על סף הזיקנה אני נמצא כעת, ומרגיש כי שאיפותי מתגשמות:

א) למן הקונגרס הציוני הראשון האמנתי, כי ממלכת ישראל מתחילה ללכת בדרכה, ולשם זה, להגשמת מדינת ישראל, באתי לישראל. וכיהודי אדוּק האומר בכל יום “אני מאמין” שיבוא המשיח ומחכה לו, כך אני, בכל 44 שנות היותי כאן, האמנתי כי תקום ממשלת ישראל, וקמה. מאושר אני שהנני אחד מאלה שעזרתי במה שיכולתי להקמתה.

ב) במשאל שערך ב. כצנלסון ז"ל בשנת 1912–1913 היתה גם שאלה. למה אני שואף. ותשובתי היתה זאת: אני שואף לראות בארץ קיבוץ של 100 אלף פועלים (אז היתה רק קבוצת “אחוה” בארץ) וגם רוצה אני לראות ולמנות מיליון יהודים בארצנו. והנה אנו עומדים כבר בהשלמת המיליון הראשון בישראל. ועוד אקוה כי נמנה ונספור בקיבוץ המאוחד 100 אלף חברים.

ג) בהתחלת הבנין, בזמן בואנו, שאפתי לראות בין חברים עזרה הדדית, ובמו ידי ובעזרת ידים כשלי הקימונו קופת-חולים. וכך אנו רואים את העזרה ההדדית לא רק בקופת-חולים, אלא גם ב"משען", “קרן חוסר עבודה” ובכל מיני עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים.

ד) תמיד חשבתי: מה יהיה בעת הזיקנה? והנה הקימונו בתי אבות, ועוד נקים בתים כאלה בכל פינות המדינה.

מאז נהרגו ברנר וחבריו בפרבר של תלֿאביב, בשכונת אבּוּ-כּבּיר רצתי ממוסד למוסד, ממקום למקום, צעקתי, ביקשתי לגאול את המקום הזה, כי פחדתי מי יודע לאן יפול, מי ירכוש אותו ומה יקימו שם, ואני רציתי שנרכוש את המקום הזה כדי להקים מוסד לפי רוחו של ברנר, לחנך דור לפי תורתו, להיות רחמנים על כל הנברא בצלם אדם, ללמד יתומים תורה ועבודה. והנה גם זה, גם שאיפה זו מתגשמת. שילמנו ביוקר בעד המקום הזה, אבל הוא שלנו. הוא נרכש למדינת ישראל ונמסר לשר החינוך שלנו, המבין היטב לרוחו של ברנר, ולפי רצון שר החינוך יגדלו שם ילדים לתורה, ולעבודה, למלאכה ולחקלאות.

ועוד לדבר אחד שאפתי: כי חברים אחרי מותם לא יישכחו מאתנו? וחברים רבים נפלו, מי בידי מרצחים ומי שנתן את חייו בעצמו ולא נשאר זכרו, לא הוצבה אבן על מקום קבורתו. והנה הוקמה ועדת ציוּן המטפלת ומסדרת, ומאות חברים, שהיו שכוּחים לגמרי, זוהה מקום קבורתם. די להזכיר: בּרלה שוייגר, “דער פעטער לוּזער”, חיים כהן. וזכרם עלה עוד פעם לפני הציבור שלנו.

ועוד לדבר אחד אני שואף, כמו כל הציבור הנאמן, ומקוה שגם שאיפה זו תתגשם, והיא: בשלום יחדיו.

תש"ט.