בשנים האחרונות של המאה שעברה הייתי חייל בצבא הרוסי במחנה ליד ביאליסטוק. באחד הימים נודע לי, כי בעיר נערכת קבלת פנים למנדלי מוכר־ספרים. טרחתי כמה וכמה טרחות ובלבד שאוכל לילך העירה ולראות את פני הסבא. באתי וראיתי את חתן־השמחה, שולחנות ערוכים בכל טוב, שמעתי נאומי הערכה חמים ונלהבים ובאחרונה עמד מנדלי עצמו, ונענה לבקשת הנאספים, לזכותם בדברים משלו. זכורני שאמר: תחת לספר לכם זכרונות, אספר לכם נשכחות. מעשה בשלוש שגגות:

האחת – כשעבדתי בז’יטומיר, טיילתי פעם אחת עם חז"ס מחוץ לעיר ודיברנו על מה שדיברנו ומתוך שהיינו נתונים לשיחה לא הרגשנו, שהשמים נתקשרו בעננים והנה יורדים גם גשמי זעף. התחלנו רצים ולפי שביתי היה קרוב יותר מביתו של חז"ס אמרנו להמלט אליו. בדרך מיצר הייתי בלבי, שאין בביתי אלא מיטה אחת ולא נוכל לשכב בנוח, לאחר שנשליך מעלינו בגדינו הרטובים. והנה אנו נכנסים ואני רואה שתי מיטות – נכנס כל אחד למיטה ואני מחשב בלבי, מהיכן נתגלגלה מיטה שניה בחדרי ואני שמח על הנס שנתרחש. אנו שוכבים ומתחממים ופתאום נפתחת הדלת והרי – בעלת הבית שלי לפנינו והיא מתנצלת לפניו, שאורחים כאלה נזדמנו לביתה והיא לא הכינה עדיין תה. שמעתי לדיבורה ונתחוור לי, שלא נכנסתי לדירתי אלא לדירתה של בעלת הבית שלי.

השניה: כשנסעתי משויצריה לאודיסה נתועדתי לסופר מפורסם שנסע לרוסיה. ברכבת נתגלגל הדיבור על מלון שקט באודיסה שסופרים נוהגים להתאכסן בו. אמרתי לפרוש בשם המלון, אך נשכח ממני. כשבאנו לאודיסה אמר אותו סופר לעגלון, שיוליכו למלון שהסופרים נוהגים לדור בו, והוא הוליכו, ואילו אני הלכתי למעוני וכל הדרך היכני לבי על אותה שיכחה שהיתה מופלאת בעיני, ביחוד לאחר שהייתי בא ונכנס במלון הזה. ואחרי מנוחה של שעה קלה הלכתי לאותו מלון לראות שמו, אך הגעתי וזקפתי עיני והנה שם־המלון – אודיסה. צחקתי בלבי: הנה אני תושב אודיסה. נוסע לאודיסה ושכחתי שם אודיסה.

השלישית: טיילתי פעם עם רעיתי ברחובה של אודיסה, והרי נזדמן בדרכנו הסופר בוקי בן יגלי. אמרתי להציג לפניו את רעיתי והנה נשכח ממני שמה וגם שמו האמתי, כלומר, ד"ר קצנלסון. אמרתי: הריני מתכבד להציג לפניך את בוקי ולפניך את סרדצה מוֹיה" (את לבתי).

תרפ"ו.

הזקן בן אלפי שנים – העתיק, מישראל סבא – ירדן זה, המשרך דרכו מיום היותו לירדן, זה שנים אחדות שהוא חש תנועה בלתי רגילה בסביבתו. אולי מכיר הוא במסתובבים על ידו, נושאי הניירות והפטישים העובדים במכונות ויתר כלי עבודה, את ניניהם ונכדיהם של אלה, אשר עברו אותו “חלוצים” בזמנו של יהושע? והוא, הזקן, הלך לו בדרכו פעם בשקט, פעם ברעש, ולא שם לב לנעשה סביבו.

ופתאום, היטב חרה לו ל"ירדן", כי ביום בהיר אחד באו בחורים צעירים – תרשימים שונים בידיהם, שקי חול ומלט על שכמם, והם כמעט שמעיזים לחסום בפניו את הדרך ומשביעים אותו בשם פנחס בן־יאיר (זכור השם מימים קדמונים), לשנות דרכו וטבעו, וכך הם מפקדים: “הירדן יסוב לאחור!” ולא עוד אלא מודיעים לו, שמהיום והלאה יחדל לקבל את מימי הירמוך, ולהיפך הוא הירמוך “יגיח ירדן אל פיהו”. התחיל הזקן מתעקש, זועף ומתרגז. התחיל לחפש לו דרך במחתרת, כאומר “את דרכי בקודש לא אשנה”. אבל גדול רצונם של הבחורים. במאות ידים שתו עלו. כ"ד שעות של כמה מעת לעתין רצופים, והוא נכנע. לא קול שופר, ולא ארון הברית כמקדם, אלא רצונם של 600 צעירים וצעירות, הנכדים והנינים של יוצאי מצרים. מחפשי מולדת. נכנע הזקן ושב אחורנית לאותו מקום שאמרו לו ללכת, במידה ובקצב הדרושים, להיות אור לגויים, לתועלת האנושיות אשר בארץ ישראל, וודאי גם לשכנים מסביב, ולעם ישראל השב לארצו בפרט.

תר"ץ.

בפינת הרחובות אחד־העם ונחלת־בנימין מתנוסס בנין, שבזמנו היה אך בן קומה אחת בלבד. בבנין זה שכן כבוד בית המלון הנודע לתהילה של חיים־ברוך. לפונדק זה היו מזדמנים הפועלים מבני העליות השניה והשלישית בשהותם בתל־אביב. ליד השולחן הארוך של חיים ברוך היו קולחים תמיד הויכוחים בין אנשי “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר", והיו משמיעים את החדשות שקרוב ורחוק היו מביאים מכל קצוי הארץ. בבית מלון זה לא יכול היה איש לומר: “צר לי המקום” – וכל הבא לבקש בו מקום לינה, חזקה שלא היה חוזר ריקם. בשעת הדחק היה חיים־ברוך מעיר אחד מילדיו הישנים ופוקד עליו לפנות לאורח את מיטתו המחוממת.

משהתחילו לזרום לתל־אביב גלי העליה הרביעית, פשטו בעיר שמועות משמועות שונות. החלו מספרים לחיים־ברוך, שחברה אחת עומדת להקים ממולו, על מגרש החול הנרחב, בית מלון רב מידות, ש"פלטין" יקרא לו ומאה חדרים יהיו בו.

– מאה חדרים – היה חיים־ברוך תמה – הנכם מספרים מעשיות בעלמא. מי זקוק כאן לבית־מלון שכזה?!

אך השמועות חזרו ותכפו ובאחד הימים ראה חיים ברוך שהנה החלו מיישרים את המגרש וגודרים אותו.

– נוּ, מה תאמר עתה? – נשאל – העודך מסרב להאמין שמתחילים לבנות את “פלטין”, בן מאת החדרים?

נבוך חיים־ברוך לרגע קט. מיד נתאושש והשיב:

– בית מלון בן מאה חדרים – מילא, נניח שכך הוא: אבל היכן יקחו בשבילם כל כך הרבה פשפשים?

זכות גדולה להם לאחינו התימנים, שראשית עלייתם חלה בתקופת הבראשית לבנין תל־אביב. וכך היו קוראים להם: העליה העובדת או ביתר דיוק העליה של יבנאלי (על שם החבר יבנאלי, שהלך לתימן ואספם וקבצם והעלם לארצנו). וכמנהגו עתה כן מנהגנו אז. ועדים קמו והתעוררו לטפל בהם ב"נדחי תימן", נשים צדקניות חמלו עליהם, עסקנים התעסקו בהם ונדיבים התנדבו להם, עד שהגיעו הדברים לידי תפנוקים יתירים והיו רגילים לקבל שכר על כל מעשה שעושים בהם. פלוני חלה וצריך היה לשלם לו שילך אל הרופא, אלמוני נפצע ודרש שכר בעד ריפוי פצעו. ופלונית התימנית, שצריכה היתה לרחוץ עצמה לא עשתה זאת אלא לאחר שבאה על שכרה, על תגמולה…

ומעשה ואמרו נשים צדקניות לנקות בבתי משכנותם של העולים החדשים, ולשטוף את רצפותיהם, ומיד ויצאו כמה נשים תימניות, רועשות וגועשות וסופקות כפים:

– ומי ישלם לנו בעד הספונז’ה" שלנו?

תר"ץ.

בשמות־שבח אלה הכתיר אותנו מכר אחד, מי שהיה פועל בשנת 1904 ועתה בעל בעמיו, בעל פרדס שבו עובדים 70 אחוז לא־יהודים.

במחצית השניה של חודש מרס 1934. בעל פרדס זה בא לקבל באגודת פועלי־הבנין פועל לתיקון ביתו. באגודה אמרו לו, כי אין השבוע פועלי־בנין כי יש החלטה שכל פועלי הבנין יוצאים לעידור.

– לעידור? בעד 200 מא"י ליום, כשאני ורבים כמוני מוכנים לשלם 500 ואולי גם 600 מא"י! מה? חזרו שוב ימי ה"שמנדריקיזם", כשגם אני לא רציתי שני בישליקים אלא דוקא רבע מיג’דה ליום?!

“אידיאליסטים, פראי־אדם!”

תרצ"ד.

(רשמים מטכס להנחת אבן הפינה)

משקראתי בעתונים, שביום 12.33.35 תונח אבן היסוד לבית החולים החדש, וכי כל העתונאים מתבקשים להופיע בשעה הקבועה לפינת מזא"ה־אלנבי, נתעורר בי היצר, להיות עתונאי ליום אחד. אתא היום המיוחל, ומצוּיד בנייר, עט ובית־קיבול לקליטת רשמים קניתי לי מושב באוטובוס, שעמד וציפה למוזמנים. החבר הנהג שאלני בכובד ראש, אם כתבן אנוכי. מבלי להסס ולהסמיק עניתי “הן”! בקול רם. אותה שעה לא חזיתי מראש את פרשת כל הקשיים, שיתגלגלו עלי בעקב שקר ראשון זה.

לאט לאט מתמלאה המכונית כתבים למיניהם, גדולים וקטנים. מתוקים כדבש ועקצנים כצרעות, מהם מתקנים את שפת התנ"ך ומהם משפרים את לשון המשנה. אך הצד השוה שבכולם: על העט הנובע פרנסתם.

הנסיעה היתה כרגיל: צפיה של רבע שעה ליד מעבר הפסים הסגור שתים־שלוש תאונות – לבסוף הגענו למחוז חפצנו. נכנסנו לאולם מקושט בתמונותיהם של סניפי קופ"ח, ומצויד בשולחנות ערוכים כיד המלך. רגעים מספר לפני מבול הנאומים, העבירו המסדרים גליון מיד ליד, ובו המון שאלות קפדניות, כגון: באיזה עתון אתה עובד? מאימתי אתה עובד בו? וכו'. משנמסר השאלון לידי – חשכו עיני וכל חושי נתבלבלו. אנה אני בא?! הנה לפני כחצי תריסר באי־כוחו של “דבר”, כחצי “ח”י" של כתבני הארץ". וגם יתר העתונים שלחו את מיטב עטיהם הנובעים. אפילו גברת עדינה אחת, זהירה בכל הלכות הקוסמטיקה ומרכיבה משקפיים אמריקאיות, באה לייצג את “דאר היום”.

כנואש אני מעביר בזכרוני את שמותיהם של העתונים והשבועונים. כמעט החלטתי ליהפך לכתבו של “הפועל הצעיר”, והנה ראיתי את שכני מקדימני ומציג את עצמו כבא כוחו של שבועון זה. כצולל בעמקי ים אמרתי להיאחז ב"במעלה", לשוא. בחור צעיר ובעל בלורית סוערת הקדימני גם כאן. מתוך יאוש אמרתי להיבנות מ"עתון־מיוחד", אך נזכרתי, שבמה מקורית זו שבקה חיים לכל חי.

רבונו של עולם, מה יהא בסופי?! כה הרהרתי, ובלב ידעתי, כי אבדתי כאשר אבדתי. פתאום היתה עלי הרוח. נזכרתי ב"עוזנו"… וכאדם, שניצול בדרך נס משיני אריות, החלו אצבעותי מדלגות במהירות על פני השאלון, כי כן הייתי לבא כוחו של “עוזנו”. ובכדי שלא אתבדה בעיניהם של אנשי קופ"ח, הריני למסור לכם פרטים על כל אשר ראו עיני ושמעו אזני בטכס זה של הנחת אבן הפינה. ביחוד, מאחר ששיערתי בנפשי, כי בין ששים אלף חבריה של קופ"ח נמצאים בודאי כמה אלפים מבין חברי “הפועל”, וכמה מהם אינם קוראים אלא ב"עוזנו" בלבד.

והנה כה היה הדבר.

על שולחנות כל מיני משקאות, קרים וחמים, אולם יי"ש – הס מלהזכיר! פירות מתוצרת הארץ, פירות מן הארצות השכנות, כגון: אגסים טובים, תפוחים נאים וכל מיני ממתקים, פרחים ונאומים. ראשון לנואמים היה הח' בילינסון. מתוך דבריו, שנאמרו בשטף, הספקתי לרשום מספרים אלה: התקציב לשנת 1935 – 150,000 לא"י. מתוך דבריהם של יתר הנואמים למדתי לדעת, שכל חבר עולה לה לקופ"ח לסך של 4 לא"י לשנה. המוסד מגיש עזרה רפואית ל־100,000 נפשות לערך. כמומחה למתימטיקה חישבתי ומצאתי, שלכל חבר משלם מסים יש ½2 נפשות, כלומר: הוא, היא וחצי ילד. המוסד מונה 120 סניפים, כמספר נקודות הישוב, שבהן נמצאים פועלים יהודים. ומכיון שהח' הרצפלד דורש להקים במשך השנה הבאה 30 נקודות ישוב חדשות, הרי שבאותה התקופה נזכה ל־150 סניף של קופ"ח. כדאי לציין, שעל כל 72 משלמי מסים מתקיים עובד אחד, המשמש אותם. הלה נכלל בסוג פרסונל". כלומר 521 משפחות מתפרנסות מקופ"ח.

ולבסוף עוד מספר ראוי לציון מיוחד: בין 140 הרופאים, העובדים בקופ"ח, אתה מוצא 70 רופאים מגרמניה, שעלוּ לארץ בשנת 1933.

אקוה, שבזכות שורותי אלה, לא תלבינו את פני ברבים ולא תכריזו, שהתעטפתי באיצטלת כתבן, שאיננה הולמת אותי…

תרצ"ה.

יש אומרים: לא חדש הוא אלא מחודש, ומסתבר, כי בטרם היות אדם, בטרם ברוא אלהים את עולמו ולמלאכי השרת לא היו דאגות, כגון: גשמים, וטללים, לידות ומות וכן כל שאר הדאגות, – נמצא המשחק הזה בפמליא של מעלה וקראוהו: יה־יה! (אלא שאנו בני תמותה חס לנו ואסור לנו להגות, לבטא ולכתוב את השם באותיותיו ואנו משנים ואומרים: יו־יו).

ויש סוברים: לא, כי המשחק הזה ממצרים מוצאו וממציאיו היו הנוגשים שעמדו על גביהם של בני ישראל הלשים בידיהם ורגליהם את הטיט לבנין פיתום ורעמסס, וברפות העבודה היו מטיחים כדורי עץ גדולים שחבל דק כרוך להם ישר… בראשו של העבד הנרפה, ובטרם הספיק הלה לראות, איזה נוגש העניק לו חבטה זו, התגלגל הכדור וחזר אל בעליו. וכך היה נקלע הכדור מראש לראש בלוית צויחת זירוז יע־יע (מעין יא־לה של הערבים בימינו), אך בהמשך הזמן נשתבש השם ליוֹ־יוֹ.

אחרים מיחסים את המשחק הזה ללוּדוויק הששה עשר, ו"דבר", על פי “פוֹסלדנייה נוֹבוֹסטי”, גורס: לואי השבעה עשר, על כל פנים ברור. כי בידי המלך נשתפר הצעצוע. שני הכדורים הדבקים נעשו מעץ הלק, החבל היה משי דק, כיאות לפיסת ידו הענוגה של בן המלך. ואך החל המלך לשחק ביוֹ־יוֹ מיד נחה עליו הרוח הטובה (כמו להבדיל באלף הבדלות, בשעה שדוד היה מנגן לפני שאול). וכל הבקשות וההפצרות שנדחו, נתקבלו בשעת רצון זו. וכמעט שנשתנה מצב העם מיום שהמלך במסבו החל לשחק ביוֹ־יוֹ". ואין תימה, שהיו־יו" נתחבב כל כך על העם ונפוץ במידה איומה. אך עם שקיעת המונרכיה בצרפת שקע גם המשחק. באה המהפכה והיא אינה שעשוע, כידוע… וכבר נדמה, אבד זכרו! ברם, היושב במרומים אין שכחה מלפניו, והוא מקדים רפואה למכה. למה ירמזו הדברים? המכוון הוא לפגרא אריכתא שנהנו ממנה תלמידי ארץ־ישראל השתא, הרי בדין הוא שיתנו לתינוקות מובטלים מעיסוקה של תורה איזו התעסקות, כגון טיפוס על עצים, הורדת קני הצפרים וכד' מן התענוגות של ימים עברו, אלא שבעוונותינו הרבים בני כרך אנו, ובכרך שלנו אין לא עצים ולא קנים, אלא ים, ימה של תל־אביב, ומחמת הסתיו שבא, אי אפשר להתרחץ בו ־ על כן, ברוך מזכיר נשכחות!

והא לכם יו־יו" – היא הישועה מן השעמום והריקנות.

ובן ק' כבן כ'. גדולים עם קטנים. אין הבדלי מעמדות, דתות, גיל ומין לפני היו־יו הכל כובש! והנה ה"מין היפה" לקח גם בענין זה ט' קבים. לרבות תלבושת ותסרוקת מיוחדות להתעסקות נוסח אחרון: וביום ששי לפנות ערב, עת ידי הספרים מלאות עבודה וה"תוקעים" מכריזים על כניסת השבת, באה במרוצה לאחת המספרות הקואופרטיביות, בחורה חדשה מקרוב באה, מפולין או מליטה (מן המעמד הבינוני של ר' השיל, ויש לה 30 לירות נדוניא!), לקיבוץ לא הלכה, גם לא לקבוצה הקטנה (וואס וועל איך האבן דערפון?) אלא עובדת במכונה, כלומר: במכונת פרימוס! ובלשונה הנקיה של מועצת הפועלות: עוזרת במשק בית, וה"מכונאית" הזאת נכנסת. כשבידה האחת יוֹ־יוֹ ובשניה המשכורת של ששת ימי המעשה, ובחפזון היא שואלת את הספר: היש לך “זה”? שכחתי איך קוראים לזה? כן, נזכרתי: “קנדלשון”. גם הספר, גם האנשים שנמצאו במספרה לא הבינו פשר דבר עד שהתאזרה לשון והסבירה בדיאלקט המעמד הבינוני: “אַ זאַך מיט וועלכע מען דרייט די האר”. הספר, כנראה, אינו מודרני כלל וכלל והשיב בשלילה גמורה: אין לו דבר כזה וחסל, ובאותו רגע נודע לי: עוד מנהג חדש בא למדינה: “אנדולאציון”!

תרצ"ה.

קראתי:

בפרדסו של ד"ר עליאש עו"ד ובעל בעמיו שהוא לאומי וציוני וגם בין החרדים ייחשב, עובדים ערבים. המו"מ בינו ובין המרכז החקלאי נמשך, אמנם, כבר זמן רב – אך ללא תועלת, וכשבאו ופירסמו על משוגתו הזמין גם משטרה.

נזכרתי שוב באותו דוד יודיל הכפרי ורעיתו (יהודיה מנוסה ויודעת פרק בהלכות חיים). מנהג היה אז בכפרים ועיירות לקשור עז ליד סף ביתם של פושטי־הרגל והעז היתה גועה “מה מה”, וזה שימש סימן לכל התושבים, כי פלוני פשט את הרגל. בוקר אחד קם דוד יודיל הכפרי והנה ליד סף־ביתו קשורה עז וגועה “מה מה”. נתרגש מאוד ובבהלה ופחד רץ לפלג־גופו, היא הפלונית דבורה־יהודית, וזעקה מרה בפיו: “אוי ואבוי לנו, אסון קרה לנו, הרי העז ליד ביתנו! מה נעשה עתה? אנה נברח ואנה נשים את פנינו?” אבל החכמה “הפלונית” הרגיעה אותו ואמרה: “דויד־יודיל, אין דבר, הרי העז ממילא כבר גועה, תגעה לה עד שתתפקע ואנו נעשה את שלנו על אפם וחמתם של יריבינו”…

אכן, אין חדש.

חרצ"ה.

מעודי נמניתי על הקהל ה"נכבד" פחות או יותר, התהלכתי לתומי עם “עמך”, במושב אדירים ותקיפים לא באתי. לא נשאתי את נפשי העלובה לגדולות, שמחתי בחלקי, כיאות לפועל ותיק בארץ. אפילו בחלומות חמסין לא שיערתי. כי יום יבוא ושרים ורוזנים יתדפקו על שערי ביתי, ידעתי: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” ועם כפתורים נוצצים לא היה לי מגע מעולם, זולת עם כפתוריו של הפקיד המוציא אל הפועל. חייתי חיים של מנוחה ושלוה, רק לעתים רחוקות ניסיתי לחרוז חרוזים, עד שקפצה עלי רוגזה של “גדולה”. וכך היה המעשה. בצהרי יום בהיר אחד, עודני נהנה מן המעדנים, שהכינה לי זוגתי שתחיה, נפתחה הדלת בהמולה רבה, ולפני הופיעו שנים מן ה"ספסרים" המפורסמים בתל אביב, אלה המרגיזים את מנוחתם של בוני בתים ומשכירי דירות בתל־אביב, הלא הם חברינו זליג לוביאניקר וליאו קופמן. החוגים הבעל־ביתיים בעירנו אינם רוחשים להם חיבה יתירה. באשר שני אלה עומדים כעצם בגרונם של סוכני המגרשים והסרסורים הידועים, נוטלים כל חלקה שמנה משל העיריה והקה"ק ומסתם אנשים ובונים, על אפם וחמתם של משכירי הדירות. בתים בעלי שתים ושלוש קומות, בית על בית, ובה דירות ל"עמך". והיות וגם אני הנני “כמעט” בעל בית לא הסברתי להם פנים ביותר, אלא שאלתים לחפצם. אולם הם לא נתפעלו מקבלת פנים זו, והודיעו לי בפשטות, שבשעה 4.45 אחה"צ עלי להיות מוכן לקבל בדירתי את פניו של אורח נכבד מאוד. בקיצור: ה. מ. הנציב העליון בכבודו ובעצמו יואיל לחסות בצל קורתי.

למשמע הבשורה הזאת פרחה נשמתי. אך מכיון, שגזירה היא שנגזרה עלי לא היססתי זמן רב והתחלתי לעשות לביתי. וכה הרהרתי בלבי המתפלץ מרוב הדרת מלכים: אנוכי נמצא כבר ב"ה בשנות העמידה. אולם עדיין לא נס ליחה של אשתי, ולא יאה לה להישאר בבית בשעת ביקוּרו של רוק כה נכבד, כה. מ. הנציב העליון. הפצרתי באשתי, כי תלך באשר תלך ובלבד שתסתלק מכאן. הדגשתי שלא נאה לאשה בגילה שתיראה בבית בשעת ביקורו של רוזן רוק ובני לויתו. לאחר שעתיים של תחנונים. משנשבעתי לה, שבין האורחים לא תימצא, חם ושלום, אף “ליידי” אחת, נסתלקה אשתי, ואני נשמתי לרוחה. התחלתי לעסוק ב"ביעור חמץ", להשליט סידורים בבית, את האטריות פיזרתי מתחת לסדינה של זוגתי, את הכסאות תחבתי לתוך הארון, סחבתי שתי תמונות משכני, שני דליים מים שפכתי על הרצפה, עשיתי “ספונז’ה” כהלכה. ערכתי את השולחן, קישטתיו בפרחים וכו'. לשעה הקבועה היה הכל מוכן. נפתחה הדלת, ולדירתי נכנס ה' מ' בלוית שלישיו לכבדני בביקור בשם הכתר הבריטי. גייסתי את מעט ידיעותי באנגלית, עניתי “יס סיר”, “נוֹ סיר”, והתהלכתי כג’נטלמן מבטן ומלידה. הכל היה מוכן לקראת אורחים אלה. אולם לא עלה בדעתי, שילווה אליהם עוד המון אורחים אחרים: דב הוז בשם הועד הפועל, שרון בשם מתכני התכניות, זברסקי בשם הבנקים, הלל בשם כל הכהנים והפועלים, ועוד ועוד. למראה ההמון הזה, התחכמתי להם ולא הגשתי כל כיבוּד, וכי ישביע הקומץ את הארי?… ולפיכך עמדו אורחי סתם ככה, והמטירו עלי המון שאלות, כגון: מאימתי אני בעל בית, כמה שכר דירה אני מקבל לחדר כמה מטרים מעוקבים של אויר אני פולט מקרבי, וכו'. ה. מ. הציע לי להשכיר גם את הגזוזטרה ולקבל עוד כמה לירות, כנהוג בתל־אביב.

שמחים וטובי לב יצאו האורחים מלפני, ודוב הוז לא סר מעלי במשך כל הזמן, גזירה שמא אסרח… כי כן עליתי לגדולה בלתי צפויה, והכל מקנאים בי. אולם יצא שכרי בהפסדי. אשתי דורשת ממני עתה לקנות פסנתר למענה וסמוקינג למעני. בני רוצים במכונית והשכנים מבקשים “המלצות”. עתה הנני נזכר בשברון לב, כמה טוב היה לי עד כה לחיות עם “עמך”, לעשן סיגריות “כרמל”, וליהנות מזיוו של העולם. את הנעשה אין להשיב. אך השבעתיכם, חברים ואחים, לא עליכם “גדולה” כזאת…

תרצ"ו.

ואני בתל יוסף. מתאכסן אצל הרועה י. פ. רועה צעיר אך מדופלם ששמע לקח בהלכות מרעה מפי צ. בקר במקוה ישראל. הימים ימי עצירת גשמים ומיצר הוא על כך. ­ “הפלחים והרועים – אמר – הם הדואגים ביותר לגשמים, יתר אנשי המשק ואפילו הירקנים אין להם כל דאגה, המלאך הממונה על הבריכות בגוש עין חרוד, יפתח את הברזים שלו והמים יזרמו בשפע, יבואו בערוגות ובתלמים, אל הדודים במכבסה ואל הסירים במטבח, ואילו הפלחים ה”מסכנים" ואנו הרועים אין לנו אלא הגשמים מן השמים"…

ותוך כדי שיחה, שאלני הרועה: “למה מהלך אתה בלא סודר, הן ימי חורף הם הימים?”

לשאלה פשוטה וישרה זו צריך הייתי לרכז את כל ידיעותי בחכמת הכלכלה ולהסביר לו, שאין הענין פשוט כל כך. “אדם שכמותי – אמרתי לו – בודאי ובודאי שהוא זקוק לסוודר, אך בימים אלה צריך אני לשלם אפילו בהנחה של 10% לפחות סך העולה על לירה ארץ־ישראלית, והלירות מאין תמצאנה?”

“חבל, שאינך רועה, הפסיקני ידידי הצעיר, הסוודר שלי, שאתה רואה, היודע אתה כיצד בא? תחילה ערכנו את חג הגז, אחר כך נמסר ראשית הגז לכוהני הצאן, כלומר, לרועים, ואנו כיבסנו את הצמר, רחצנו אותו, טוינוהו, ואת הטוי מסרנו ל”סבתות" שלנו והן סרגו לנו סודרים. הרואה אתה, טוב הוא הסודר הזה מכל סודר אחר מביח"ר שהוא"…

“ויודע אני – מוסיף הוא – אף את הכבשים אשר מצמרן נסרג הסוודר שלי, והן כבר מגדלים צמר חדש”…

נזכרתי במשל של קרילוב “איך צמחה כתונת בתלמי השדה” ובמזמורו הנאה של ד. ורדי בתפקיד יפונה הרועה בהצגת “מיכל בת שאול”: “צמר, צמר לי”… ואמרתי בלבי, תהי ברכת אלוהים עליכם, הרועים בשדות יזרעאל!

תש"א.

הספסרים בקפה שלהם אשר ברחוב הרצל נבוכים. צמרמורת תקפה אותם. ואיש לרעהו אומר: “הקראת, מה שכותב העתון האדום־האדום הזה? מלחמה הכריז עלינו. אבדנו, אבדנו”…

כך סבורים “הטירונים”, “הירוקים” הרבים. אך יש ביניהם גם זקנים ואריות המנחמים ומעודדים אותם:

“אין דבר. היו ויהיו לנו שונאים רבים. אך אנו בדרכנו נלך למען בנין הארץ וטובת הכלל והפרט. שונאים רבים עמדו עלינו לכלותנו – וגם מהצרה החדשה ניחלץ. נטכס עצה – והטחנה תסתובב”…

בשמעי את הדברים האלה, נזכרתי בדויד־יודל הכפרי, שחזר מהעיר (הוא היה שם ביום השנה למות אביו) שבור ורצוץ ומלא דאגות. דבורה־יהודית אשתו שאלה לפשר אנחותיו והוא סיפר לה, כי הנה היה היום בבית הכנסת ושמע מפי זקנים ולומדים, שהשנה יבוא משיח. ואם כן מה נעשה? חכרנו את הטחנות ושילמנו דמי חכירה ל־5 שנים, חכרנו את הפונדק ונתנו דמי קדימה, לאכרים נתנו דמי קדימה לתבואה. והנה אסון חדש… ומה יהיה באמת אם יבוא המשיח השנה?!

דבורה־יהודית, “הפלונית” הכשרה והתמימה של דויד־יודל, ניחמה אותו: “אין דבר, היו ויהיו לנו שונאים רבים: פרעה, המן, טיטוּס נבוכדנאצר. מכל הצרות עזרנו אלוהים וגם מן הצרה החדשה – המשיח – גם כן ניגאל… העיקר, דויד יודל, אַל יפּוֹל רוחך… מתי תלך אל הטחנה?”

תש"א.

בימי הויכוח הידוע על “חינוך כללי” וחינוך “מעמדי” בין נבחרי העיריה בתל־אביב, נזכרתי בשתי עובדות קטנות שיש להן נגיעה אל הענין.

לפני שנים אחדות, בחג השבועות, עמדו ילדי בתי הספר כיתה כיתה על סמליה. והנה, בכיתה אחת של בית ספר חרדי (מהזרם של מר פנקס) נשא ילד כבן 9 ביד רמה את הכתובת “ברוך טנאך ומשארתך”. ניגשתי אל הילד ושאלתי: מה פירוש הדברים האלה? ענה לי: וכי באמת אין אתה יודע? – כן, אינני יודע – אמרתי. אז הסביר לי: “ברוך” – תהיה ברוך, “טנאך” – התאנים שלך, ו"משארתך" – המשרתת שלך, שתשמע בקולך…

בושתי ממשמע אזני. ניגשתי אל ילדי בית החינוך ואמרתי להם: הנה שם כתובת כזו וכזו, הסבירו נא לי מה פירושה" וילד קטן, אף הוא כבן 9, הסביר לי: “ברוכים הפירות וגם כלי הבצק” – – –

עובדה שניה: לפני זמן מה, בעת שנפוצו בארץ לרוב ספרי־הבלשים הידועים, ביקרתי בנשר־יגור ונזדמן לי לשוחח עם ילד בגיל 9–10. אגב שיחה ביקשתי ממנו שיספר לי את האגדה על האלמנה ומעט הקמח. אמר הילד (והוא מחניכי “החינוך המארכסיסטי”): לפי מי אספר לך – לפי ש. אנסקי או לפי י. ל. פרץ?"

באותם הימים נסעתי בדרך תל־אביב–רחובות, על ידי ישב בן איכר מנכבדי רחובות ו"בלע" את אחת מחוברות “הבלש”. חפצתי להיכנס בשיחה אתו, וראיתי, כי היה נרגז מאוד על שאני מטרידו מקריאתו. שאלתי בכל זאת: טוב, קורא אתה את הספרות הזאת, אך מה אתה יודע על אָש, פרץ, שטינברג. ענה הילד: מי הם אלה שאני צריך להכיר אותם? הם אינם מבני רחובות. ואף ילד זה היה בן 9–10. מחניכי החינוך הכללי".

תש"ב.

הפעם אין זו מליצה. השאלה כאובה ממש. תדענה אחיותינו ונשותינו אשר ידעו חבלי־לידה מה הן, ולאחר כאבי הלידה בא גם “צער גידול בנים”, חרדה ומתיחות, פעימות־לב ודאגה, בשעת גידול, בשעת מחלה חלילה, הנה הוא יונק, הנה הוא אוכל את הדיסה, והנה צצה והפציעה השן הראשונה, צחה וחדה, נוקבת וחותכת. –

“אך יש גם נחת, משהו נחת” כמאמר המשוררת רחל. בנים ובנות. צצים וגדלים, כשתילי־הזיתים וכעצי־תפוח. הנה הנם וילקוטם על שכמם בדרך לגן, אל בית הספר, אל העבודה ואל המלאכה, והנה הנם אנשים, בחורים ובחורות, תמירים כאלונים, חסונים בגוף ובנפש. –

והנאה להם, והנאה להוריהם, לעמם ולארצם.

ידעתי גם ידעתי את הקשיים הרבים, את יסורי החינוך והפרנסה דוחק הדירות וצפיפות המעונות. אך – – –

כשם שלא אמרה אשה מעולם, שבגלל חבלי הלידה לא תביא ולדות לעולם, כך גם אין זה תירוץ, אין זה תירוץ כל עיקר, “אנו צריכים לילדים!” – זאת סיסמתנו.

ואני מצרף את קולי, קול חבר ותיק, שעסק בעליה החיצונית, והיודע כי עתה נגזרו עליה גזירות קשות ותלאות רבות, אין לנו להירתע. נגביר את עליתנו הפנימית, נרבה ונפרה ונהיה לעם עצום ורב.

ואל ה"חברה הרעה" של הפרופ' פרנקל מירושלים, שחקר ובדק בענין על פי חכמת המתמטיקה, ושל ד. זכאי הצופה באיצטגננות, בכוכבים ובמזלות, ושל אחרון אחרון ד. בן־גוריון, ששקל ובחן לפי חכמת המדינה וצו התקומה והבנין של ארצנו, אני מצטרף היום! – כמוהם קורא אני אליכם, אחי ואחיותי הצעירים, אַל תהי המורא עליכם, ואַל יהיו משתמטים בקרבכם גם מצו לאומי זה.

תש"ג.

אוהב אני את המנהג להגיש מתנות לידידים ומכירים בעתות שמחה. אולם לא כל מתנה היא באמת מתנה. יש מתנה רצויה ומועילה ויש מתנה – צרה, והמתרחק ממנה תבואהו ברכה.

באתי לחתונת זוג צעיר וראיתי מתנות שנתנו להם מכּרים ורעים: מזלגות, כפות, צלחות, גביעים ולבסוף היו להם מכל מין שנים שלושה מספּרים. והנה למז"ט – לידה ושוב אותן המתנות בתוספת חליפות וכותנות לילד, מינים ממינים שונים. הלכתי לחנוכת הבית ושוב אותן המתנות.

שאלתי את עצמי: למה לו לזוּג צעיר זה כל כך הרבה כלי זכוכית שאין בהם צורך והן על פי רוב מתוצרת חוץ. ולמה לו לרך הנולד כל כך הרבה כוּתנות וחליפות שיספיקו לו ולבניו אחריו; ולמה לו לבעל דירה חדשה כלים ורהיטים שכבר רכש לעצמו כמותן?

ואילו היו מגישים לזוג הצעיר ספרים עברים במתנה היו גורמים לו בזה תענוּג ודרך אגב מסייעים בידי הסופרים והמדפיסים ומרימים את כבוד הספר העברי; ואילו היו נוטעים על שם הרך הנולד עץ באדמת הקרן הקיימת – היו מביאים בזה ברכה לקרן הגאולה שלנו, ואילו היו מגישים לבעל הדירה החדשה תמונות מעשי ידי הציירים הארצישראליים הזקוקים לתמיכה ועידוד – הרי זו היא ברכה וכבוד.

מתנות כאלו אני אוהב לתת ולקבל, כי יש בהן כבוד לנותן, שמחה למקבל ותועלת לכלל.

חש"ד.

ביום ד', בשעת הצהרים, בעמדנו בצפיפוּת באוטובוס מס' 4 של “המעביר” הכנסת את ידך אל כיסי והוצאת משם את ארנקי ובו סכום של שבע וחצי לירות ותמונת נכדי, מלח צעיר בצי המלכותי.

אני מוכן להניח שאינך כייס כלל. אפשר ואמרת להכניס ידך לכיסך ומחמת החום הלוהט והדוחק שבאוטובוס נכשלת בטעות והוצאת ארנקי מכיסי, ואפשר שהמצפון מעיק עליך עתה מחמת הרצון שלך להשיב לי את ארנקי, אני מודיעך, איפוא, בזה שאתה יכול להחזירו לידי לפי המען: תל־אביב, מערכת “דבר” בשביל דוד בדר, אולם אם באמת ובתמים כייס הנך וזאת היא הדרך אשר בחרת לך “בשביל בנין הארץ”, הריני פונה בזה אל מצפון־הכייסים שלך: השיבה לי את ארנקי, את כספי ותמונת נכדי. אני עבדך, איני אלא עובד פשוט, ששכרו בא לו מעמלו לקיוּם נפשו ונפש ביתו. סכום פעוט זה שהוצאת מכיסי ודאי שגרם לך אכזבה מרוּבה וודאי שגרם לי צער והפסד מרובה.

תש"ה.

“חומר ללבנים אין נותנים לנו ולבנים אומרים לנו עשו”. – כך אומר לי נער העומד “לגמור” את בית הספר באחת המושבות אשר ביהודה.

"אבא וסבא מתאוננים עלי כי לא התקדמתי בלימודי ולא עשיתי חיל רב. הם בגילי כבר היו בקיאים בכל חדרי התורה והחכמה, ומלבד מה שקראו ושנו בחדר ובישיבה מלאו את כרסם בספרי־השכלה ודעת, וידעו כמעט על פה את “מנדלי” ואת “שלום עליכם” ועוד ועוד.

ואולם צא וראה: איך למדו אז יודע אתה ודאי, כי על כן בן־דורו של אבא וסבא הנך, ואילו עתה, מהו “סדר הלימודים” שלנו:

שלושה וחצי חודש בשנה – חופש שנתי.

“שביתת מורים” – לפחות חודש בשנה.

השבתת הלימודים, בגלל הפתקאות הארורות של “שכר לימוד לא מסודר”… – גם זה עולה בחשבון לפחות של חודש בשנה.

חופש הפסח – שבועיים.

חופש המועדים בתשרי ­ שלושה שבועות.

שבועות – 3 ימים.

פורים – 4 ימים.

חנוכה – 9 ימים.

ימי־גנוסיה לאומיים, לכבוד אורחים חשובים בישוב, ולהבדיל, נפטרים נכבדים – לפחות חודש בשנה.

חגיגות בלתי צפויות מראש – לפחות שבועיים בשנה.

לילדי העובדים – חג האחד במאי – בערך 3 ימים.

ענשים, כשזורקים את הילקוט יחד עם התלמיד החוצה לפחות

5 מקרים בשנה".

– ומתי אתם לומדים? – שאלתי את הנער.

– באמת איני יודע – ענה – בבחינות אני מקבל תמיד ציון “מספיק” – אך לבי אומר לי כי אין זה מספיק"! – – –

תש"ה.

אני – מחסידי “המעביר”. זה כחדשים שקמו עליהם מקטרגים מכל צד, ואני – לבי ל"המעביר".

אינני מומחה ולא אכניס את ראשי בבעיות הגיאומטריות של “קו מקביל” ו"קו ישר", זה ענין לארכימדס. אחת אני יודע: “המעביר” אינו אשם. ביצים אלה של שוק שחור, “דמי־מפתח”, פלישות וסחיטות למיניהן – מי צדיק בארץ אשר לא יחטא. ובמה חטאו? ב־3 מיל. אין זה החטא הגדול ביותר. בפרט כשקהל הנוסעים הנכבדים – נוסע.

ראה ראיתי רבים, רבים מאד, שיש להם לגשת למחוז חפצם אך כמרחק של תחנה אחת או שתים, ואינם הולכים ברגל, אלא מחכים בתור, עומדים צפופים ודחוקים באוטובוס, ומשלמים 10 מילים. ו"לא איכפת להם". אפילו לעצתו של ראש העיר י. רוקח, להרבות בהליכה ברגל, אינם שומעים. כי לו, לרוקח, אומרים הם טוב, הוא אינו נוסע ב"המעביר" ואף אינו רוכב על סוס כקודמו מ. דיזנגוף ז"ל. ואלה הנוסעים בטכסי ודאי אינם מרגישים בצער הצאן הנתוּנים לחסדי “המעביר”.

על כן, לא על “המעביר” תלונתי, ולא עליו זעמי וכעסי, אלא על הצאן, הצאן אשר לא איכפת להם…

כי אילו למשל, קמנו כולנו, כל הנוסעים ושמנו לדרך פעמינו, ברגל, ברגל ממש – מה היה עושה אז המעביר", מה?…

אך את תהלוכת הנצחון הזאת לא יראה איש בעיניו, לא יראה, ועל כן… – 10 מיל, בבקשה!…

תש"ה.

מכרי וידידי, רע וחבר לי, ותיק בארץ, ואף לא צעיר בגיל. משפחתו – הוא והיא, ששנות חייהם יחד כ־130 שנה. ובארץ – חמש שמיטות שנים. זה כמה שנים עובד הוא באחד המוסדות המרכזיים של ההסתדרות ומקבל את משכורתו לפי הדרגה והוותק.

בשיחה ידידותית, בשעת בין ערבים, סידר לי את חשבונו, והרי הוא לפניכם. באחוזים מהמשכורת:

א. מס אחיד, משען, מפדה וכו' וכו' וכו' 10

ב. ביטוח ב"הסנה" 4

ג. תרומות לקרנות הלאומיות 3

ד. מסי המפלגה 1

ה. “חוג־הבימה” ו"למען־האהל" ½1

ו. חולים, אינגלידים וכו' ½1

ז. עזרה סוציאלית, אמהות עובדות וכו' ½1

ח. דירה בבית משותף" (האשה השיאתני) 45

ט. מסי כנסת ישראל וע.ת. א ½13

י. מסי פנחס בן יאיר 2

יא. מכבי אש, “הפועל”, “מכבי” 1

יב. דבר" (עד ההתיקרות!) ½1

יג. יוקר רפואות, ותוספת אחוזי האשה 2

יד. בגדים והנעלה 10

טו. נדבות ליורדים", ימי סרט, המשמר האזרחי, מגן־דוד אדום, פליטים, מעפילים, ועוד ועוד ועוד 2

אני רושם את החשבון, והנה הוא כבר מחוץ לגבולות הֿ־100 אחוז. הפסקתיו בשאלה:

– והיכן, אכילה ושתיה, קבלת־אורחים, מתנות לשמחת־­רעים, לידה, בר־מצוה וכו' וכו' הרי גם זה עולה בכסף ובפרט בימים האלה, ימי־היוקר…

וידידי ענה לי:

אני הולך לבנק ומשלם… אחוזים.

תש"ה

הוא נולד ארבעה חדשים אחרי מות אביו. כשהחזן שאל בברית המילה: “איך לקרוא שמו בישראל” ענה אבי אמו: “בן־שלום”. על שם אביו המנוח “שלום”. את אחיו והבכור ואחותו היחידה אין הוא זוכר לגמרי. הם מתו בהיותו כבן שמונה חדשים. מתו בחודש אחד; הגדול, האח, היה בן ארבע שנים וחצי והילדה בת שנתיים. ותמיד בימי אלול או הימים של ה"יאָהרצייט" של האב או של הילדים, הולכת האם אל בית הקברות ולוקחת עמה גם את בן־שלום. ותמיד היה בן־שלום מביט על מצבת האב: פ"נ שלום גולקנסקי, בן 18 שנה. ואחרי רגעים של שתיקה היתה האם אומרת: בוא, בן־שלום, נחזור אל הילדים.

גדולה הידידות שבין בן־שלום לאמו. שניהם ידעו כי אין להם בעולמם איש זולתם. בן־שלום קיבל חינוך מסורתי, לאומי. אמו היתה עסקנית בעיר, בפרט בעניני אלמנות ויתומים. וגם ציונית מסורה. עד היום שומר בן־שלום את תוכן הנאום של אמו בשבת אחרי מות הרצל, שהיה מודפס בעתון “דער פריינט” וב"הצפירה". את שניהם חיברה גם המחשבה לעלות לא"י. הנה יגמור בן־שלום את חוק לימודיו בגימנסיה, ימכרו כל מה שיש להם ויעלו. והאם חושבת מחשבות, האיך להשיג רשיון להעלות גם את עצמות אשר’קה ופרי’לה. פרצה המלחמה העולמית. בן שלום הגיע אז לשנת ה־13. החלה פרשה של תלאות, של רדיפות וגירושים. גם על העיר ס. עברה הכוס. ואחרי המלחמה מהפכה, פרעות, ואחרי פרעות חורבן ועוני. וכשהבן והאם חזרו לביתם לא מצאו בו כלום. רק הקברים בבית העלמין, נשארו בשלמותם. הבן והאם השתטחו על הקברות ועזבו את העיר.

מס. עברו לק. בעיר הזאת נתרכזו אנשים רבים שביקשו לעבור את הגבול לרומניה. כאן, בעיר הגבול, מצאו להם פינה באיזה מרתף. האם התפרנסה מכביסת לבנים, והבן, בן־שלום, חטב עצים, שאב מים, ניקה בתי מחראות. עבדו ועמלו ועיניהם אל מעבר לגבול. ובעיר סרסורים, מבריחים, שקבעו דרגות לאנשים בורחים ושילמו לקצינים ידועים לפי “גולגולת”. המחירים? גברים – מבן 18 ומעלה כך וכך. מבן 50 ומעלה פחות. וכך גם לגבי נשים. הזקנה כזיקנתה והצעירה כצעירותה. והאם והבן עמדו על המקח: בס"ה הוצרכו לשלם לסרסור אלף ושלוש מאות רוּבל במזומן כסף ניקולאי. וכבר נקבע הזמן ונתיחד המקום. והנה מודיע המבריח עפ"י פקודת הקצין שהגברים ילכו הערב לחוד, והנשים תלכנה מחר בערב, כל הילדים מבני 12 ומעלה ילכו עם הגברים. לא רצה בן־שלום להיפרד מעל אמו, הלך ולבש בגדי בחורה. אבל לא הצליח. בני החברה חששו וגם איימו שיגלו את סוד ההתחפשות לסרסור. והם הוכרחו להיפרד. לקחו הגברים את צרורותיהם והלכו. ובדרך הכל כשורה – ורק בדיקת כיסים. את הכסף, הטבעות, השעונים ושאר כלי־היקר לקחו להם המבריחים – שלושה יהודים וששה חיילים מן הצבא האדום. והנה אחרי חצות – שעה 2.30 – הגבול מאחוריהם. רוסיה מהם והלאה. וכבר היו מוכנים לברך בברכת “גומל”, ופתאום יריות. מה קרה? באו אחד מהמבריחים ואחד מהחיילים והודיעו, כי קרה אסון: לאחר שהגניבו את הגברים פגע בהם משמר חיילים מרוסיה, ומניה ביה, בלי בירורים יתרים הרגו את הקצין ואת החיילים והסרסורים. שניהם, המבריח והחייל, ניצלו בדרך נס. אין לחכות, שהנשים והבחורות יעברו בקרוב. כנראה, הלשין מישהו לשלטונות. ביקש בן־שלום לקפוץ ולחזור לרוסיה. אבל היהודים החזיקו בו ולא נתנוהו לבצע את מחשבתו. בלב שבור ורצוץ עברה החבורה את עיר הגבול והלכה לקישינוב.

ובקישינוב, מצא בן־שלום מכירי אמו, בני עיר וגם מכתב. מכתב מאמו. היא מבקשתו להתאמץ ולהתחזק ולעלות לאותו מקום ששניהם שואפים אליו. עוד לא אבדה התקוה שיפגשו. עתה נתאושש בן־שלום. וראשית דרכו היתה להיכנס ל"החלוץ" לשם הכשרה לקראת העליה. ושוב מכתבים מהאם: הכל כשורה, יש פרנסה, ואַל נא ידאג. כך עברה שנה – סוף סוף הגיע גם תורו. בבואו לארץ – נכנס לאחת החבורות ובלבו כאש אוכלת התקוה לקראת היום שיביא את אמו. אבל בחבורה כבתה התקוה הזאת, אפילו בול למכתבים לא היו נותנים אלא פעם בחודש. ומכתבי אמא – מכתבי נחמה. טוב לה, היא מרויחה די מחיתה. מיום שבא לארץ מרגישה היא את עצמה כאילו כבר יצאה לדרך. אבל יודע הבן את נפש אמו. ודאי לנחמו ולהרגיעו היא כותבת כי טוב לה. והוא מחליט לצאת מהחבורה כדי לעבוד בתורת “בודד” ולחסוך כסף לעלית אמו. והנה הוא במושבה שבדרום תל־אביב, פועל בפרדס של אחד מעולי אפריקה הדרומית. שתי לירות היה חוסך בכל חודש ושולחן לאמו. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד אם ישיג דרישה להביאה לא"י. בלשכת העליה דרשו ממנו תעודה מנותן העבודה, שהוא עובד קבוע ומקבל משכורת חדשית המספיקה לכלכלת שתי נפשות. מר גליקליך, נותן העבודה, היה מרוצה מעבודת בן־שלום וגם איזו ידידות נקשרה ביניהם. כמה פעמים ביקשו להיכנס אצלו, אבל במשך חמשת החדשים שהוא עובד אין בן־שלום בא אצל מר גליקליך אלא ביום התשלום. ומה יום מיומיים, כי בא אליו בן־שלום באמצע החודש? מענין לענין נסתבר הענין. מר גליקליך עיין בטופס התעודות ונזדעזע:

– האתה הוא? אתה! בן שרה חיימס? בן שרה מס.!

נבוך בן־שלום: מה ההתרגשות הזאת? למה זה מצעק מר גליקליך ופוסע ברוגזה בחדר, ידיו בכיסיו, ראשו מורם ושפתיו נעות ומלחשות משהו. לאחר מתיחות שארכה כחצי שעה, ניגש מר גליקליך לשולחן, עיין שנית בניירות ואמר:

– היום אני נרגש מאוד ואיני יכול לעשות כלום. בוא מחר, בשעה 9 ונסדר את הענין.

למחרת היום, בשעה 9 בבוקר, בא בן־שלום. מר גליקליך מהלך בחדר אנה ואנה ומנהם:

– כן, נכון. יש דמיון… יש משהו דמיון… טוב, טוב… היום אני שולח על שמה מכסף בתי שרה סך 500 לא"י ואת רשיון הכניסה אדרוש טלגרפית.

– אינני מבין כלום, מר גליקליך. אינני מבין כלום… – נדהם בן־שלום.

– הכל יבורר… הכל יבורר. ועכשיו תנאי אחד אני מתנה עמך: תגור בביתי, יכול אתה לעבוד או לא לעבוד, אבל כל מחסוריך עלי.

– מר גליקליך, איני יכול לקבל את התנאי הזה, איני יכול, משום שאיני מבין כלום. ואני מבקש ממנו שיסביר לי את הענין.

– לא עכשיו… תחילה נסיים את כל הענינים הרשמיים ואחר כך אספר לך ולבתי שרה את כל הענין.

במשך יומיים נתקבלה הדרישה ונשלחה לרוסיה, ואחרי ימים אחדים הזמין מר גליקליך את בן־שלום שיבוא לביתו, כי דבר חשוב בפיו.

– שמע, בן־שלום! מחר יום הולדתה של בתי. בת י"ח היא. רוצה אני לערוך את חג יום הולדתה, ואז אספר את הכל.

וכך היה. לפני החגיגה הכניס מר גליקליך את בתו ואת בן־שלום לחדר הספריה. הושיבם על הספה זה בצד זו ובעצמו ישב ממולם והתחיל מספר:

– אבי, שלמה גליקליך, ואמי שרה, היו שכנים וידידים להורי אמך חיים ופרומה גוטמן. הורי והורי אמך היו כמעט בני גיל אחד. ובזמן אחד נולדתי אני לאבי ואמך לסבך. יחדיו גודלנו. יחד למדנו בחדר ובבית ספר ו… יחד בגרנו. אבל… כן… כאן באה התנגדות מצד אמי: היא טענה: “כלה וחמותה?” (שם אמי כשם אמך). אבי וסבך נסעו אל הרבי שבסביבה וגם הוא הרבי, פסק שאסור. מרוב צער עזבתי את הבית ונסעתי לאודיסה. אמך לא הרהיבה עוז לברוח עמי מבית הוריה. והנה הגיעתני השמועה כי היא נישאה לשלום מעיר ס. לא יכולתי לשבת ברוסיה ונדדתי לאפריקה. עברו חדשים וידיעה נתקבלה אלי, כי אמי מתה מרוב יסוּרים על בנה יחידה. שם באפריקה נשאתי אשה – נולדה לי הבת הזאת וקראתי את שמה על שם אמי ואמך – שרה. יותר ילדים אין לי. כל ימי השתוקקתי לעבור לא"י, אבל אשתי המנוחה התנגדה. רק לפני חמש שנים אחרי מות אם שרה בתי, העברתי לכאן את כל הוני. ומאז אני חושב הרבה: איזו הדרך אמצא ידיעה על שרה חיימס או על ילדיה. והנה… כך… זה הכל ואני מאמין כי אמך בבואה הנה לא תתנגד… מחמת “כלה וחמותה”… כמובן אם אתה ובתי תרצו בכך.

תרפ"ח.

לאחים חיים ומיכאל – יתומי אוקראינה

את אברהם יצחק שמר’לס הכרתי מבחרותו. עיר מולדתו סמוכה היתה לעיר מולדתי, שתיהן במחוז אחד. הוא היה בא לעתים קרובות לעירנו לשם הסברת הרעיון הציוני, ואף אני הייתי בא לעירתו באותו ענין עצמו. ובשנת “ששון” ליהודי, – כך מצאו בעלי הגמטריאות בחשבון שנת תרנ"ו, שנת הכתרת הצאַר ניקולאי השני, – התחילו לדבר, לכתוב ולהתווכח על הקונגרס הראשון בבאזל. היהודים התכוננו לדרוש זכויות מהממשלה ברוסיה, אמרנו: נמלא את חובות הארץ שבא נולדנו, נעשה את כל המוטל עלינו, נלך לצבא, נשרת את המולדת ונדרוש את המגיע לעם ישראל.

לא שמנו לב אל בקשות ההורים להתחיל במיעוט אכילה. מיעוט שינה וריבוי שתית משקאות חמוצים, תה חריף, עוד מחודש אלול, כמו כן לא שמנו לב לדרישת ההורים לנסוע אליו שיח', לעיר צ’צ’לניק לקבל את ברכת הצדיק החי ולהשתטח על קברו של רבי משה סאווראנר נ. ע. אשר מצא מנוחתו בעיר הנ"ל, שגם הוא יתפלל עלינו, שלא נלך לצבא. בחודש כסלו תרנ"ז נסענו שנינו לעיר המחוז בלטה, התיצבנו לקלפי, הוצאנו גורלות ונתקבלנו לצבא (הרופאים פסקו: “גודין!” – כלומר: מוכשר). שלחו אותנו לגדוד “וולאדימירסקי” שחנה בעיר ביאליסטוק, ושם פסקתי להיקרא בשמי הפרטי, והוא חדל להיקרא בשמו אברהם יצחק, אלא בשם משפחתו: שוסטר. בזמן אחד גמרנו את שלוש השנים ושמונת החדשים של עבודת הצבא, ושלמים בגוף וברוח חזרנו איש איש לבית אביו. הוא, אברהם יצחק, התחיל לחשוב על תכלית. באו שדכנים, דיברו בו נכבדות, קיבל נדוניה, התחתן והתחיל לחיות חיים של בעל־בית: קנה ומכר תבואה, וגם בציונות עסק מעט, הפיץ שקלים, מניות אפ"ק ובולי קרן קיימת. ואני התחלתי מכין עצמי לנסוע לארץ. את רעיוני הגשמתי במהרה. הוא, אברהם יצחק, היה בין החברים הקרובים שהחלפתי עמם מכתבים בשנים הראשונות. יום אחד, ביקשני שאשלח לו דבר מה מן הארץ. בשנת תרע"א שלחתי לו אתרוג, לולב ומקל שקדים, פצלתי בפצלות לבנות את המלים: “שי לאברהם יצחק בגולה מאת – ד. מארץ־ישראל”.

בינתיים פרצה המלחמה ועמה הבהלות. הכל נשתכח מלב. כל קשר ניתק. אי נעזב היינו בעולם. ורק כתום המלחמה, לאחר הצהרת בלפור, התחלנו לשאוף אויר. אמרנו: שערי הארץ נפתחים, יתקבצו נדחי ישראל לארץ הצבי ונראה את צעדי הגואל. אך החדוה הועצבה לשמע בשורות איוב שהגיעונו יום־יום על הפרעות וצרות ישראל בעולם. התחלנו לקבל מכתבים מאברהם יצחק מאוקראינה ובהם פירוטים ארוכים על מי מן המשפחה שנהרג, מי נשרף ומי נשחט. פטלוּרה, דניקין, מכנו. פריצי גייסות יוצאים, ואלה ואלה עשו חורבן ביהודים על בתים ומשפחותיהם ועל כל הקדוש להם. היו עיירות שעברו עליהן אחרי חורבנן במחרשה ונמחק זכרון מתחת שמי ה'. יותר ממאה אלף יהודים נשחטו. גם על עיר מולדתי סברן עברה כוס התרעלה, כוס הפורעניות. נכבדי העדה, הדיינים והעסקנים, יצאו מעבר לבוג, מקום שם חנה מחנה דניקין, להתחנן ולבקש על נפש הקהילה, למסור להם את מתנות העיר. דינם יצא להרג. חתכו וגזרו אותם לגזרים ובשרם החי השליכו לכלבים.

גם על עיר אברהם יצחק עברה הכוס. כל זה היה בשנות 1917–1919, במאה העשרים. שנים אחדות עברו, הכל כאילו נשכח, הכל בא על מקומו. ובארץ ישראל – נציב ראשון ליהודה, בשורת סן־רימו, ועוד פעם תקוות, ופתאום – פרעות מאי 1921, וגם על זה עברנו. התחלנו שוב לבנות.

בשנת…193, ואני משמש באחת המושבות כבא־כוח קופת־חולים של ההסתדרות הכללית. תפקידי היה לרכוש למוסד זה חברים חדשים, לעודד את הנרדמים ולהחזיר למוטב את המפגרים.

ויהי ערב, יושב הייתי במשרד. אל שולחן הכתיבה שלי ניגש בחור וביקש למלא טופס הכרזה בדבר כניסה לקופת חולים, שאלתיו את השאלות שהייתי יודען על פה: – המשפחה? – נעלי. – השם? – א. – שם אביך? – אברהם יצחק.

צמרמורת עברה בגופי.

– איפה נולדת?

– באוקראינה.

– היכן היית בשנים האחרונות?

– בסיביר.

לפתע התחיל הבחור לקמט את מצחו, ולמצמץ בעיניו כבמקש להזכר בדבר מה.

גם מוחי לא נח, חושב הייתי: אברהם יצחק נעלי? מאוקראינה? רגע – ופתאום פרץ בבכיה גדולה. הוכרחתי לסגור את המשרד ולצאת עמו החוצה, שם התיפח. ובעמל רב הרגעתיו.

אחר שתיקה מועטה פניתי אליו ואמרתי: "שמע, נעלי, אין בפי דברי עידוד… כאבך כאבי, אבל…, מה לעשות, נחמתנו היא: זכינו לפחות להיות בבונים. בדמעות לא נעשה חיל! אך זאת אבקש ממך: הרגע נא, ספר לי מה עבר על בית אביך שהיה חברי וידידי, זכרו קדוש גם לי, אך בטרם תתחיל לספר, רצוני לדעת מנין לך שמי וטיבי?

נעלי ענה: "מקל השקדים… זהו הזכרון היחיד לבית אבא, אמנם שבור המקל אך שמך ושם אבי עודם בשלמוּתם. בשבת הבאה נצא אל מחוץ למושבה, לחורשה, ושם אספר לך. הסיפוּר יארך שעות, ואולי יום שלם. אבל נדמה לי, כי מחוּיב אתה לדעת את הכל.

בשבת בבוקר הצטיידנו במזונות ויצאנו לחורשת המושבה.

נעלי סיפר: היה זה באוגוסט 1914. אבא נלקח לצבא. בכיות גדולות היו בבית. בכתה אמא, והסבתא הטיחה ראשה בקיר ויללה, רק הסבא התהלך בבית הלוך ושוב ולא דיבר דבר. לקחני אבי על ידיו, נשקני ואמר לי:

זכור בני ותספר גם לאחיך הקטן לכשיגדל, אני הולך ללחום בעד המולדת הזאת, למענכם. למען תוכלו להשיג את הזכויות הדרושות לעם ישראל במדינה, זכויות אזרחים. ולאמא, לסבתא ולסבא אמר דברים שלא הבנתים. אחר כך סיפרו לי שאמר להם: “עכשיו, בעת המלחמה יש לגרש את השונא, אף על פי שהננו כזרים פה, אבל לאחר המלחמה שבודאי תגמר בקרוב נדע, שלא לחינם נשפך דם ישראל. יודעים אנו שגם במחנה השונאים יש יהודים, גם הם ישפכו דמם וידרשו אחר כך זכויות בארצם הזרה, אך זה גורלנו”.

אחר הדברים האלה נשק סבא לאבי, שיצא עם כל המגוּייסים. מכתבים נתקבלו ממנו לעתים רחוקות. פעם בפעם הובאו לעיירה חולים ופצועים שהועברו ממקום למקום. באו גם יהודים רבים מיושבי הגבולין שגורשו משם. כאן מסרו להם את ההקדשות, בתי המדרש ובתי הכנסיות. מטה לחמנו נגדע. פרנסה לא היתה. התחלנו להרגיש מחסור רב. אמא הלכה לכפרים הסמוכים לתפור, וסבא היה הולך מדי פעם בפעם למכור איזה חפץ. ויהי רעב בביתנו. כבר 4 חדשים שלא בא מכתב מאבא. התפארתי בפני הילדים – חברי: אבא שלי גבור, הוא נהרג במלחמה! לבסוף בא מכתב מאבא, אולם כתוב בידי אחר ברוסית: אבא הבריא ובקרוב יבוא הביתה. הוא אינואליד: נתקטעה רגלו ונסתמאה עינו. היתה בכיה וזעקה בבית. אמא התעלפה. סבא התלבט בחדר אנה ואנה – עגלה ניגשה לביתנו, וממנה ירד בקושי חיל ברגל אחת. חושך ואפילה שררו בבית. במקום רגל ועין הביא עמו אבא צלב של גיאורגי בעד “פעולות חשובות בגליציה”. כנראה, גם מעט כסף מאת הממשלה, כי זמן מה לא היה רעב בבית. לפי השתדלויות של רוּסים בני עירנו נתנו לאבא משרה כעוזר למכירה במונופול ליין שרף. במשך ארבעה חדשים הלכו הזקנים לעולמם. נשארנו בבית רק אבא, אמא ואנחנו שני הילדים. וכך… כך עד פרוץ המהפכה.

האספר לך על הפרעות. פרק עקוב מדם זה ידוע היטב. אצמצם ואספר לך רק מה שקרה את משפחתנו. היה זה יום שבת, בערך שבוע לפי ראש השנה, בליל הסליחות. אבי הלך לסליחות, אמא היתה בבית ואתנו עוד שכנים ופליטים מחוסרי מחסה. פתאום נשמעו צעקות, יריות, שריפות, והתחילו לרוץ: לאן?! ואבא! הרי לא יוכל לרוץ ברגל העץ. אך אמא התנחמה: אינואליד הוא, אולי לא יגעו בו לרעה. ליתר תוקף לקחה עמה את הצלב ואות ההצטיינות ורצה לבית המדרש. ואני, רק זאת זוכר אני, פתאום מצאתי את עצמי ביער הקרוב בערך שתי פרסאות מעירנו. ילדים, גברים, ונשים התחילו לטפס על העצים, וטיפסתי גם אני, ישבנו שותקים ומשותקים. עברו שעות. שמענו יללות מן העיר. ראינו אש עולה משם. ופתאום שטף גשם, מבול. ירדנו. החלטנו לשוב. ובהשכמת הבוקר באנו העירה. וכאן… (הבחור פרץ שוב ביללה ובקושי רב הצלחתי להרגיעו). וכאן… כן… כאן… כבר היה לאחר הקץ: גופות מתים בערימה אחת ליד בית הכנסת הגדול ובתוך בית הכנסת פנימה – “שמות” של סידורים, חומשים קרועים, גוילי ספרי תורה מטונפים, כלבי העיר מלקקים דם. את אבי הכרתי לפי הרגל התותבת, ראשו היה כרות. את אמי לא יכולתי להכיר אבל אחר כך מצאוה רטושת בטן, ובבטן הצלב וה"מידאל" – אות ההצטיינות.

את אחי הקטנטן לא מצאתי. אמרו לי, כי ראוהו רץ עם אמא ובוודאי נהרג. לא יכולתי לשבת עוד בעיר הדמים וברחתי לבאלטה, מקום מגורי דודי, אחות וגיס אמי. רשמתי לי את היאָרצייט: כ"ה אלול. בבאלטה היו חיי היהודים קצת יותר בטוחים מפני ההגנה העצמית החזקה. הייתי ילד כבן עשר והוצרכתי לדאוג לקיומי בחיים. שנה וחצי חייתי מפשיטת יד, מכל מיני מסחר אסורים, שליחויות שונות, עבודות קשות, עד ששקטה הארץ. הבולשביקים הכניסו סדרים מעט! דודי עבר לאודיסה ולקחני עמו לשם. באודיסה החלה ציונותי: נוער הצ. ס., עברית. בהיותי צעיר השתמשו בי לשליחויות שונות וגם לעמידה על המשמר בשעת האספות האסוּרות. טענתי תמיד: איני זקוק לחינוך ציוני, כל עצמותי מלאות ציונות סוציאליסטית, דתית מעט. אך לא לאורך ימים. הלשינו עלי במפלגה שרק למראית עין הנני חבר צ. ס. ובאמת הנני חבר בקומסומול ומוסר שם את הכל. התחילו לנהוג בי זהירות, להרחיקני מן הפעולה. ואף הועמדתי בפני חקירה במפלגה. שני חדשים ריגל אותי חבר נאמן, שהתחיל להתרועע עמי, הוא סיפר על כל הטוב הצפון בקומוּניזם, הציק לי, וכשיצאתי מכלי פרצתי וסטרתי לו על לחיו. בערב ההוא קראתי לחבר המרכז וסיפרתי לו על השידולים שהלז משדל אותי להיכנס למפלגה הקומוּניסטית. כעבור שבוע ימים הוזמנו שנינו, אני והבחור שהציק לי אל המרכז. התחילו שיחות וחקירות ודרישות, שנמשכו כשבועיים. השביעוני בזכרון הקדושים שנהרגו על נאמנותי למפלגה ונשבעתי בטלית ובתפילין, והחשד הוסר.

התחילו הרדיפות מצד הג. פ. אוּ. על התנועה הציונית בכלל ועל תנועת צ. ס. בפרט, גם אני נתפסתי. התחילו גירושים מעיר לעיר, מכפר לכפר, ויחד עם עוד עשרות חברים באנו לסיביר. הייתי איתן ברוחי ובגופי. גם כאן, בארץ גזירה, קיבלתי על עצמי לשמור אמירת קדיש. ביום כ"ה באלול, הוא יום הפוגרום: הכרזתי שביתת רעב ודרשתי שיתנו לי את האפשרות להיות ביום זה בין כל האסירים היהודים. דרישתי נתמלאה. וכך עברו עלי כארבע שנים בעינוּיים, בטילטולים, על עברי פי יאוש. סוף סוף נחלצתי: אני ועוד שלושה חברים קבלנו סרטיפיקטים מארץ ישראל ורשיון לעזוב את רוסיה.

– ומה אתה חושב לעשות פה?

– בסיביר למדתי את עבודת האינסטלציה הסניטרית, ובעבודה זו מקוה אני להמשיך בארץ.

נעלי היה עובד במושבה שהייתי דר בה. הוא היה אורחי הקבוע וביחוד בשבתות. הכל בטוחים היו, כי הננו קרובים. ביום ה"יאָרצייט" הלכתי עמו לבית הכנסת, והוא לא פסק לדבר עמי על קדושיו: על אביו ועל אמו וביחוד על אחיו.

שנת 1933. צרת היטלר – ועמה ההגירה מגרמניה. ובתוכה גם עליה חלוצית. היו הולכים לקיבוצים, לקבוצות ונקלטים יפה. בין הבאים – בחור אחד, חניך בית ספר חקלאי בגרמניה. גנן טוב, ובעל סגולות נפש היפות לחיי קיבוץ. אין הוא מילידי גרמניה, בן ארבע היה, כשהובא בין עשרות ומאות היתומים של טבח אוקראינה. חברת “עזרה” קיבלה אותם תחת השגחתה. וידע הבחור שאביו ואמו ואחיו נהרגו, והוא היחיד ניצל. לקיבוץ בא בחודש סיון. וכבר בימים ההם היה חוקר לדעת, מתי תהיה השבת האחרונה של השנה.

ולמה שואל הוא לשבת דוקא? “אני צריך ללכת לבית התפילה נאַכדענקען מיין פאטער מוטער אונד ברודער”. בערב שבת נתן לו הגזבר שילינג לקנות נרות, ובשבת, בזמן קריאת התורה נקרא א. לעלות לתורה, ואחרי שירד מן הבמה ניגש השמש אל ב…, הוא הבחור מגרמניה, שאלו לשמו, לשם אביו… ב., בן רבי קדוש (כך קראו אותו לתורה בגרמניה), החזן התחיל: “אל מלא רחמים”… “…את נשמת הקדוש אברהם יצחק, את נשמת הקדושה שרה ואת נשמת א. בן הקדוש”… –

– א.? צמרמורת עברה בכל גופי. פתאום: צעקה נוראה. א. התעלף הובהל רופא, וכשהושב א. לאיתנו עמד על ידו ב. לטפו ובכה: “מיין ברודער… מיין ברודער… איך האב געפוּנען מיין ברודער”…

את אליהו גפן אני מכיר עוד משנת 1921. בחודש מארס או אפריל בא ארצה מרומניה, אף כי אינו יליד רומניה ולא בסאראביה כי אם אוליופול אשר באוקראינה, אחת מאותן העיירות אשר חיל פטלוּרה לא השאיר מהן שריד וזכר. נכחד זכרונן כאילו עברו עליהן במחרשות.

בימים ההם, ימי־הפרעות והאימים, היה אליהו גפן נער בן ט"ו–ט"ז. בין יחיד להוריו פנחס נתן וגולדה גרינר. אביו נלקח לצבא, לחיל־המילואים, והוא ואמו נשארו בעיירה. עד שנת 1916 היו מתקבלים לפעמים מכתבים בודדים מהחזית, אך מאז פסקו, ומאלה שכתבו מכתבים לבני משפחתם נודע, כי אביו של אליהו נפל בשבי, פצוע קשה וספק אם יחלים מפצעיו.

אבי היה ממשכילי־הדור וחינך את אליהו ב"חדר מתוקן" בשיטת עברית בעברית. בימי ההרג הרב והתלאות ומנוסת־הפליטים, ברח גם אליהו עם קבוצת אנשים ובא עד גבול בסאראביה. בהיותו שחיין מובהק עבר את הדנייסטר בשלום תחת מטר היריות של משמר־הגבול הרוסי. אחרים נהרגו אך הוא ניצל. הוא הגיע לחוטין בעירום ובחוסר כל, ובני־ישראל, רחמנים בני רחמנים הלבישוהו והאכילוהו יחד עם שאר הפליטים, שניצלו וגם עזרו בידם להגיע עד קישינוב.

בקישינוב היה גורלו כגורל שאר הפליטים שנקבצו שם. עסק בעבודות קשות, חטב עצים ושאב־מים והיה ישן בהכנסת־אורחים. לעתים היה מבקר בכינוסים של הציונים הצעירים ו"החלוץ". מרכז הפליטים היה בקישינוב ואנשים רבים מהעיירות ברשד, ציצלניק, אוליופול וטרנובקה נפגשו שם. לא עלה בידו להיודע על גורל עיירתו הסמוכה לעיירות ההן, אך הדעה הכללית היתה, שכל אנשי אוליופול נשרפו חיים ולעיירה אין זכר עוד תחת שמי ד'.

אליהו לא הצדיק את הדין. הוא התאבל מאוד על אביו הצעיר ועל אמו הטובה, וכך שהה בקישינוב עד 1921. עד שעלה לארץ־ישראל עם השיירה הראשונה. בארץ שינה את שם משפחתו לשם גפן. ראשי־תיבות, גרינר פינחס נתן, שם משפחתו ושם אביו.

בהיותו מבקר בבית־העולים אשר ביפו, התוודעתי אליו. הוא סיפר לי בקצרה את תולדותיו. הזמנתיו לא פעם למעוני וקויתי לסדרו בעבודה. הסידור לא מיהר לבוא, והוא שהה גם בימי חג הפסח בבית־העולים. בליל־הסדר היה אורחי. באחד במאי הידוע משנת 1921 ניצל בנס ונשאר שלם בגופו; רק אבן אחת שפגעה בו פצעתהו קל. הוא שכב כמה ימים בבית־חולים הזמני, אז בגימנסיה “הרצליה”, ובצאתו לא חזר לבית־העולים אלא הלך לאחת המושבות והיה לפועל חקלאי.

שנים חלפו ועברו, כפועל חקלאי לא זכה לקביעות ונדד ממקום למקום לחפש לו את יום־העבודה. לאחר שנים עבר אליהו להיות פועל בנין בעיר, ואף עלי הוטל תפקיד בעיר. כאן פגשתי שוב את אליהו. הוא הספיק כבר להקים לו משפחה, אשה ושני ילדים. הבן, פינחס נתן, על שם אביו, והבת – זהבה על שם אמו גולדה. ומשום שלא ידע את יום מות אביו ואמו קבע לעצמו את ה"יאָהרצייט" לאב – ביום הולדת הבן, ולאם – ליום הולדת הבת. ובימי ההולדת האלה היה נוהג לומר “קדיש” לזכר הוריו.

ובמלאות לנער י"ג שנה זכרני אליהו ושלח לי את תמונת הנער והזמנה מיוחדת לחגיגת ה"בר־מצוה".

נעניתי מעומק־הלב להזמנתו המיוחדת של החבר ובאתי לזמן התפילה. אליהו עבר לפני־התיבה, כי יום ה"יאהרצייט" הוא לו יום ההולדת, ואף הבן ה"בר־מצוה" התפלל בשמחה כשעיניו נעוצות בסידור החדש.

בין המתפללים היה גם יהודי זקן אחד כבן ששים. אף הוא אמר “קדיש” וביקש מהשמש, “עליה לתורה”, כי גם לו “יאָהרצייט” היום, פוקד הוא נשמה אחת יקרה לו. כשקרא וסלסל הבעל־קורא: יעמוד ר' אליהו בן פינחס נתן הקדוש במקום “כהן” זע היהודי בכל אבריו והתחיל מתרוצץ סביב הבימה. וכשקרא הבעל־קורא: “יעמוד ר' פינחס נתן בן אליהו”, עלה הזקן ברגלים כושלות על הבמה, למקום קריאת־התורה, ובטרם שהספיק לברך את הברכה נפל על צוארי אליהו והתפרץ בצעקה גדולה. חרדה אחזה את הקהל, אך עד מהרה נתברר כי כאן התרחש מאורע בלתי־רגיל, האב הכיר את בנו והבן את אביו, ודוקא בפרשת השבוע “אחרי־מות”.

בשעת ה"קידוש" החגיגי בבית הבן לכבוד ה"בר־מצוה" סיפר האב ר' פינחס נתן את הדברים האלה:

בשובי משביי, מצאתי את אשתי גולדה שתחיה, אחרי חיפושים וחקירות מרובות, באודיסה אצל בני־משפחתה. ממנה נודע לי, שבני אליהו טבע בנהר בעברו את הגבול. היא הכירה את בגדיו ושמרה אותם כל הימים. הם יצאו מרוּסיה לפוֹלין. בשנת 1920 הגיעו לדנציג וישבו שם עד שעלו לארץ־ישראל בשנת 1934 . במעט הרכוש אשר הביאו אתם פתחו חנות־מכולת בסביבת מגוריו של אליהו, שהיה זה כשנתיים קונה קבוע שלהם מבלי להכירם. גם הממתקים והמעדנים לחגיגת ה"בר־מצוה" נלקחו בהקפה בחנותו, אך זה ייזקף כבר על חשבונו. תודה לאל בורא עולם, שמצאתי את בני חי, ועוד מצאתי בחיי ובחיי אשתי שמות על שמנו.

תרצ"ח

שמו: ישראל בן־חי ובגולה: מרטבוי. הדבר נודע לו רק בשנת 1898, כשנקרא לבוא אל עיר המחוז להתיצב לבחינת הצבא. נסע, משך גורל, נבדק ונתגייס. והקצין המפקח על סדרי הבדיקה אמר בדרך היתוּל:

– נתקבלת לצבא, אל תהיה מרטבוי (מת), תהיה ז’יבוי (חי).

בעיירתו קראוהו בפניו – ישראל, ושלא בפניו – ישראל זלמן שרה’ס, על שם אביו ואשת אביו אשר היתה אם להרבה ילדים ורק לא לו. את אמו שלו אין הוא זוכר.

בהיותו בצבא שנא את שם משפחתו שנאת מות. פשוט: בושה וחרפה! חומר בלתי פוסק לליצנוּת ולעקיצות. בבוקר לעת הפלדפיבל היה מיישר את שורת החיילים, צעק:

– למה תעמוד בשורה כמרטבוי (כמת), עמוד כמו חי.

ואחר כך כשייפרייטר היה בוחן את החיילים “בתורה בעל־פה” ואחד החיילים היה מתחיל לגמגם או שותק מבלי לדעת תשובה, היתה ידו של הייפרייטר מכבדת את ה"בור" בסטירת לחי, בלוית הקללות הרגילות בצבא “באם־האם” ובתוספת קריאה:

– למה אתה שותק כמו מרטבוי (כמת), דבר כמו חי.

ואחר כך בא הקצין להטיף מוסר לחיילים וכך היה אומר:

– חייל מצווה להיות בעל מרץ, חי, ולא מת (מרטבוי).

אז החליט להסב את שמו: בן־חי.

במשך היותו בצבא קיבל ישראל חופש פעמיים. בפעם הראשונה – שנה וחצי אחרי ההתגייסות לחודש שלם. בפעם השניה – בשנה האחרונה לעבודתו בצבא. נתקבלה טלגרמה שאביו מת. וניתנה לו חופשה לחצי חודש. כשגמר את חוק שירותו – שלוש שנים ושמונה חדשים – נשלח למחוז עיר באלטה אשר בפלך פודול לקבל את פנקס שחרורו ומשם לא נסע לעיירתו הקטנה, אלא להוסיאטין, היא עיר הגבול בין רוסיה וגליציה, ובשכר רוּבלים אחדים גנב בהצלחה את הגבול.

ומשם לארץ־ישראל.

עוד בעיירתו היה חובב־ציון נלהב ולא פעם הלך למשכיל העיר לקרוא את “הצפירה” ולשמעו על הנעשה בארץ־אבות. ושמועה שמע, כי נותנים שם “קולוניות” לכל הבאים.

ופרשת הנסיעה החלה, מהוּסיאטין ללמברג. שם יעצו לו שיסע לוינה: הנה הכתובת: “טירקנשטראסה מספר 9” ושם בלי ספק יעזרו לו. שמע בן־חי לעצתם, נסע לוינה וזכה לדבר עם הרצל, בכבודו ובעצמו. בוינה ניתן לו מכתב לטריאסט. בא ג' שעות לפני הפלגת האניה, ולחכות לא רצה, והנה – חוף יפו. והימים ימי “הפתקא האדומה”. שאלו הפקיד לשמו, והוא השיב: ישראל בן־חי. “בפתקא” השמורה עד היום בביתו רשום בפירוש: ישראל בן־חי.

מן העליה הראשונה הוא או מן השניה? לפעמים היה מתפאר:

– “סגרתי” את העליה הראשונה.

ולפעמים היה אומר:

– אני הוא שפתחתי את העליה השניה.

מיפו הלך ברגל לאחת המושבות ביהודה. את החבילה הקטנה שם בדליז’נס, ועמו עוד נוסעים נשאו רגליהם. כבישים טרם היו בארץ. והמנהג היה – בקיץ מחמת החול ובחורף מחמת הרפש, – שהנוסעים היו מושכים את הסוסים או דוחפים את העגלה…

ימים אחדים שהה במלון רבינוביץ הידוע, עד שמצא עבוֹדה (לשכות עבודה טרם היו בארץ) – בתור קבוע באחד הפרדסים. לאחר שלוש־ארבע שנים של עבודה במושבה, נשא אשה ושם על צוארו ריחיים של משפחה. והיו שבועותיו קצובים לו: ששה ימים לפרדס, והשבתות והחגים לבית הכנסת ולמשפחתו. הסכסוכים של המושבה בין הצעירים והזקנים היו ממנו והלאה. מה לו כי יתערב בריב לא לו. אי"ה ישלימו ביניהם. וכך עברו עליו חמש שנים של עבודת פועל יומי, אחר־כך עבר הפרדס לבעל־בית אחר, והוא נתקבל אצלו לעבודה כפועל חדשי, בבחינת “דער מענטש” שבפרדס.

והיה ישראל מתקשה לעמוד על טיבם של החדשים, הנה נגמר בנין קלוּב הפועלים. הבחורים נוהרים לשם, אסיפות, ישיבות, דיבורים, ויכוחים, לשכות־עבודה, “פועלי ציון” “הפועל הצעיר”, “קפא”י", בלומנפלד, שפרינצק, הסתדרות חקלאית. שומע הוא את שיחות הפועלים העובדים בפרדס, ואיננו תופס מאומה. למה כל הריתחה וההתרוצצות? וכך היה אומר:

– אני אפילו בלתי מפלגתי איני.

והנה פרצה המלחמה ושוב עבר הפרדס לבעלים חדשים. והיסוּרים החלו. בא הארבה והשחית את כל הפרדס. כילד בכה בן־חי:

– זה לי 11–12 שנה, שאני כאן, יום יום. כל עץ ידוע לי וקרוב לנפשי, ואיך שמרתי עליהם, ואיך טפחתי אותם. אחד אחד. עץ לעץ. והנה אז פשט הרעב עד סוף המלחמה. ורק חדשים מספר לאחר כיבוש האנגלים באה הרווחה. וככל תמורה החלה גם התמורה הזאת בחילוף בעלים: הפרדס, ששב להיות רענן, עבר בשלישית לבעל חדש, גביר בעל־מרץ ואידיאליסטן. יחד עם הפרדס קיבל הגביר גם את בן־חי ופקודה נתן לו להעסיק רק פועלים יהודים. הכל נשתנה. רק הויכוחים והדיבוּרים לא נשתנו. ובזמן האכילה או בזמן המנוחה היה ישראל בן־חי שומע: “אחדות־העבודה”, “הפועל הצעיר”, הסתדרות, קבוצות, התישבות, ארגונים.

– מלים זרות, משונות…

שומע ישראל את הויכוחים. הנה הוא – כל המפלגות טובות בעיניו – ומה הריב ומה הפרץ. נתבע ונותן לאלה ולאלה. לשתי המפלגות. הוא תורם לקרן הבחירות והוא גם חבר בהסתדרות, סוף־סוף בעל משפחה הוא, וצריך להיות חבר בקופת־חולים. ובעת בחירות: הוא נותן קולו ל"א", ואשתו ל"ה". גם לאלה וגם לאלה. רק לא לקפח איש. והוא ישראל בן־חי – עבודה בפרדס. ואשה – בבית.

והנער, נערו, הבחור זלמן (על שם אביו) שגמר את בית הספר המקומי נכנס למקוה־ישראל וגמר את חוק הלימודים והעבודה בהצטיינות, שב הביתה והתחיל טוען ומקפח את אביו בשאלות:

– מה יהיה הסוף אבא? הגם עלי להיות פועל אצל אחרים?

באלה פתח ובדברי עצה סיים. הסביר הבן לאביו, שכדאי וראוי לו להרשם בארגון הותיקים, מן העתונות נודע להם, כי ביום פלוני תקרא אסיפת ארגון הותיקים, ושניהם, הבן והאב באו לאסיפה. סרבו הנאספים לרשום גם את זלמן הבן. רק את ישראל בן־חי ירשמו – כי ותיק הוא.

והכל – כנהוג. אסיפות, ישיבות, נסיעות למרכז, דרישות. ואחר כך באו שמועות: קנו אדמה! התחילו לעבוד! יושב לו ישראל ומשתעשע באור תקוה:

– הבן יקיר לי זלמן, יאריך אלוהים את ימיו. חכם הוא ועצתו – תושיע… אבל… האיך יעזוב את הפרדס? שנים רבות שיקע בו כוחות! ממש געגועים בלב.

והנה באו ימי שנות תרצ"ו־תרצ"ט. ביום ובלילה הולך ישראל לשמור על הפרדס, האפשר להפקירו? ושם – בעת המשמר נצטנן. נדלקה ריאתו והרופאים נלאו להושיעו. בדמדומי חום לוהט חלם ישראל את חלום התישבותו – ומת.

בשעת כיסוּי הקבר אמרו החברים:

– חי, בן־חי אתה, כזה תוסיף לחיות בזכרוננו. “ינעמו לך רגבי אדמתך!”.