¹

 

איך לכנות את “המשמרת”?    🔗

קראו להם דור תש"ח, אבל הם לא התחילו לכתוב לא בתש"ח ולא כתבו בעיקר על שנת תש"ח, רובם גם לא השתתפו בפועל בקרבות תש"ח, והציבור – ואפילו המבקרים – גילו אותם עוד קודם לכן; קראו להם דור הפלמ"ח, אבל רובם לא שרתו בפלמח; וקראו להם דור בארץ על שם האנתולוגיה שיצאה בשנת 58 בספריית פועלים, ואשר כרכה לראשונה יחד רבים מהם (18 מספרים ו־17 משוררים); אך עורכי האנתולוגיה כללו בה סופרים אחדים שבוודאי לא נתחנכו בארץ – כגון אבא קובנר, שעלה בגיל 27 – ומאידך לא הזכירו רבים, שמבחינת הביוגראפיה שלהם בהחלט זכאים היו להיכלל (כגון: אורי אבנרי, יצחק אורן, יצחק אורפז, אהרון אמיר, יהושוע בר־יוסף, אמציה ברלס, חיים ברנדווין, יהודה האזרחי, ישראל וכסלר (פוצ’ו), ברוך נאדל, עמוס קינן, יגאל קמחי, יורם קניוק, ראובן קריץ, פנחס שדה, מידד שיף, שושנה שרירא ועוד). לכן נראה לי גם השם דור בארץ לוקה בחסר, ועצם השיוך ל"משמרת" לפי מקום הלידה וגיל העליה עשוי להיות שנוי במחלוקת. אני מציע איפוא, לקרוא להם סופרי דור המאבק לעצמאות, ולכלול תחת כותרת זאת כל מי שהתחיל לפרסם סיפורת שנים אחדות לפני מלחמת העצמאות ושנים אחדות אחריה.

 

מתי “מתחילה” המשמרת?    🔗

זרובבל גלעד, שבוודאי “שייך” למשמרת זאת, שהלוא הוא ערך את “ספר הפלמח” ונכלל בקובץ “דור בארץ”, נולד ב־1912, עלה ב־1922 ופרסם את סיפורו הראשון ב־1929 ב"במעלה". זאת כמדומני הסנונית הראשונה, שעדיין לא הביאה את האביב. מאמצע שנות השלושים מופיעים סיפוריו של בר־יוסף (נולד 1912), כעבור שנה מצטרפים סיפוריו של יהודה האזרחי (נ. 1920), כעבור שנתיים – סיפורי שושנה שרירא (נ. 1917) ויזהר סמילנסקי (נ. 1916) וכן סיפורים “המחופשים” כרפורטאז’ות של אורי אבנרי (נ. 1922) בחתימת “יוסף אוסטרמן”, ועם תחילת שנות הארבעים נדפסים גם סיפורי יגאל קמחי (נ. 1915), משה שמיר (נ. 1921) ומידד שיף (נ. 1917). אבל כל אלה עדיין לא חוללו את התחושה, שהינה עולה על הבמה “משמרת” חדשה. הקוראים התחילו לחוש בכך כמדומני בסוף שנת 1944 ובמשך 1945 – זאת לפי מיטב זכרוני, ולפי זכרונם של אנשים ששוחחתי איתם. נראה לי, שמספרי הפרסומים שאביא להלן מאשרים התרשמות זאת ומסבירים אותה.

 

מעט “סטאטיסטיקה”    🔗

בדקתי עד כה 22 כתבי־עת ומאספים ומהם מתקבלת התמונה הבאה – תמונה חלקית, אמנם, כי נותרו כמה כתבי־עת שלא נבדקו, אך אני משער שבדיקתם לא תשנה שינוי מכריע את המסקנות המסתמנות עד כה. המספרים כוללים פרסומים ספרותיים (סיפורת וביקורת) של סופרי המשמרת ועליהם:

ולפי כתבי עת

ואלה הם שאר כתבי העת והקבצים שנבדקו ונמצאו בהם רק ארבעה פרסומים או פחות: “מאזניים” (4), שנתוני “דבר” (4), ספר השנה של העיתונאים (3), “אופקים” (2), “דבר הפועלת” (2), “השומר הצעיר” (2), “מעט מהרבה” (2), “עמיר” (2), “בין מלחמה ושלום” (2), “הפועל הצעיר” (1), "דברי סופרים (1).

 

הסתייגויות ומסקנות    🔗

אין צורך להסביר, שבספרות האיכות עיקר וחישובים “כמותיים” עשויים להטעות, ובאמת לא הובאה הסטאטיסטיקה – החלקית עדיין – כדי להסיק מסקנות “מדעיות”, אלא רק כאיור.

הבאנו את המספרים הנ"ל אגב הטענה, שאת ראשית המשמרת של סופרי דור המאבק לעצמאות יש לראות – מבחינת תחושתם של הקוראים – בסוף שנת 1944 ובמשך שנת 1945. מסקנה זאת מתבקשת מן העליה התלולה והרצופה של פרסומי הסופרים בני המשמרת החל בשנת 44, וכן מכמה “גורמים” שאינם מסתברים מתוך הסטאטיסטיקה:

1. עד שנת 44 התפרסמו הסיפורים בעיקר בכתבי־עת שהיגיעו אל חוג קוראים מצומצם, יחסית (כגון “גליונות” ו"גזית"), ואילו מ־44 הם נדפסים במוספים לספרות של היומונים, שהיגיעו אל הקהל הרחב.

2. באותה שנה נדפסו כמה סיפורים שחוללו שערוריה, כגון “ליל שרב” ליגאל מוסנזון (6.44), ו"העיניים" ו"שלג על המוחרקה" למשה שמיר (3.5.44).

3. בעקבות זאת נתחוללו הפולמוסים הראשונים (מכתב גלוי למשה שמיר מיעקב מלכין, דברי פולמוס של מאיר יערי עם משה שמיר בעקבות סיפורו “הקילומטר השניים־עשר”).

4. בקיץ שנת 45 יצאה החוברת השניה של “ילקוט הרעים” ועוררה תשומת־לב רבה בגלל שני “סיפורי שערוריה” שנכללו בה (“הגימגום השני” לשמיר ו"ליל סתיו" למוסנזון) ובסתיו 45 באה בעקבותיה החוברת השלישית, ובה המניפסט “עם בני דורי” לשמיר, שהציג את אנשי החוברת כחבורה בעלת אידיאולוגיה.

 

מי הם הסופרים שמדובר בהם – עד שנת 1947?    🔗

במרכז תשומת הלב הציבורית עמדו משה שמיר ויגאל מוסנזון ובעיני המבקרים – גם יזהר סמילנסקי. הינה שוב מעט “סטאטיסטיקה” חלקית – על פי כתבי העת הנ"ל – כדי להדגים את פרסומי המחברים השונים מבחינת מספר פרסומיהם בתחום הסיפורת והביקורת. כל המספרים מתיחסים לתקופה שעד דצמבר 47.

יוסף אבן, פנחס שדה וראובן קריץ – 2 כל אחד. כן יש שורה ארוכה של מי שפרסמו רק סיפור אחד עד סוף שנת 47, כגון: בנימין גלאי, אמיר גלבוע, צבי זוירי, שבתי טבת, נתן יונתן ואברהם שאנן.

תמונה שונה לחלוטין מתקבלת, אם נבדוק את מאמרי הביקורת שנכתבו על הסופרים הנ"ל. כאן צועד בראש יזהר סמילנסקי: עד סוף 47 עסקו בו 24 מאמרי ביקורת; אחריו – מוסנזון (10) ושמיר (8); שושנה שרירא ויהודה האזרחי נזכרו כל אחד ב־3–2 מאמרי ביקורת. השאר – אף לא באחד.

מספרים אלה וכן רשימת השמות אינם מלאים, וכן יש לזכור, כי סופרים אחדים השייכים לדור המאבק לעצמאות החלו לפרסם את דבריהם רק לאחר תחילת 1948 ולא נכללו איפוא עדיין בסקר (כגון חנוך ברטוב ויונת ואלכסנדר סנד); אחרים לא נכללו, משום שהם מהווים כל אחד “בעיה מיוחדת” (כגון יהושוע בר־יוסף או רוחמה חזנוב או אורי אבנרי).

 

מתי גילו המבקרים את סופרי דור המאבק לעצמאות?    🔗

המושג “ספרות צעירה” ושמות נרדפים, כגון “המשמרת הצעירה”, מלווים את הביקורת מאז כתב ביאליק ב־1907 את “שירתנו הצעירה”. בדקתי אחדות מן הסקירות השנתיות המסכמות את הישגי הספרות העברית: ב"ספר השנה של העיתונאים", למשל, לשנת תש"ב (1942) אנשי “המשמרת הצעירה” הם יעקב כהן (נ. 1881), ארי אבן־זהב (נ. 1889), ברכה חבס (נ. 1900), ש. שלום ואריה טבקאי (שניהם נ. 1904). בשנים הבאות לא מדובר ב"משמרת הצעירה" כלל. בתש"ו – למשל – נאמר:

כעבור שנה, בתש"ז, נאמר:

אך כשבעל הסקירה בא להזכיר את שמותיהם של הצעירים, הוא כורך יחד את ראובן ואלנרוד (נ. 1899) שפרסם אז את “כי פנה היום” עם יוסף אריכא (נ. 1906), שהוציא אז את “בעלי יצרים”, עם ס. יזהר (“בפאתי נגב”) ויגאל מוסנזון (“אפורים כשק”). רק בשנת תש"ח, בסקירת שנת תש"ז, ניתנת “הכרה” ברורה ל"משמרת הצעירה" שאנו דנים בה כאן:

ולהלן הוא מונה אחדים מהם, שכבר “דרכו דריכה של ממש בהיכל הספרות, אולם לא נודעו (או נודעו אך מעט) בציבור: יצחק שלו, ס. יזהר, יגאל מוסנזון ועוד אחדים.” המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהביקורת נתנה דעתה על אחדים ומעטים מבין אנשי “הדור הצעיר” כיחידים, אך התחילה לראות אותם כ"משמרת" רק בסוף שנת 47, כשנתיים לאחר שבשלה תחושה זו בקרב רבים מן הקוראים.

 

הפולמוס, ההיקף, המסקנות    🔗

מאז ניטשו כמה פולמוסים – תחילה על יצירות יחידות: על “ילקוט הרעים”, על “אפורים כשק”, על “השבוי” ו"חירבעת חזעה", על “דרך גבר” ועוד; במרכז הפולמוסים האלה עמדו משה שמיר, יגאל מוסנזון ויזהר סמילנסקי. כעבור כמה שנים, בעיקר מסוף שנות החמישים ואילך, התחילו מבקרים שונים מן הוותיקים (כגון פנואלי, קורצוייל, זמורה, מיכלי, קרמר ועוד) ומן הצעירים (כגון שביד, מוקד, שקד, מירון ועוד) להעריך הערכה כוללת את יצירתם של אחדים מבני המשמרת ושל יצירת המשמרת ככלל: אל הסופרים ה"מבוקרים" שהזכרתי לעיל נוספו עתה אהרון מגד וחנוך ברטוב. דובר על הישגים וכשלונות, על עושר ודלות, על ריאליזם ונאטוראליזם, על ספרות מגויסת ונמלטת, על ערכים וחוסר ערכים, על ה"אני" וה"אנחנו", על הליכה בתלם ועצמיות, על לשון מקורית ומלאכותית, על מקוריות וחיקוי, ועוד; אך תמיד התיחסו הדברים אל חמשת הסופרים שנזכרו לעיל, ולכל היותר אל שבעה (בתוספת בנימין תמוז ומשפחת סנד) ואל עשרה עד חמישה־עשר ספרים לכל היותר.

לדעתי כוללת “המשמרת” עד שנת 1955 כ־50 מסַפרים, כ־80 ספרים וכ־2000 פריטים (סיפורים, קטעי־פרוזה ומאמרי ביקורת) בכתבי־העת. סקירתו של חומר זה תראה, לדעתי, שמסקנות המבקרים שעסקו בנושא זה עד כה היו נכונות רק בחלקן ורק בתחומים מסויימים. לדעתי יתברר מבדיקה רחבה יותר, כדי לאפיין את ספרות דור המאבק לעצמאות מבחינת הנושאים, העלילות, הגיבורים, הסגנון או השקפת העולם, טוב לבחור ב"מודל" שיש בו “קטבים” אחדים, נניח איזו צורה גיאומטרית של משולש או מחומש, שקודקודיו מסמלים מגמות נוגדות.

 

ה"קטבים" בשנת תש"ז    🔗

אנסה להדגיש זאת באיזכור שמות שבעה ספרים מאת סופרי המשמרת שיצאו לאור בשנה אחת, תש"ז: הם כה שונים זה מזה, שהרוצה להכליל ולצאת ידי חובתו לכולם יצטרך להביאם אל מכנה משותף נמוך וסתמי ביותר, ועדיף לבדוק אותם בעזרת “מודל הקטבים”.

הספרים הם: יהודה האזרחי: “עננים בסער” – תשעה סיפורים, כולם מהווי המגוייסים לצבא הבריטי ומהווי בני משפחותיהם שבעורף. ס. יזהר: “החורשה אשר בגבעה” – ארבעה סיפורים על רקע הקיבוץ ו"בעיות ההגנה". יגאל מוסנזון: “תמר אשת ער” – מחזה תנ"כי, הוצג ב"אוהל". מידד שיף: “תחליף מודרני” – רומן בחרוזים, על מעשיו של נוטר במושבה לפני ואחרי הלוייה של אחד מחבריו; לרומן מצורף “סוף דבר” שהוא מעין “אני מאמין”. מידד שיף: “בני בליעל” – 25 סיפורים, בעיקר מהווי חיי הצעירים בעיר. משה שמיר: “הוא הלך בשדות” – רומן על רקע הווי החיים בקיבוץ הוותיק והפלמ"ח. שושנה שרירא: “היאור הירוק” – 14 סיפורים, שהרקע שלהם מגוון – מן הארץ ומחו"ל, איזכור השואה, נופים חלומיים בקולוראדו. הרוצה לטעון, שיש בספרות זאת “ריאליזם” יוכל לגלות על נקלה גם “קטבים” או “קודקודים” מנוגדים של “רומנטיקה” ושל “סוראליזם”; הטוען ל"גישה חברתית" ימצא גם אינדיווידואליזם גמור; הטוען ללשון ספרותית – ימצא גם מדוברת; הטוען למגמה לאקטואליזציה אכן ימצא אותה – אך גם את היפוכה; וכן התר אחרי ערכים או הישגים או כשלונות – תמיד ימצא קשת רחבה, תופעות וניגודן.

אגב, גם הוויכוח אם ספרות זאת היתה “ממוסדת” ו"מטופחת" או לא – ישאר ללא הכרעה, מפני שלכל אחד מן הנ"ל היה גורל שונה לחלוטין בדרכו אל הקורא, ושוב אי־אפשר יהיה להכליל: למשל, מ"בני בליעל" לא נמכר אף עותק אחד – אך כל העותקים חולקו ונעלמו; מ"הוא הלך בשדות" הופיעו בשנת 47 רק חמישה עותקים, השאר יצאו־לאור רק כעבור שנה כמעט….

(מתוך מחקר העומד במחצית דרכו).