שוב קול החזן מקהיל בפינת הרחוב את מאזיניו: הגבר המנוּון, צבוע השפם, הזקן השב והעני, מוכרי־העיתונים, נהגים החונים בקירבת ילדי בית־הספר, קהל עירוני חילוני עטוי עתה נוגה שליו ואיטי של שמש טבת.

משהו עתיק־ימים, כבד־גורל שנידון פעם לכליה שב לחיות במסגרת הרחוב הרופפת. הזקן המאזין הגביה את פניו, ונוזלות דמעות ישישות ונוטפות על המרצפת ונשרפות בן־רגע בחמה. תקופות עברו, נתרגשו מהפכות באמנות ובטכניקה – הקול עולה מפּאטיפון – אך הנה ניגרים התחנונים כקדם, בוכה הזקן, קשובים הילדים, ומסביב כאז כתמיד סכנה ואבדון.

וכשהחזן סיים וקמה רגע הדממה, התחיל קול אחד קורא מן העבר השני של הרחוב, כמעבר ממוֹנוֹתאיזם אל עבודת־האלילים, מן הדת הצרופה אל המגיוּת.

אשף־הרחוב מכריז על תמצית פלאיו. באצבעות גרומות, מצולקות מכוויה, באצבעות גרומות ומעוקמות הפרקים, באצבעות אמלות ומושחתות עד לצעקה, הוא מראה את אמצאתו לענוב עניבה. אצבעותיו אינן נשמעות לו, והוא מאריך בדיבור ומעודד את עצמו, עד שהעניבה הירוקה והבורקת סוף־סוף תקועה והנה שמוטה מעט הצדה. הוא מתחייך על כך חיוך מוכה ומבקש רחמים כקרבן לפני מעניו.

הקהל קשוח־הלב אינו מאמין בכשפיו. אז הוא מכריז על כוחו להעביר כל כתם, ואפילו עתיק־ימים. ‘בבקשה, תנו לי כתם שמן. לא, אין זה כתם בשבילי, זה קל יותר מדי’ – והוא דוחה ביד מלכותית איזה רבב המוגש לו.

‘תנו לי כתם דם!’ הוא מכריז חגיגית, ‘תנו לי דם, זפת, שמן’.

והוא עושה בכשפים, משביע את הקהל, ושופך נוזל מצלוחיתו.

וכשקהל מקיפיו ממשיכים בהתנכרות, יורדים על פניו החולניות של האשף עייפות ושוויון נפש, והוא מוותר על הפלא האחרון.

אשף־הרחוב האומלל הקדוש, איש המגיוּת העתיקה והעזובה, המעונה בתוך מעגל של לא־מאמינים, רודפי נפשו – ראיתיך ברחובות הקרת ובחלום. אצבעותיך שותתות דם, עניבתך המבהיקה קשורה לצווארך, ואתה מדבר לא־ברורות על כתמים ועל דם. בתוך הבריאה הבלתי־פוסקת של הכרך, בתוך ההתרחשות, המתחדשת תמיד, של תנועות, גישושים ושכיחה, עמדת על דרכי להזכירני את אמת הלב השסוע, המוצג לראווה. ובלא־יודעים, ובכליון־נפש לא־שכיח, חיכיתי לרגע, שמעבר השני של הרחוב יבקע שוב הקול הגראמופוני ויבקש רחמים ויבקיע דמעה.

1945