לדבורה אחותי
חצוצרה צבאית מקיצה את צפת מתרדמה ההררית. היא הקיצה גם אותי. ‘שופר בגבעה, חצוצרה ברמה’. העיר שקועה היתה עדיין בדמדומי טרם־שחר. שבריר הירח הנמיך־הזהיב והיה כשופר־קדם־ילדות המקודש לבשורות, ארוּס־הגאולה, המצפה לשפתי המבשר. אך היתה זו חצוצרה צבאית צעירה, שנישאה ברמה ובישרה את עוז התמורות שנתרגשו בחיי הרים ועמקים הללו. ומיד אחריה באה פקודה צלולת־ההברות: ‘להתעמלות הבוקר’. תקיעת החצוצרה, והפקודה שבאה כאילו מגובה, החווירו לאט־לאט את ההר שמנגד. בנייני־אבן לבנים וכחולים ועץ־האורן החווירו דיוֹקן של מציאות, ילידת המקום והזמן.
אך גם לאור היום מעורבים בעיר זאת קול החצוצרה הצבאית וקול השופר המיוחל, ופני העיר ידברו על גאולתם כעל מעשה נס מן־השמים, הנעלה מכל השגה, אות ומופת להשגחה עליונה ולזכותם הם. כי אמנם ‘איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה’ הסגירם'. על הנס הזה כבר נכתב לא מעט, והסיפורים שבעל־פה מתרקמים מאליהם, בחדרי הבתים ויהודיה חכמה מאמהות צפת, יודעת לשלב באורח טבעי את סיפורה בסיפור מימי הרעש שפקד את צפת לפני מאה ועשר שנים.
ואמנם, פני העיר לאור הבוקר כפני העיר לאחר הרעש. עקבותיו־רישומיו בכול, ובעיקר בדממת־מוות שבאזורים המורעשים. תוארו כה לפנים בספרי־הלימוד שלנו פני הערים והכפרים אשר תושביהם עזבום בן־לילה בהחל הר הגעש פולט את תימרות עשנו. כה התנבאו נביאי התוכחה, הזעם והגמול. מופלת־אבן היא העד. ההר הזה הוא העד. כאותה אבן אשר שם יהושע לעד.
‘שמעה את כל אמרי ה’ אשר דיבר עמנו'. הרעש עקר בתים, מחסומים, קרע חלונות אל האופק. ואם הלכת בעקבותיו וגילית צפת חדשה. לא־מוכרת; זו שפרצה דרומה ומערבה; אם פסחת על כל המחסומים לשעבר וסרת לאיזור שהיה כספר חתום לפניך – וטעמת את הדממה הזאת, את העזובה הגדולה, ועברת בין השדרות של בתי־אבל וספגת, כמוני, יחד עם טעם הניצחון גם טעם מר של הבל העמל האנושי, והיית מחַדש הפסוק: ‘בנפול אויבך אל תשמח’.
‘קשה להיות יהודי מנצח’. ‘אין זה קשה כלל’, משיב לי זה שהלך לידי. 'העם נכנס לתוך הניצחון כלתוך ביתו הוא, כך הוא נכנס לתוך הבתים העזובים האלה. ומגינים עליו פסוקים לרוב. יש שהוא שוכח אותם, אך גם בלעדיהם הוא נוהג בביטחה ובעוז. את המפנה ההיסטורי הזה הוא עשה בתנועה טבעית וקלה, כחייל הנשמע לפיקוד ומפנה את גופו בזריזות ורגילות.
‘בתי־אלם, אתה אומר, בתי־מוות, הבט, הנה מתנוססים כבר ברוח הכבסים, מונפים כמפרשים בים’.
'שמע, הנה בחצר זו כבר מפצפץ פטפוט אידי של עולה עול־ימים, בחצר זו הוא למד כבר עברית, שא ראשך: על המרפסת נחה עריסת תינוק, אולי מנמנם שם גאון־ישראל, אשר יקדש את שמה של צפת בעולם כולו. ההיסטוריה אינה אשה צדקנית, רבת ענווה וחסד, שומרת מצווֹת ועיניה כשרות ותמות כעיני רחלה. זוהי אשה – איך אומר עליה נביאה: “לביאה; עיניה אש אהבה ונקם. אל תפחד” '.
בו ברגע עברו על פנינו שתי נשים, כריסן בין שיניהן. הן גררו מאחוריהן שולחן ישן מבית ערבי. זיעה כיסתה את פניהן התפוחות. אלה היו עולות חדשות, שלא הסכינו עדיין להליכה בין הרים אלה.
‘הנה היסטוריה שלך, אשה הרה, שטופת זיעה הגוררת שלל אל ביתה חדש. אך איפה עיניה הבוערות שהבטחת, עיני האהבה והנקם?’
הצטחק מלווי ומשכני הלאה, הלאה על פני הבתים העזובים; על פני הרחוב שעלה וירד חליפות; עד שהביאני אל המירווח שם נטועה היתה הדממה, עצי־זית מכסיפי־נוף. ובתי אבן ורודה־כתומה. העצים והבתים חוללו שם – לרגע – את מחולם השקט, של רעות ואהבה. שם מתוח היה חבל עבה בין שני עצי־הזית, וצעיר חשוף־חזה אימן את גופו בטיפוס. הוא חזר על התרגיל ללא כל אימוץ, רגליו וידיו אחזו בחבל הישועה, כאילו פעורה היתה תחתיו תהום רבה. לבסוף קפץ מן הגובה שלו על האדמה הקשה, האבנית, ועמד כנושע ומושיע.
כאן לא היה זכר לרעש. מן הבית הקיצוני עלה קולו של פסנתר. הדממה עצמה ניגנה כאן אחד הפּרליוּדים האהובים שלה. עם מנגינה זאת נסתיימה כאן העיר, רצו כבהולים עצי־הזית האחרונים, כדי להציץ למרחוק אל כינרת המעולפת המעורפלת – כמו אז – בין חמוקי הרים.
‘נשום לרווחה’ יד הנצחון הובילתני הלום על פני בתי־אבל, על פני ההריסות והשלל הנגרר, ביד הנצחון הוציאני אל המרחב הזה, ללא מורא, לחבק את האופק, את ההר ואת הים – במבט אחד.
1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות