בימי הויכוח הידוע על “חינוך כללי” וחינוך “מעמדי” בין נבחרי העיריה בתל־אביב, נזכרתי בשתי עובדות קטנות שיש להן נגיעה אל הענין.

לפני שנים אחדות, בחג השבועות, עמדו ילדי בתי הספר כיתה כיתה על סמליה. והנה, בכיתה אחת של בית ספר חרדי (מהזרם של מר פנקס) נשא ילד כבן 9 ביד רמה את הכתובת “ברוך טנאך ומשארתך”. ניגשתי אל הילד ושאלתי: מה פירוש הדברים האלה? ענה לי: וכי באמת אין אתה יודע? – כן, אינני יודע – אמרתי. אז הסביר לי: “ברוך” – תהיה ברוך, “טנאך” – התאנים שלך, ו"משארתך" – המשרתת שלך, שתשמע בקולך…

בושתי ממשמע אזני. ניגשתי אל ילדי בית החינוך ואמרתי להם: הנה שם כתובת כזו וכזו, הסבירו נא לי מה פירושה" וילד קטן, אף הוא כבן 9, הסביר לי: “ברוכים הפירות וגם כלי הבצק” – – –

עובדה שניה: לפני זמן מה, בעת שנפוצו בארץ לרוב ספרי־הבלשים הידועים, ביקרתי בנשר־יגור ונזדמן לי לשוחח עם ילד בגיל 9–10. אגב שיחה ביקשתי ממנו שיספר לי את האגדה על האלמנה ומעט הקמח. אמר הילד (והוא מחניכי “החינוך המארכסיסטי”): לפי מי אספר לך – לפי ש. אנסקי או לפי י. ל. פרץ?"

באותם הימים נסעתי בדרך תל־אביב–רחובות, על ידי ישב בן איכר מנכבדי רחובות ו"בלע" את אחת מחוברות “הבלש”. חפצתי להיכנס בשיחה אתו, וראיתי, כי היה נרגז מאוד על שאני מטרידו מקריאתו. שאלתי בכל זאת: טוב, קורא אתה את הספרות הזאת, אך מה אתה יודע על אָש, פרץ, שטינברג. ענה הילד: מי הם אלה שאני צריך להכיר אותם? הם אינם מבני רחובות. ואף ילד זה היה בן 9–10. מחניכי החינוך הכללי".

תש"ב.