לפני 7–8 שנים נעניתי להזמנה להנחת אבן יסוד לישיבת סלובודקה בפתח־תקוה. כמעט כל המושבה השתתפה אותו יום בחגיגה, כל אחד וטעמו ונימוקו אתו. אני חשבתי: שם בגולה נר־ישראל־סבא הולך ודועך, צריך למצוא פינה חדשה להדליק בה את הנר. וטוב עשו שבנוּ את הישיבה במושבה גדולה. יעסקו בתלמוד תורה, אך יתבוננו גם בדרך ארץ, יראו שיש מעדר, מכּוש ומחרשה לחפור בהם ולא התורה דוקא צריכה להיות הקרדום. נמצא גם ועד הבנין, גם יהודי אחד מרומניה חשוך בנים ובעל בתים שנדב אלפיים (יש אומרים יותר) לא"י במזומנים והבית הוקם, בנין נהדר ומשוכלל.

וכשבאו התלמידים הראשונים, בחורי סלובודקה מחו"ל, יצאו לקראתם אנשים הרבה ואף אני בתוכם. קבלתי פניהם ב"דבר", בדברים אחדים בשם “הלנו הם?” באו כמובן גם מחנכים, משגיחים, ראש ישיבה ויתר הכלים שהישיבה זקוקה להם, והלימודים החלו.

והנה אחרי שנים אחדות סרתי שוב הנה, באתי לראות ולדעת מצב מוסד פלוני וקיבוץ אלמוני ונקודה פלמונית ואיך נקלטה העליה וכו', אבל גם לראות את בחוּרי הישיבה חשקה נפשי. לתמהוני מצאתי רק הבנין עומד על תילו, כיפה יקרה, מנורת חשמל על הגג, אולם גדול ויפה, אך הפנים – ריק מאדם. נשאר עוד מנין בחורים המתענים שם. מעט ההכנסה הבאה מחו"ל אינה יכולה להשביע את כל כלי הקודש ותמיד יש ביניהם מריבה על הכסף, ומכתבים עפים לארץ הזהב “נא לשלוח רק על ת. ד. מספר זה וזה”, ואחר כותב: “נא לשלוח התרוּמות דוקא על ת. ד. מספר זה וזה”, ואלה שהיו שולחים עושים פשרה ואינם שולחים לא לת. ד. זו ולא לת. ד. שניה. הרבה בחורים עזבו את בית הישיבה מזמן, נכנסו לעבודה ורואים בה ברכה. מעטים הלכו מאתנו לגמרי, מתוך יאוש, ופנו עד השמאל שבשמאל, שנים־שלושה נלקחו לחתנים ונכנסו לעבודה במשק החותן, ובישיבה – “וימש חושך”. עברתי לפנות ערב באחד הימים של בין כסה לעשור, חשבתי ודאי אשמע את הניגון ההומה עוד בנפשנו, אמצא את “המתמיד”, את ה"עילוי", את העתידים להיות סופרים, עורכים, רופאים, אבל חושך בכל הבית, החשמל הופסק כבר מזמן. רק אי שם בפינת חדר בדירת השמש מהבהבת מנורת נפט קטנה. חשבתי, האם לא כדאי להם לכל אלה ולועד הבנין, לועד הישיבה, ולמושבה למסור את הבית הזה ל"ישיבת אחד־העם" הנקראה בשם חדיש “גימנסיה־אחד העם”, ולא יצטרכו המורים לנוד ממקום למקום, משום שלא מצאו בפתח־תקוה דירה אחת עבור כל הגימנסיה. האם אותו נדבן מר גולדנהירש, אילו באו והסבירו לו שגם זו תורה וגם מכאן יוצאים אנשים טובים, אשר ידעו לאהוב את הארץ והעם וישארו בא"י. לא היה סומך ידו על המוסד, אלא משאיר את הבית בשממותו?

כמובן, לא אציע שיהפכו את הבנין הזה לקופת־חולים, אשר בפתח־תקוה אין לה עוד מקלט ועוד היא נמצאת באותו “הבית” אשר בה היתה לפני 11–12 שנה, שלפי מספר החברים והשכלולים נחוץ כבר בית אחר, הן שמענו שבחיפה היה אחד שמצא, כי המוסד הזה נחוץ לבריאות העובד תרם מה שתרם, גם מרחובות אנו שומעים שנמצא אחד שתרם תרומה הגוּנה לבנין, ורק בפתח־תקוה העשירה טרם נתגלה איש אחד שירגיש בדבר. לא אציע שבנין הישיבה יהיה לקופ"ח, ודאי יקום הפועל ויבנה בנין. אבל לגימנסיה אחד העם צריכים לתת את הבנין הזה, אז ידעו המנדבים שעשו דבר טוב, לתועלת המושבה, ול־150 ילדים.