(אלול תרפ"ט – אוגוסט 1928)

(מתוך יומן)

 

28.8.29    🔗

זה יומיים שאנו נתוּנים תחת משמר חזק של אנגלים, כפושעים פליליים ממש. נעצרנו – 36 גברים מגיל 15 עד 75 שנה. – בעת שנמצאנו במבצר החיפאי, כביכול, – בטחנות הגדולות.

אנו מתגוללים בחול וברפש, ברפתות ובאורווֹת, כיאות לממשלה נאורה במצב מלחמה. אין לנו כל מושג מה הם רוצים מאתנו, אנחנו מוקפים. חיילים טעוני רובים. מפילים עלינו אימה, מדי פעם מתעופפים כדורים בשריקה.

לא ידענו אל מי מכוונות היריות, מי ומי היורים? בלב כבד ובחריקת שנים רבץ כל אחד בפינתו (בימים 27–28 באוגוסט 1929) עד שבאה מניה וסיפרה, שנכלאנו כחשודים ביריות מתוך הטחנות הגדולות ובהרג אדם, כי שם – בטחנות הגדולות – מסתתרים ה"רוצחים היהודים"… אכן, משתדלים לשחרר אותנו, אך מי יודע?…

לעת ערב בא אלינו קצין יהודי וערך את רשימת האסירים. היינו מדוכדכים ושכחנו שאדם זקוק למזון. והנה הגיעה אלינו שוב מניה במכונית של מגן־דוד אדום, חדרה אלינו תחת מטר כדורים והביאה אוכל. ברמז רמזה: “צידה לדרך, לעכו”…

אחרי שעה קצרה שמענו צלצול קהה של נחושתיים. צריחות הקצין והשוטר הערבי החרידו אותנו. הם כבלו את ידינו. רק אז התחלנו להשיג את חומרת המצב. כבולים ובראשים מורדים הובלנו לתחנת הרכבת. נתברר לנו שהננו מוּבלים לעכו.

העברתנו לעכו היתה במידה מסוימת נחמה בשבילנו, מפני שחששנו. שאם יובילו אותנו לכלא חיפה, דרך הרחוב הצר, יתנפלו עלינו הערבים כנקמה על כי “הרגנו” אנשים ו"שדדנו" בתים ערביים… ובנסענו לעכו נשאר בחיים, לפחות, עד המשפט.

שנים מאתנו שוחררו עד מהרה, הואיל והקצין סבר שאין הם רוצחים. הם נתחייבו להתיצב לכל דרישה במשטרה. באופן כזה נשארנו 34 אנשים.

בתחנת הרכבת היו מאות ערבים. כל אחד מהם ספר ומנה אותנו וצהל כי גם יהודים נאסרים. כשהושיבונו בקרון, נוכחנו כי אין אנו בנים יחידים. שם היו כבר 19 יהודים כבולים תחת משמר צבא אנגלי. בתא מיוחד ישבו 52 ערבים מאנשי כפר טירה שהתנפלו על בית־הספר, ניסו להתנפל על בת גלים, ורק בעזרת אוירון הצליחו לגרשם.

כשזזה הרכבת פרצנו בשירת “תחזקנה” אדירה אבל גם עצובה מאוד, אשר ליוותה אותנו הרחק הרחק בדרכנו… וככה הגענו לעכו.

אל בית הסוהר הובילו אותנו בסך. ערביי עכו עמדו בצדי הדרך ומנו: “תלתה וחמסין יהוד (53 יהודים), תנין וחמסין שיאַתנה (52 משלנו)!” בחירוק שנים ובאגרופים קמוצים ליוו אותנו מאות ערבים עד למרכז המצודה.

 

29 באוגוסט    🔗

מיום אתמול הננו כאן, בין הקירות העבים והקודרים אנו נתונים כחיות בסוגרים. הכל מסביב לנו עשוי ברזל ובטון. הסתדרנו בתאים אחדים: תא לזקנים, תא לנערים, תא לאנשים הגונים – אינטליגנטים. ותא בשביל “החבריא”.

בשעה 9 הגיע אלינו רופא בית־הכלא, ערבי, ובצריחה: “מין עיאָן?” (מי חולה) פנה אלינו שוטר הלשכה, ובטרם הספיק איש לענות עבר־חלף במהירוּת את כל התאים – ואיננו.

בשבילנו, היהודים, סידרו את החדרים “האירופיים” ואת ערביי טירה הושיבו עמוק בתוך המצודה. בו ביום ירד עלינו בליל של שפות: ערבית, רוסית, ספרדית, וגם קולות ילדים נשמעו.

מי הם אלה?

לאחר זמן נודע לנו כי כל קהילת עכו היהודית נמצאת כאן, עוד מיום שלישי, אך לא עלה בידינו לראותם.

עכשיו מגישים לנו אוכל: פיתות גסות, מרות, לא נלושות ולא אפויות כהוגן. שתי פיתות כאלו מקבל כל אחד דרך שכבת הברזל. גם 4 כדי מים בלי כלי לשתיה. ומלבד זה סיר מרק גדול, בלי כף. ואנו עומדים ושותים את המים המרים והדלוחים המכוּנים “מרק”, אשר בקושי אפשר למצוא בהם אפונות אחדות. אחרי “הסעודה” אנו מתישבים ומספרים זכרונות ובדיחות כדי ל"גרש" את השעמום. מתנהלת תעמולה בין החברים לבחור במשגיח וסגן לכל חדר כדי לנהל את האסירים. בחרנו במנהלה של 5 חברים ושלושה שופטים. כך עבר עלינו היום.

 

30 באוגוסט    🔗

משום מה אנחנו פה ולא שם? במה חטאנו כי אנחנו כאן? שפטו אותנו ל־15 יום מעצר לצרכי חקירה, ומה אחר כך? האם באמת אסור להתגונן בזמן שמתנפלים עליך? כלום אסור לך להגן על חברים ובני משפחה? ומי ישמור על חייהם של זקנים, נשים וטף? מי יגן עליהם מפני פורעים? מי ישלם עבור הנזקים שנגרמו? מי?… המחשבות האלה מנקרות במוחנו ומעסיקות את כולנו.

לפתע קורא אחד: אדם “חופשי” בחוץ, קול רעש והמולה, נדחקים אל החלון בכדי להציץ, אך קשה מאוד להגיע. החלון גבוה מדי, צריך לעלות על כתפי שני חברים, כדי שאפשר יהיה להציץ החוצה. מי זה ירצה לשמש סולם לחברו, בו בזמן שהוא בעצמו רוצה לראות? בתוך השאון מצליח אחד להגיע לחלון, ואחר כך שני. “הוא מחזיק בידו משהו הדומה לעיתון” – אומר הראשון. אנו משתוקקים לקבל את העתון, אין אנו יודעים מהנעשה מחוץ לכתלי בית הכלא, גדול רצוננו לדעת מהמתרחש בארץ. באותו רגע הרגשנו מה רב ערכה של “מלה מודפסת”… אנו מנסים לרמוז לו בכל מיני סימנים שיגיש לנו את העתון, אך ההוא אינו משגיח בנו.

גם לא ביקר אותנו איש. ודאי מסוכן לעבור את הרחוב. מי יודע מה מתרחש שם, בחיפה, בעמק, בגליל, ביהודה, בבן־שמן, בגן־שמואל ובכל שאר המקומות? האם נשארו בחיים, או עזבו את כל הרכוש הפקר ומילטו את נפשם? וכיצד אפשר לנטוש הכל ולברוח? המחשבה הזאת עינתה אותי במאוד ותיכף התעוררה מחשבה אחרת וחדשה בצידה: מי יודע מי ומה הם הגורמים לזה? האם ברצוננו הטוב עזבנו את מקומותינו? האם לא היינו יכולים להציל את רכושנו? האם לא היינו יכולים להגן עליו?

את חטאי אני מזכיר היום. נזכר אני בתקופת “העליה השלישית” כשהתחילו לבוא אנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית, בפרט מארץ הגיהינום, מאוקראינה, ואז השתוממתי: כיצד נשארו בחיים כל אלה האנשים הצעירים, בפרט כשהם היו מספרים על הפרעות האיומות, ההריגות והשחיטות. אז חפצתי לשאול: ובאיזה אופן נשארת אתה חי?…

עוד באותו יום נודע לנו כי הרבה ערבים מאנשי טירה שוחררו. כמבוּיישים היינו כשנודע לנו הדבר. היתכן? את ליבלה בן ה־14 לא שיחררו, לוּלוֹ הישיש בן ה־70 לא הוצא לחפשי, ומהם – מ־72 השודדים נשארו 36. את השאר שחררו. חלק מהם עוד “צעיר מדי” וחלק “זקן מדי” האפשר הדבר? והיכן היושר? דמנו רותח: מפני מה אין משחררים את זקנינו וצעירינו? טענות אלו נשמעות עד שהחשיך היום, לפתע נשמע קולו של ר' יהושע פינקלשטיין:

יהודים מי מצטרף לקבלת שבת?

לא קשה היה אז לר' יהושע לצרף “מנין”, ועד מהרה נשמעה שירת “לכה דודי לקראת כלה” וקריאת “קומי צאי מתוך ההפיכה”, צער וכאב מילאו את הלבבות. בדומיה סיימנו את התפילה.

*

פסק־הדין שהוצא נגדנו, ולטובת ערביי טירה, זעזע אותנו מאוד. איש מאתנו לא יכול להרדם. גם לדבר איש לרעהו לא יכולנו, כי “אסור להפריע את השקט הציבורי”. כל אחד מאתנו יכול היה רק להגות בדברי השופט אתמול. מליבלה הנער, הטוען כי “לא ינום ולא ישן שומר ישראל”. ועד לוּלוֹ הישיש, שלפי דעתו צריך לקבל הכל באהבה ולא להתקומם, אקדוח או כלי משחית אחר אסור אפילו במבט עין, כי זוהי קליפה ר"ל, המוות עצמו. והשופט הבריטי “הנייטרלי” השמיע לנו – לכל 53 – היהודים על ידי התורגמן, בעברית טהורה: “רצח”, “רצח בכוונה תחילה”, “סיוע לרצח” וכו' וכו'…

רצח! מתי? לשם מה עשיתי זאת? על מי ומתי התנפלתי? ומי הם האנשים החפים מפשע אשר באו אלינו לטחנות, כדי שאני אהרגם? כי לא רציתי שהם יהרגו אותי, כי יתקעו לי סכין בלב, לא רציתי כי ירמסוני חיים, לכן הלכתי לטחנה, להגן על חיי, ואלה הם רוצחים?!

נשמעה קריאה: “שנים! שנים!”. ומבלי לשאול לאן יצאנו. נודע לנו כי קבעו לנו טיול לרבע שעה. לפני צאתנו מנו ומנו אותנו, ומסביבנו עמדו שוטרים ערבים כשרוביהם מכוּונים אלינו ובמבטי זעף ליוו אותנוּ.

הטיול הזה נגד רצוננו עוד הגביר את כאבנו. כל הזמן צלצל באזננו דברי השופט… אני כיניתי את עצמי בשם החדש: “רוצח”, “רוצח” אל יאוש! הרם ראשך! בטחון ואומץ! – –

ואיש מהחוץ אינו נראה. האם הפקירו אותנו? האם אין הם יודעים עלינו כלל? ומה גדולה סקרנותנו לדעת מהמתרחש בארץ!

ולמה זה נותנים לנו כל כך לטייל במנוחה? האם מרשים זאת גם לרוצחים אחרים? ומדוּע אין כובלים את ידינו? נראה כי נוהגים בנו אחרת מאשר לגבי רוצחים… אחרי הטיול החל ר' יהושע פינקלשטיין לאסוף את “המנין” לתפילת שחרית. הפעם, לא עלה לו הדבר בנקל. בעל התפילה עומד ומתפלל בניגון של “איכה”. וכשמגיע לברוך מתיר אסורים", “פודה ומציל” ובדומה לזה – הוא חוזר על הפסוקים כמה וכמה פעמים בכוונה גדולה. וכשהגיע “לשמע” – נשמעת שוב קריאה: קאָם־אָן קאַם אָן!

אנו יוצאים לאט, וה"מנין" מסיים בינתיים את תפילת שמונה עשרה.

שוב מובילים אותנו אל אותו השופט אשר השמיע לנו את פסק־דינו. שם הריקו את כיסינו, הוכרחנו למסור את הכסף והסיגריות, אולם נייר ועפרון הסתרנו, אם כי זה היה אסור בהחלט.

בשעה 11 זכינו לביקורו של החבר יעלי ודוד הכהן. הם ניחמו אותנו, כי ענשנו יהיה קל ביותר, ואנו נקבל, בהשתדלותם ספרים, עתונים, כלי גילוח, והעיקר מקלחת. כל אחד כבר הרגיש את קילוח המים על גופו, חמים או קרים, העיקר, מים על הגוף.

וככה שוגים בדמיונות על עתון, ספר, מים, ישבנו עד שהחשיך היום, רק ניגונו הנוגה של ר' יהושע “המבדיל בין קודש לחול” העיר אותנו מחלומותינו…

שבתנו הראשונה בכלא עכו.

*

אמש כשרבים מאתנו כבר ישנו את שנתם, הביאו לנו מהעיר חלות לבנות וסרדינים. גם יהודי עכו אשר היו תחת משמר, רצו לזכותנו במשהו. הם שלחו לנו זיתים, לימונים, גבינה ולחם. וכבר מהבוקר השכם נשמעה השאלה: מתי נתרחץ? מתי תהי המקלחת?

מארוחת הבוקר ועד הביקור של הח"ח יעלי ודוד הכהן בילינו בסיפורי מעשיות וזכרונות על בתי הסוהר, כל אחד מארצו, ובעיקר החברים מרוסיה ומפולין אשר מבשרם חזו זאת.

אלה מאתנו אשר הסתכנו לטפס ולהיאחז במוטות הברזל של החלונות הצליחו לקלוט ולהעביר ידיעות מן החוץ. באופן זה נודע לנו על הופעת העתון “דבר הימים ההם” ועל מסגרת האבל השחורה…

 

4 בספטמבר    🔗

מ־53 האנשים אשר הובלו הנה כבולים בנחושתיים – נשארו 42. 4 הובלו אתמול לחיפה למשפט, היום שוב 7. נודע לנו כי מהארבעה שוחרר אחד, שני נידון למאסר של חודש, שלישי לחדשיים, והרביעי ל־4 חדשי מאסר. “לא רע” חשבנו.

רק היום קבלנו את “דבר הימים ההם”, “על נהרות בבל” ו"ירושלים". התישבנו על הרצפה, ואחד מאתנו, בן־גירא, קרא לפנינו. בלבבות כואבים ובעיניים דומעות שמענו את הכל. מה נורא הדבר! מדוע הננו כאן? לשם מה נותרנו אחרי טבח חברון, מוצא וצפת? מדוע אין אנחנו בין החברים המגנים בחולדה ובעטרות? אחרי הקריאה עוד סקר כל אחד בעיניו את המסגרת השחורה הארוכה…

*

היום קיבלנו חבילות ומכתבים אשר עברו בדיקה ובלישה. בחבילות מצאנו הרבה שוקולדה ולחם. לא חשבו כנראה, שישנם ילדים הזקוקים לשוקולדה יותר מאתנו. וגם את הלחם אפשר היה לחלק באופן יותר תכליתי. כי לא חסרנו לחם. וגם את הבגדים שקבלנו – האם לא יותר טוב היה לו שלחו אותם לצפת, לאלה הזקוקים להם, ולא לנו? הרי הממשלה חייבת לדאוג לנו.

 

5 בספטמבר    🔗

בשקט ובמנוחה, לא כבימים הראשונים, ישבנו 42 היהודים בארבע החדרים, ואכלנו ארוחת בוקר. בשעת הארוחה היה כל אחד שקוע בהרהוריו. רצינו לדעת איך מגיבים באנגליה על המאורעות בארץ, מה אומרת אמריקה וארצות אירופה מה אומרות? – –

*

אחרי הארוחה התקיימה אסיפה של כל אסירי עכו היהודים. הח' בן־גירא פתח את האספה וקרא לנאספים והזכיר את זכרם הקדוש של הקרבנות. הח' בדר ציין: “זהו גורלנו ודרכנו בארץ הזאת, להתגבר על המכשולים עד שנשיג את מטרתנו, לבנות את ארצנו בשביל עמנו נטול המולדת. העיקר לא ליפול ברוח ולהתחזק באמונה!”

 

6 בספטמבר    🔗

היום היתה לנו הפתעה: הגישו לנו תה בכוסות, וגם חלב. זו היתה חידה בשבילנו. אחר כך נודע לנו שזוהי מתנת יהודי עכו אשר אחרי עזבם את המצודה עברו לחיפה. הנהלת בית הסוהר שמחה שהיא פטורה מלכלכל אותנו.

*

תאבים אנו לראות את מי־שהוא ממועצת הפועלים. פנינו למזכירות בבקשה שיבקרונו – אך תשובתם היתה: אין פנאי! ואנו מאמינים להם.

*

לא היה לנו נייר כל הזמן. גם לא אירעו שום חדשות. הכל דהה ואפור. את זמננו אנו מבלים בטיולים ובעיון בספר התנ"ך, שקבלנו מהמיסיון. חדרינו מלאים אותם “הספרים הקדושים” מ"הבשורה הקדושה" ו"יוחנן המטביל".

באורח פלא קיבלנו את החלק השני של יומני הרצל. כשמתעייפים מן הקריאה משוחחים על המאורעות ועל המשפטים, וכל אחד מנסה לנחש מתי נשתחרר.

*

בזמן האחרון הורגשה בקורת קפדנית מצד הנהלת בית הכלא. בודקים אפילו את המרק, את הלחם. את “דבר”, נחמתנו היחידה, חדלנו לקבל. קיימת שרירות רבה, אולי מפני שהופקדו עלינו שומרים חדשים.

*

השבוע נוספו לנו שני חברים. אשר כהן מחדרה, פקיד אפ"ק, אשר איים באקדוח על היהודים שפנו אליו בבקשת עזרה נגד המתקיפים. ומשה סבאטני, פצוע בזרועו הימנית, הוא בעצמו הוציא את הכדור ואחרי שנחבש רצה ללכת שוב להגן. בחור ספרדי שעיניו בוערות בצמאון נקמה. אנו קוראים לו “חווג’ה מוסה”. הוא נפצע כשניסה לנקום את נקמת רצח פ. הנהלת הכלא רצתה לזכותנו במזרונים ובשמיכות תוצרת עצמית, אך אחרי לילה אחד הוכרחנו לזרקם, בגלל התקפת מחנה “האדומים”.

 

21 בספטמבר    🔗

שבת. היום הוא יום הביקור לבני משפחה וחברים. אחרי הפגישה עם האורחים הבאים לעודד אותנו ומביאים לנו חבילות־שי הרגשנו את עצמנו בטוב. רק “קדושת השבת” חסרה… ופתאום קול צעקות: “שנים! שנים! מהר! הכל לסלק! לא להותיר דבר!”. לא הבינונו את אשר רוצים מאתנו. אולי התנפלות? מסביב סרז’נטים, קורפורלים, וחיילים פשוטים צורחים ודוחפים: “יללה, יללה!” לבסוף נתברר, שמעבירים אותנו למחלקה אחרת. דירתנו החדשה היא הרבה יותר נוחה, מרווחת יותר. גם שמש מגיעה אליה.

בזמן האחרון חלו שינויים אצלנו. פנינו בקריאה אל מוסדות הישוב כי יזדרזו לעשות למען שחרורנו. והנה באה אלינו משלחת של עורכי דין מירושלים ומחיפה. יש לציין כי מזמן ביקורו של עורך דין הורביץ הוטב היחס אלינו במידה ניכרת.

 

24 בספטמבר    🔗

כל שוטר קובע לו הגבלות וסדרים חדשים. זה ימים אחדים לא קיבלנו עתונים ואנו מודאגים מהמצב בארץ. הלא בינתיים היה יום ששי בו הולכים המוסלמים למסגד. נודע לנו ש"דאר היום" נסגר.

היום קיבלנו שוב עתונים. גם את “דאר היום”. קראנו על חקירת קרבנות “מוצא”, העדות של התינוקת. עינינו זלגו דמעות.

אנו אסורים כבר 30 יום, ואיננו יודעים מתי יבוא סוף לדבר.

 

25 בספטמבר    🔗

השכם בבוקר – שמחה; מה קרה? סברות שונות, ידיעות שונות. אך אין איש יודע דבר לאשורו. רק בשעה ½9 נודע לנו כי נתקבלה פקודה להעביר את “אסירי הטחנות הגדולות” לשופט החוקר בחיפה. כל אחד אורז את חפציו ונפרד מעל הנשארים. מבטיחים לבקר, אך קודם כל רוצה כל אחד לראות את עצמו חפשי בחוץ.

עליזים ושמחים אנו מובלים כבולים בשלשלאות לרכבת. אחר הצהרים הגענו לכלא חיפה. ניגשנו לסידור משכבינו. אך תיכף נשמעה הפקודה:

“שנים־שנים לקומה הראשונה!”. שם כבר ישב השופט ואנו ניצבנו בפניו בחצי מעגל. מולנו עמד קצין יהודי כמתרגם. הוא תרגם את דברי השופט :

“אתם כולכם. שנאסרתם בטחנות הגדולות, רצחתם אנשים, השתתפתם ברצח בכוונה תחילה, אך המשטרה אשר ניהלה את החקירה במשך חודש לא הצליחה להביא הוכחות מדויקות, לכן הנכם חפשיים”.

“אל תצאו בסך כי אם שנים־שנים”.

רבע שעה לאחר כך היינו כולנו חפשים לנפשותינו כל אחד בביתו, בסביבת משפחתו.