מבחינת המדיניות הלאומית אנו דשים בחטאים שאין להם כפרה; אין שטה בבחירת הטכסיסים למלחמת־קיומנו. אנחנו אוזרים את שארית כחותינו ורודפים אחרי עמדות מבטחות לנו ומזניחים את “עמדת העמדות”, אשר אם לא נכבשה היום, ספק אם נשיגה מחר. מבחינת הכלכלה הלאומית אנו נוהגים את משק ביתנו בשגעון. כי לא היום עת לטעת ועת לבנות בניני גזית; כי אם – עת לכבוש ועת לתקוע אוהל! והיום הזה יוכל להיות יום קצר וגם – יום ארוך! הוא צריך להמשך מבחינה לאומית, עד אשר השטח הבא בחשבון ימצא כלו ברשותנו. אולם לכל הפחות הוא צריך להמשך מבחינה כלכלית, עד אשר יקבע היחס הנורמלי בין הכנסות המשק החקלאי ובין ההוצאות.

שנות המלחמה והשנים הראשונות לכבוש האנגלי היו שנות ברכה לאכר בענפי משק ידועים, ביחוד לזה שרכושו לא נפגע. ביתו, מקנהו, מטעיו, מכשירי־עבודתו נרכשו במחירים זולים, במחירים שלפני המלחמה, ומחירי תבואות שדותיו ובהמתו עלו למעלה ראש. לעליה זו בא עכשיו הקץ. מחירי התבואות הולכים ויורדים, מתקרבים או כבר התקרבו למחירים שלפני המלחמה, וההוצאות או שנמצאות הן במצב עמידה או אפילו יש בהן מגמה ידועה לירידה עדיין גדולות הן פי כמה מאשר לפני המלחמה. זהו מקור המשבר הנוכחי בחקלאות. נפגם היחס הנורמלי בין ההוצאה, העומדת במקומה ובמעלה ראשונה בסולם־המחירים שאחרי המלחמה, ובין ההכנסה ששבה אחורנית למחירים שלפני המלחמה.

הסגת היחס הזאת פוגעת במשק אחד פגיעה קשה ובשני פגיעה קלה. מי שיש לו, לדוגמא, שדות מזובלות מלפני המלחמה, כרם נטוע מקודם, פרדס מוכן חפשי מחובות, פרות שנרכשו במחירי הימים הטובים עוד יוכל לעמוד בפני “הגל” העובר בדמות ירידת המחירים. במשק כזה הפרע רק שווּי־המשקל במאזן אשר בקרן־החוזרת העמוסה בהוצאות יתרות, אבל קים הוא, למצער, בקרן־ההשקעה שהוצאה במחירים שלפני המלחמה, ומדת הרבית ומנת ההפחתות של הקרן הזאת הן נורמליות. מי שיש לו “מזומנים” ואינו חיב לשלם למלוים רבית עוד יכל להרשות לעצמו להשקיע ב"שנות־התנודה" האלה סכומים בהכשרות יקרות ובמטעים, אשר יעלו היום פי שנים או שלשה מאשר יעלו בעוד שנים אחדות ואת פירותיהם יאכל – כאשר יפדו במחירים נמוכים. בעל יכלת כזה מפסיד אמנם, אבל מפסיד הוא את אשר היה יכל להרויח, ואין הוא מכניס את עצמו בעול זר שיכריעהו ללא קום, מפני שאין לו בעל־חוב עומד על גבו ונוגש אותו שישלם לו רבית ודמי־הפחתה בעד קרן־ההשקעה, שהוצאה לא לפי המדות הקטנות שלפני המלחמה, אלא לפי המדות הגדולות שאחרי המלחמה.

המתנחל החדש חסר־האמצעים, המזבל עכשיו את שדותיו, הרוכש עכשיו פרות משובחות, הנוטע כרמים והחוצב בארות איננו במצב האכר שרכושו מוכן לו מהימים הטובים ולא במצב “בעל המזומנים”. ועליו לעשות חשבון, האם יהיה בכחו ובכח אדמתו לשלם במחירי תבואות שדותיו ההולכים ויורדים לא רק את דמי הזבל שישקיע כי אם אפילו הרבית והפחתת ההון; האם הפרה הנרכשת עכשיו תוכל להפדות בתבואת חלבה, כאשר מחר או מחרתים ירדו המחירים לרגלי ההתחרות ממצרים או מסוריה עוד למטה מהמחירים שלפני המלחמה; האם הכרם שלא העשיר את בעלו כשהוא עלה השליש מכפי שיעלה עכשיו ישתלם בזמן מן הזמנים בפירותיו, שכבר עכשיו ירד השער עליהם, הנלחמים על קיומם מלחמה קשה בשוקי העולם באין דורש להם.

והחשבון הוא פשוט ומספריו די מחכימים. לפני המלחמה השקיעו, לדוגמא, באדמת בן־שמן כהשבחה ראשונה (שהיא היתה בדרך אגב רק אחת הדרגות הראשונות בהעלאת המשק ולא הכל) כעשרה מתר מרובעים זבל עתיק לדונם שעלו כ־30 פר'. ההוצאה נחלקה לשנים אחדות: 10 אחוזים לטיוב־קבע, 50 לשנה ראשונה, 30 לשניה, 10 לשלישית. ההוצאות על הזבול חולקו איפוא ביחס ידוע על שלשה יבולים, ובמחיר שעלה היה חשבון בדבר. אולם לפי מחירי היום עולה זבול דונם לשלש לי"מ, כמעט פי שלש מאשר לפני המלחמה, בשעה שמחירי התבואות כמעט משתוים למחירים שלפני המלחמה. ואפילו בזבל חימי, שבלעדיו לא היתה אפשרות להעלות את המשק הנזכר, לא היה חשבון כלכלי להשתמש בו בשנה שעברה, באשר עלה יותר מכפלים מאשר לפני המלחמה, היה כדאי להתחיל בהכנסת גזעי פרות משובחים, כשפרה נקנתה ב־20 לי"מ; אבל כיום הזה היא עולה 80 לי"מ! בכח העלאת היבולים בעקבות שטת עבוד מתוקנה אפשר היה להפחית במשך 8 שנים את הסכום ששלמו בעד בהמת־עבודה טובה כשעלתה 20 לי"מ ולא 50; יבולי השקדים יכלו, וג"כ לא בקלות יתרה, לשאת ע"ע משא של 6 או 8 לי"מ קרן־השקעה על דונם ולא 15 או 20. וככה הם כל ענפי המשק; אותה התמונה – קרן־ההשקעה עולה כבימי המלחמה, ומחירי התבואות ירודים. ודיה צרת המחירים כמו שהם, אבל המגמה שלהם נטויה לרגלי התחרות גידולי־חוץ לירידות ולירידות חדשות.

משקי־שלחין הם הדורשים ביחוד הכשרות הכרוכות בסכומים גדולים. חרישה עמוקה, השמדת היבלית, אזון פני האדמה; והמים רק משברים את צמאון הצמחים ואין משקיטים את רעבונם; שדה־שלחין זקוקה עוד ליותר זבל מאשר שדה־בעל, באשר הזבלים קלי־התמיסה, השוקעים בשכבות התחתונות, הולכים ונפסדים לשרשי הצמח עם כל השקאה עודפת ודורשים מלואים תמידיים. אלו הם רק “הפרפראות”, מלבד התעלות, והצנורות והמכונות, והבנינים המיוחדים. קרן־ההשקעה גדולה, והפירות – חתולים בערפלי העתיד. בגידולי־בעל יש לנו נסיון, ופה מגששים באפלה כ"בארץ נעלמה". שמוש בלתי־נכון במים עלול להשחית לשנים אדמה כבדה ואיננו יודעים לא רק “איך” אלא אפילו “מה” להשקות. תפוח־הזהב חבה יתרה נודעת לו לאדמה קלה ומחלחלת ונפגע מ"גומוזה" באדמה כבדה; אדמת העמק אינה איפוא האזור הטבעי בשבילו. צמר־גפן עד היום לא הצליח פה גם בעבודה זולה, וע"פ טבע מהותו מושך הוא אותה, כאשר הדבש ימשוך זבובים; עם הצלחתו יפתחו שערים רחבים לגדודים מצריים שינהרו הנה המונים, המונים. קני־סוכר עדיין בחתולי־הנסיונות ואין לבנות עליו לפי שעה שטות התישבות, מלבד אשר צריך למצא קודם את החברה שתחפץ להשקיע כמאתים אלף לי"מ בתעשיה זו – הסכום היותר קטן לסדור טחנת סוכר. השוק העולמי נשאר בשנים הקרובות סגור בפנינו, והפנימי מהו ומהי מדת קליטתו.

כל גדולי־השלחין לא רק שלא יצאו עוד מהשטדיום של נסיון, כי אם אפילו לא נכנסו עוד אליו. אפילו באספסת, שלהלכה היא מצווה ועומדת לגדל, עוד לא הצלחנו, ואיננו יודעים עוד איך לגדלה שיהיה לה ערך אקונומי ולא בוטני. אנחנו משתעשעים בדמיונות לגשת מיד למפעלים גדולים של השקאה בשעה שלא ידענו מה לעשות בקטנים שכבר הם בידינו. כנרת ומגדל היושבות ליד פלגי מים נשארו – בחרבה; ומושבות הגרמנים היושבות בחרבה הן – כשתילים ליד פלגי מים. פתח־תקוה שולטת בשטח הגון באזור ה"חמרה", שכלו יכל להיות משקה, ולא מצאו עוד מה להשקות, אחרי שרבים נכוו בצוננים – בהשקאות גידולים שונים וגם אספסת וצמר־גפן בכלל, ואחרי שהפרדסים אינם חפצים להצליח באדמה הכבדה הזאת. לעומת זה בשרונה, בוילהלמה ובבן־שמן קוצרים בלי השקאה ארבעה קצירים תלתן, אוספים שני קונטר בקיה לדונם, משיגים עד 240 ק"ג חטה לדונם ומגדלים תירס ירוק וסלק בלי מים; והקימו גזעים משובחים של פרות הנותנות למעלה מ־3000 ליטר חלב לשנה ובקביעות, ובהתמדה, לא ברביעיות ידועות, באותם גידולי־המספא השותים מים למטר־השמים! גם הטבק שמשליכים עליו הרבה תקוות, ולא בלי יסוד, צומח דוקא על אדמת בעל ואינו סובל השקאה; ואם יש משק זעיר שיוכל להעטר בהצלחה, זהו לפי שעה רק הטבק. ארץ של שש מאות מ"מ גשם בשנה, לפי דעת חכמים, אינה ארץ חרבה; ויש עוד אפשרות בעזרת שטות־עבוד מתוקנות לאצור יפה את המים ולנהל משק־ביתם בחסכון רב. בקליפורניה האדמה ברובה אדמת־שחם מחלחלת, ואין תלתן, ואין בקיה, ואין תירס ודלעת הגדלים בלי השקאה. הפרובלימה של השקאה היא שאלת המחר, המחרתים כאשר תתישב כל אדמת־הבעל ויתבררו ויתלבנו תנאי הצמיחה של גידולי השלחין ותנאי השוקים ותנאי התעשיה, ואינה שאלת היום. גם “משיח המים” אינו יכל לבא בקפיצות הדרך. ואנו מוכנים ומזומנים כבר היום, כשההוצאה אינה כבר עכשיו לפי ההכנסה, להשקיע סכומים עצומים בהכשרות, שמחירי הפירות שיעשו בעוד איזו שנים, אם גם יצליחו, יהיו עוד אולי נמוכים ממחירי היום, ועוד ההצלחה בעיקרה מוטלת בספק ספיקה!

בתקופה שמחירי “מכשירי־העבודה נמצאים במצב עמידה ועל מדרגה גבוהה “ופירות העבודה” במצב ירידה, שומר נפשו ורכושו מתרחק מהעמיס על משקו יותר מדאי “מכשירי עבודה” יקרים שיהיו תלויים כריחים על צוארו כל ימי חייו, אם בכלל ישמר לו כחו תחת כבד המשא לראות חיים עם נחלתו אשר אוה לו. אין תקנה למשק הבנוי על יסוד רעוע כזה. ואנו הלא חוזרים ומדגישים תמיד, כי שונאי מתנות אנו ובמיטב כספינו וכחותינו נפרע את החובות הנזקפים לנו במלוה; הרבית ודמי ההפחתה בלבד יאכלו את ההכנסות. היחיד יהיה קרבן הזמן, והמשק הלאומי בכללו לא ישיג דבר מ”עולות תמימות" אלה.

עוד במאמרי הקודם אמרתי: "היחיד יוכל לתת עין במשק אספסת זעיר ולהחזיק פרה על 4–2 דונם במקום על 10 דונם מספא־בעל ולעשות שטה מהצלחה מקרית זו. אבל כלכלה לאומית מחויבת לראות כל דבר לפי כל היקפו ולהיות צופה לעתיד ואינה רשאית לראות בהצלחה מקרית של היחיד את הקבע ולקחת אותה כיסוד במפעליה. נגד עיניה היא צריכה לשוות את הכלל כלו ולא את הפרט הבודד. ומה בצע בקימוץ שננהג בחלוקת השטחים לכלכל פרה על 4 דונם, אם תחומי יכלת השוק מוגבלים בתכלית הצמצום. אלפי דונמי ההשקאה ינעלו במשק החלב שהם יסדרו כל דלת בפני תבואות משקי הבעל. והנה המספרים המדברים בעדם.

נקח מספרים מוגזמים מאד ביחס להספקת צרכי משפחה בחלב – 1800 ליטר לשנה; נשוה לעינינו יחידה של מאה אלף אוכלוסין שהם עשרים אלף משפחות. עשרת אלפים פרות משובחות מספקות את צורך מספר המשפחות הזה; עשרים אלף דונם אדמת שלחין מספקים את צרכי הפרות האלה. אדמות עין־חרוד, נהלל, דגניה וכנרת יכולות לשלוט במונופוליון הספקת החלב בארץ, אפילו אם יתחילו להשתמש בחלב כאשר ישתמש הפרמר האמיד באמריקה. אבל אוכלסי הארץ לא יהנו מכמות גדולה כזאת אפילו אם ירד מחיר החלב למחצה, והשטח הנזכר יכול באמת לספק אוכלוסין של מאתים אלף נפש, נניח כי החזון הזה נתקיים, ואז כל המשקים אשר על שטחי הבעל בעמק ובשרון ובשומרון, שאינם יכולים גם הם להתכלכל בלי זבול ובלי מקנה, נדונים אז לשממת־עולם או לעוני עולם.

זוהי רק אלוסטרציה ביחס ל"משיחיות המימית" ול"בולמוס ההולנדי" וכך הוא גם המצב במשקים מיוחדים של גידול עופות, שרק אחדים מהם סוגרים את מעגל השוק, או במשקי גדול־ירקות. יאמרו: שוק העולם. אבל הוא בא בחשבון רק בשביל “פירות מונופוליון” כמו תפוח־הזהב שא"י מצטינת בו, והוא יודע חבה יתרה לאזור האדמה הקלה ואינו מצליח באדמה כבדה; העמק אינו בשבילו. על יתר הגידולים נתנה כבר קודם הערכה. השוק העולמי ישאר איפוא סגור, והשוק הפנימי דל הוא. ומה דמות לכלכלה לאומית הבאה לדשן חבל אחד מהארץ ולצפפו ולשלוח רזון בשני ולדללו.