יש אומרים: לא חדש הוא אלא מחודש, ומסתבר, כי בטרם היות אדם, בטרם ברוא אלהים את עולמו ולמלאכי השרת לא היו דאגות, כגון: גשמים, וטללים, לידות ומות וכן כל שאר הדאגות, – נמצא המשחק הזה בפמליא של מעלה וקראוהו: יה־יה! (אלא שאנו בני תמותה חס לנו ואסור לנו להגות, לבטא ולכתוב את השם באותיותיו ואנו משנים ואומרים: יו־יו).
ויש סוברים: לא, כי המשחק הזה ממצרים מוצאו וממציאיו היו הנוגשים שעמדו על גביהם של בני ישראל הלשים בידיהם ורגליהם את הטיט לבנין פיתום ורעמסס, וברפות העבודה היו מטיחים כדורי עץ גדולים שחבל דק כרוך להם ישר… בראשו של העבד הנרפה, ובטרם הספיק הלה לראות, איזה נוגש העניק לו חבטה זו, התגלגל הכדור וחזר אל בעליו. וכך היה נקלע הכדור מראש לראש בלוית צויחת זירוז יע־יע (מעין יא־לה של הערבים בימינו), אך בהמשך הזמן נשתבש השם ליוֹ־יוֹ.
אחרים מיחסים את המשחק הזה ללוּדוויק הששה עשר, ו"דבר", על פי “פוֹסלדנייה נוֹבוֹסטי”, גורס: לואי השבעה עשר, על כל פנים ברור. כי בידי המלך נשתפר הצעצוע. שני הכדורים הדבקים נעשו מעץ הלק, החבל היה משי דק, כיאות לפיסת ידו הענוגה של בן המלך. ואך החל המלך לשחק ביוֹ־יוֹ מיד נחה עליו הרוח הטובה (כמו להבדיל באלף הבדלות, בשעה שדוד היה מנגן לפני שאול). וכל הבקשות וההפצרות שנדחו, נתקבלו בשעת רצון זו. וכמעט שנשתנה מצב העם מיום שהמלך במסבו החל לשחק ביוֹ־יוֹ". ואין תימה, שהיו־יו" נתחבב כל כך על העם ונפוץ במידה איומה. אך עם שקיעת המונרכיה בצרפת שקע גם המשחק. באה המהפכה והיא אינה שעשוע, כידוע… וכבר נדמה, אבד זכרו! ברם, היושב במרומים אין שכחה מלפניו, והוא מקדים רפואה למכה. למה ירמזו הדברים? המכוון הוא לפגרא אריכתא שנהנו ממנה תלמידי ארץ־ישראל השתא, הרי בדין הוא שיתנו לתינוקות מובטלים מעיסוקה של תורה איזו התעסקות, כגון טיפוס על עצים, הורדת קני הצפרים וכד' מן התענוגות של ימים עברו, אלא שבעוונותינו הרבים בני כרך אנו, ובכרך שלנו אין לא עצים ולא קנים, אלא ים, ימה של תל־אביב, ומחמת הסתיו שבא, אי אפשר להתרחץ בו ־ על כן, ברוך מזכיר נשכחות!
והא לכם יו־יו" – היא הישועה מן השעמום והריקנות.
ובן ק' כבן כ'. גדולים עם קטנים. אין הבדלי מעמדות, דתות, גיל ומין לפני היו־יו הכל כובש! והנה ה"מין היפה" לקח גם בענין זה ט' קבים. לרבות תלבושת ותסרוקת מיוחדות להתעסקות נוסח אחרון: וביום ששי לפנות ערב, עת ידי הספרים מלאות עבודה וה"תוקעים" מכריזים על כניסת השבת, באה במרוצה לאחת המספרות הקואופרטיביות, בחורה חדשה מקרוב באה, מפולין או מליטה (מן המעמד הבינוני של ר' השיל, ויש לה 30 לירות נדוניא!), לקיבוץ לא הלכה, גם לא לקבוצה הקטנה (וואס וועל איך האבן דערפון?) אלא עובדת במכונה, כלומר: במכונת פרימוס! ובלשונה הנקיה של מועצת הפועלות: עוזרת במשק בית, וה"מכונאית" הזאת נכנסת. כשבידה האחת יוֹ־יוֹ ובשניה המשכורת של ששת ימי המעשה, ובחפזון היא שואלת את הספר: היש לך “זה”? שכחתי איך קוראים לזה? כן, נזכרתי: “קנדלשון”. גם הספר, גם האנשים שנמצאו במספרה לא הבינו פשר דבר עד שהתאזרה לשון והסבירה בדיאלקט המעמד הבינוני: “אַ זאַך מיט וועלכע מען דרייט די האר”. הספר, כנראה, אינו מודרני כלל וכלל והשיב בשלילה גמורה: אין לו דבר כזה וחסל, ובאותו רגע נודע לי: עוד מנהג חדש בא למדינה: “אנדולאציון”!
תרצ"ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות