שוממות מדרגות־אבן צוננות של העיר העתיקה. אי־פעם הדביקני כאן המון־עזים עליז ועז, שחור־עשר וטרוף־עיניים, שגלש כזרם רותח על פני האבנים הללו. חדלו אותן עזים עליזות ומטורפות. שבת השוק. עומדות החנויות ומסכי־ברזל על פניהן. קומץ יהודים זקנים מדיין בענייני לוויה שנתאחרה. דיבורם אידיש והם מוכיחים זה את זה על האיחור. אלה ענייני הקבורה הנצחיים! המוות מקיים את אחדות הזמנים ואחדות המקום! מקפץ־מדלג לפני יהודי זקן צולע עם מקלו. בקטע הרחוב השומם הוא גדל לאין שיעור, וקפיצותיו כעין קפיצות־דרך על ענק. לאן הוא מושך אחריו את הרחוב העקום ואותי? לפתע הוא נעלם, נבלע באחד הבתים הקטנים. פסקו קפיצותיו ופסק גם הרחוב, נפתח ‘מעבר’, שם פרפרו־רפרפו קטעי השקיעה ובנשימה אחת באו בית־הקברות, בית־המטבחיים ובית־הכנסת.
באה רוח והביאה אתה ריחות נבלה, ביבין ואשפתות. הדרך נידרדרה במדרון. נפתחה לרגלי הבקעה, ועל פיה שני נערים קטנים שקבעו כאן את פגישתם הערבית, על־מנת להמתיק את פגישתם הערבית, על מנת להמתיק את סודם אל מול השקיעה וההר. היה אחד בהיר שער ועין. רחוץ היה למשעי, ומסורק ולבוש סודר אדום חגיגי, נכון לקבל את שבת המלכה. היה חברו עדיין לבוש־חולין, שערו מדובלל. אך לכלכן זה דוקא היה בעל הסוד, הוא שקבע את הראיון, אליו מיהר שחור־העין מן העיר העילית. דיבורם היה במרומז, מוסכם, בהפסקות. ניסיתי להשיחם. איני מומחה לכך. אך כששאלתי על מהלך הקרבות במקום הזה, עזבו השניים את שפתם הסודית, שפת הרמז, והחלו מספרים בבת אחת, בנגלה, מתוך ויכוח והפלגה בבקיאוּת ובפירוט. הנער בהיר־השער ידע לשרטט בידו הקטנה את כל מפת הקרבות שבסביבה, ובטחונו כשל מצביא. פרשת בית־הכנסת ופגזים ורימונים ומקלעי בּראֶן. לא הבנתי יפה. אך לא ביקשתי להבין. גדולים מהסיפור היו המספרים עצמם, יורשיו האמיתיים של הניצחון של המרחב הזה, של מחזה השקיעה המגיע לשיאו, שליחי העתיד שנפגשו כאן כדי לפקוד את ירושתם הגדולה, את אוצרם, שאין הם יודעים מה לעשות בו. עם גווני־יקר של השמיים, ריחות אשפתות וביבין ורוח הררית שנשבה בפניהם, עמדו הם על־פי הבקעה כעל־פי עתידם – חתני השבת שקרבה והניפה את סודרה בהרים.
שאלתי אחד, שלן בבית ערבי במיטה ערבית על מזרון ערבי:
האם לא יבואו אליך בלילה צללי־הערבים שגרו כאן, האם לא יפריעוך משנתך.
לא, שנתי ערבה עלי. הם ברחו ואתם ברחו גם צלליהם. זהו הנס הגדול. מי שבורח כך, נוטש את ביתו, חצרו, גפנו בלי להגן עליהם, מי שנוטש כך עירו – מפר הוא את בריתו עם הבית והחצר והגפן והעיר. באים אנו, היורשים, נאמני הברית הקדומה שלא נפירנה עוד. כן, שבנו כאויבים וכובשים, כיוון שלא ניתן לנו אחרת. עתה עומדים הבתים ומצפים לגזר דינם: מי לחיים ומי למוות. מי ליישוב ומי להרס. אך צללים אין. ומי שנשאר ולא הספיק לברוח עם בעליהם גורש על־ידי די.־די. טי. לא, אני מבכר חדרי הקטן בבית־מלון, שדומני לנתי בו לפני הרבה שנים. ואולי בכל זאת כדאי לך לנסות את הצללים ההם. דומני, הם יבואו אליך ותוכל לשוחח אתם כעם חיים, אולי זו הפעם הראשונה.
עם ערב מילאו החיילים את הרחוב הראשי עד בלי עבור. הם טיילו קבוצות־קבוצות, לפעמים בשורה ארוכה כבשעת התקפה. וכשהשורה הגיעה עד לאחר בית־החיילים נשמעה הפקודה: ‘אחורה פנה’, והשורה שבה על עקבותיה.
החיילים שותים סודה פושרת, מלקקים גלידה שלא הגלידה, מחזרים אחרי הבנות המעטות של המקום, המעיזות לצאת לבדן בשעה זו לרחוב; הם שרים שיר הנגב, מחליפים ‘צ’יזבאת’ תוך הליכה. יש והם סרים למזנון של ‘תנובה’. שם יושבים גם בערב שני ציירים אהובי צפת. אחד, שהתגורר כאן שנים על שנים במערה ליד בית־הקברות, יצא עכשיו לאור העולם וזכותו וזכות מלאכיו לא קטנה בעיניו מזכותם של יתר מחוללי הפלא. בשיחה מעורבים: פיקאסו, בראק שאגאל. אמנות איטלקית, פרימיטיביסטים ואחרים. גם חייל אשר אתנו לוקח חלק בדיון על האמנות הפלאסטית. אך החיילת שבמחיצתנו נזהרת מדיבור. היא כעין ‘מוּזה’ שנתגייסה ולבשה חאקי, וכדרך המוזות אין היא משתתפת בוויכוח על אמנות.
שיחתנו נפסקת עם כניסת שלושה חיילים למזנון. עם עצובים, חגיגיים ורעבים. רעבי אהבה. רעבי אשה. איש איש ויופיו. איש איש והתבגרותו. איש איש ועוצבו. זה היושב בקרבתי עיניים לו כעין הים הכחול: כולו בן־הים. זקנו כקצף גלים בהיר על לחייו ויד אמן חתכה בפניו אי־האלמוגים של הפה. לשני – שפם עשוי שתי קשתות שחורות מדויקות בתכלית, קשיות־עורף של חבלן וחיוך עצוב של נער. השלישי ויתר על זקן ושפם, גלוי פנים מול החיים והמוות, גלוי עיניים ומצח, המבוגר שבחבורה והעצוב שבהם.
עצבות־נעורים זו כיצד תמצא את גאולתה? הלילה היא מבקשת לשקוע באשה, לשקוע בכל כובדה, כי רק בה תוכל לסעור ולשקוט, לשרוף במכווה אש ולכבות בכליון־נשיקה. מעטות הבנות בצפת, וכשנכנסות למזנון שתי אחיות רחמניות מבית־החולים קופץ כחול־העיניים בשמחה: ‘חי נפשי, אני הולך לשכב בבית החולים.’
אך מיד הוא שב כמרחם על עצמו.
הם אוכלים סאנדביצ’ים צמחוניים, שותים סודה, מעשנים סיגריות – מלכי־ישראל עצובים.
לאחר־מכן הם יושבים בג’יפ וברעש עוזבים את בירת הגליל. סוף־סוף אני בצפת של מעלה, זו הבנויה חושך, כוכבים, הרים ורוח. בחסד אהבתי הראשונה אליה, בחסד הדו־שיח הראשון היא ירדה אלי הלילה כאז במטר כוכביה.
באה רוח גדולה ממערב ונענעה בעוז את אמיר האורן הסמוך אלי.
כאן בגובה אני יושב בין האמירים. באה רוח גדולה ועברתני כולי, על כל סימטאותי, על כל קברי, על כל עזובתי. ‘והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד.’
עליך מדובר, נפשי. על גן הייסורים שלך.
באה רוח הררית להרימני מעפרי, להזכירני גדולות שלא עשיתי, להדליק תבערות שבהן לא בערתי; באה רוח הררית והחלה הופכת במדורה הלוחשת, באפר, בעפר, בדם, בדמעות – בבליל כאוב זה הקרוי אדם, כדי לברוא בריאה חדשה.
בלילה כזה חזו משורריך ‘גלגול הנשמות’ ‘עיבור הנשמות’. לילה זה שלהם. רוח זו השטה־השחה במרחב מעל העיר – היא הנשמה ארוסת חירות ואהבה. נפש החוגגת את אלמוֹתה. אקבלנה בשלהבתי, בפריחתי. בייסורים קניתי את הלילה, ליל הגאולה. שלהבי־נא, הרוח, את נפשי, שחקי בה הלילה כחפצך.
העלי אשי המשואות שהיו משיאין בהרים אלה לראש החודש. עד יבוא השחר ויכבני בקול החצוצרה הצבאית.
1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות