¹

רובם המכריע של יהודי עיראק, כ־125000 במספר, עלה לארץ בשנים 1948–1953. עלייה זו הביאה עימה משכילים רבים – רופאים (490), מהנדסים (224), מחנכים (716), עוסקים בספרות שמספרם מגיע לכ־1500. ב־1969 היוו יוצאי עיראק בארץ, יחד עם בניהם שנולדו כאן, כ־9% מהאוכלוסיה היהודית (כ־222,500).

עדה גדולה זו עדיין לא הקימה מקרבה משורר או סופר, שהיגיעו להישגים שיעמידו אותם בשורה אחת עם החשובים ביותר מבין היוצרים שקמו בארץ. עם זאת, המתעלם מיצירתם הספרותית של יוצאי־עיראק בישראל מתעלם מחלק חיוני בספרותנו.

הרומנים והסיפורים הקצרים שנכתבו על־ידם ממלאים חלל בספרותנו. דרכם אנו למדים כיצד תופס סופר, בן עדות המזרח, את העדות וגורלן, את יחסי העדות בארץ, את העלייה לארץ והשלכותיה על בני עדתו, ואת המתח שבין האהבה לארץ לבין צורך המחאה על כמה מגילויי החיים בה, ובייחוד במישור היחסים בין העדות. נוסף לכך, מתארים רומנים אלה את ארץ המוצא ואת חיי היהודים בה, ואספקטים חשובים של יחסי יהודים וערבים ושל התרבות ודרך החיים בעיראק מתוארים בהם על־ידי אלה שחיו אותם. קריאתם של רומנים אלה אף עשויה להדגים את ההתפתחות בהישגים הספרותיים של יוצאי עיראק ואת השינוי בנושאים, בטון ובגישה: אצל שני סופרים, ד"ר שמעון בלס וסמי מיכאל, חל מעבר מרומן ראשון, בוטה ותוקפני, החושף את מגרעות דרכי הקליטה ויחסי העדות בארץ, ליצירה מרוככת יותר, הדנה באינדיבידואליסטים ומגלה פתיחות גם להלקאה עצמית עדתית. באשר לשירה, מגלה היא במיטבה מיזוג של אלמנטים מזרחיים ומערביים.

אף כי 57% מיוצאי עיראק דיברו עברית כבר ב־1961, היו יוצרים שהמשיכו ליצור בערבית בלבד. אחרים, כמו שלמה זמיר, שלום כתב ואהרון זכאי, עברו במשך הזמן לכתוב בעברית. אף כי רבים מעולי עיראק, ובייחוד שכבת היוצרים, למדו עברית כבר בגולה, המעבר משפת יצירה אחת לאחרת היה קשה, כשעל הקשיים המקובלים התווספו תנאי החיים החמורים של עולי עיראק בשנות החמישים וריכוזם יחד, שגרם לכך שהערבית ענתה על צרכי תקשורת רבים שלהם. בכל זאת אנו מוצאים יצירה בעברית משל עולי עיראק תוך זמן קצר. כך, למשל, פרסם ניר שוחט את ראשוני סיפוריו כבר בראשית שנות החמישים, אהרון זכאי פרסם את קובץ שיריו הראשון ב־1957, “המעברה” לד"ר שמעון בלס נדפס ב־1964, תשע שנים לאחר בואו, ושלמה זמיר מפרסם את שיריו בקובץ “הקול מבעד לענף” ב־1961, אחת־עשרה שנים לאחר בואו.

“המעברה” ו"התבהרות" לשמעון בלס    🔗

ארבעה רומנים נכתבו על־ידי יוצאי עיראק שעניינם יחסי העדות בארץ וקליטתם של יוצאי עיראק בה: “המעברה” מאת ד"ר שמעון בלס (“עם עובד”, ת"א, 1964), “שווים ושווים יותר” מאת סמי מיכאל (“בוסתן”, ת"א, 1974), “קפה בגדדי” מאת ד"ר דוד רבי (אל"ף, 1975) ו"האמיצים" מאת ד"ר לב חקק (מטעמי טעם טוב, לא יוזכר רומן זה שוב במהלך ההרצאה; לב חקק פרסם גם שירים בבמות ספרותיות שונות וטרם כינסם). נוסף לרומנים אלה כתב שמעון בלס את הרומן “התבהרות” (ספרית פועלים, 1972), רומן חיי ישראל בימינו שהנושא העדתי אינו מופיע בו, וסמי מיכאל כתב את “סופה בין הדקלים” (עם עובד, 1975) מחיי היהודים בעיראק ואת “חסות” רומן מחיי הערבים בארץ המתאר את הבעיות האישיות, הפוליטיות והחברתיות של יהודים וערבים חברי ארגון שמאלני בישראל ואת היחסים בין חבריו. הן אצל סמי מיכאל והן אצל שמעון בלס מסתמנת התחלה של כתיבה, ברומן שעניינו מחאה על גורלה של העדה העיראקית בארץ, ויחסי העדות בה, ואחר־כך מעבר לנושאים אחרים, בהם הסופרים אינם מעורבים כה עמוק אישית, ונראה כי מרחק המעורבות מתווסף כאן להמשך בשלותם של סופרים אלה ולכן יצירותיהם המאוחרות יותר בעלות ערך אסתיטי רב יותר מאלו המוקדמות.

ב"המעברה" תיאר בלס את חיי עולי עיראק במעברות. הוא תיאר כאן את הלבטים שתנאי הקליטה עוררו בעולים החדשים, את מאבקם כדי להשיג עבודות דחק בטוריה ובמעדר, את התמוטטות מערכת הערכים המסורתית וההנהגה המסורתית. נמצא ברומן קשת דמויות מגוּונות: צעירים שאפתנים, נלהבים, המבקשים להיקלט במולדת החדשה, אופורטוניסטים המבקשים לנצל את אסון־תנאי חייהם של יוצאי עיראק לצרכי קידומם האישי, בריונים המעמידים עצמם מעל לחוק ומנסים להיתמך במימסד לשם כך, חולים ומרי־נפש המבקשים פורקן בשיכרות, ועוד. עוני, תלישות, הזנחה, אלימות, חוסר ארגון, רעב, אבטלה, מעצרים שרירותיים, חוסר שירותי בריאות, התפרעות של בריונים שכירים משוסים על־ידי בא־כוח הממסד, אימה מפני אופורטוניסטים מופקרים הצומחים מקרב העולים עצמם – אלה הם התנאים בהם חיים יושבי המעברה ברומן. אחת הדמויות מביעה את הרגשתה כך:

“2… מאז גלות בבל לא פקדה את יהדות ארץ־נהרים שואה כה נוראה כשואה שפקדה אותה בימינו אלה. כל אותה יהדות עתיקה ונאורה נרמסה עד עפר ופוזרה על־פני אדמות צחיחות ומרופשות הקרויות מעברות” (51).

ובעניין אחר: “…כבודנו נרמס. הכל נתערבב… הכל נשתכח מלב הבריות: היחוס, שם המשפחה, המעמד, הכל, המוסר אינו אותו מוסר אבות…” (52). גיבור אחר מהרהר בדרכו מתל־אביב אל המעברה: “…תל־אביב לא ידעה סערה. אנשיה יושבים בבתיהם החמים ורוחם טובה עליהם. את הסערה ידעו בני עדתו, זו עקרתם מנחלתם והיטילתם אל תוך עומקם של חיים קודרים… לנגד עיניו חלפו תלאותיו מיום עלייתו… האמנם כל אלה באוהו בפרק זמן כה קצר?…” יוסף, אינטלקטואל צעיר מעולי עיראק שנעצר על לא עוול בכפיו מהרהר בתא הקר של המעצר:

"… כמה חלומות התנדפו!… מרירות צורבת עומדת בפיו בהעלותו בזכרונו את שאיפתו ללמוד אדריכלות ולהיות אחד מבוני ארצו… חלום ששקע ברפש המעברה. כשבנה מחסן ליד בדונו אמר לאמו: הנה בניתי את הארמון הראשון, והיא, שליבה לא היה להלצות, פרשה לקרן־זווית ונתנה דרור לדמעותיה (166). תחושת התסכול מתבטאת גם בשיחתם של שני מובטלים למראה נורות חשמל דולקות בלולי עופות:

“…נורות חשמל הדליקו להן ואנו מגששים בחשכה.” ‘אמת, חי נפשי’, אישר אחד מהחבורה. ‘הכל בשביל האידיש. הכול!…כל המדינה בשבילם, אפילו התרנגולות שלהם חיות יותר טוב מאיתנו’. ‘תארך רוחך’, הרגיעו אבי נעמן. ‘רימו אותנו. מה זה יעזור לך שאתה צורח?’"

ואילו גירסתו של מנהל המעברה היא שונה: “אתם אנשים פרימיטיביים, לעולם לא תדעו לכלכל את ענייניכם, אין לכם מושג בחיים דמוקרטיים” (184).

ברומן של בלס משולבים מנהגים, תיאורי הווי, פתגמים ואמרות חוכמה של יהודי עיראק. ברוב חלקי הספר יש מאמץ לשמור על טון מאופק. הדמויות מאופינות לרוב באמצעי אפיון עקיפים – תיאור מעשיהן, הליכותיהן, מראן החיצוני, סביבתן ותולדותיהן. העימות בין העבר להווה מגדיל את תיאור האכזבה בארץ הנכספת והאהובה. האיזון מושג ברומן על־ידי תיאור דמויות שליליות מבני העדה. נמצא ברומן גילויים דיגלוטיביים, בגלל שימוש בניבים וצירופי לשון המתורגמים מערבית מדוברת לעברית (“בעיראק היינו לב־אל־לב ואיש עזר לאחיו”; “מות בנו שבר את גבו”). “המעברה” הוא ראשון הרומנים שכתבו יוצאי עיראק בארץ ובהם נשמעת מחאה על מעמדם בה.

במרכזו של הרומן השני של בלס, “התבהרות”, עומדת דמותו של יעקב דרורי, מהנדס כבישים בן שלושים וארבע, גרוש ואב לילדה, שבמהלך מלחמת ששת הימים הוא לומד להכיר את עצמו יותר וכך מתאפשר לו לצאת מבדידותו. יציאתו ממבוכה להתבהרות נפשית מסתמנת על רקע מאורעות המלחמה והשפעתה על הארץ, ועל רקע המתחולל בסביבתו המיידית של יעקב דרורי. בעיותיו של יעקב דרורי אינן קשורות ליחסי עדות כלל, ולנושא זה אין זכר ברומן זה, שדמויותיו הן אינדיבידואליסטיות ולא נועדו לייצג עדות שלמות. מוצאו העיראקי של יעקב דרורי אינו משפיע כהוא זה על חייו, לכל היותר הוא נזכר כשהוא חושב על נערה אהובה שהשאיר בעיראק, בעלותו לארץ, לאחר שהצלב שעל חזה חצץ ביניהם. עיקרו של הרומן בעיצוב מעמיק של חיי הנפש של דרורי, גבר ששתיקותיו מקשות על סובביו ליצור קשר עמו, והתנהגותו החיצונית גורמת לכמה מהם לחשוב שהוא שליו, בטוח בעצמו ובלתי־חדיר. לשונו של בלס ב"התבהרות" עשירה, והוא מצליח לתאר ברומן דמות מורכבת ביותר, דמות שהמלחמה ניפצה את האשלייה על החופש האישי שלה והעמידה אותה מול בדידותה ומול הצורך להיחלץ מבדידות זאת.

“שווים ושווים יותר” ו"חסות" לסמי מיכאל    🔗

זועם עוד יותר הוא “שווים ושווים יותר” לסמי מיכאל. הרומן הוא זעקה מרה של תחושת קיפוח כלפי בני עדות המזרח, – ברומן זה יוצאי עיראק – מאז רוססו בד.ד.ט. בנחתם בשדה התעופה של ארץ כיסופיהם עד תקופת כתיבת הרומן (ברקע הדים ממלחמת ששת הימים). כאן עוקב הקורא אחר התנוונותו של ראש המשפחה המתוארת, אובדן סמכותו וחוסר יכולתו לתמרן במציאות זרה לו, עד כי הוא – מי שהיה בעבר אב גאה, מכובד ומצליח – הופך לשבר כלי. הארץ, שהצטיירה כמחוז־חפץ, מזעזעת את הנפגשים עימה והחיים בתנאי הקליטה בה מתנחמים בזכרונות מן העבר. יוצאי אירופה העובדים בתפקידים מנהליים במעברה מאמצים לעצמם יחס של “ללמד את הפראים”, והעולים אינם מצויידים אפילו באוצר מלים מספיק כדי להגיב על דברי העלבון שהם משמיעים נגדם. צעירי העולים, המצליחים בעמל רב לפרוץ את הגבולות החברתיים והתרבותיים אליהם הוטלו, מוצאים עצמם בבדידות קשה.

סגנון הרומן רגשני דרמאטי, בלתי מאופק. העלילה מהירה ורבת אירועים. שלא כמו “המעברה”, הכתוב בגוף שלישי, כתוב “שווים ושווים יותר” בגוף ראשון, והמספר הוא גיבורו המרכזי.

לאחר שנתן ביטוי להווה הקרוב בארץ, עבר סמי מיכאל לתאר את חייהם של יהודי עיראק בעיראק בתקופה שלפני קום המדינה בספרו “סופה בין הדקלים” (עם עובד, 1975). גיבור הרומן הוא נער יהודי אמיץ, מעורב בסביבתו, ומתבונן בסובביו – יהודים וערבים – ברגישות. רומן זה מלוטש יותר מאשר “שווים ושווים יותר”. כל פרק בו מכיל גרעין עלילה משלו, עלילה המתחילה ומסתיימת באותו פרק, והפרקים מצטרפים יחד הן משום שגיבורם המרכזי הוא הנער היהודי, גיבור הרומן, הן משום שיש דמויות משנה המופיעות ברומן שוב ושוב, והן משום שכל הפרקים קשורים במסגרת זמן ומקום ומצטרפים לכדי תיאור מקיף של חיי היהודים בעיראק. החדירה לנפש הגיבור המרכזי מרשימה בעמקה. כאן תיאר סמי מיכאל את אבותיו, את אבות אבותיו, ואף על אמה של סבתא לא פסח. עלילות המשנה בספר, נפתחות ונסגרות בפרקים שונים, וקורעות צוהר לעולם שלא ראינו אותו ביצירה אחרת בספרות העברית. הרומן נסגר באותה נקודה בה פותח “שווים ושווים יותר” – העקירה מהגולה העיראקית והעלייה לארץ.

אך נראה כי הישג מכובד יותר היה לסמי מיכאל ב"חסות" שלו (“עם עובד”, 1977. רומן זה הוא הרומן המקורי היחיד בסדרת הרומנים של “ספריה לעם” בשנת 1977/8). הרומן מתאר בעיות אישיות, פוליטיות וחברתיות של יהודים וערבים חברי ארגון שמאלני בישראל. הספר מלמד על יכולתו הספרותית של סמי מיכאל. ניכרת עלייה הדרגתית בשלושת הרומנים מבחינת ההישג הספרותי. מרשימה גם העובדה שסמי מיכאל, שלא היה ידוע לקהל הקוראים העברי עד 1974, פרסם מאותה שנה עד היום שלושה רומנים, כך שפוריותו והתפתחותו הספרותית מצדיקות לא רק את תשומת־הלב למה שהישיג כבר, אלא גם עיקוב מקרוב מלווה בידיעה שיש לסמי מיכאל היכולת והכלים להישגים נוספים. שלא כבשני הרומנים הקודמים, דלה למדי היא העלילה החיצונית ברומן זה. עומק החדירה לחיי הנפש של הגיבורים רב יותר, הסגנון עשיר ומנופה יותר. ייתכן כי עצם ההתרחקות מהחלוקה של “שחור”–"לבן", המאפיינת את “שווים ושווים יותר”, מאפשרת טיפול מורכב יותר בדמויות. על כן, גם כאשר הרומן מוסר דיאלוגים והרהורים שיסודם הבעת אידיאולוגיה מסויימת, נשמר העניין ברומן לא רק מפאת הדעות המובעות בו, אלא גם הודות לדמויות המביעות את הדעות והרגשות המעורבים בהבעת דעות אלה. הקונפליקטים הרבים ברומן הם מגורמי המתח בו. כך נמצא את אמיל הערבי הרך הנשוי לעמליה הגסה והתוקפנית, בתו של ח"כ ופעילה בארגון השמאלני! פתחי, המשורר הערבי, מוצא שפה משותפת עם יהודיות שהוא מבלה בחברתן, אך ארוסתו היא ערבייה פשוטה בהשכלתה ואופקיה; שושנה מיסוד המעלה נשואה לפואד, ערבי ממנהיגי הארגון השמאלני, בניהם מתפצלים לאוהבי יהודים ולאוהבי ערבים, אחד מבניו רואה עצמו כיהודי ואחר מטיח בה את עובדת יהדותה כאילו היתה “עוון”, והבן הבכור מתקשר לנערה שאמה היהודית נישאה בצרפת לאוסטראלי צעיר;

מרדוך מתגייס לצבא ומשתתף במלחמת יום הכיפורים, הוא פעיל בארגון השמאלני, ואשתו מסתירה בביתה את המשורר פתחי הנמלט מאפשרת להיעצר לפי פקודת מעצר שתינתן נגדו עקב המלחמה; עבלה ומג’יד פעילים בארגון ומשיכתם לפעילות חזקה יותר מהחרדה המתמדת שיום אחד יפוצץ ביתם, תמצית עמלם, עקב פעילות זאת. קונפליקטים אלה ואחרים יוצרים דמויות מתוחות, מלאות ניגודים פנימיים בתוך עצמן ובינן לבין עצמן, והרומן מטפל במורכבות הנפשית המתגלה בדמויות על רקע קונפליקטים אלה.