(רשמים מטכס להנחת אבן הפינה)

משקראתי בעתונים, שביום 12.33.35 תונח אבן היסוד לבית החולים החדש, וכי כל העתונאים מתבקשים להופיע בשעה הקבועה לפינת מזא"ה־אלנבי, נתעורר בי היצר, להיות עתונאי ליום אחד. אתא היום המיוחל, ומצוּיד בנייר, עט ובית־קיבול לקליטת רשמים קניתי לי מושב באוטובוס, שעמד וציפה למוזמנים. החבר הנהג שאלני בכובד ראש, אם כתבן אנוכי. מבלי להסס ולהסמיק עניתי “הן”! בקול רם. אותה שעה לא חזיתי מראש את פרשת כל הקשיים, שיתגלגלו עלי בעקב שקר ראשון זה.

לאט לאט מתמלאה המכונית כתבים למיניהם, גדולים וקטנים. מתוקים כדבש ועקצנים כצרעות, מהם מתקנים את שפת התנ"ך ומהם משפרים את לשון המשנה. אך הצד השוה שבכולם: על העט הנובע פרנסתם.

הנסיעה היתה כרגיל: צפיה של רבע שעה ליד מעבר הפסים הסגור שתים־שלוש תאונות – לבסוף הגענו למחוז חפצנו. נכנסנו לאולם מקושט בתמונותיהם של סניפי קופ"ח, ומצויד בשולחנות ערוכים כיד המלך. רגעים מספר לפני מבול הנאומים, העבירו המסדרים גליון מיד ליד, ובו המון שאלות קפדניות, כגון: באיזה עתון אתה עובד? מאימתי אתה עובד בו? וכו'. משנמסר השאלון לידי – חשכו עיני וכל חושי נתבלבלו. אנה אני בא?! הנה לפני כחצי תריסר באי־כוחו של “דבר”, כחצי “ח”י" של כתבני הארץ". וגם יתר העתונים שלחו את מיטב עטיהם הנובעים. אפילו גברת עדינה אחת, זהירה בכל הלכות הקוסמטיקה ומרכיבה משקפיים אמריקאיות, באה לייצג את “דאר היום”.

כנואש אני מעביר בזכרוני את שמותיהם של העתונים והשבועונים. כמעט החלטתי ליהפך לכתבו של “הפועל הצעיר”, והנה ראיתי את שכני מקדימני ומציג את עצמו כבא כוחו של שבועון זה. כצולל בעמקי ים אמרתי להיאחז ב"במעלה", לשוא. בחור צעיר ובעל בלורית סוערת הקדימני גם כאן. מתוך יאוש אמרתי להיבנות מ"עתון־מיוחד", אך נזכרתי, שבמה מקורית זו שבקה חיים לכל חי.

רבונו של עולם, מה יהא בסופי?! כה הרהרתי, ובלב ידעתי, כי אבדתי כאשר אבדתי. פתאום היתה עלי הרוח. נזכרתי ב"עוזנו"… וכאדם, שניצול בדרך נס משיני אריות, החלו אצבעותי מדלגות במהירות על פני השאלון, כי כן הייתי לבא כוחו של “עוזנו”. ובכדי שלא אתבדה בעיניהם של אנשי קופ"ח, הריני למסור לכם פרטים על כל אשר ראו עיני ושמעו אזני בטכס זה של הנחת אבן הפינה. ביחוד, מאחר ששיערתי בנפשי, כי בין ששים אלף חבריה של קופ"ח נמצאים בודאי כמה אלפים מבין חברי “הפועל”, וכמה מהם אינם קוראים אלא ב"עוזנו" בלבד.

והנה כה היה הדבר.

על שולחנות כל מיני משקאות, קרים וחמים, אולם יי"ש – הס מלהזכיר! פירות מתוצרת הארץ, פירות מן הארצות השכנות, כגון: אגסים טובים, תפוחים נאים וכל מיני ממתקים, פרחים ונאומים. ראשון לנואמים היה הח' בילינסון. מתוך דבריו, שנאמרו בשטף, הספקתי לרשום מספרים אלה: התקציב לשנת 1935 – 150,000 לא"י. מתוך דבריהם של יתר הנואמים למדתי לדעת, שכל חבר עולה לה לקופ"ח לסך של 4 לא"י לשנה. המוסד מגיש עזרה רפואית ל־100,000 נפשות לערך. כמומחה למתימטיקה חישבתי ומצאתי, שלכל חבר משלם מסים יש ½2 נפשות, כלומר: הוא, היא וחצי ילד. המוסד מונה 120 סניפים, כמספר נקודות הישוב, שבהן נמצאים פועלים יהודים. ומכיון שהח' הרצפלד דורש להקים במשך השנה הבאה 30 נקודות ישוב חדשות, הרי שבאותה התקופה נזכה ל־150 סניף של קופ"ח. כדאי לציין, שעל כל 72 משלמי מסים מתקיים עובד אחד, המשמש אותם. הלה נכלל בסוג פרסונל". כלומר 521 משפחות מתפרנסות מקופ"ח.

ולבסוף עוד מספר ראוי לציון מיוחד: בין 140 הרופאים, העובדים בקופ"ח, אתה מוצא 70 רופאים מגרמניה, שעלוּ לארץ בשנת 1933.

אקוה, שבזכות שורותי אלה, לא תלבינו את פני ברבים ולא תכריזו, שהתעטפתי באיצטלת כתבן, שאיננה הולמת אותי…

תרצ"ה.