יום קיץ. השמש לוהטת וכל הבריאה כמו מתעלפת. אני יושב סגור בחדרי ונושם בכבדות. מחשבותי זוחלות ורוחשות לאט לאט, מבלי אשר אין בהן כח להגביה עוף. מסביב לי דומיה מוזרה, דומיה ריקה ונוסכת תרדמה. רק הזבובים מזמזמים, מזעזעים ועוקצים עקיצות קלות, אבל תכופות ובלתי נעימות.
מעט מעט הולך מחי העיף ונתרוקן ממחשבותיו המתנדפות מחום היום. רק מחשבה עצלה אחת עדיין מטרדת את כלי-הגיוני; הזבובים עזי-הפנים האלה למה הם נבראים בעולם? למה הם פרים ורבים כל כך? להם הם חוגגים ומתהוללים ולא יתנו מנוחה לחוטמי האומלל? הלא כל חייהם אינם אלא יום אחד!
הפילוסופיה-הזבובית כמעט שהגבילה את ישותי וצמצמה את הויתי הפנימית בנקודה קטנה אחת, ולא חשתי אשר מסביב לי. עיני נמשכו לתומן, מבלי אשר כוננה אותן מחשבה פועלת, אחרי עדת זבובים אשר עפו אל קופת-זכוכית מלאת דבש. והיה אם הגיע אל פיהם רסיס-מתוק אחד היה אשרם מלא, וירבו לבקש אהבה ולהתעלס בה.
ובשבתי לבדי בחדרי מוקף ספרים וגליונות ואין איש אתי, הייתי בעיני כבן-אלים בתוך עדת הזבובים. וממרום אנושיותי שחקתי, בזיתי להיצורים המעופפים הקטנים האלה, אשר אין להם בעולמם אושר יותר גדול מטפת דבש, מנשיקת זבובה ומהעקיצה שהמה עוקצים בן-אלים אחד, מבני-הענק, כמוני.
ובעוד אשר מחשבה-עקרה כזאת התרוצצה באין-אונים בחלל מחי הריק הזדווגו הזבובים החצופים על מצחי, על חטמי, על כפות ידי בלי חופה וקדושין. המה דאגו בלי חשך להאריך את קיום מין-הזבובים, לבל יתם, חלילה, מן חדרי, שהיה בעיניהם עולם ומלואו.
מתחלה עוררו הזבובים האלה בקרבי רק שחוק ולעג, ומתוך זה עלה ערכי האנושי בעיני. זמזומם של מהירי התנועה ושכורי-החיים האלה ועקיצותיהם בחוטמי לא נתנו את מחי היגע להרדם. אולם כל מה שהרביתי להתבונן על הזבובים ועלילותיהם, כן יצאתי יותר מגדרי, גדר המנוחה, שחציה שלוה שאננה וחציה בדיחות-דעת, הנוטה לשינה. ראיתי כי “זבוב עליון” אחד מתכוון לעקוץ את ראש חוטמי בלי הרף ויש לו מזה הנאה משונה. ובהיותו עליז-נצחון, בשר בכל פעם להזבובים הבינונים, לזבובי-העדר, כי עשה נקמות בחוטמו של בן-אלים, כי עוד מעט ויאבדני ויכלני ויהיה הוא המושל היחידי בכל רחבי העולם: – חדרי.
והזבובים ההוללים טנפו את התמונות היפות שבחדרי. התבוננתי ואראה כי בתשוקה יתירה המה מכסים בנקודות גלליהם השחורות והמזוהמות כל יופי וכל הוד, אשר מסביב לי, ולא נקו גם את ספרי חכמי דור ודור המונחים פתוחים על שלחני. ואקוץ בחיי מפני שרצי-העוף הקטנים האלה, אשר אם קצר כחם של כל אחד ואחד מהם כשהוא לבדו, הנה די-אונים היא עדתם הגדולה לכסות בשדרה של טנופת את התמונות והספרים, – פרי אמנותם ורוח גאוניותם של בחירי המין האנושי, – אשר בחדרי. אמנם מדת חייהם קצרה: בבוקר המה נולדים ובערב המה מתים, אבל מרגע לידתם עד רגע מיתתם הם פרים ורבים, על כן דור הולך ודור בא ודור-הזבובים לעולם עומד, לעולם מטנף ולעולם עוקץ…
אז החלטתי בלבי להשמיד ולכלות את כל הזבובים אשר בחדרי. ידעו נא כל היתושים החלשים האלה כי רק בגודל-סבלנותי ועצלותי נתתי להם להתעולל מעט, ללקוק דבש מעט ולעסוק הרבה בפריה ורביה. עוד המה חוגגים בדיצה וחדוה את חג חייהם, – מבלי אשר היתה להם שום הרגשה קודמת, כי נגזרה עליהם כליון ואבדן, – הנחתי על קערות אחדות גליונות-מדפסים טבולים בסם-מות.
לא עברו רגעים אחדים, ורבים מהזבובים נופלים פגרים מתים לא רחוק משפת הקערות. המות השיגם ברגע אהבתם, ברגע שכרון חושיהם וטיסתם ההוללה. ויש מהם ששבים מהקערות, שהאמינו למצוא בהן עסיס-מתוק, בכנפים רפות והמה מבולבלים ומטורפים, מתרוממים ונופלים, נופלים ועוד הפעם מתרוממים זרת אחת ועוד הפעם שוקעים ונופלים נפילה אחרונה, מבלי אשר יספיק להם הרגע לכלות את זמזומי אהבתם האחרונה. וחלליהם מוטלים ערמות, ערמות על המפה הלבנה כשלג. ויש מהם אשר יעופו בקושי רב עד אחד הכתלים ושם ישארו מודבקים בלי אות חיים, כאילו תקועים המה ביתד. פגריהם כאפר-מוקשה, אשר אך תגע בהם אצבע יתפורר ויתפזר. ואחרים מהם נאחזו בקורי-עכביש וישארו תלוים לעד… עד אשר יורם המטאטא של השפחה ויעשה בהם כלה, וגם שארית דלה לא תהיה להם.
וכה מתו, כה תמו בשרירות רצוני כל הזבובים אשר בחדרי, – מתו בלי צוואה, בלי אשר הספיק הרגע בידם להבטיח את עצמם בחברות-האחריות ליתושים, בלי אשר התוודו על עוונותיהם, בלי אשר קראו ב“מעבור-יבוק” ובלי אשר כלו חמת עקיצותיהם ודקירותיהם בהיד, אשר עשתה בהם שמות.
החצופים הקטנים, הפוחזים והריקים, ממשפחת היתושים, הללו נכרתו מקרב חדרי ושאריתם וזכרם המה – גלליהם שהניחו על הספרים ועל הציורים אשר בחדרי.
למה רגשו זבובים? למה נולדו ולמה כה התהוללו ויתנהנו בקלות-ראש? האם לא היתה להם תכלית אחרת בחייהם, כי אם לזהם את כל אשר פגשו על דרך מעופם או מהלכם? הידעו כי קרובה אחריתם וסופם למיתה עולמית? מה ספרו ומה הגידו לדור בזמזומם? האם אהבו, פרו ורבו וקימו דורות זבובים רק למען אשים להם קץ-עולם בטפות אחדות של אחד הנוזלים החריפים?
אין חקר לרוח הזבובים. שאלו את פילוסופיהם וחוקריהם ויגידו לכם!
––––––––
היום רד; השמש הולכת ושוקעת ואשה גועת. היבוא גם יומה?
יבוא! עוד אלפי רבו רבבות שנה, וגם להשמש, מלכת-היום, לא תהיה שארית, כאשר לא היתה שארית לכל אלה הזבובים אשר בחדרי. שמשות נולדות ושמשות מתות. והחכמים כבר חשבו ומנו את קצו של שמשנו המאיר לכל כוכביו, הסובבים בתקופתו, ולדרים עליהם: לזבובים בני יום אחד ולכל אותם היצורים המתאמרים בלבם כי בני אל-מות המה.
בני אל-מות!
חא-חא-חא!
כך וכך שנה יאיר ויחיה עוד השמש, – אומר חכם זה. עוד כך וכך שנה תעמוד הארץ, – יחליט חכם אחר. ואולי יקוץ אדון-העולם, מושל הבירה, ברקודי גרמי-השמים, במרוצתם השובבה והבלתי תכליתית ובהיצורים הרוחשים עליהם, – כאשר קצתי אני במשובתם של הזבובים החצופים, – ואז יטאטא בבוקר בהיר אחד במטאטא השמד את כל שמשות-הסחבות וכוכביהם וכל אשר עליהם, והיו כלא היו. חיי-זבוב וחיי שמש, – ההבדל לא גדול. סוף אחד להמה, אם קודם או אחר מעט.
ורעיון אחד לוחש על מכת-לבבי האנושה: החומר הוא נצחי, בן אל-מות הנהו; הוא רק פושט צורה ולובש צורה. אבל למה ולאיזו תכלית איפוא הנה כל החליפות, כל הפשיטות והלבישות האלה?… ואני הייתי חפץ כי גם הפרח היפה, גם קרן האור הנותנת לו צבע וגם רסיס הטל המשקה את כוסו יהיו בני אלמות, כי ישמרו לנצח את עצמיותם המיוחדה…
**
ויהי ערב.
ערב סגריר. יצאתי החוצה. פנסי החשמל מאירים את הרחובות, את הרפש שעל המרצפת, את פני העוברים העיפים השבים לביתם ואת פני הנשים היוצאות למכור את כבודן וגופן במחלצות-פאר ותכשיטים של אבני-חן, או גם של אבנים מזויפות. העוברים והשבים, בני-הבירה גם אורחים ופורחים, יעצרו בלכתם רגעים אחדים לפני המודעות הגדולות המודבקות על העמודים העשויים לזה. המודעות מבשרות, באותיות גדולות ושמנות, ואומרות כי פלוני מנהיג המפלגה העממית ידרוש היום על אדות “מדינת-העתיד”. ואל בית-המשתה הגדול והמרווח “הארי-האדום”, אשר בשכונת בתי-העבודה, נוהרים רבים מן הפועלים ומן המשכילים וחצאי-המשכילים לשמוע אל משאו של ה“דברן הגדול”.
האולם הגדול, יציעותיו, לשכותיו וגם מסדרונותיו מלאים אנשים ונשים, היושבים צפופים ודחוקים מסביב לשלחנות ערומים או מכוסים מפות-צבעונין. משרתים לבושי-שחורים מגישים להאורחים בזריזות וחפזון כוסות שכר ויין ומאכלים מבושלים או קרים. פועלים צעירים לימים וגם זקנים עומדים על יד כל מבואי-בית-המשתה ומחזיקים קערות בידיהם, למען ישליך אל תוכן כל עובר מטבע לצרכי המפלגה. על-יד הפתחים עומדים ומוכרים קונטרסים, מחברות ומגלות-עפות אשר על שעריהן מתנוססים שמות המטילים אימה ופחד על אנשים שאננים. על שלחנות ארוכים העומדים בבאה שטוחות אגרות מצוירות בתמונות ראשי המפלגה החיים והמתים, ובפנות הבית מתנוססים דגלים ונסים אדומים כדם.
הנואם עולה על הבמה וקולו החזק, מבטאיו הנמרצים ומחאותיו העזות לנגד סדר-העולם הקים מתפרצים בכח אדיר מחזהו הרחב ומגרונו – השופר. קהל הנאספים אוכלים ושותים לתיאבון, רק עיניהם נשואות להמנהיג המנבא להם ליום שכולו טוב, ליום אשר ישוה קטן וגדול, ליום אשר ההמון, הרוב המכריע, ישפוך את ממשלתו על פני כל המדינות והרכסים יהיו לבקעה והארז ישפל כאזוב. המזלגות, הכפות והסכינים מקשקשים, המלתעות עובדות עבודתן בחשק רב והאוזן לא תמלא משמוע את ההבטחות הנעימות.
וכאשר יגביר הנואם קולו, ימריץ לשונו ויעצים את צבעי-האור בתמונת מדינת-העתיד, אז יחרש צלצול המזלגים, ינוחו הסכינים ותוצגנה הכוסות. רק כפות הידים, – ידי העובדים וידי הבטלנים מתמידי האספות, – מוחאות בכח, בהתפעלות ובהתלהבות, וגם כלי-הדבור הנחרים ירעישו את הבית בקריאות של הסכמה ורצון… ועוד הפעם ישתו ויאכלו הנאספים, ועוד הפעם ישוב קלוח הדברים היוצאים דחופים מפי הנואם לזרמתם המצויה, וחוזר הדבר חלילה.
וככלות הכל: הדברים מפי הנואם, המאכלים מעל הקערות, השכר והיין מהכוסות והפרוטה מכיס הפועלים, נגמרה האספה והורק בית-המשתה הגדול. הנאספים מתפזרים לכל עבד וצד עיפים ויגעים: הניבים והמשקות החריפים בלבלו את המחשבות, טמטמו את צנורי ההגיון ויסכסכו את החושים.
רוב השבים אל ביתם, אל מעמדם המצוי ואל חייהם הכהים, שמחים בחלקם לעתיד.
ואני שואל את נפשי: היועילו כל הקונטרסים האדומים, כל הדרשות הלוהטות, היועילו כל מוסדות-הצבור של מדינת-העתיד לבני-אדם, שמח-זבוב להם. מי יודע אם לא ימציאו בעלי המחות-הגדולים טפות סם-מות, למען כלות ואבד את זבובי-האדם ביום אחד, אותם ואת גללי מחשבותיהם אשר זהמו בהם כל צבע, כל הוד ויופי…
כמעט חפצתי לגלות את מחשבותי אלה להיוצאים אתי מבית-המשתה שטעמו בדמיונם ששים מגן עדנה של מדינת-העתיד, אבל ירא יראתי שירגמו אותי באבנים. וחפץ-החיים קרא באזני: הנח לזבובי-אדם אלה! יחלמו להם קערות מלאות דבש, נשיקות-זבובה ועקיצות חוטמם של ענקים!
ואני חולם דור של חושבים ומשוררים, כי המחשבה והשירה לעולם קימות. ימוטו הרים וימושו שמשות, והמחשבה האנושית ושירת היופי יבלעו את המות לנצח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.