתקוני מעולמנו. רק הדי הידיעות הגיעו אלי מפי עורכי דין בזמן ביקורם או מקרובים שביקרו אותנו בשבתות. תיארתי לי מי יודע מה. חשבתי, כי בשכונות העבריות אין רגל של לא־יהודי, ובשכונה ערבית אין רגל יהודי, גם הנוצרי צריך להזהר מפני הפרחחים שהם תמיד המתחילים בקטטה, ובכדי שיוכל לעבור בשכונה עליו לחבוש תרבוש וסרבלים. אבל בשובי לאחר החודש ראיתי שטעיתי, אמנם רק טעות למחצה. כי הנה בשכונותינו עוברים להם ערבים בבטחה, כי יודעים הם שיהודים לא יפגעו בהם. לא ירצחום ולא ישדדום. אך לא טעיתי במאידך גיסא: בשכונות שלהם אין היהודי בטוח. אפילו באותם המקומות שחיינו בהם שנים רבות חיי שכנות ידידותית. גם אלה שהיו אוכלים עמהם לחם מתנוּר אחד, מתרחצים עמהם במרחץ אחד ושפה אחת להם ומלבושים אחדים – אף אלה ברחו. משכונת ארד־אל־יהוד, מרחוב נצרת. ועמלם הופקר לכל לכל פרחח.
ב־25 בחודש שעבר, הוא החודש הידוע, ברחתי, אני ואשתי, ממעוני תחת מטר אבנים והשארתי את כל אשר לי הפקר אף כי סגור במנעול. בכדי להחליף עתה כתונת לגופי ובגדים אחרים הלכתי בלוית חברים לרחוב הרכבת הסמוכה לרחוב נצרת, ובסכנת נפשות ממש הגענו למחוז חפצנו. וכמובן: קללת דת מפי פרחחים, זריקת אבן או קליפת אבטיח וכדו'… והגדולים אמרו בחיוך::מהליש, חוג’ה, אלה ילדים". באתי למעוני: המנעול שבור וכל מה שהשארתי נשדד. שבתי מבוּיש וכואב אל הצריף הצר של ידידי שקיבל אותי ואת אשתי בסבר פנים יפות ביום 27 לחודש שעבר. מרוב כאב לא יכולתי לצאת כל אותו היום לרחוב – ולמחרתו, ביום ו' יוצא אני מהצריף ובאזני עוד האנחות של הזקן כהן בירושלים שנדקר ליד מאה שערים לא רחוק מהמשטרה. במו עיני אני רואה את פחד הילדים ב"כפר ילדים" והנה לנגדי בלב הדר הכרמל על יד גן השכונה רוכב לו ערבי זקן ואשתו הצעירה בחבילה על ראשה מחמרת אחרי החמור והנה נער ערבי מחמר אחרי חמורים טעונים אבני גזית לבנין יהודי. הנה אני עובר על יד נגר ספרדי טהור (ס"ט) הבונה קומה שלישית לפליטים בחפזון רב ושני ערבים מספקים חמרי בנין. ולפני עיני ידיעה קצרה בכרוניקה בעתוני תל־אביב על דבר אוטו מלא ערבים שנהפך לא רחוק מנהלל ואנשינו טיפלו בהם. ואני שואל את עצמי: לוּ עבר אוטו יהודי בכפר־לא־יהודי האם גם הם, אנשי הכפר הזה, היו עושים כמעשנו? וכך אני קורא בדרכי את כל הכרוניקה של תמול ושלשום. כאן דקירה. שם אבן. שם שריפה. וכאן על ידי ממש, לא בחלום או בהקיץ, עוברות נשים מושלימיות, אחת כנראה חסידה שפניה מכוסות והשניה פניה גלויות ושתיהן אינן חוששות בשכונה עברית טהורה, הולכות הן לשם טיוּל. לא, לא גבורים הם, חלילה, אלא מכירים הם אותנו, הם יודעים היטב כי בתוך ישוב שקט, רוצה שלום ושונא דם ופשע הם יושבים. כי רק ביום עברות רק בשעה שתוקפים אותנו שואפי דם או המתנכלים להרס ולטבח, יודעים אנו לשמור על נפשנו. אבל להתנפל לא נוכל ולא נרצח – כי לא מטבענו הוא. הנני מזמין את עורכי “הכרמל”, “אלגפיר”, “פלשתין” ועוד עורכים ממין זה שיראו במו עינם איך עוברים אחיהם אצלנו, ומי מאתנו עובר אצלם? הנני מאחל לכל אלה העורכים, המסיתים וכו' וכו' לעבור בבגדים אירופיים בשכונות ערביות במקום שאין מכירים אותם או אז אולי יחדלו להרעיל את אחיהם בשקרים ועלילות שוא.
ואף זאת נזכר אני: בימי הרעש כשרעדה אדמת הארץ, האם לא מידינו קיבלו אנשי שכם ככרות לחם מתל אביב.
אל כביר, זכור גם זה לנו.
תר"ץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות