ננסים הנחבאים אל קוציהם, מכודרים, עניי־אדמה, החיים בחסד ובנס – וסטואיקנים תמיד; ענקים פושטי זרוע וכתף, קשי־עורף עזים. ביניהם חסידי החיים הסוציאליים, חסידי חברה, הצובאים בצוותא על דרכים, ביניהם בודדי עולם ללא־רחם. שופכי תחינה ודברי־עתק. שומרי שלום ופורצי גדר, כורעי ברך ונטויי גרון, אוחזי חרב מתהפכת ופאציפיסטים מובהקים, שכלי־נשקם שמור להם להגנה בלבד. עליזים ועצובים, נזירים ושיכורי־חיים, פילוסופים וליצנים – משפחת הצברים רבת־הבנים עד לדור בני־הארץ מגדלי קומה ובלורית, גסי־דיבור בטוחים ומגרים, אשר כל הרע וכל הטוב, שגידלה הארץ והתקופה, ניתן להם, וראו, הם חזקים כדי לשאתו.
ננסים וענקים, עליזים ועצובים, צומחי־יחד וצומחי־בדד בכולם ביקש הטבע פתרונות, שיעשע את דמיונו היוצר ונהג בדרך של אמנות, צר צורות עד אינסוף, ואריאציות תואמות לחוקי האקלים והקרקע, תוך שמירה על יסוד של המשפחה ועל אינדיבידואליות של היחיד.
זה, אשר לו מוקדשים הדברים, שייך לענקים. רק לפני שנה כינוהו ‘יגמנזיסט’, המתגנדר בבגרותו המוקדמת, ושערו הדוקר, שגידל עדות לכך.
והשנה ניצב בחצרנו רציני ומבוגר, בנימה של זלזול קל. כל פאמיליאריות לא יאה לו. ובגרותו מטילה עליו את ייעודו, שהוטבע בעצם הבריאה, והוטל עליו להזדקר מעלה, כעמוּד מלוכסן משהו, לשלוח זרועותיו לצדדין, כזרועות מחשבה אחת, ולהפריח בלילות פרחים דקי־צוואר, ירקרקים־זהבהבים בראשיתם, פתוחים לרווחה וחיוורים בחצות הלילה.
פנסים התלויים לצדי עמוד־החג. ראיתים והם כגוזלים עקומי־גרון הפוערים את פיותיהם ברעב ובחשק וברנן אילם ללא ריח ניחוח, מאות אבקנים דקיקים על פי שחלה החבויה, והפרח מערת־קסמים הנסגרת עם בוקר, כולו אֶרוס מאגי, כימהון וחשק שאינו נושא פרי. ראיתיו, והוא פרח־המים המביט בתוך דיוקנו. ‘צבר הנרקיסי’ – לא. הוא גדול ממנו. אשתקד הוא פרח כמתוך סנוֹבּיזם, אך השנה דחה כל סדר־נימוסין, כל דעת הקהל רודף האפתעות. בעקשנות, בהתמדה של קנאים, הוא מעלה פרחים ברווחי־זמן קצרים, ותמיד בלילה, ותמיד ללא פרי. רק קוצים נוספים במקום הפירות. עבודת הבורא שלו, מלאכת־הקודש של הצבר האוהב. הוא עושה את שלו כפילוסוף ההוגה את הגותו האחת. כנביא הנידון לגדולה וליסורים, כמשורר שהגיע להכרת־חייו. עליו לפרוח ולדעת את סוד הגידול וסוד הפריחה והנבילה, המקופלים בתוכו.
בלילה ארד אליו, להסתכל ולגעת בפרחיו האווריריים, הדולקים בפתח ביתי, אל מול הדראמה הארצית. כה נעמוד ונביט איש בפני חברו, הפרח הלילי והאדם הלילי. ונבין איש את רעהו, עד תום התבונה.
1947
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות