הפעם אין זו מליצה. השאלה כאובה ממש. תדענה אחיותינו ונשותינו אשר ידעו חבלי־לידה מה הן, ולאחר כאבי הלידה בא גם “צער גידול בנים”, חרדה ומתיחות, פעימות־לב ודאגה, בשעת גידול, בשעת מחלה חלילה, הנה הוא יונק, הנה הוא אוכל את הדיסה, והנה צצה והפציעה השן הראשונה, צחה וחדה, נוקבת וחותכת. –

“אך יש גם נחת, משהו נחת” כמאמר המשוררת רחל. בנים ובנות. צצים וגדלים, כשתילי־הזיתים וכעצי־תפוח. הנה הנם וילקוטם על שכמם בדרך לגן, אל בית הספר, אל העבודה ואל המלאכה, והנה הנם אנשים, בחורים ובחורות, תמירים כאלונים, חסונים בגוף ובנפש. –

והנאה להם, והנאה להוריהם, לעמם ולארצם.

ידעתי גם ידעתי את הקשיים הרבים, את יסורי החינוך והפרנסה דוחק הדירות וצפיפות המעונות. אך – – –

כשם שלא אמרה אשה מעולם, שבגלל חבלי הלידה לא תביא ולדות לעולם, כך גם אין זה תירוץ, אין זה תירוץ כל עיקר, “אנו צריכים לילדים!” – זאת סיסמתנו.

ואני מצרף את קולי, קול חבר ותיק, שעסק בעליה החיצונית, והיודע כי עתה נגזרו עליה גזירות קשות ותלאות רבות, אין לנו להירתע. נגביר את עליתנו הפנימית, נרבה ונפרה ונהיה לעם עצום ורב.

ואל ה"חברה הרעה" של הפרופ' פרנקל מירושלים, שחקר ובדק בענין על פי חכמת המתמטיקה, ושל ד. זכאי הצופה באיצטגננות, בכוכבים ובמזלות, ושל אחרון אחרון ד. בן־גוריון, ששקל ובחן לפי חכמת המדינה וצו התקומה והבנין של ארצנו, אני מצטרף היום! – כמוהם קורא אני אליכם, אחי ואחיותי הצעירים, אַל תהי המורא עליכם, ואַל יהיו משתמטים בקרבכם גם מצו לאומי זה.

תש"ג.