זה זמן רב שלא רק עיני נתקלות במודעה קטנה ב"דבר" בנוסח “נוצר תאנה יאכל פריה”, ולפעמים בנוסח אחר “פרוטה לפרוטה”. עינים רבות רואות את המודעה, כי מקומה במקום מכובד בעתון, בעצם העמוד השני, בין המאמרים, אולם מי יודע, אם על כולם היא עושה רושם כאשר עלי. הנה אני כבר למעלה מֿ50, עוד מעט 22 שנה להיותי בארץ. מה חסכתי לי ומה דאגתי לי לזקנתי, ככלות כוחי? מה דאגו חברי ומה חסכו להם? לי אין כבר תקוה, אולם חברי הצעירים, מי יתן בלבם את הדאגה ליום יבוא? האמנם דיה מודעה קטנה זו של “הסנה” לעוררם על הצורך הזה? הימצא לנו שבוע או אולי חודש להסברה? הועד הפועל נתבע לזאת. “דבר”. הנושא פשוט מאד: חסכון, דאגה, ליום רע, פרוטה לפרוטה. אם לא אני למשפחתי, מי למשפחתי? אם לא עכשיו אימתי? הייתי קורא בשמותיהם של אלה שלא דאגו ולא חסכו, מה מצבם כעת. למה אין הד רחב ל"הסנה" ולמה מעטו דורשיו?

מי יסביר לנו את תורת החסכון ומי יכריח אותנו להישמע לצווייה?

תרפ"ח.

בעברי את בנימינה, הכפר הצעיר הזה, אשר אפילו חותמתו מעידה עליו: “מועצת הכפר”, לא פיללתי לראות ולשמוע את אשר ראיתי ושמעתי: האכרים המעטים שיש להם חיטה משלהם אינם אוכלים את לחמם הם, את תוצרת עצמם, אלא מוכרים את החיטה וקונים להם לחם מן האופה מקמח חו"ל. עוד בבוקר, עם השכמה, מכריזים חואר, חואר וכו', כלומר, מלפפונים, עגבניות ויתר הירקות הנחוצים לארוחתֿהבוקר. והצעקות ביד! ביד! כלומר, “שמע שמע, בוא הנה” מחרישות את האזנים. החמאה – אוסטרלית דוקא.

עברתי לא פעם גם בכפר הצעיר עין טבעון וכל הצעקות האלה לא שמעתי. אוכלים לחם ֿ מדגנם וסלט – מגנם. חמאה אוסטראלית – אין יודע מה טעמה. והביצים – גם להם וגם לערים הקרובות.

תרצ"ב.

זה לי שנה או שנתיים שאני מוסיף לתקציבי בכל שבת 5 מילימים בשביל “סרט”. לבי אומר לי כי גם במוצאי שבת זו יענדו לדש מעילי אחד הסרטים. ותמיד אני נוהג לשאול מהזוג לאיזו מטרה נאסף הכסף הערב. מבארים לי ואני נתבע ונותן, אולם באותם מוצאי שבת (23.11.33) כשבאה לקראתי בחורה מקושטא בפסי נייר, ידה האחת אוחזת בקופסה והשניה מושיטה מול דש מעילי את הסרט שאלתיה כדרכי: גברת! מה שם הסרט הזה? לאיזו מטרה? והבחורה עונה לי באידיש: “אינני מבינה עברית”. פניתי אליה באידיש, אמרה לי באידיש: “אינני יודעת”. מילא, זרקתי את 5 המילים לתוך הקופסה ונפרדנו בשלום. בדרכי ברחוב אלנבי שבתי ושאלתי כל זוג מה מטרת הסרט, אך תשובה לא קבלתי. ויש שענו לי – “אין אנו יודעים”. עד שניגשתי למנורת החשמל הגדולה והסירותי את הסרט מעל מעילי וקראתי:

לטובת מעון לצעירות. מאת בנות ציון בתל־אביב. מי יסביר לי את פשר המטרה והכתובת?

חרצ"ג.

זכורני את תקופת “מלון חיים ברוך” לפני 26 שנים. זה היה מלון מפורסם בימים ההם ביפו. (לתל אביב עוד לא היה זכר). רוב הפועלים העברים בבואם מן המושבות ליפו התאכסנו בו, גם חלק גדול של העולים החדשים.

ביום קיץ אחד, סמוך לימי הבציר, סעדנו שם קבוצה של פועלי פתח תקוה, ומיכל הלפרין בתוכם. נהנינו מן החמיצה ומן החביתה מעשה ידי שרה זלאטה אשת חיים ברוך. והנה נכנס זוג צעיר, שהיה ניכר בו שהוא חדש. פינינו להם מקום על ידינו והגשנו להם את הלחם. האורחת עקמה את חטמה ופנתה מיד לבעלה בתרעומת: לאן הבאת אותי? מה נאכל פה? איזה לחם זה כאן בא"י, הבט, אני קמה תיכף ונוסעת בחזרה. והבעל נזוף ונבוך ומביט אליה בעיני תחנונים.

עלתה בי קנאה, קנאת הארץ. קמתי מעל השולחן ויצאתי אל המאפיה האודיסאית (“אָדעסער פעקארניע” – כך קראו לה אז) הסמוכה וקניתי בעד בישליק שלם כל מיני חלות ו"פראנזולות" עם לחמניות והבאתי והנחתי לפני הרגזנית:

אַת רואה, איזה לחם יש לנו כאן בא"י?

נתאדמה האשה ונשתתקה.

*

שנת 1923. ואני כבר אינני מתאכסן במלון חיים ברוך אלא במלון נורדיה, שברחוב נחלת בנימין, ועידה של “אחדות העבודה”. חברים מסובים לשולחן ומשוחחים על עולם ומלואו. ובקצה השני של השולחן יושבים “חדשים”, ספק תיירים ספק עולים, עוסקים בשיחה שלאחר ארוחה. ושוב אחת מתרעמת והדברים קולעים, כנראה, ללב הבעל היושב לצדה ופניו אינם עליזים: למה באתי הנה? הלא אין כאן כלום. אין תיאטרון. ואם יש – מי מבין מה הם מדברים? אין אופירה. אין אפילו טלפון.

לא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל הטלפון והתחלתי להזמין שיחות. סתם. “על ימין ועל שמאל” ובקול רם. התקשרתי גם עם אחת המושבות.

– אולי יש ברצונה לדבר בטלפון? – שאלתי את הגברת כתום שיחותי.

לא, היא לא רצתה והודתה לי. לא הרפיתי מן הזוג ובערב “סחבתי” אותם להצגת בלשאצר.

*

בקיץ 1934 שבה ארצה משפחת חבר שהיתה כאן לפני 23 שנים. נפגשנו.

– קשה להכיר את הארץ – מודה האשה – והכל יש כאן, ולא יחסר אפילו “חלב צפור”, כמו שאומרים. אבל חסרון אחד ישנו בכל זאת. הקרח בארץ־ישראל איננו קר.

? –

– כן, לא כמו בחו"ל. ויש צרות.

הפעם נואשתי מהושיע.

תרצ"ד.

אז, עוד לפני היות אפילו הסתדרות חקלאית, עוד לפני שחשבו על דבר הועידה הראשונה בעין גנים, בזמן שלא חלוּצים באו ארצה, אלא “שמנדריקים”, היה נהוּג: כשחלה אחד, אם על הגזוּזטרה של בית הכנסת בראשון או ב"שאַלאַש" (צריף גדול) ברחובות, היו מודיעים לצדקנית אשר במושבה (בכל מושבה היו לא פחות משתי צדקניות, והיתה ביניהן גם התחרות). והצדקנית אשר זכתה בחולה פנתה לבני רחמנים" (ומי בישראל איננו רחמן בן רחמן!), כי הנה “נעביך”, בחוּר מקישינוב חולה והקדחת מרקידה אותו מן המיטה עד הרצפה ומהרצפה עד על המיטה, או שהוא שוכב בים של זעה, ולכן נחוץ כתונת, סדין, מגבת, ריבה, חמאה, עוף. והצדקנית לקחה מכל הבא ביד. אפילו בקבוק יין או קוניאק לא היה חסר. ואם קרה ומי שהוא לא רצה לזכות את הצדקנית במצוה, או שלא רצה להיות “נעביך בחוּר קישינובי”, היה שולח להודיע לפועל חבר, ואחרי יום עבודה היה החבר בא לשבת בלילה ליד החולה, לתת אספרין, חינין וכו', לשפשף את הגוּף בחומץ ולשים מגבות קרות על הראש, ולא פעם קרה. שאחד החליף את האספרין בחינין ולהיפך, או עשה מסאז’ים בזמן שאסור היה וכו'.

ההיה אז פועל בעל הכרה, שלא היה מוכן בכל שעה לתת 20 אחוז ממשכורתו בסבר פנים יפות ובלבד לא ליפול בידי הצדקניות, לעורר רחמים בלב הרחמנים בניֿהרחמנים ולא להטיל את כל הטורח הזה על חברו העובד?

כעת אני מביט במספרים של פעולת קו"ח באחת המושבות הצעירות ומוצא, שרק במשך שלושת החדשים מאי–יולי, חבשו תחבושות לֿ2000 חבר בערך, הזריקו זריקות לחיזוּק הגוף לֿ255 חבר, עשו מאסאז’ים וחילוץ עצמות לֿ500 חבר והגשת עזרה בצורות אחרות לֿ3430. מלבד ביקורי בית 72. כל זה בידים הנאמנות של האחיות. נוסף על זה ביקרו גם אצל הרופא לא פחות מֿ2000 איש, שילמו 100 ימי כלכלה והוצאות הדרך לֿ100 איש, ועוד.

ואני שואל את עצמי, מה היינו נותנים אז בעד טיפול ומסירות כזו, רק בעד עצם הרגשת החברות לקופת חולים?

חברת פיק"א בנתה, כידוע, בבנימינה על גבעת “הפועל” מעונות לפועלים ואולם לאסיפות, להרצאות וכו'. כל השכונה הזאת נמסרה להשגחת מ. פ. בנימינה בתשלוּם חדשי. האולם נחכר לאיש פרטי לבית אוכל. זה פוגם במקצת את האולם אשר נמסר למ. פ. בנימינה לשם מטרה ידועה. אבל אין לערער: אחרי מעשי בית דין. אבל על דבר אחד יש להתמרמר וגם לערער: בחוזה שסודר בין חוכר האולם ובין מ. פ. בנימינה נשכח מתוך פזיזות, להכניס תנאי על דבר חמאה ויתר מעשי חלב מ"תנובה". עגבניות ויתר גידולי ירקות מיהודים, ענבים וכל מיני פירות לא מחברון לא מדמשק, אלא מבנימינה, וגם הלחם צריך להיות מתוצרת הטחנות הגדולות אשר בחיפה ולא מהטחנות הגדולות אשר ברומניה.

טעות היתה בידי המזכיר של מ. פ. בנימינה וטעות לעולם חוזרת. אפשר עוד לתקן. הנה בבית אוכל פרטי שאיננו תחת השגחת מ. פ. בנימינה הוכנס כמה שצריך להכניס למטבח של עובדים – ככתוב לעיל.

תרצייד.

שתיםֿשלוש שנים לפני מותו. הוא אז מורה בראשוןֿלציון. הוא במאה אחוז חבר “הפועל הצעיר”, אני באותם האחוזים חבר המפלגה המתנגדת. אבל בו, בויתקין, ראיתי את המורה, ולא להלכה, אלא למעשה.

זכורני השיעורים שהיה נותן לפני הפועלים שבראשון, אחרי יום עבודה קשה של הוראה בבית הספר (ויום הוראה אז לא כבימינו עתה). ערבֿערב היה משמיע שיעוריו לכל הרוצה להקשיב, בלי הבדל מעמד ודעה, בלי תנאי מלבד האחד: לבוא ולשמוע. הוא רצה ללמד הרבה יותר משרצו תלמידיו ללמוד.

ערב ערב היינו הולכים שנינו לאסוף את הספסלים להביאם לחדר השיעורים, להמציא מנורה ו"להכין את הכל". כתום השיעור היינו משיבים כל דבר אל מקומו.

והדברים! איך יצאו מן הלב, ואיך נכנסו ללבות השומע.

והוא במאה אחוז הפועל הצעיר", ואני – בן מפלגה מתנגדת.

כוונתו של מר שינקר, יו"ר התאחדות בעלי התעשיה, בכרוזו למען תוצרת הארץ היא בלי ספק לטובה. במלים חדות וקולעות הוא קובל על העבריינים המופקרים המוציאים את הון הארץ החוצה ומזמין את כולנו להתרחק מן החלונות של החנויות המוכרות תוצרת חוץ, גם קורא בשמותיהן. כל זה טוב.

אלא שאני הייתי מזמין את בעל הכרוז לקרוא בעיון את השמות המוּקעים לעתים קרובות על “עמוד הקלון”, כי שם ימצא תופעה מאד מעניינת: בעל הנעלים מתוצרת הארץ מתקשט בעניבה מתוצרת באטא. ובעל העניבה המקומית קונה בצנעא נעלי חוץ וכן הלאה. אישֿאיש מכריז על סחורתו בשם תוצרת הארץ ומזלזל בתוצרתו של חברו. איני בוש לומר את האמת: שיש במושבי העובדים המוסר את דלי חלבו ל"תנובה" והוא קונה חמאה אוסטראלית. הוא הדין בביצים. וישאל נא מר שינקר, איזה רהיטים קונים בעלי תעשית היין?

ידעו היצרנים קודם כל, כלל אחד גדול: לקשט את עצמם ואת בני משפחתם תחילה בתוצרת הארץ, אז נעשה גם אנו כמותם.

מפני טעמים שאי אפשר לגלותם כאן (מחשש סכנה לקרדיט) אינני גר ברחוב אלנבי, אף לא בהרצל, או ביאליק, או הס וכדומה, אלא הרחק מאחורי רחוב העליה, ברחוב שלא כולם יודעים את שמו ולא אכנהו. ברחוב שלי אין “קלוּבים”. ואיני יודע מדוע. אבל אני מרגיש צורך מיוחד בקלוּב הוא נותן הרבה דברים. פוגשים חבר, פוגשים ידיד, משוחחים, מעיינים בספר, קוראים עתון מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ, הכלל – יש ויש מה לעשות בקלוב. ונפשי יוצאת אחריו. בקיץ אני ניגש לקלוב שברחוב אחד־העם, לספריה שברחוב לילינבלום או נחמני וכו', אבל במה דברים אמורים – בקיץ. אבל בחורף, משמתחילים הגשמים, ואני רוצה קלוב, והגשם לא רק מטפטף, אלא כבר יורד – שאני.

יום אחד תפסני הגשם ברחוב העליה בדרך לקלוּב. והנה קול רינה עולה באזני קול נוער, ניגשתי וראיתי כעין “קלוב”. “יאה עניותא לישראל” – אין חשמל, רק מנורה קטנה תלויה על הקיר ומעשנת, אבל אין גם שולחנות, אין ארון ספרים כי אם חדר ארוך וצר. “מה כאן”?, פונה אני לנער. – “המועדון שלנו, של הנוער הלאומי”.

נכנסתי פנימה. ממול הדלת תמונת הרצל, משמאל תמונת ז’בוטינסקי מימין תמונת טרומפלדור. זה הכל. מלבד בלבול לשונות רומינית, בולגרית, כורדית וכו.

הפניתי את עצמי לצאת והנה על יד הדלת תמונת אחדֿהעם ועל ידה תמונה לא ידועה לי, ציור פאנטסטי, עם דמות אנשים ומתחתיו כתוב “תל חי”, שאלתי בחור צעיר מה התמונות האלו, ענה לי: זו תמונת השומרים וזה שממול (ז. א. אחדֿהעם) הוא ראש השומרים שנהרג בגליל בגלל שברח מעכו. שאלתי אותו אם יש כאן עתונים, ענה לי שברחוב גרזובסקי (הכוונה לגרוזנברג) יש קלוב “גדול לאומי” ושם הכל. החילותי ללכת לרחוב גרזובסקי לקלוב הלאומי הגדול ומה שאמצא שם אספר בהזדמנות הקרובה.

תרצ"ה.

מנהג חדש בא לא"י – לקנות ולמכור מגרשים באויר. ואַל תתפלאו: אבותיכם ואבותֿאבותיכם לא שמעו ולא ידעו זאת. ואני שמעתי.

ראיתי גם את בעליֿהסחורה. ולאו דוקא ב"קפה שור".

יש לאדם מגרש בתלֿאביב. ואין לו כסף לבנין, למכור את המגרש בתלֿאביב ולקנות בהרצליה או בפתחֿתקוה – איננו רוצה. לבנות בית בן קומה אחת בכסף שיש לו או בכסף לקוּח בבנקים – גם בזאת איננו רוצה.

יש עצה: הוא מוכר את המגרשים בגובה של 4 מטר ומעלה. הוא מוכר רשות לבנות על הגג של קומה א' ושל קומה ב' שעדיין אינן במציאות. והכל אתי שפיר: יש לו כסף לבנין וגם יש לו בית בן 3 קומות.

תרצ"ה

אניות באות ומביאות יהודים, ותל־אביב גדלה. נפתחות חנויות ועסקים. והשמות יפים ומצלצלים. לפנים היו בתלֿאביב בתי מסחר “הדר” ו"החלוץ" ועכשיו יש כבר גם חמאה “גבע” וגם חנות כלֿבה “חפציֿבה”. ספסרי תלֿאביב עטים על אדמת העמק, ושמות נקודות העמק מתנוססים על עסקי תלֿאביב. ממש ימות המשיח: העיר והכפר מתקרבים.

נפגש אני, לרגל עבודתי, עם רבים מהעולים החדשים, צעירים וזקנים. ואני רואה שהם תפסו את המצב והתכשרו בשביל תלֿאביב עוד בהיותם שם, בפולין, ברומניה ובגרמניה.

“אנחנו מוכשרים לארץ” – טוען כל אחד מהם. ואמנם, הם מוכשרים: פלוני הוא, לדבריו, מוכר מומחה בחנות מנופקטורה והלז היה ממוּנה על הפירסומת החשמלית (בחשמלאות עצמה איננו מבין כלום) ופלמוני – “נהג מומחה”. והנה צצו גם מומחים לעתוּנות (כלומר: למכירת עתונים), לצחצוּח נעלים (סנדלרים ממש, עושיֿנעלים טובים, מחפשת אגוּדת פועלי העור בנרות – ואין), לשליחוּת מהירה (בשביל הדואר והמשטרה והרכבת אין אנשים), לגידוּל פרחים (בשביל גידול ירקות לא מצאתי עד עתה מומחים). והיכן אנשים בשביל חפציֿבה בעמק ובשביל הדר השרון?

תרצ"ה.

לפני 7–8 שנים נעניתי להזמנה להנחת אבן יסוד לישיבת סלובודקה בפתחֿתקוה. כמעט כל המושבה השתתפה אותו יום בחגיגה, כל אחד וטעמו ונימוקו אתו. אני חשבתי: שם בגולה נרֿישראלֿסבא הולך ודועך, צריך למצוא פינה חדשה להדליק בה את הנר. וטוב עשו שבנוּ את הישיבה במושבה גדולה. יעסקו בתלמוד תורה, אך יתבוננו גם בדרך ארץ, יראו שיש מעדר, מכּוש ומחרשה לחפור בהם ולא התורה דוקא צריכה להיות הקרדום. נמצא גם ועד הבנין, גם יהודי אחד מרומניה חשוך בנים ובעל בתים שנדב אלפיים (יש אומרים יותר) לא"י במזומנים והבית הוקם, בנין נהדר ומשוכלל.

וכשבאו התלמידים הראשונים, בחורי סלובודקה מחו"ל, יצאו לקראתם אנשים הרבה ואף אני בתוכם. קבלתי פניהם ב"דבר", בדברים אחדים בשם “הלנו הם?” באו כמובן גם מחנכים, משגיחים, ראש ישיבה ויתר הכלים שהישיבה זקוקה להם, והלימודים החלו.

והנה אחרי שנים אחדות סרתי שוב הנה, באתי לראות ולדעת מצב מוסד פלוני וקיבוץ אלמוני ונקודה פלמונית ואיך נקלטה העליה וכו', אבל גם לראות את בחוּרי הישיבה חשקה נפשי. לתמהוני מצאתי רק הבנין עומד על תילו, כיפה יקרה, מנורת חשמל על הגג, אולם גדול ויפה, אך הפנים – ריק מאדם. נשאר עוד מנין בחורים המתענים שם. מעט ההכנסה הבאה מחו"ל אינה יכולה להשביע את כל כלי הקודש ותמיד יש ביניהם מריבה על הכסף, ומכתבים עפים לארץ הזהב “נא לשלוח רק על ת. ד. מספר זה וזה”, ואחר כותב: “נא לשלוח התרוּמות דוקא על ת. ד. מספר זה וזה”, ואלה שהיו שולחים עושים פשרה ואינם שולחים לא לת. ד. זו ולא לת. ד. שניה. הרבה בחורים עזבו את בית הישיבה מזמן, נכנסו לעבודה ורואים בה ברכה. מעטים הלכו מאתנו לגמרי, מתוך יאוש, ופנו עד השמאל שבשמאל, שניםֿשלושה נלקחו לחתנים ונכנסו לעבודה במשק החותן, ובישיבה – “וימש חושך”. עברתי לפנות ערב באחד הימים של בין כסה לעשור, חשבתי ודאי אשמע את הניגון ההומה עוד בנפשנו, אמצא את “המתמיד”, את ה"עילוי", את העתידים להיות סופרים, עורכים, רופאים, אבל חושך בכל הבית, החשמל הופסק כבר מזמן. רק אי שם בפינת חדר בדירת השמש מהבהבת מנורת נפט קטנה. חשבתי, האם לא כדאי להם לכל אלה ולועד הבנין, לועד הישיבה, ולמושבה למסור את הבית הזה ל"ישיבת אחדֿהעם" הנקראה בשם חדיש “גימנסיהֿאחד העם”, ולא יצטרכו המורים לנוד ממקום למקום, משום שלא מצאו בפתחֿתקוה דירה אחת עבור כל הגימנסיה. האם אותו נדבן מר גולדנהירש, אילו באו והסבירו לו שגם זו תורה וגם מכאן יוצאים אנשים טובים, אשר ידעו לאהוב את הארץ והעם וישארו בא"י. לא היה סומך ידו על המוסד, אלא משאיר את הבית בשממותו?

כמובן, לא אציע שיהפכו את הבנין הזה לקופתֿחולים, אשר בפתחֿתקוה אין לה עוד מקלט ועוד היא נמצאת באותו “הבית” אשר בה היתה לפני 11–12 שנה, שלפי מספר החברים והשכלולים נחוץ כבר בית אחר, הן שמענו שבחיפה היה אחד שמצא, כי המוסד הזה נחוץ לבריאות העובד תרם מה שתרם, גם מרחובות אנו שומעים שנמצא אחד שתרם תרומה הגוּנה לבנין, ורק בפתחֿתקוה העשירה טרם נתגלה איש אחד שירגיש בדבר. לא אציע שבנין הישיבה יהיה לקופ"ח, ודאי יקום הפועל ויבנה בנין. אבל לגימנסיה אחד העם צריכים לתת את הבנין הזה, אז ידעו המנדבים שעשו דבר טוב, לתועלת המושבה, ולֿ150 ילדים.

כד הוינא טליא, כלומר, בהיותי טירון בצבא הצאר ירוםֿהודו, זכורני, כי בבוא הפאֻלדפאָבּאֶל והודיע לשר הגדוד: רום מעלתך! באו טירונים מאוּרָאל! – היה המפקד נותן צו “לסגור את בתי המרזח” – או כפי שנקראו אז ה"מונופולקאָס" – כלומר בתי המונופולין למכירת י"ש. ובהודיע הפאַלדפאָבּאל: החאחולים הגיעו! ֿ והיה צו המפקד להכין 2–3 עגלות שחת וקש. וכשהודיע “יאֶבראֶאי” כלומר: יהודים, והיה מצווה להכין תה ו…למצוא את מקום בית התפילה היהודי אשר במקום.

ועינינו ראו גם ראו כאן, בחוצות עירנו, עם עם ומנהגו, שבט שבט ודרכיו ומעלליו, אוסטראלים באו ועלה מחיר השיכר. בחוריֿחמד מאייר אנגליה ואזלו ה"פייפים", ובחורי הארז מניוֿזילאנד נפשם יוצאת ל"פיקטשרסיי.

ובחורינו אנו – תפילה ובקשה אחת להם: עתונים וספרים הרבה.

וזוכר אני כי הספריה של הגדוד בימי המלחמה ההיא היתה הגרעין לספריה הגדולה והנודעת של “ועדת התרבות המרכזית”, ממנה החל מפעל גדול זה. נתלקטו הספריות של הפלוגות שלנו והיו לספריה מרכזית אחת חשובה. ומה היתה לנו המתנה הטובה יותר, בימיֿמועד וגנוסיה, אם לא חבילת ספרים ועתונים? בכ' תמוז תרע"ט, סידרנו ברפיה יום סרט לקרןֿהקיימת, ובסכום ההכנסות תרמו אנשי תלֿאביב וחיפה ספרים לחיילינו. בכל מקום שהלכנו הלכו הספרים אתנו.

ואף עתה נחזור נא על הפעולה הזאת ביתר עוז. הבו ספרים לחיילים העברים, העומדים בחזית. ניתן להם את המתנה הרוחנית הזאת. נעניק להם משפע זה אשר התברכנו בו, וברבות הימים, בבוא הנצחון והשלום ונראה בעין את אשר נתנו להם, יובאו הספרים לנו, לספריות שלנו, לחדרי העיון ולארכיון.

ניתן לחיילינו, לעצמנו ובשרנו אנו נותנים.

תש"א.

כולנו מרגישים ביוקר וכל עובד רוצה להיטיב את מצבו. דרושה תוספת. והנה גם חברת “המעביר” מתכוננת זה כמה זמן לקבל תוספת מה מהנוסעים בעיר. הבנזין נתייקר, חלקי המכונות נתייקרו, ויש לחשוב שגם לחברים וגם לעובדים בחברה נותנים תוספת מה.

אנו הציבור השלמנו עם זה, גם העיריה הכירה בזה, ובימים אלה יונהג התעריף החדש. אבל יקר מכל הוא האדם. בו בזמן שיתחילו להנהיג את התעריף החדש צריכה חברת המעביר" לשמור בקפדנות על כך, שהאוטובוס יכניס נוסעים רק לפי מספר המקומות ולא יותר. בזמן האחרון עומדים צפופים יותר מדי.

עם קבלת התוספת צריך “המעביר” להוסיף גם מכוניות. כי יש עוד דבר שצריכים להתחשב בו. לפעמים נכנס איש חלש או במקצת זקן ולא כולם רוצים לזכור את ה"והדרת" או “מפני שיבה תקום”. יש המפנים מקום אבל על פי רוב לעלמה. ובכן הדרישה היא: אנשים לפי מספר המקומות.

תרצ"ג.

פעמיים רחפתי באלה הימים “בין שמים וארץ”. פעם בדמיון ובהזיה עם קריאה בספרו של ז. י. אנכי “בין שמים וארץ” ופעם במציאות ממש בטיסה באוירון של חברת “אוירון” שלנו מלוּד עד חיפה.

בריחוף הראשון בספרו של אנכי הרגשתי את עצמי קרוב יותר לארץ כלומר לסיפור “ארצנו” אשר בסוף הספר. ה"שמים" אשר בספר זה, הסיפורים מחיי הגולה והנפשות התועות של הדור כבר רחקו ממני מאד ולא משכו את לבי ביותר. ואילו “ארצנו, ארצנו שלנו” – זהו הסיפור וזהו המעשה.

אולם, מעל כנפי האוירון שהטיסני הרגשתי את עצמי קרוב יותר אל השמים, שמיֿהתכלת של ארצנו, החוסים ומגינים על שדות וכרמים שלנו, ערים וכפרים שלנו, – – והרהרתי בלבי: הרי אני כבן שבעים שנה וארבעים מהן בארץֿישראל, מבלי שיצאתי מגבולותיה אף פעם אחת, מה דרכים שלא עשיתי בה, ומה שבילים שלא עברתי בה, ומה דרכי תחבורה שלא התנסיתי בהן.

ברדתי מהאניה ביפו, עשיתי את דרכי לראשון לציון ברגל. עד מהרה רכבתי לעבודה על חמור, ואף נטלטלתי על דבשת גמל, מרחובות עד ראשון וחזרה. זכיתי לנסוע ליפו ב"דיליזאנס“. ובהיותי בבחינת דער מענטש אצל המנוח בריל מפיק”א, זכיתי ונסעתי בכרכרה “פאיטון” בלע"ז, וביום ד' תמוז תרע"ח נסעתי ברכבת מתלֿאביב לקנטרה להיות חייל בגדוד העברי הראשון ליהודה. ומאז נדדתי וטולטלתי בכל כליֿרכב. בעגלות רתומות וברכיבה על סוסים, במכוניות משא ובאוטובוסים ובטכסי, ועתה הנה גם באוירון, ב"אוירון" שלנו, של חברת “אוירון”.

ומה עוד צפוּי לי, מה עוד, אולי מרכבת המלך המשיח. אולי. אולי – – –

תש"ג.

רגילים אנו בעוונותינו הרבים, לקרוא שלטים במקומות ציבוריים: “היזהרו מכייסים”, ביחוד במקומות ששם עומדים בתור ֿ בתחנות האוטובוסים, בבנקים וכדומה. אבל לא שמענו אזהרות כאלה בבתים סתם. והנה אני החותם מטה יכול להעיד:

בליל חושך אחד פרצו כייסים דרך אשנב של חדר השימוש לביתי והחלו לחפש בכיסי הבגדים שהיו תלויים במסדרון הבית. הפכו הכיסים – ולצערם לא ראו צורת מטבע. לא נגעו בשום דבר, חיפשו במטבח, חשבו: ימצאו כלי כסף, וגם זה אין אצלי, ויצאו להם בפחי נפש, לא דרך האשנב כי אם בדרך המטבח.

ובכן – נברך “שהחיינו” על כאלה שיש לנו בישראל. ובכן: היזהרו גם מכייסי לילה!

זכורים לנו חלונות ברשתות ברזל בערים. הגם בישראל ובזמן הזה זקוקים אנו לרשתות ברזל?

תרצ"ח.

לרבים בינינו, ובפרט לזקוקים, ידוע, כי “בית האבות” הראשון, שהספקנו להקים בחולון מכיל רק 26 חדרים, שכל אחד מהם יכול לאָכסן 2 חברים בלבד, או זוג, בגיל של 65 שנה ומעלה; נמצא, שאין בו מקום אלא ל־52 זקנים וזקנות בלבד, והדרישה למקומות רבה. חברים נזדקנו והם ערירים; ויש גם הורי חברים, שאינם יכולים לגור עוד עם בניהם במעונם הצר. ויש תלמידי חכמים שהזקינו והם זקוקים לטיפול מיוחד, מטעמים שונים אין אלה יכולים, ואולי אינם רוצים להיכנס ל"מושבי זקנים" הקיימים מזמן. השם “מושב זקנים” מפחיד אותם, כדרך שלפנים היה מפחיד השם “הקדש”.

לכן, כאחד היוזמים הראשונים של “בית האבות” הקיים כבר ושל אלה שיבואו, אני מציע, כי כל מי שהגיע לגיל 40 יבטיח עצמו, מלבד הביטוח שלו באחת מחברות הביטוח, יבטיח עצמו לעת זיקנתו בביטוח ל"ביתֿאבות", לפי דרגה שתיקבע ע"י מומחים ליחיד או לזוג בתעריף מותאם. ומן הכסף שיצטבר יוקמו “בתי אבות”, שבהם ימצאו את כל הנחוץ: חדר, בית אוכל, בית תרבות, מרחצאות, שירות רפואי וכו', כדוגמת “בית האבות” שהוקם בגושפנקת ההסתדרות הכללית בחולון, ומן הראוי שחברים רבים יכניסו לביטוח ממין זה את הוריהם.

אין אני חושש כלל מפני הצחוק שעשה כבר אחד, בקראו לבית כזה “מושב זקנים אדומים”, יבואו הצוחקים לחולון, רחוב ביאליק, יראו במו עיניהם מה הוקם שם, ולגלוגם ייהפך לחיוך של הנאה. גם חברי מפ"ם והקומוניסטים, כך אני מאמין, לא ימצאו פסול במזוזה או בבית התפילה. שהותקנו שם לזקנים הרוצים בכך. ובית האוכל, כדוגמת בתי ההבראה של ההסתדרות, יהיה כשר אפילו למהדרין.

אני מבקש מאת המעונינים לחשוב על הצעתי, באותו כובדֿראש שאני מביאה לפניהם.

תרפ"ט.

בעתונות מתריעים לא פעם כלפי אלה המניפים גרזן על עצים לכרתם. מי יצעק אתי על העצים הרכים – הילדים הצעירים – הנערים העזובים אשר ברחובותינו.

יש ואנו קוראים בכרוניקה שפלוני נתפס בגנבה או בעבירה אחרת, הובא לפני השופט, נדון לכך וכך זמן, ובסוף הערה, שהפושע יצא מבית הספר לילדים פושעים אחרי היותו שם כך וכך זמן.

איך נוכל לראות את הנערים העזובים מסתובבים בין בתי קפה ובתיֿשעשוע, ראינוע, אולמי ריקוּדים ונשפים, ומכריזים על סחורותיהם.

מלוכלכים, ימים ושבועות לא מרוחצים ולא מסורקים, הגוף מלא פצעים, מתקוטטים בשל פת לחם או מציאה אחרת בתוך פחיֿהאשפה בחצרינו. סימנים תחת העינים, שרטות בפנים.

מה פלא אם הם נעשים לעובריֿחוק?

אראה בנחמה אם לא ראיתי ילד שקיבל בנקניקיה מלפפון חמוץ בתנאי שיעזוב את החנות. נפגש לו חבר ושניהם אחזו במלפפון, אחד מזה ואחד מזה, וכן הם עושים גם עם שיירי סיגריות.

*

לילה לילה רואה אני אותם באין גג ומיטה. הנה הם מוכרים שוקולדה ליד תחנת האוטובוסים, שוקולדה של “ארבע חתיכות בגרוש”, הם מנסים להסב אליהם את לב “הלקוחות” האדישים בקריאות, בבקשות, במשיכות בשולי הבגד. מתוך התחרות הם מגיעים גם לידי קטטות ביניהם לבין עצמם ואז שומע אתה שטף “עברית צחה”, קללות וגידופים, שקשה להשמיעם לאוזן, וכל אלה הם ילדי ישראל מבני שש עד עשר, בגיל “הילדות, תור האביב”…

ומכאן עד למעשי פשע קצרה הדרך וישרה. מהם מאורגנים חבורות חבורות תחת השגחת “מחנך” מנוסה, ומתוך בית מדרש זה הם יוצאים מושלמים בכל המעלות. האנשים המעטים המטפלים בשאלה חמורה זו יודעים לספר על מעשים שמקום להם בסמטאות הנדחות של פרברי אירופה. ילדי הפקר אלה יטרידו את המשטרה בקרב הימים, אם לא נעקור את הרע משרשו בעוד מועד.

*

אזרחי העיר, הורים, מורים, מחנכים, ועסקנים!

ידוע כי שלוש מאות ילדים מגיל שונה מתגוללים בחוצות תלֿאביב ללא צלֿקורה ומחסה מעל לראשם.

המרגישים אנו בכאבו של הילד העזוב שאין לו לפני מי לספר את מר גורלו: כאב ראשו, סבלו והתמרמרותו נגד סדרי החברה ש"הקיאה" אותן ורודפת אותו?

האם חשבנו שכל אלה שלוש מאות הילדים הנקראים “ילדי הפקר” יכולים להיות ברכה לחברה אם יהיה להם ידיד מחנך, בית, מיטה וקרוב לנפש?

עלינו לדאוג להם, לגדלם לתועלת החברה. עלינו ליצור את הבית בשביל אלה שבאשמות החברה וסדריה אין להם בית ואינם בחברה.

שבעים ושמונה ילדים וילדות מגיל 5–6 עד גיל 16–17 מעדות שונות ומארצותֿתבל שונות. אך כולם ילדיֿישראל – נאספו מאשפתות, מארגזיֿרהיטים, מחוריֿמרתף, מעליותֿגג. הם דרים בשני בתים בצפון תלֿאביב בפיקוח רופא, בהדרכת מורים ומחנכים.

בבואם למוסד לא רצו להאמין כי הכל הוכן בשבילם. רבים מהם גם התייחסו בחשדות ובחששות: “לשם מה ולמה הביאונו הנה?”

אפתעה נעימה ביותר היתה בשבילם המיטה המוצעת והאמבט החם והסדין הלבן – וגם חלוּקֿלילה ונעליֿבית!

עבר זמן לאֿרב והם התרגלו. כקטנים כגדולים שבהם למדו סדר ומשמעת: בחדרים, בחפצים, בזמן, משוחחים גם על דברים שמחוץ לכתליֿהמוסד. תחומי ההשגה מתרחבים. הילדים חולמים על משק חקלאי, על גן גדול, על נגריה משוכללת, על מפחה ובית כריכה. רוצים לעבוד ולכסות את הוצאות מחיתם.

אבל מספרם של האנשים המתהוים האלה הוא רק 78. עוד כמאתים – ואולי גם יותר! – משוטטים בלי מחסה ובלי טיפול בתלֿאביב. ומה מספרם של אלה, המתנוונים בראשית חייהם, בירושלים ובחיפה וביתר ערינו מי יאספם? מי יטפחם?

קרה שאשתקד אנוס הייתי לשהות למעלה ממחצית השנה בביתֿהחולים ובביתֿהבראה. והנה גם על ערש דוי וגם במקום שאנו מצווים על “האכילה והשתיה” בעיקר, על נופש והחלמה, כסם מרפא לנו הוא הספר. אולם מרבית הספריות במוסדות אלה דלות מאד ואין בהן כדי לספק את צרכיהם הרוחניים של החולים. אנו החולים ש"מבשרנו חזינו זאת" נועדנו והחלטנו, שכל חולה ישלח ספר למזכרת למקום שבו שהה, אם בית חולים או ביתֿהבראה. הספר יוכל להשלח לכבוד רופא פלוני או אחות אלמונית. לכבוד הסניטר. כי אכן מסורים הם העובדים לחולים. אני את הבטחתי קיימתי לגבי ביתֿהחולים המרכזי אשר על הר הצופים. ספר לכבוד הרופאים שטיפלו בי, לכבוד האחיות וגם לכבוד הנהלת המשרד.

וכן עלי להביע את משאלתי לכל מחבר או הוצאת ספרים כי כשם שהם שולחים את הספר או החוברת לעתון, ולמבקר, יראו לחובתם לא לשכוח גם את מוסדות הרפואה והטיפול בחולים. על אחת כמה וכמה מצווה על מינהג זה, האדם שנהנה מטיפול. ייעשה נא משלוח הספרים לבתיֿחולים מינהג של קבע, שיעיד על תכונת “עם הספר”.

תרפ"ז

היה מי שאמר: יהודים, בכל מקום יהודים הם, רחמנים בניֿרחמנים. ואכן נכון הוא. קראתי באלה הימים על קבלת הפנים הנאה שנערכה לחיילים יהודים שבצבאות בנותֿהברית בימיֿהחגים בקהילה העברית אשר בקהיר של מצרים. עלץ הלב מאוד, ונזכרתי מעשה מימי שחרותי. היה הדבר בשדליץ אשר בפולין – אַיך, אַיך שדליץ? – בראשית המאה הזאת. נערכו שם תמרונים צבאיים חשובים, שנקראו בשם: “תמרוני המלך”. “לחמו” אז ארבעה מחוזות. צבא רב מאוד וביניהם גם הרבה יהודים. ה"התקפה" האחרונה נערכה בשדליץ. היהודים אשר בצבא היו רבים יותר מיהודי שדליץ, ואף על פי כן לא אמר חייל אחד, שלא היו לו מאכלים כשרים, שלא חסה בצל קורת בית יהודי. זוכר אני, בנות שדליץ היקרות היו מסובבות על הבתים ואוספות כל מיני מאכלים ומטעמים בשביל החיילים, והרב דמתא, ארח אל שולחנו יותר מחמש מאות איש, ולא פסק פיהם מאכילה ושתיה. –

ובצאתנו משדליץ אמרנו, במה נברכך שדליץ, במה נפאר שמך לתהילה?

והשפתיים לוחשות עתה ברכה זו על קהיר המהוללה. קהיר, קהיר, במה נברכך?

תש"ב.

אז, בהיותנו בגדודים, מלבד האימונים והתרגילים בזריקת רימונים, שימוש בפגיונים וכידונים ויריות ברובים, ומלבד תרגיליֿהסדר והמשמעת “שמאל, ימין”, “שמאל, ימין” – היה גם מין אימון לאיחוד דעות והשקפות בין החיילים. בהליופוליס על יד גושן של מצרים, היא תל אלֿכביר, הונח היסוד לאיחוד. חברים מכל הזרמים ומכל הארצות התכנסו לאסיפה רבתֿעם באולם גדול תחת שמיֿמצרים ודיברו בעד האיחוד. פועליֿציון, הפועלֿהצעיר, בלתיֿמפלגתיים, ויהודים סתם, אכרים ובניֿאכרים, סוחרים ובניֿסוחרים, רופאים, עורכיֿדין ועוד ועוד.

ויפה אמר אז החבר ל. ש. מחברי הפועלֿהצעיר: אם לשם כך בלבד התגייסנו – דיינו. נשובה מאוחדים ומלוכדים לארץ, והיתה זאת מתנה טובה לישוב.

וגם עתה. מתלכדים ומתאחדים בצותא, באוהלֿאחד, תחת פיקוד אחד. חברי מפא"י והשומה"צ, פועליֿציון והמכבי. מטרה אחת להם ֿ נצחון! ֿ וכבר שומע אנוכי הד פעמיֿהאיחוד. יתלכדו נא כולם יחד, ובשובם – יביאו אף הם מתנה טובה לישוב, מאוחדים ומלוכדים לבנין ויצירה.

תש"ב

באסיפות שנערכו אז היו רבים שפקפקו והיססו, אולי באמת טוב וראוּי יותר “לשמור על הקיים”. הויכוחים היו סוערים, ואלה שיצאו בדעות שליליות מהאסיפה, הופיעו למחרת, ממש למחרת “הדעה השלילית” במשרד הגיוס, ונדחקו להזדרז לענוד את הסרט “מתנדב”.

והיה גם כעין “משרד לערעורים”. היינו: מי שנמצא בלתיֿמוכשר עירער בתוקף ובעוז ובהשתדלות הקצין וולפסון נתבטלה הגזירה ונתקבלו.

וועדת הערעורים דהאידנא? יש אציםֿרצים ומשתדלים להוכיח, “אי אפשר להם” ו"אסור להם" להתגייס, “להיות חייל”…

תש"ב.

באלה הימים ימי ערב החג זקוק הייתי לסכין חדש. את הפסח פסחתי בנסֿציונה, וכמובן, שפניתי לצורך זה לצרכניה. החבר החדש דרש מחיר הסכין 33 מיל. נדהמתי ואמרתי לו היתכן? הן בשנה שעברה שילמתי בעדו 15 מיל. החבר ענני: המחירים קבועים ואין להועיל. שילמתי את המחיר הנדרש. בצאתי רציתי להיוכח באיזו מידה יש כאן העלאת המחיר. פניתי לחנות כלים פרטית וביקשתי סכין כזה. והנה חנוני אחד דרש 60 מיל, חנוני שני דרש 75 מיל וחנוני שלישי… 80 מיל.

פכים קטנים. אולם למדתי לדעת מה טוב שיש צרכניה.

תש"ג.

דוד’ל רוזנפלד, זכור לי מהימים ההם, ימי העליה השניה, בהופיעו על הבמות בנסֿציונה, בראשוןֿלציון, ברחובות, במושבות אחרות ובערים. תלמיד הגימנסיה “הרצליה” היה אז, היא הגימנסיה היחידה בארץ. ברגל היה צועד אז מראשוןֿלציון ל"ואדי חנין" היא נסֿציונה. היה מופיע על במות הפועלים, אך אז עוד היה כל אחד שמח בשמחת חברו ולא היו “פלגות” ו"מפלגות" רבות כל כך, ולסיפוריו המבדחים של דוד’ל רוזנפלד היו צוחקים כולם בצותא.

ואני – עיני היו מבריקות מנחת בהצליחו ליצור תמונה או טיפוס מן ההוי. הוא עודד אותנו ואנו עודדנו אותו.

ודוד’ל נדד, בימים ובארצות, ולבנו ליוה אותו בחרדה ובאיחוליֿהצלחה, וגם במקצת גאוה.

והוא חזר לארץ. עתה ייקרא שמו: דוד ורדי. וכבר הספיק להיות בלהקת “הבימה”, וכבר הוכיח הישגים אמנותיים רבים באמריקה ובארצות אחרות. אהבתֿ"בראשית" שלנו לא בגדה, לא נכזבה, והיה צר אמנם לראותו מתלבט ועומד מן הצד, אך שמח הלב בשוּבו ל"הבימה". כולנו, כולנו מאז הימים ההם, שמחנו שמחתֿאמת לכך.

ועד יפונה במחזה “מיכל בת שאול”, הלב נכבש מחדש. מסיבות רבות איני יכול, לדאבוני, להרשות לעצמי עתה את התענוג הנפלא הזה של ביקור בהצגות “הבימה”. אך כשהיא, רובינה שלנו, משחקת איני יכול שלא ללכת, וגם כשהוא, דוד’ל שלנו, מופיע. “חולשה” היא לי, ואני מגלה אותה ברבים.

דוד’ל שלנו נתגלה בר' יוספ’ל הרב הכתריאלי (“כתריאלים”), הישר והחכם, בעל השכל החריף והחד; כמה השכיל דוד’ל ליצור את השלמוּת של הדמוּת הכתריאלית הזאת.

ויפוּנה – העבד המסור למיכל. אזנים קשובות לו לכל המתרחש בחצר פלטי, ולכל המתרחש מסביב לה. בלב ונפש מסוּר הוא לה, וכל דאגתו להיטיב עמה, עם גברתו, שהוא עבד לה ורע גם יחד.

לא אני האיש, ה"ברֿסמכא", שאעיז לכתוב משהו על חנה האם שלנו ועל מסקיןֿפלטי, אולם את “חטאי” אני מכריז ומודיע בפומבי. שלוש פעמים הלכתי לראות במחזה “מיכל בת שאול” בזכות יפונה, בזכות דוד’ל רוזנפלד מימי המושבות ביהודה, הנקרא עתה דוד ורדי.

תש"ד

נראה שהגיעה כבר השעה לתת לדור הזה, לעליה הזאת, לבוגרים ולילדיֿהארץ מכלול תמונות חיות מדרכה של א"י העובדת, למן ראשית הבנין של העליה השניה.

הריני מדפדף בשלושת הספרים של פרקי “הפועל הצעיר” הערוכים בידי אליעזר שוחט וחיים שורר ובהוצאת נ. טברסקי – וכל דף ודף מעלה לפני את זכר הימים ההם, לפרטי מאורעותיהם. דומני שאני מהלך בביתי, ששביליו נהירים לי ועתים שאני יכול לומר: מעשה זה גם אני עשיתיו ומעשה זה עשאו חברי, אם פלוני ואם אלמוני, לעיני. ואם לי הספרים הם זכר, לצעירים ממני – הם ממש כספרי היסטוריה. הם ימצאו בפרקים אלו את כל לבטי ציבור הפועלים בתקופת ראשיתו, אמנם ציבור קטן, אבל חזק ברוחו, במרצו, בפעלו. הוא ימצא בהם את שאיפת הדור הקודם ומעשיו שפירותיהם נראים עתה לעינינו.

תרצ"ה.

(לועידת קופת חולים)

רבים חלו אז, רבים כמעט כולם, החולי, ובעיקר הקדחת, היה מנת הרבים, וכמעט בושה היה הדבר לא לקדוח, מיעוט הדמוּת החלוצית. פחיתות יסוריֿעליה וכיבוש.

אך “קופתֿחולים” לא היתה, כלומר, ה"קופה" חסרה היתה, כי הסיסמה של עזרה הדדית, יסוד ועיקרון של קופתֿחולים – כבר היה קיים. כי כולנו משפחה אחת, והאחד ערב לשני – זאת ידענו והכרנו עוד אז. בלב חמשֿשש מאות פועלים במושבות יהודה פעמה ההכרה של אחוה ומסירות איש לרעהו ושיתוף הגורל לששון וליגון לשמחה ואנחה.

ידוע ידענו החברים, שצבי ליברמן הוא ד"ר ממש, ידען גדול בהלכות רפואה, שלמד את חכמתו מצבי יהודה לאמור: מעט קוניאק מעט חומץ והרבה חינין, – זו כל תורת המרקחת, וקערת מים ומגבת נקיה – זו כל תורת ההיגיינה. ומי לא ידע את כותב הטורים, הוא הרוקח הנודע והמפורסם, מוכתר ומדופלם דוד בדר הבקי בהלכות מסג', מערבב אספרין בחינין, ואינו מדקדק במתן שתי טבלאות אחת לארבע שעות ומתן ארבע טבלאות אחת לשתי שעות. חזקה – היה אומר – שכל המרבה ברפואות ומקצר בזמן, מביא מרפא וישועה מהירה. גבור היה חיים פיינברג, שלא נפל מתעלף מריפוי זה. ושושנה ב. האחות הרחמניה מי לא שמע את שמעה. השמועה יצאה ברבים, שאצלה, כלומר, אצל משפחתה יש מכשירי ריפוי מודרניים כגון טרמומטר, מכשירֿפלאים המגלה את סודות החום שבגוף. ומי היה דומה ושווה לאח הרחמן ברקוביץ, “המומחה לחוקן”.

ואנו, ה"רופאים", ה"רוקחים", ה"אחיות" וה"אחים" – מי יודע אם לא היינו שותפים לאותו המלאך הרע בעל העינים… אספרין נתנו לכאב ראש, חינין לקדחת, ומשחנו ומרחנו את גוף החולה בחומץ ובשמן, לא חסנו על שמןֿקיק ודוקא במקרה של… דיזנטריה, ונשים צדקניות, חברות טובות שלנו ונשיֿאכרים היו מתנדבות לבשל “בוליוּן” להבראה.

והתודה היתה בדרך של “מידה כנגד מידה”. ידעו העוזרים וה"רופאים" וה"רוקחים" כי מחר תורם לחלות, ויתחלפו התפקידים. הרופא של היום הוא החולה של מחר, והחולה של היום הוא הרופא של מחר.

וכזאת היתה לנו קופתֿחולים של אז, עד…

עד שנוסדה קופתֿחולים של ההסתדרות, ואם לספר את דרך הלבטים והיסורים שעברה עד הלום, עד היותה מוסד הברית של העזרה ההדדית בין ציבור העובדים המאורגן בארץ – תקצר היריעה. רבות דוּבר בה ורבות ידוּבר, אני, רוצה אך להביע את רחשי תפלותי לקראת העתיד, כי ירהב ויגדל ויעצם המוסד היקר שלנו, ויכלול בסעיפי פעליו חוץ מ"קרן האינבלידים", גם את הקמתו וארגונו של “ביתֿאבות”, למזדקנים מבין החברים, מזדקנים מעמל וממשא השנים, ואת ועדת “ציוּן” הדואגת לחבר, שהלך לעולמו, וגופו הנטמן בקרקע המולדת, שלא יהא חשוף ללא ציון ומצבה. כמובן גם “דור לדור” צריך להיות ליד קרן נכים.

אלה משאלותי לעתיד, כי תפעם רוח האחוה והדאגה מימיֿהעבר מימים ראשונים של חלוצים ראשונים.

תרפ"ו.

בפתח־תקוה נבנה בית הפועלים הראשון.

בפתחֿתקוה נוסדה קבוצת “אחוה”, שאפשר לומר כי היתה הגרעין ל"יכין". קבוצת “אחוה” קיבלה פרדסים שלמים לעיבוּד וגם נטיעת פרדסים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה עלתה הצעה בדעתו של נטע גולדברג (כעת נ. הרפז) והוקמה ועדה אשר רכשה בזול מעט חיטה ומעט דורה ומטרים אחדים בד לשמלות, מעין התחלה ל"המשביר".

“הנוער העובד” נוסד באם המושבות בפתחֿתקוה עלֿידי אפרים מרגלית, שבא אז מרוסיה וידע יפה עברית. הוא מצא מקום באחת הפינות של האוּרוה הגדולה של מגלי, ושם הונח היסוד להסתדרות הגדולה והיקרה הזאת.

בשנת 1922 לא היו אלא כ־400 פועלים בפתח תקוה. כעבור זמןֿמה נוסדה חבורת הפועלים הראשונה “חבורת מעבר”; וכעבור שתי שנים כבר מנוּ בפתחֿתקוה למעלה מֿ2000 פועל בכל מיני ארגונים. ושני מרכזים היו הולכים כל יום לפרדסים ולפרדסנים, לכורמים ולכרמים להשיג עבודה ולחלקה בין הזקוקים לה.

תרצ"ח.

בתשעה באב תרע"ח (1918) התכנסנו בקרבת קאהיר – מתנדבי הגדוד היהודי מארץֿישראל, ו"חיילי וייטשפל", המתנדבים מלונדון – ל"פּאַרייד" צבאי, לפי פקודת הקצין הצעיר אדוין סמואל. מחוץ למחנה, על גבעה, התישבנו בעיגול רחב מאוד, ובאמצע על עמוד גבוה – הדגל שלנו. ברל כצנלסון קרא לפנינו את הצהרת בלפוּר והוסיף: “אנו מקוים שבקרוב נזכה לא רק לבית לאומי, כפי שהובטח לנו עתה, אלא לממשלה שלנו בארץ אבות. אם הזקנים שבתוכנו לא יזכו להגיע לזמן ההוא, אשר בוא יבוא ֿ הדור הצעיר יזכה”.

והנה זכינו. זכו לא רק הצעירים, אלא אף חלק מהזקנים. ואילו הוא לא זכה ולא הגיע לתשעה באב של שנת תש"ח.

לא אחת אנו קוראים על בעלי בתים שיש להם דירות או חדרים להשכיר ועל מעשיהם. יודעים אנו על נגע “דמי המפתח” ונגעים אחרים. אך גם שוכרי הדירות, השכנים, אינם נקיים מחטא זה. מכיר אני אנשים ששכרו בשנת 1940 או 1941 דירה של שלושה חדרים במחיר 7–8 לירות לחודש, והם משכירים חדר אחד ומקבלים בשנים האחרונות עד 10 לירות לחודש. ואם יתפנה החדר לא יבוזו ל"דמיֿמפתח" בסך 100 לירות ומעלה. ולהם עצמם אין בעל הבית רשאי להוסיף על שכר הדירה, אף על פי שגם הוצאותיו ֿ מסים וחשמל ותיקונים ֿ עלו הרבה.

ורוצה אני להזכיר סוג של של שכנים הגרים שנים אחדות בחדר בשכר מינימאלי, ואינם רוצים להתחשב עם המשכיר אם יש לו פרנסה או אין. והנה האירה לדייר כזה ההצלחה פנים והוא קונה לו דירה משלו ובכל זאת הוא דורש מן המשכיר דמי ויתור בסכום גדול, שאם לא – יכניס במקומו דייר אחר בכוח הזרוע, לפעמים בעזרת בעליֿאגרוף, ומי יודע כמה הוא מקבל מן הדייר הזה? ועל מקרים אלה אין מי שיכתוב ושיספר. תורתנו ציותה “צדק צדק תרדוף”, ואסור להבדיל בין צדק של מנצל אחד למשנהו.

נ. ב. אני החתום מטה הנני בעל דירה של שלושה חדרים, ומהם מושכרים שני חדרים במחיר 6.500 ל"י לחודש, עם מטבח וכל הנוחיות וכל המסים על חשבוני.

תש"ב.

על סף הזיקנה אני נמצא כעת, ומרגיש כי שאיפותי מתגשמות:

א) למן הקונגרס הציוני הראשון האמנתי, כי ממלכת ישראל מתחילה ללכת בדרכה, ולשם זה, להגשמת מדינת ישראל, באתי לישראל. וכיהודי אדוּק האומר בכל יום “אני מאמין” שיבוא המשיח ומחכה לו, כך אני, בכל 44 שנות היותי כאן, האמנתי כי תקום ממשלת ישראל, וקמה. מאושר אני שהנני אחד מאלה שעזרתי ֿ במה שיכולתי ֿ להקמתה.

ב) במשאל שערך ב. כצנלסון ז"ל בשנת 1912–1913 היתה גם שאלה. למה אני שואף. ותשובתי היתה זאת: אני שואף לראות בארץ קיבוץ של 100 אלף פועלים (אז היתה רק קבוצת “אחוה” בארץ) וגם רוצה אני לראות ולמנות מיליון יהודים בארצנו. והנה אנו עומדים כבר בהשלמת המיליון הראשון בישראל. ועוד אקוה כי נמנה ונספור בקיבוץ המאוחד 100 אלף חברים.

ג) בהתחלת הבנין, בזמן בואנו, שאפתי לראות בין חברים עזרה הדדית, ובמו ידי ובעזרת ידים כשלי הקימונו קופתֿחולים. וכך אנו רואים את העזרה ההדדית לא רק בקופתֿחולים, אלא גם ב"משען", “קרן חוסר עבודה” ובכל מיני עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים.

ד) תמיד חשבתי: מה יהיה בעת הזיקנה? והנה הקימונו בתי אבות, ועוד נקים בתים כאלה בכל פינות המדינה.

מאז נהרגו ברנר וחבריו בפרבר של תלֿאביב, בשכונת אבּוּֿכּבּיר רצתי ממוסד למוסד, ממקום למקום, צעקתי, ביקשתי לגאול את המקום הזה, כי פחדתי מי יודע לאן יפול, מי ירכוש אותו ומה יקימו שם, ואני רציתי שנרכוש את המקום הזה כדי להקים מוסד לפי רוחו של ברנר, לחנך דור לפי תורתו, להיות רחמנים על כל הנברא בצלם אדם, ללמד יתומים תורה ועבודה. והנה גם זה, גם שאיפה זו מתגשמת. שילמנו ביוקר בעד המקום הזה, אבל הוא שלנו. הוא נרכש למדינת ישראל ונמסר לשר החינוך שלנו, המבין היטב לרוחו של ברנר, ולפי רצון שר החינוך יגדלו שם ילדים לתורה, ולעבודה, למלאכה ולחקלאות.

ועוד לדבר אחד שאפתי: כי חברים אחרי מותם לא יישכחו מאתנו? וחברים רבים נפלו, מי בידי מרצחים ומי שנתן את חייו בעצמו ולא נשאר זכרו, לא הוצבה אבן על מקום קבורתו. והנה הוקמה ועדת ציוּן המטפלת ומסדרת, ומאות חברים, שהיו שכוּחים לגמרי, זוהה מקום קבורתם. די להזכיר: בּרלה שוייגר, “דער פעטער לוּזער”, חיים כהן. וזכרם עלה עוד פעם לפני הציבור שלנו.

ועוד לדבר אחד אני שואף, כמו כל הציבור הנאמן, ומקוה שגם שאיפה זו תתגשם, והיא: בשלום יחדיו.

תש"ט.