כל הדברים שראיתי סביבי בילדותי, ושהיכרתי, – והייתי “צלמית” מצויינת, – הכול נתפס אצלי היטב ואני רואה אותם עד היום בבהירות רבה. אי־אפשר לתאר איזו אטמוספירה היתה, חיונית כזו; כמו ויטבסק לשאגאל כך היתה פתח־תקווה בשבילי. כל דבר היה לו טעם, היה לו ריח. והתהפך להרגשה אמנותית. אני הרגשתי כמו אמן. אתה מבין? – ולא ידעתי שאני אמן. אבל אני הרגשתי כמו אמן. וכשעולה עכשיו הרגשה מן הימים ההם, אני מוציאה לחלוחית ממנה עכשיו. אני נהנית ממנה ממש כמו שאני מרגישה היום כשאני רואה איזה דבר חי שעוד מדבר אלי.

כל בית, כל בית היה עולם, וכבר אז היה קיבוץ־גלויות בפתח־תקווה. עוד לא ראיתי מקומות אחרים בכדי שאוכל להשוות. אבל מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על־פי־רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כול, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה. אני זוכרת שאנשים הלכו לפי מקצועם.

היה עושה־גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמוּל־יוסל. שמואל־יוסל. השׁמות היו כולם יידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה יהודי זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. זה היה מראה שהתרשמתי ממנו מאוד. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, זאת אני רואה עכשיו.

ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו חזון, כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, אני כבר הרגשתי שזה איזה דבר שבא פעם אחת, בצילצול. אתה מבין? – הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק, מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נדמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי. כשאני הייתי ילדה קטנה היו אמנם כבר קאקטוסים גדולים, אבל היה ריק מסביב.

סביבת פתח־תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח. הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין־ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים. ואני אספר לכם עכשיו דבר שלא סיפרתי עוד לאף אחד. כיצד ראיתי בפעם הראשונה את הפרח אמנון־ותמר. על ידנו נמצא בית־הספר של הנערים. הנערים למדו בבית־ספר אחד, והנערות בבית־ספר אחר, לא למדו ביחד. וממקווה־ישראל שלחו שתילים לגינה של בית־הספר. האדמה על ידנו היתה חולית ודלה, דלילה כמו חול־ים ממש; וכל מה שנטעו בה, ולא ידעו עוד כל כך לזבל – כל מה שנטעו בה היה עלוב נורא. ושם היתה גינה עם פרחים בודדים, עם צמחים בודדים, צמחי־נוי. פעם אחת אני התגנבתי לגינה הזו להסתכל מה שמה נעשה. אצלנו טרם היתה גינה, לא היו פרחים, היו רק שושנים. אבל שושנים היו גם לערבים פה. שושנה היתה בת־המקום. ופתאום ראיתי פרח קטן, חציו צהוב חציו סגול, זו היתה כעין תגלית בשבילי. ואני נזכרת עוד עד עכשיו בתמיהה ובהרגשה הזו, הנפלאה. מין תופעה מיוחדת שכזו. אמנם ישנם פרחי־בר של אמנון־ותמר, קטנים יותר, אבל אני אותם טרם ראיתי אז.

אתם יודעים מה זה מאנז'? –    🔗

לא.

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה, והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ. ראשית כול, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות הגרמניות, ומהם גם למד הרבה חקלאות. גרמנים אלה, ה"טמפלרים", ישבו בארץ לפני פתח־תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר, וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה, כפר של איכרים, מפלחי־אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח־תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח (בה"א הידיעה). הוא חרש לא רק בפתח־תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. אתם יודעים מה זה מאנז'? – לא. מאנז' זה היה הטראקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים אחד אחרי השני לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב"חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, והלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, (אינני יודעת אם זו היתה הונגארית, או סיסמה שלהם שמה), היתה לו איזה שפה, הוא היה הוֹמה כזה: “אוּממ… אוּממ… דיוֹ, דיוֹ…” – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק אני לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה"באקיה" למספוא, כי היתה זו תקופת ה"מחלבות". וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על “קונסוּים פראיין”, חנות משותפת לאיכרים, מעין “תנובה”. כלי־עבודה היו בידיו ככלי־נגינה, כל כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון־לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופסור בודנהיימר, וארבורג, ודיזנגוף, הכול בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות־ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר־הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק־שפתיים על ספת־העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד־החושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – מה נאכל? – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת־הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם יהושע שטמפפר. זה היה התקף־לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין־כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואמי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח, ויתר החושים.

מ"פוסטה" עד דואר    🔗

אני למדתי בהתחלה אצל “מלמד”. אתה יודע מה זה “מלמד”? – היתה איזו חבורה של בנות, רק בנות, עם בנים אסור היה ללמוד. למדנו אל"ף־בי"ת. והדיבור לא היה עברי, היה יידיש. לא היתה עברית. המילה העברית הראשונה בפתח־תקווה היתה דואר. קודם היו קוראים לזה פוסטה. והפוסטה היתה נקודה שסביבה היו הצעירים מתאספים, והערבים מתאספים. בבוקר היה שם שוק עבודה של ערבים, וגם הצעירים הרוסיים שלנו היו באים להראות את השרירים שלהם, וקצת היו בודקים אותם. אגב, זו אגדה. שכך עשו האיכרים, זו אגדה. וכך קרו למקום פוסטה, וזה היה הקשר לעולם הגדול. היה דואר־אוסטרי והיו באים מכתבים עם בולים אוסטריים, עם דמות הקייזר, וזה היה ציורי, וקשר אותנו לארצות רחוקות; מכתבים היו באים גם בדואר גרמני, וצרפתי. וכל זה נקרא – פוסטה.

פתאום בא בן־יהודה ואמר שזה דואר, וזה נתקבל כמו ברק, בין־רגע. אני חושבת שגם בנו, בצעירים, היה איזה הדף גדול לתחייה, הדף פנימי, אתה יודע? – אני הרגשתי הרבה מאוד את הדבר הזה, השדה הזה, וכך גם האחרים. היתה לנו “אגודת צעירים”, ומהם באו מייסדי הרצליה, ממשפחות גיסין ופרלין, משפחות אינטליגנטיות, כך גם הבנים, וזו היתה תנועה גדולה.

הבארון שלח למושבה מורים צרפתיים, ולמדנו הכל בצרפתית; חשבון, פיזיקה, הכל. אחר כך נפתח בית־ספר חדש. המורה הראשונה שלי היה שמה גברת באסביץ', והיא היתה קודם בראש־פינה, ומראש־פינה באה הנה, ואיני יודעת מניין הביאה ידיעה כזו בספרות העברית של הזמן ההוא, כל המשוררים. והיה עוד מורה אחד, אפריים הראובני, זה שייסד את גן הצמחים התנ"כי. הוא היה מביא לבית הספר את ארוחת הבוקר שלו בתוך עיתון “חירות”, שהיה עוטף בו חתיכת חלבה עם לחם. אחרי שאכל היה זורק העיתון, ואני הלכתי ואספתי אותו וקראתי אותו אחר כך בבית. כל כך מעט עיתונים היו. כן, אבל אנחנו סטינו קצת מהדרך. האשה הזו, גברת באסביץ', היה לה קול אדיר, אלט כזה, והיתה מחברת מנגינות אוקראיניות אל הטכסט של יל"ג, של מאנה, ואנחנו היינו בוכים: “אוניה, אוניה”… וכל הסנטימנטאליות הזו. אחר כך היינו גם מדקלמים. אני הייתי המדקלמת הראשית: “שלום לך תמתי, שלום לך מרתה תמתי, עד נצח, הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.” – ועוד הלאה והלאה. בפאתוס כזה, וזה היה כל כך במקומו, זה היה חסר לנו. מילא איזה חלל, מילא חלל רב, זה היה חינוך למילה העברית, וחינוך לשירה. זו היתה ראשית כזו, שרק מי שחי אותה יכול להבין אותה.

אני רק בקרבי נשאתי את העבר    🔗

אהבת מולדת היא בשבילי דבר גדול, דבר שקשה לדבר עליו, מפני שהוא כל כך אמת. אני חושבת שפה יש לי עבר. הגעגועים של כל הדורות התרכזו בדור הזה, היו מרוכזים בדור אחד. הגעגועים לארץ, והינה הדבר הזה נתמלא, ופתאום פרץ ופרץ. פשוט פרץ. היינו שרים: “עצי שיטים עומ־דים, עצי שיטים עומ־די־ים…” – כל האופן הזה, המיוחד. ואני צריכה לומר, כשבאה העלייה השנייה – הדבר התגבר, כי להם באמת היתה גלות, אתה מבין? – הם באמת נושעו מאיזו גלות. אני, בשבילי זו לא היתה ישועה, כי אני נולדתי פה. אני, רק בקרבי נשאתי את העבר. אתה מבין? – והתנ"ך, כמובן שהתנ"ך. את סיפורי התנ"ך חייתי כמו דראמה. כמו דראמה חיה, ממש.

הארץ ענתה, כאילו חיכתה    🔗

יש לי רגשות מעורבים ביחס לפתח־תקווה. הרבה הושפעתי מן העלייה השנייה, גם לרע – הושפעתי ממנה. התנגדו לעבודה הערבית. אני חושבת שהם הגזימו בזה. בזמן האחרון אמר לי חבר אחד: “את יודעת, שאנחנו עכשיו לא כל כך מאשימים את האיכרים הפתח־תקוואים שעבדו עם הערבים. הם היו אנשי מעשה. הם סבלו.”

מה אתה יודע מה שעבר עלינו? – אני חייתי את החקלאות בבית. אני זוכרת איך אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, והוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אלי, ואחר כך בבית, מודד את זה עלי במטר, בסנטימטרים… אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק־מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כול, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הוא הלא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגאריה ככה, אני לא יודעת מקודם־מקודם דברים על המשפחה שלנו.

אחר כך, פתאום, משק־מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך, כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן, כרמים – הדבר היה גם בהשפעת הבארון. הבארון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהוא היה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף (בה"א הידיעה) של צרפת, כל מיני היין, והשאמפאניה, שנוצרים בה, אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי־משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית חרושת לזכוכית שבניינו עומד עד היום בטאנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד, אוּף, זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים לגמרי את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסירה, – מילה יפה מאוד, מצלצלת. ובבית ישנה זכוכית־מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: “בואי־בואי תראי!” – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות ירוקות־ירוקות־ירוקות, ואחריהן – העלה כלו אכול. הפילוקסירה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח־תקווה, ראשון־לציון, רחובות, שטחים, וזה יפה, זה כל כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור. אתם מתארים לכם? עכשיו, אשכול אחד אני צריכה ללכת לחפש.

והכול היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל כך הרבה זבל, ןהעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות כל הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והינה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: “זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.” החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זו ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוֹכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עכשיו עשר אגורות. אתה מתאר לך? עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא, זה מאכל נפלא.

והינה, אי־אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי־אפשר לחזור אל המשק־המעורב, האדמות האלו כבר אינן, כבר אי־אפשר, זו כבר תקופה אחרת. אחר כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו על בשרנו, אתה מבין? – אין במה לשלם שכר לימוד בבית־הספר.

אחר־כך, פתאום, עלה־נכנס איזה ג’וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. שמה אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, והם שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; והם שולחים אנשים שלהם, והם מוכרים שמה, והם חיים מן הפרדסים. גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח רקבון של לימונים מתוקים. – מתווכחים על מה להרכיב את השאמוטי, את הזן אשר נשלח לחוץ־לארץ. וככה כל הזמן. והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו"פרדס", וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתה חושב? לא גנבו אז? גנוב גנבו.