דור המדינה בספרות 🔗
הוויכוח שהתחדש לאחרונה סביב “דור המדינה בספרותנו”, לא ישכך במהרה. יותר מדי מלים פסקניות הושלכו אל תוך המערבולת, יותר מדי תביעות “כולה שלי” הועמדו. הדי הוויכוח, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הספרותית, אינם אלא קצה הקרחון. המתח האמיתי טמון בשיחות ובוויכוחים, באמירות בין השיטין, שלא הגיעו עדיין לידי גיבוש בכתובים, אם כי מוחשת השפעתם הסמויה.
אין ספק שלא נעשה עדיין הבוחן האמיתי הקובע מה באמת טיבם של סופרי דור המדינה, מה תרומתם, מה הם הניגודים החותכים אותם שתי וערב ומה גרם לעקרותם החברתית?! לא נוכל להיכנס במסגרת זאת לדיון על כל קשת נימוקיו של הוויכוח הזה, מאמר כזה יראה אור באחד הגליונות הקרובים של “העתון”, כאן נצטמצם בכמה הערות: הטוען שסופרי דור המדינה הם הגורם הבלעדי לתמורה לשונית שחלה בספרותנו בשנות החמישים, מתעלם מן התהליך האבולוציוני לכיוון שפת־הדיבור בספרות שהתחיל להתפתח שנים רבות לפני שיהודה עמיחי כתב שורה אחת. סימניו, ולאו דווקא הראשונים, נראו כבר ב"ילקוט הרעים". אבל משוררים כמו לובה אלמי, ד. פוגל, נ. שטרן, ב. פומראנץ (זו רשימה חלקית) קדמו גם ל"ילקוט". אם כי הדוגמה הבולטת יותר לשפת שיר שאינה דומה ללשונם של “תלמידי שלונסקי” הוא אבות ישורון.
הטוען ל"אבהות" על “דור המדינה” בספרות ומונה כמה שמות שסדר הופעתם משתנה בהתאם ליחסיו האישיים, מבלי שיטריד עצמו לנמק מדוע פלוני כן זכה להיחשב כ"סופר דור המדינה" ופלמוני לא – מעמיד עצמו במצב בלתי מכובד המעורר עתים גיחוך אף בקרב רעיו.
הדן בתרומתם של סופרי דור המדינה לספרותנו ומתעלם מהעלאת תימטיקה סוציאלית חדשה כמו “העליות ההמוניות”, המעברות, ילדי מלחמת־העולם־השנייה, התכת, או אי־התכת־תרבויות שונות לתרבות אחת – שאולי בה הראשית לתרבות ישראלית חדשה, עושה מה שנקרא – צחוק מהעבודה.
על מסחור התרבות וטרור המחירים 🔗
“אני צריך שני עמודי ספרות כדי ‘שיחזיקו’ ארבעה עמודי פרסומת. ארבע שנים לא קראתי ספר, נשארתי בחיים, כפי שאתה רואה…” מלים אלה נאמרו ע"י דמות־מפתח־אדמיניסטראטיבית של אחד העתונים הנפוצים ביותר. “לא אכפת לי אם קוראים או לא קוראים את מדור־הספרות…” הוסיף ופרש לדרכו.
במקביל נתקלתי במודעה בעתונות־ערב על “רב־ספר”. כמו רב־אלוף, או רב בריח, יותר מסתם ספר – רב־ספר. יש בו תקצירים של ששה רבי־מכר. הספרים נבחרו להיכלל ברב ספר הודות להצלחתם המסחרית. ברור מראש לאילו ספרים לא היה כל סיכוי להיכלל ברב ספר זה. והפרסומת עושה את שלה לאמור: מי שקרא רב ספר אחד, כאילו קרא ששה ספרים שמנים, מעייפים, ובעיקר “מבזבזים” את זמן הקורא. עליך לחסוך זמן, זמן זה כסף. כסף זה דבר חשוב. בכסף אתה יכול לקנות רב מכר ולהיחשב כאדם הקורא ספרים. תהיה בעניינים, תהיה מתורבת, תוכל להשיח כאילו קראת ששה ספרים!
ועכשיו על מחירים.
אני מאמין גדול במסורת ההוּמנית של האדם הזה: אני מאמין באנשי העבודה המכניסים ספר הביתה, הרוצים שילדיהם ילמדו ויקראו ושיילכו לתיאטרון ולקונצרט. משפחה יהודית אחת אותה אני מכיר כאחד מבניה, ולה אני אסיר תודה עד היום הזה, היתה כזאת.
אנשים אלה עושים מאמצים גדולים, בעיקר עתה, כאשר הספר העברי אינו משוחרר ממיסים והמשכורת אינה משולמת בדולרים, ומע"מ עלה ל־12%. כאשר אדם הרוצה לראות הצגת תיאטרון עליו לשלם 50 ל"י, כאשר מצד אחד המסחוּר המאפיין את המשטר בו אנו חיים משחית את התרבות ואת השפה, ומאידך היוקר. ורמת החיים, הזוחלת כבר על גחונה, לא מאפשרים כמעט לאדם־עובד לרכוש ספר, ללכת לתיאטרון, בא הרב־ספר לחסוך! רק במצב תרבות כזה יש מקום לרב־ספר. לא סתם ספר, רב ספר!
בושה!
ה"עתון" בן שנה 🔗
לפני שנה יזם הח"מ בעזרת כמה סופרים (שמעון בלס, אהוד בן עזר, א. יעוז קסט, ששון סומך) כתב עת לספרות ולתרבות שונה מכל כתבי העת האחרים המופיעים בשנים אלה בארץ בצורה בלתי סדירה. כתב העת הזה, המציין היום שנה לקיומו, הוא כלי ביטוי רעיוני אסתיטי החותר לשלושה יעדים: א. ראיית הספרות העברית והיצירות הנכתבות ע"י סופרים יהודים בשפות שונות, – כספרות אחת. ב. חשיפת הדי המתהווה החברתי בבואם לידי ביטוי ספרותי. ג. עקיבה אחר הספרות הערבית בארץ ובאזור, פרסום מתוכה וכתיבה עליה. והיעד הנוסף – לשמור על תפיסה ספרותית בלתי משוחדת ולהימנע מלהפך לעוד “קליקה” ספרותית.
היום, כאשר ה"עתון" מסכם את שנתו הראשונה, ניתן לומר, לא בלי סיפוק, שאנו נאמנים ליעדים שהיצבנו לעצמנו.
כתב־העת הזה, לא היה מתקיים אלמלא התמיכה המסיבית לה הוא זוכה מידי פריפריה רחבה של סופרים וקוראים. הקשיים רבים, התשתית הכלכלית של ה"עתון" עדיין לא מובטחת, המינויים עדיין אינם נימנים באלפים, עדיין אין אנו מסוגלים לשלם שכר סופרים, עבודת העריכה והאדמיניסטרציה נעשים עדיין בהתנדבות, אבל אנו קרבים גם לביסוסו הכלכלי של ה"עתון".
הגליון הזה 🔗
שמחים אנו להגיש את מסתו של שלמה צמח, הרואה אור זו הפעם הראשונה, הדנה באישיותו הספרותית, ההגותית והפוליטית של ז’בוטינסקי. אנו ערים לעובדה שהנושא שרוי במחלוקת וניתן מקום לכל תגובה הולמת. כתב היד של המסה, שנתגלה בארכיון “גנזים” היה ערוך לדפוס בידי המחבר, אך עצם הימצאות כתב היד הערוך מעיד כאלף עדים שלא הורד לדפוס. בגליוננו זה מדפיסים אנו גם שירים עלומים של אברהם בן יצחק. שיר אחד בדפוס והאחר בכ"י המופיע בגלופה לצידם של רשימות בן־יצחק על המשוררת רחל. כה"י ברור אך הגלופה בלתי מוצלחת וקשה לקרוא את טקסט השיר; בגליוננו הקרוב נחזור ונדפיס את הגלופה ולצידה – הטקסט המפוענח.
שלושה מדורים חדשים, שניים מהם יהיו קבועים, כך אני מקווה, נוספו ל"עתון": המדור לאמנות פלסטית המרוכז בידי עזריאל קאופמן, והמדור “צפרא טבא”, הכתוב בידי ד. צמיד. ולבסוף חובה נעימה לי להודות להנהלת “גנזים” על החומר המרתק שהעמידה לרשותנו, ולגברת עדה צמח, על נתינת ברכתה לפרסום המסה של אביה, שלמה צמח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות