אולם, עד אותו זמן עוד רחוקה הדרך, ואלישע בן־מאיר הזקן חש כיצד גלי המאורעות מתחילים לסחרר אותו ולהסיטו, עד שעוד מעט קט, לא יידע כיצד לנווט את ספינת־הסופר שלו. לאן שלא יפנה, שוב רואה הוא את עצמו בעיירה, בעת ביקור אצל אביו, שם ישב בחברת אחיו על הצוקים ליד מפל המים הרועש, בערב של שלהי קיץ. לא נשמעו הפעם, כמו לפנים, שירי איכרים. לאחר הקולקטיביזציה, ומיליונים של כפריים שגוועו ברעב, וקליפות עץ בפיותיהם הנפוחים, דממו הכפרים… אף העיירה עמדה תוהה, כמצפה לדבר־מה. על שני בתי־הספר היהודיים, כמו גם אלה בארץ כולה, כבר הונף הגרזן; בבתי־הכנסת, שנהפכו קודם־לכן למועדונים ולחוגים דרמאטיים, שבהם העלו את “החייט המכושף”, “הכנופיה השחורה”, וקראו את “האויב בשער” של שוורצמן ואת “אוקטובר” מאת הופשטיין: “חודשים יתפקדו תריסרים, ישתרשו לשנים / שמך יזהר, שמך יבהיר / איפה הוא האיש ששימך לא מכיר / איפה העיוור, המעז גם עכשיו / בשלילה להזהיר?” – אותם בתי־כנסת סגורים ומחוללים, לא שימשו אף כמועדונים; מונחים היו בהם עצי הסקה, עצים חטובים. ישבו אז שני האחים בערבו של יום בשלהי דקייטא, ליד המפל ושוחחו על המחשך שבא לאחר רצח קירוב.² עיניו של האח לא נראו בחשכה, – נבלעו באופל הלילה, אך לפי ידיו שהיו מתרוממות וצונחות מיד אל הברכיים, אפשר היה לחוש את התרגשותו הרבה של האיש. הוא לא הבין את התנהגותם של זינובייב וקאמנייב³ במשפט…

וכעבור שלושה ימים כבר קרא אלישע בעתון האוקראיני “חארקוב הסוציאליסטית” כי “בימים אלה נאסר אויב העם המוּשבע, אחיו של הסופר היידי” – ואילו הוא, הסופר ישב בכינוס הסופרים ולא אמר על כך מילה. לאחר מכן כבר קראו לו, לאלישע אל איגוד הסופרים, שם ישב יו"ר האיגוד, הסופר גאלוּשקו, וליידו שניים במעילי גשם אפורים, והם הציעו לו לכתוב – אפילו דף נייר לבן הכינו לו – שהוא מנער את חוצנו מאחיו הטרוצקיסט, אויב העם…

על כך ענה להם אלישע:

– לא לפי כוחותי!

– מה זאת אומרת?

– אֵם אחת ילדה אותנו. להתנער מן האח, פירושו, להתנער גם מאמא… וזה לא לפי כוחותי!

שני מעילי הגשם האפורים, בפרצופים המביעים צער ואף עצב: “חבל, התכוונו רק לטובתך” – יצאו והשאירו אותו לבדו עם יו"ר איגוד הסופרים של חארקוב, גאלוּשקו. שניהם שתקו. אלישע ידע שב־נ.ק.וו.ד.⁴ מצויים כל מאמרי הביקורת על ספרו הראשון, המוערך כספרות בורגנית, כלאומנות בורגנית, כצער וקינה על שקיעת עיירת־הסוחרים, כפסימיזם אנטי־מעמדי וכראיית שחורות… ואפילו התנגדות למשטר הסובייטי. אך הוא גם ידע היטב מדוע נחוצה להם התנערותו מאחיו. הוא, הסופר, היה נהפך בכך לעד המרשיע ביותר נגד אחיו. הם היו מוכיחים לו מייד: הנה רואה אתה, אפילו אחיך שלך מוקיע אותך, אויב העם!…

אלישע חיכה שגאלוּשקו ימשיך את שיחתם שניהלו קודם, אך הלה ישב בראש מורכן ושרטט בעפרונו בּקתוֹת עם גגות קש מרוטים…

שני הסופרים ישבו ושתקו. ללא מילה נפרדו ושוב לא נפגשו לעולם: כעבור זמן קצר הוציאו את יושב הראש של איגוד הסופרים בחארקוב, גאלוּשקו, מן המפלגה והוא נספה במחנה ריכוז.

הביתה הוא כבר לא הלך, אלא רץ. חושש היה שמא יאסרו אותו בלכתו ברחוב, ולא יהא סיפק בידו להיפרד מאשתו ומילדתו בת הארבע. לכשיאסרו אותו, מייד יגרשו אותן מן הדירה שבבית הסופרים. הבית נמצא ברחוב הנושא את השם “רחוב הסופרים האדומים” ואסור יהיה להן לגור ברחוב זה; הן ייחשבו “אלמנטים אפלים”, “מספידי הלאומנות הבורגנית”. ונוסף לכך, הרי אשתו שיינדל, גם היא חשודה: שחקנית יידית, בוגרת סדנת התיאטרון “ניצנים אדומים”, ובּתוֹ של מנהל בית־הספר היהודי, שבביתו היו מתאספים הבונדאים לשעבר, ונהנים מקריאת י.ל. פרץ, שרים ומדקלמים שירים כמו:

כך הולכים אנחנו

בשירה וריקודים

יהודים גדולים אנחנו,

יהודי־שבת־וחג.

נשמותינו לוהטות!

ואיננו מקבצים נדבות,

יהודים גדולים וגאים

הננו.

אשתו שיינדל באה אל התיאטרון הממלכתי היידי, מאותה סביבה “לאומנית”, המורעלת ביידיש ויהדות. וכאשר הגיעה החלטת הוועד המרכזי: לסגור את התיאטרון היהודי! – כונסה אסיפת שחקנים. אולם, במקום לקבל בברכה את המדיניות הלאומית החכמה והנבונה של המפלגה, קמה שיינדל זו, המאוהבת בתיאטרון ובמלה היידית, ואמרה: “הרי זה פוגרום ביהודים!” ועתה, גם יאסרו אותו, את אלישע, יזכירו לה ודאי את דבריה אלה. לאן יגלו אותה עם הילדה? כיצד וממה יתקיימו שם? צריך היה לעקור לבירוביג’אן, שם הזמינוהו להתיישב. אולם בירוביג’אן היה לא רק רחוק, אלא בעיקר, – זר. יתרה מכך: הוא לא האמין בעתידו של האיזור היהודי. ובכל זאת, – חושב הוא תוך־כדי ריצתו הביתה, – בכל־זאת צריך היה לנסוע לשם. בזמנים כאלה, סופר יהודי יותר בטוח שם.

אותו לילה אכן הקישו בדלתו. היתה זו נקישה של מי שהסמכות בידו, שבכוחו לצוות ולהעניש. נקישה שאינה מבקשת, אלא דורשת ומצווה; נקישה של חצות, המבשרת אסון ושבר גדול בחייך; נקישה של גזירה, שאינה ניתנת לביטול. ואף שאלישע נשא בחובו, מאז ילדותו, הרגשה של חייב בדין, וגם גדל עם המחשבה, שאין העולם חייב לו דבר, להיפך: הוא, אלישע הנו בעל החוב, ואת החוב הזה לעולם לא יוכל לפרוע; ולמרות שחיכה והיה מוכן, ביחוד לאחר מאסרו של אחיו, שהנה היום־מחר באים לאסור גם אותו, בכל־זאת, לשמע הנקישה הזאת בדלת, קפא דמו בעורקיו. הוא הדליק את האור וראה: פניה של שיינדל כלא היו – פנים חיוורים וקרים. וכמו תמיד, ברגעים גורליים כאלה, הרי כל המילים והביטויים המוכנים מראש, נעלמים ונאלמים, ואם כבר באים אל דל־שפתיים, אין יכולת לבטאם.

אלישע פתח את הדלת. על הסף עמד אחד משני הבלשים, במעילי הגשם האפורים. הוא חייך כמכר ותיק. באורה הקלוש של נוּרת החשמל בפרוזדור, נראה חיוכו כחיוך של רצון טוב, ואפילו עם קורטוב של עצב: “סליחה על ההפרעה, ועל שהערתיך באמצע הלילה”. אולם לאחר רגע של שתיקה, כמי שרצה קודם לשבוע וליהנות ממראה עיניו מוכות ההלם והקרועות לרווחה, מחוסר האונים ותחושת האשם שבו, אמר הבלש הבכיר: הוא מבקש מהחבר אלישע להיכנס אל השכן, המשורר האוקראיני איבן קאליוניק… להילוות אליו ולהיות נוכח בעת ביצוע כמה עניינים פורמליים קטנים. רק עתה הבין אלישע, שלא אליו באו עתה, אלא באו לעקור את המשורר האוקראיני איבן קאליוניק, כעשב בר מן האדמה. ואילו על הסופר היהודי־הלאומני־הבורגני מצווים בינתיים לבוא לראות וללמוד לקח… בעוברם בפרוזדור, וכבר ללא אותו חיוך של רצון טוב ועצבות על הפנים, לוחש על אוזנו, שאל הבלש את אלישע:

– אולי חשבת עוד פעם?

– אין לי מה לחשוב עוד פעם. אין זה לפי כוחותי.

האיש במעיל הגשם נעצר והפליט לכיוון הנורה:

– מיד תתאזר בכוחות. – ופתח את הדלת ברגלו.

בתוך החדר, מתחת לנורה החיוורת, המאירה בחוטי הלהט האדמדמים שבתוכה, יושב המשורר על השרפרף, שערותיו השחורות מסורקות למשעי, לבוש כתונת לבנה רקומה, השרוכים האדומים של הצווארון קשורים, הידיים הלבנות, הצעירות, שזה עתה אך החלו לגעת בחיים – באדמה ובשמיים – משוכלות על החזה, העיניים עצומות, כבר־מינן שמקומו בין האיקונות.⁵

מאחורי גבו של קאליוניק עומד איש בשינל ארוך עם דשים כחולים, וגם כובעו בעל פסים בצבע תכלת השמיים. מגפיו פשוקים בצורה חברהמנית־חוצפנית, ידיו על המתניים ומן הנרתיק הפתוח נוצצת קתו השחורה של האקדח. זהו ברנש מאותם לומפן־פרולטארים, אשר בעת ה"נ.א.פ."⁶ נדחו הצידה, נותרו ללא עבודה, ובכל פינת רחוב צעקו: “על מה נלחמנו, אחים? דאיוש רוולוציה! בוז למהפכה!”

בעל השינל השני חיטט במסירות בתוך הארון, המוצב על לבנים; הוציא וזרק על הרצפה כל מה שהיה בו. את כלי המיטה מעך ופיזר.

אשתו של המשורר, בת עניים שמוצאה מן הטבחיות, אלה אשר לנין הבטיח להן את הנהגת המדינה, היא עוד לא נתעוררה כליל משנתה, עדיין אינה מבינה מה מתרחש כאן, מדוע התפרצו כך באמצע הלילה אל תחום הפרט שלה. צעירה מאוד, זה מקרוב היתה לאם. עומדת ליד החלון, שערותיה השחורות לא מסורקות, אוחזת בשתי ידיה את החלוק שלבשה בחופזה, ומביטה בהישתאות על הדשים הכחולים המתנועעים.

אלישע מהלך בדממה בין החפצים הפזורים על הרצפה, כמו בין מתים. הוא ניגש ונעמד ליד החלון, – על מה לשבת, אין בבית. שני כסאות בסך־הכל יש כאן. על אחד מהם יושב המשורר האסיר, ואילו על השני, ליד עריסת התינוק, מונחים החיתולים. איש הבולשת, כנראה החוקר, ניגש אל העיקר, אל מה שצריך להצביע ולהוכיח את האשמה, – אל הספרים, המצויים כאן במאות: על מדפי העץ, העשויים מקרשים מחוברים, מונחים על הרצפה, על גבי עיתונים פרושים, זרוקים בכל הפינות, כאילו רצה המשורר הצעיר, אשר סבל רעב במלוא מובן המילה, להבטיח עצמו במזון רוחני לכל ימי חייו. תחילה עוד עקב אלישע כיצד מדפדף הבלש בכל ספר ומניח הצידה אותם ספרים שמחבריהם התאבדו; כן הוא מניח שם את ספריהם של אלה שנאסרו, ושל סופרים אוקראינים מהגרים. והנה הוא מתחיל להניח הצידה גם את ספריהם של אותם סופרים שמתהלכים עדיין חופשיים: זאגול, סובצ’נקו, יארושנקו, קוליש, קציובה, קאסינקו, יאלווי, ספר המשלים “חזירים על האלון” של פיליפנקו, וגם ספרון של אנטון דיקי – כל אלה נאסרו זמן קצר לאחר־מכן והוצאו להורג במחנות.

אך במיוחד שמח הבלש כאשר מצא את הספרים הבאים: כרך גדול, כבד, בכריכת עור ועם אבזמי כסף – “חייהם של הצארים והקייסרים הרוסיים”, וכן שני ספרים משל ההיסטוריון האוקראיני גרושבסקי, – “תולדות העם האוקראיני” ו"תולדות הספרות האוקראינית עד המאה ה־17", – אוצר של פולקלור אוקראיני של אותם זמנים. את שלושת הכרכים הללו הוא מסר מיד ללובשי המדים עם הפסים הכחולים, בחיוך אמיתי ורחב. הרי זה בדיוק מה שהוא צריך: קונטר קונטר־רווֹלוּציה, תולדות הצארים, המנונים לכבוד המונארכיזם! שימחה יתרה שמח הוא על ספריו של גרושבסקי. היסטוריון אוקראיני זה מוחרם ואסור בקריאה. את שמו מותר להזכיר רק כאויבו המושבע והחריף ביותר של העם האוקראיני. גרושבסקי היה בין מייסדי “הברית לשיחרור אוקראינה”, שימש כיושב־ראש של המועצה הלאומית המרכזית.

אלישע עומד ליד החלון הלילי־המכוכב וכל דמיו רותחים בו מזעם ומצער אין־אונים. כך ינהגו מחר גם בו, יהפכו את הבית, ימצאו את “תולדות העם היהודי” של דובנוב, “יהודי ועולם” של ז’יטלובסקי, את “שבחי הבעש”ט", מעשיותיו של ר' נחמן מברצלב. וגם את פרקי הרומאן שלו עצמו, “שקיעה”, שם הולך יהודי ביער עם ערב, ושומע מתוך מעמקי היער:

– מת הצדק הגדול:

– מת הצדק הגדול:

היהודי הקפוא חש פתאום חום ונתקף בצמרמורת: האמנם ישקע העולם בטומאה, בפשע, ברצח, היהפוך העולם לסדום ועמורה… ובלש זה, במעיל הגשם האפור, יחטט עוד וימצא את שירו, המתחיל בשורות:

"על סכין השחר לא תזרח השמש,

עלי דם הלילה לא יצמח דגן!"…

וגם היא, שיינדל, תעמוד ככה כשהחלוק שלה על הכתפיים, וגם ילדתו תישן כך וידה הקטנה מושטת מבעד לשלבי המעקה של עריסת הברזל. גם אצלו בבית שני כסאות בלבד. בביתו אין אף לא שולחן. הוא כותב בלילה, עם תריסים סגורים, על אדן החלון… רותח ובוער בו הזעם: עליהם לאסור ולהגלות את כל הסופרים, לעקור את לשונו של העם, כדי שלא יסוּפר ולא ייכתב, כדי שלא ייוודע לעולם על אותם מיליונים של איכרים שנספו ברעב, בכפריהם המתים. הוא עצמו ראה במו עיניו אותו ערב, לאורו של השלג מוכּה הירח, כיצד נעו צללים שחורים, ספק חיים – ספק מתים, על פני השלג הנוצץ, נושאים מן הגרנות, גברים, נשים וילדים קפואים למוות, וזורקים אותם אל מיזחלות, וצליל הגוויות כבולי עץ יבשים. אותו זמן הוא ראה גם בעיירה אושאמיר, הרחק מפסי הרכבת, בין יערות פולסיה ובין האשוחים הירוקים־תמיד, כי גם שם, בעיירות הללו, מתים יהודים מרעב, ביחוד זקנים וילדים. וגם הם, כמו הכפריים, נרשמים תחת הדיאגנוזה: דיסטרופיה⁷…

לעולם לא יסור מלפני עיניו מראהו של אותו ילד כבן שנתיים, מן העיירה אושאמיר, אשר יושב־הראש של המועצה העירונית הוציאו מבין הסמרטוטים והרימו כנגד החלון: התינוק, שעורו תלוי מעל עצמותיו, קרן באורו של יום חורף, בצוהב שלא מן העולם הזה. הנה מדוע ולמה צריך להגלות ולהשמיד משוררים וסופרים, לעקור את לשונו של העם, לחטוף את העט מידו, שלא יסוּפר לעולם מה קורה ומתרחש כאן.

הבלש מתחיל למהר; כבר לא מדפדף, אלא מביט בשער הספר, כי בחלון עולה כבר אורו של השחר, וכמו כל רוחות הרפאים של הלילה, שדים ומרעין בישין, לכשמתחיל להאיר השחר, מתקפלים, מסתלקים ונעלמים. בעלי הפסים הכחולים נושאים מן הבית את הספרים החשודים, עדות לפשעיו של המשורר, ואילו הוא עצמו, איבן קאליוניק, אשר כל הזמן ישב בעיניים עצומות ובידיים משוכלות, כמי שמקשיב כיצד מתנגן ורותח בו שירו האחרון, – ציווּ עליו לקום ולהתלבש. הוא קם, לבש את מעיל הצמר השחור, ניצב מול האשה, אשר עמדה עדיין לייד החלון ובידיים ערומות אחזה את החלוק, שלא יגלוש מכתפיה, קד לפניה ואמר לה: “את עיניך אלה אקח עמי בדרך”. לאחר מכן נגש לעריסה, כרע על ברכיו, התכופף ונגע בפיו בידו המושטת של התינוק… אך מייד קם מעל הרצפה, התיישר ויצא במהירות מן הבית. יותר לא ראהו איש.

כעבור שנים, לאחר מותו של סטאלין, סיפר אחד מאלה ששרדו, כיצד הובילו אותו, יחד עם מאות אחרים, באוניית משא, וגם המשורר איבן קאליוניק היה ביניהם. הובילו אותם חצי־מתים, אל מפרץ נאגאייוו, שם הורידום על החוף, שבו שררה קרת אימים ומרבית האסירים מתו שם על החוף, בלילה הראשון. ביניהם, גם המשורר איבן קאליוניק, במעילו הקצר, השחור, על גבי הכתונת האוקראינית הרקומה, ויחד עם המשורר קפאו אותו לילה גם עיניה של האשה וידו המושטת של התינוק, אשר לקח עמו לדרך.

אותו לילה החליטו אלישע ושיינדל לעבור לקייב, להחליף את דירתם, עם מה שיזדמן: מרתף או חדר־עליה. לברוח ולהעלם מחארקוב, להימלט לשם, אל הבירה החדשה של אוקראינה, להיעלם לזמן־מה מעיניו של היינריך יאגודה⁸. משנה מקום משנה מזל! שם יוצאים עדיין לאור העיתונים היידיים, קיימת הוצאת הספרים, שם מתגוררים מרבית הסופרים היידיים. שם גר איבן קוליק, הסופר המפורסם, יושב־הראש של איגוד הסופרים האוקראינים, חבר הוועה"מ, חבר הממשלה הסובייטית הראשונה באוקראינה, קונסול בריה"מ בקנדה. איבן קוליק זה דיבר במילים כה חמות על רומאן־הכפר של אלישע, בכנס הסופרים הכל־ארצי הראשון במוסקבה. לפני שנה בילה אלישע בוקר קיצי אחד ארוך בחברתו של קוליק, הרי הוא יונה יואלס, בנו של המלמד משפולה. היה זה בקאמנייץ־פודולסק. קוליק הוביל אותו אל “המבצר” וביידיש ווֹלינית־עסיסית סיפר לו על הפוגרומים בפודוליה, בעת מלחמת האזרחים, שם מילא הוא תפקידים אחראים. קוליק אף התכונן לנסוע יחד עם אלישע לערב ספרותי באורינין, עיירה על גבול רומניה, שם עסקו יהודים בחקלאות, מטעים, מלאכה, קיימו בתי־ספר יהודיים, – אבל פתאום, הרבה יותר מהר מכפי שסבר קוליק, בא לקמנייץ־פודולסק המזכיר השלישי של הוועד המרכזי, הממונה על כל חיי התרבות של אוקראינה, פופוב, ויחד עמו המפקד האגדי יונה יקיר – שניהם נאסרו והוצאו להורג כעבור זמן קצר – ולערב הספרותי נסע אלישע לבדו, בכרכרה, בדרך השדות, בינות התבואות המתמלאות חיים, בריח הבבונג ודבש טרי, והעפרונים פוצחים ברינה בשמים השמשיים. על המושב הקדמי, פניו אל אלישע, – הסוסים רצים מעצמם וצונפים מן הריחות החמים – יושב העגלון, לאחר שלגם עם “הסופר” כוסית נאה, לחיי האשה והילדים, לפרנסה ולישועות ונחמות ליהודים, קינח בתופינים ובדובדבנים אדומים־עסיסיים, המתבקעים בפה, עוד טרם נגעה בהם השן. העגלון שופע בדיחות פקחיות ואמרות־כנף עממיות ומספר ברצינות גמורה אודות סוסיו, שמוצאם מאורוות המלך. בזאת יכול להווכח אפילו “הסופר”, לפי ראשיהם הנישאים, מן האופן שבו הם מושיטים את רגליהם בצורה “לגנטית”. גם היום זוכים הם בפרסים הראשונים בתחרויות הארציות. בודיוני⁹ עצמו התפעל מסוסיו. והוא מספר על יריביו, אשר לאור היום גנבו את רגלו השמאלית־אחורית של אחד מסוסיו, ואודות אביו, שזה שלושים שנה משמש רכב אצל רבונו־של־עולם, – לפי הרעמים מזהה הוא את נסיעתו של אבא. כשהיה עדיין חי, היה אבא כותש כל ליל שישי, בעלי ומכתשה, קמח־כוכבים לשבת.

דיו, דיו סוסונים,

דיו, דיו נשרונים.

אל נא תעמדו בדרך,

רוצו ההרה, שם על ההר

עומדת אסתר שלי לבדה.

אסתר עומדת ואברהם הולך,

אברהם שלנו אבינו!…

– שומע אתה, רבי סופר היקר, מה זה היה אכפת לו לאלוהים, לו היה מחליף לי את שערות השיבה שלי, לשערות שחורות־מקוריות? דיו, דיו, סוסונים שלי!

והסופר הזקן אלישע, בוכה בו ליבו עתה: אי, אי, רבונו־של־עולם, אבינו המתוק, היכן הם העגלונים שלך, יהודיך הלבביים, עם שמחתם העצובה ועצבונם השמח, הא?