שנתיים למותו של שאול טשרניחובסקי
שנתיים עברו מאז עצם את עיניו בלילה אל אור הכוכבים הארציים, אל האור הארצי, אותו אהב מכל האורות המיוחלות שמעבר לחיים. זכרון העם, אהבת הבודדים, יפסלו את פסלו לעתיד הסמוי מן העין. אך לא עובדי פסלים אנו. אדרבא, בני־זמנו, שנוכחותו הטבעית בינינו לעתים הסיחה את הדעת משירתו, חשים היום יותר מקודם בסגולה נדיבה זו לצרור חייו בצרור שיריו, וגם נהפוך. עטרת עלומים ואורה, בלורית השיבה המבודרת הפרוחה ברחובות העיר. בימים שנוֹי העלומים נרמס בעצם פריחתו ושמחת החיים הפכה לנו עורף, הופעתו זו בינינו נראית לנו כאגדת השיר בין המון טרודי היום, בימי אסונות והרג. ערכו אינו תלוי בהיאבקות הכוחות הנוגדים, טראגיים לעיתים, כדרך משוררים רבים, אלא בשימת פדוּת חדה בין שירה ללא־שירה, בין שירה לפרוזה על גילוייה השונים. כי רק בשיר הוא עובר לרשות איתנים, והקשיב להם, דיבר אתם, נכנע להם ושר להם ועליהם – שר אותם. מדובב דוממים, מדובב אבנים, מינראלים, פרחים וכלים על איבריהם. חובק בזרועות השיר עולם של חומר המתגלגל בתבניות, בצבעים, בריחות. אליו נתגעגעה בסתר לבה, ובאיסור, הרוח היהודית. העור הקרום ואור הקליפות הארציות נושאים אתם את מגעי האצבעות של האלוהי. מתיר אסירי עולם, משיב המשורר לשפה, ועל ידה לעם, אילנות למיניהם, זני משפחות פרחים שלא ידעם מימיו, יערות עצי־מחט ועצים בשלכת, סיעות ציפרים במעופן, מכרות ומחצבים, ועד למוּנחים אנאטומיים רפואיים, מגלה חדש בישן, משיב עושר נשכח, מרחיב מושגי התקומה על שטחים עזובים ורחוקים. מן המינראלים במעבה האדמה ועד למזלות שמים נד גל האהבה והחירות, לובש לפרקים דימוי קדמוני תנכ"י, מתגרה לפעמים במסורת החוזרת על עצמה. בתמימות לב של משורר בא לתקן את המעוות ההיסטורי, בא להשיב את הגזל, מעלה מול פרישות, הינזרות וסיגוף אילן נאה בעיצומי פריחתו. שירתו אינה דורשת מושג חדש של המשורר, הרכב חדש של סגולות המתקיימות לאורך ימים. היא מחדשת מושג־קדומים של סימני הכוח הראשונים.
אכן, מעבר להגדרת המומחים, מעבר לפירושים טרדניים על יהודה ויוון, מהלכת לה שירתו, אזרחית ארץ יהודה ועולם, בת־חורין ורבת־נגוהות. האמנות הקרויה מודרנית עברה על ידו בלי להדביקו ובלי להמעיטו. אולי בסתר לבה עברה מקנאה. כי הוא היחיד, דומני, מבין דורו, אשר טעם של כוח רומאנטי אפּוֹס וקלאסיות אין בהם סרח־עודף של אפּיגוֹניוּת והעמדת־פנים, או אינרציה. אולי משום כך כוחו לא בשורה בודדת, בתואם מבורר של מלות למהדרין, לא בתמצית שירית לירית שיש בה מן היין או מן הסם, אלא באותן תנועות רחבות־צעד ורחבות־הינף הגורפות אתן מרחבים, חיים, זמנים, אגדות ומציאות. דביקות בפירוטים פּרוזאיים, הנאה וחסד בה, ומ’דקדוקי העניות' עולה עליזות־רוח; מגעיו בכלי מטבח, בחומרי גלם, בדוממים למיניהם הם ככלי שיר של הבריאה בסגולתם לשבח את בוראם. צריך רק לדעת לדובבם, לעוררם מדוממותם, מגולמיותם – והוא יודע זאת. כובד המתכת וקלות העננה, אנו נושאים אותם בקרבנו, והוא נשא אותם ברנן הצעד, בחיר האור והכוכבים והים.
נכון היה תמיד ללכת שבי אחרי התפארה שבטבע, שבאדם, שבבריאת אלוהים וביצירת האדם. וכך הלך שולל אחרי ציפור תועה אחת, שירדה על סיפון האונייה, ישבה עליה בדד שלושה ימים קבל עולם־הנוסעים המשעממים – משחקי ברידג' ושותי ויסקי־סודה, וביום הרביעי נעלמה כלעומת שבאה. רק הוא, מוקסם ‘הצב הדרומי השמימי’, היה בא אל מול הציפור ומביט אתה יחד אל הנקודה הרחוקה הסמויה מן העין:
אחותי ציפור, עינך חדה,
אולי עתה, דווקא עתה,
ואת רואה את עולמך באפלה הנפלאה
אולי גם עולמי שלי.
האם לא היה הוא עצמו כציפור תועה זו על סיפוננו, ציפור שנקלעה בנסיעה זו בין הנוסעים המקריים? עוד תוהים המומחים־לציפרים על משפחתה, עוד טורדים למיינה:
זה בא נותן בה סימנים
וזה חוקר מאין היא
ואם כך ואם כך והיא אינה…
אינה בתכלית הפשטות, בתכלית הגדלות.
1945
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות