על הסיפורים האחרים של לואיס קרוֹל – באנגלית    🔗

Vintage Books, Complete Works, Lewis Caroll

רבים מוצאים להם פתחון פה בסיפוריו של לואיס קרול. ההתבטאות העצמית היא צורך חיוני ודחוף של הדמויות – בני האדם, בעלי־החיים והדוממים – בסיפוריו. על פי רוב מדברים: נואמים, שואלים, חדים חידות או שרים שירים מוזרים כדוגמת זה שלפנינו. אגב, גם בשיר זה, שתורגם לצורכי הסקירה הקצרה באורח חופשי למדי, הדבר היחיד המצער את גיבור השיר הוא “שאמצע השבוע הבא” אינו יכול לדבר.

מרבית הקוראים בארץ מכירים רק את “עליזה בארץ הפלאות” שתורגם לעברית. הוצאת הספרים Vintage מאפשרת למעוניינים להכיר את מכלול עבודתו של קרול בשפת המקור (אנגלית), ולהתוודע אל יצירות נוספות של הסופר הזה כמו סילוויה וברונו (סיפור שממנו נלקח השיר שלמעלה), צייד הסנרק (חיה דמיונית, פרי המצאתו של הסופר שנוצרה עם מיזוגם של השמות נחש וכריש באנגלית), סיפורים קצרים, שירה, חידות, בעיות שנפתרות באופן לא מקובל וכו'…

מכל אלה חוזרים ועולים הגיון מטורף ועולמות מופלאים – רחוקים וקרובים לנו כאחד – שאינם ניתנים לתרגום לשפה אחרת, לכן כדאי אף למי שמתקשה בקריאת אנגלית לקרוא את כתבי קרול במקורם. הקובץ הופיע בכריכה רכה (מהדורה – מאי 76) עם הקדמה מאת אלכסנדר וולקוט כאשר סיפורי עליזה בארץ הפלאות ובארץ המראה מלווים בציוריו של סר ג’ון טניאול.

ארמון הקרח    🔗

מאת: טארי וסוס, תרגמה מאנגלית אידה צורית. הוצאת עם עובד

“שני נחשולים שטפו אותה: תחילה הקור המשתק. ואחר כך החום המחיה – כפי שקורה ברגעים גדולים”.

משפט זה מתאר את רגע גילוי ארמון הקרח על ידי הילדה און; חיים ומוות מצטלבים בה למראה המופלא. רגע דומה חוזר לפני מותה עמוק באחד מחדרי הארמון: “עתה אין היא נעה עוד אלא יושבת וגבה אל הקיר וראשה מורם, כדי שתוכל להיישיר מבט אל האור שבקרח. האור מתגבר והולך ומתחיל מתמלא אש… שכן פתאום הוצף החדר כולו להבה”.

כתיבתו של טארי וסוס (לפחות על פי “ארמון הקרח”) מצויינת בחיוניות וכוח ביטוי של כתיבת שירה וראיית היקף של כתיבת פרוזה. כוח השירה שלו מאפשר לו לפתח יסודות קדמוניים כמו קור ואש באופן טבעי כל כך במקום שבו כותבים אחרים משחקים בהם בלי להגיע לדבר ממשי. ניתן מבחינה זו, לזהות ללא מאמץ את המשותף לו וליוצרים אחרים בני ארצות צפון אירופה, שכתיבתם נובעת מקשר אמיץ לאקלים ונוף הארץ בה הם יוצרים. חובה לציין כי עוצמתה השירית של הכתיבה עוברת יפה בתרגומה של אידה צורית. קל להבחין בכך במשפט הפתיחה המציג את הגיבורה השניה של הסיפור, הילדה סיס: “מצח לבן צעיר חותר בחושך. ילדה בת אחת עשרה. סיס”.

היסוד השני שהופך את הסיפור למרתק ומרשים הוא הרב־גוניות. הוא דומה, על דרך ההשאלה, להליכה בחדריו הרבים של ארמון הקרח. גיבוריו קיימים איש איש לעצמו אך גם מתחלפים ומתגלגלים אחד בשני. גם דמויות משניות כמו הדודה של און או הילד והילדה מכיתתה של סיס אינן רק קני מידה והשתקפויות לבחינת נפשן של שתי הדמויות הראשיות אלא דמויות שלמות בפני עצמן. אין בסיפור חתירה לרעיון אחד וסופי. הוא חולף במישורים מציאותיים, פסיכולוגיים ובנקודות רבות גם מקבל גוון על טבעי ומסתורי.

כאמור, עיקר יופיו וחיוניותו, ככל שירה אמיתית, הם בכך שהוא נוגע ישר בתחושות הראשוניות וברגש, ועומקו הרעיוני מתוסף כלוואי בלבד.

הרפתקאות החייל איבן צ’ונקין    🔗

מאת וולדימיר ווינוביץ, תרגם מרוסית צבי ארד. הוצאת עם עובד

זוהי סאטירה פוליטית המכוונת נגד המשטר בבריה"מ.

הסאטירה מתקיפה לאורך חזית ארוכה. בין “קורבנותיה” נמנים הצבא, המשטרה החשאית, השיטה הכלכלית ואפילו תורת הביולוגיה שהוכתבה מלמעלה על פי עקרונותיו של ליסנקו וגרמה לפיגור רב בהתפתחות החקלאות הסובייטית ומנעה הכנסת שיטות חדישות שעשויות היו להגדיל את היבולים. קטע זה בו מתואר נסיונו של גוליאקין לישם את תורתו של ליסנקו (שכידוע כפר ביסודות תורת התורשה כפי שנוסחו עוד בראשית המאה) בשדה, מהווה הדגמה נאה לאיכותו של ווינוביץ כסטיריקאן. גוליאקין, המלומד של הכפר, מאמין בלב שלם שע"י הכלאה של עגבניה עם תפוח אדמה יקבל צמח שבשרשיו יגדלו תפוחי אדמה ועל גבעוליו יתנוססו עגבניות. לצורך ניסוייו המדעיים הוא גודש את ביתו במינים שונים של זבל בעזרתו הוא חפץ לעודד את ההדראס (כינוי של הצמח המהפכני החדש) שיגדל. תוצאותיו של המחקר הזה הן סירחון עז בבית והיזדקקות ליבולי השכנים עד שההדראס ישא פרי. דומה שהנמשל אינו זקוק לפרשנות. שם הספר – הרפתקאות החייל איבן צ’ונקין, כמעט דורש השוואה עם יצירה סאטירית אחרת – החייל האמיץ שווייק, שנכתבה הרבה לפניו. עם זאת – רבים ההבדלים בין שני הסיפורים הללו: שווייק הוא אדם פיקח שע"י הפגנת טיפשות כלפי חוץ מצליח להסתדר ולשים ללעג את החברה בה הוא חי. איבן צ’ונקין לעומתו הוא אדם פשוט באמת, דמות שמייצגת את האיכר הרוסי הרוצה לעבוד ולחיות בשקט. בעוד ששווייק מחפש את ההרפתקה ועל כן גם חי חיי נדודים, הרי אל צ’ונקין ההרפתקאות באות וכל העלילה, שזמנה ב־1941 על סף ההתקפה הגרמנית על רוסיה, מתרחשת בכפר אחד קטן – קראסנויה.

ישן וגם חדש    🔗

מאת: אברהם חלפי; הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אנתולוגיה של שירי משורר אהוב עליך היא על פי רוב דבר מרגיז, ליתר דיוק: היית אתה רוצה להיות העורך ולבחור את השירים על פי טעמך. גם נדמה שמלאכת בחירת השירים קלה הרבה יותר לקורא מאשר למשורר שכתב אותם. זה האחרון מושפע מדי משיקולים ודחפים שמקורם בקרבתו למה שכתב. גם כשהוא חוזר לבחון את שיריו כמה שנים אחרי כתיבתם עדיין לא דומה ריחוקו מהם לריחוקו של הקורא. אני מאמין כי גם הערכת המשורר את שיריו נוחה יותר להשתנות במשך הזמן מהערכת קוראי שירתו. לכך יש חיזוק מהשוואת המבחר שלפנינו המקיף ארבעה ספרים (“מול כוכבים ועפר”, “אינפניו ההולכים לקראתי”, “בצל כל מקום”, “מאשפתות ירים”) ומבחר קודם שיצא בהוצאת עקד (מבחר זה לא כולל את הספר הרביעי). רבים מן השירים שהוכללו באחד, לא נמצאים בשני. נקודת המוצא של חלפי, הצהרת היסוד שלו, נראית פשוטה מאוד:

ואולי בעצם אינה פשוטה כל כך, שהרי האיש המרסן את גופו מלהטריד מלכויות ודאי אינו בן אדם פשוט.

זהו לפחות אחד מן הדברים עליהם חייבים לתת את הדעת כשקוראים את השירים המקובצים. הצהרת היסוד הזאת ממשיכה ומתפתחת לאורך שירת חלפי כולה. היא נוגעת בבת אחת הן בחיים עצמם והן בכתיבה. אשלים למען הקורא שני בתים משיר אחד שלדעתי חסר מאד במבחר הנוכחי לתפיסת שיר החיים – שירו של חלפי: