עוד אפשר היה להתעלות על כנפי הדמיון ולאמר: אכן ההכשרות וההשבחות למיניהן עולות בימינו אלה לא לפי ההכנסות, ואעפ"כ נגביר חילים ונשוה את המאזן המתנודד; עוד אפשר היה לשגות בדמיונות כאלה, אלמלי בקביעת צורת המשק היו שולטים, למצער, חקים כלכליים וביסודו היתה נקודת־מוצא אחת כלכלית; אולם גם עם הכשרות זולות חסר לו היסוד הזה. גם בשנים כתיקונן האדמה שאנו דורכים עליה חלקלקה היא וצעדינו הקלים מוכנים להמעד, ומה יש לקוות בשנות משבר כשרגלינו כבולות עוד באזיקים כבדים.

בחקלאות שבכל ארץ וארץ בניני־הדר, גזעים משובחים וכלים משוכללים הם גידולי קרקע. באחוזות־מופת הם פרי עמל דורות שגנזו מפרי האדמה. בנינים מסיביים אינם גם גורמי התוצרת המעלים את היבולים, כי אם הסמל, הסימן של ברכת המשק – הכספית של “מד־המרץ”! הכספית אינה החום, כי אם רק מראה עליו. ואנחנו נתעים להאמין בהכרה ושלא בהכרה כי ברפתות נוי אנו מעלים את חום המשק ואורו. הבנינים הללו והכלים הכבדים הללו הלא גידולי־חוץ הם; עובד האדמה לא יצרם בכחו; האדמה שהוא עובדה עוד רבות בשנים לא תוכל להוציא גידולים כאלה, אפילו אם יגבירו את חילה ותנובתה; הם רק למעמסה עליה אפילו בשנים כתיקונן, כשהשקעות עלו בסכומים נורמליים ביחס להכנסות. בבן־שמן עומדות עוד היום במשכנות־ארעי פשוטים הפרות היותר משובחות שבארץ, ומקור חלבן עולה ואינו יורד. את הקרן־החוזרת שהיא דם המשק ועורק החיים שבו, אנו “מאבנים” ומשתקים את מרותה, הכל אחד אם באבני גזית כבמרחביה לפנים או באבני בלוק של מלט כבדגניה ב' וגן־שמואל היום; וה"אבון" הזה עוד עולה פי כמה מאשר לפני המלחמה, ומחירי התבואות הם כמחירים שלפני המלחמה.

מהו עצם הפרובלימה במשק מעורב העומד בעיקרו על הפלחה? מחזור־הזרעים דו־השנתי המרכב מדגן ומכרבי־החורף והקיץ למיניהם אינו מבסס את המשק. כרבי־הקיץ כדורה, המדלדלת עוד את האדמה, והשומשם המשביחה טעונים בעונות ידועות עבודות ידים העולות ביוקר ואינן מכסות את ההוצאות וגם פוגמות בעיקרי העבודה העצמית. לעומת זה גידולי־המספא כתלתן, כבקיה, כתירס, כדלעת אינם זקוקים לעבודת־ידים יתרה. אולם גידולי־מספא כשהם לעצמם אינם תמיד סחורה עוברת לשוק וכרוכים הם בהחזקת מקנה, וגם אינם מצליחים באדמה רגילה בלי זבול. רכישת זבל מהחוץ עולה, כאמור כבר, בהוצאות רבות, וזבל מקומי תלוי במספר גלגלות המקנה המתקיים במשק. רוב המשקים אין להם אפשרות, או מחסרון כסף או מחוסר שוק לתוצאות חלב, לרכוש מספר גלגלות לפי יכלת הקליטה של השטח, כי אם חלק מהמספר הזה. התוצאה היא שהמשקים מוכרחים להחזיק במחזור־זרעים כפול: פנימי וחיצוני; אחד מצומצם לגידולי־מספא, והשני רחב לגידולי כרבים שונים.

עכשיו נשוה נגד עינינו משק של מאה דונם אדמה בינונית היכל לקיים 5 פרות. לבעל המשק אין כסף לרכישת 5 פרות טובות שתעלינה 400 לי"מ במחירי היום; יש לו רק 100 לי"מ; הוא יכול לרכוש רק פרה אחת טובה או 3 בינוניות. שלש הפרות הבינוניות תתנה כלן יחד חלב כאשר תתן הפרה הטובה, תתנה זבל פי שלשה מאשר הפרה המיוחסת – והזבל הוא כח המניע העיקרי בהרמת היבולים; אם יקרה אסון ותמות אחת – ילכו לאבדון 30 לי"מ, ושתי פרות עוד תשארנה לפליטה. אם תמות האחת המיוחסת – ילכו למקום שמשם לא ישובו 80 או 100 לי"מ. מלבד זה “הגברת ההולנדית” דורשת ידים אמונות, שאין לנו עדיין, טפול מיוחד, ומספא מצוין, שהשדות שלא נזדבלו עדיין אינן נותנות, ובאין קמח אין גם פרה הולנדית נותנת חלב. וגם בתנאים טובים חייה תלויים לה מנגד בארץ נכריה. החוש המעשי הבריא אומר לחקלאי: למה לי להחזיק בכרבי הקיץ המרוחקים משכר ולהקצות לגידולי מספא רק כדי מחית פרה אחת מיוחסת; אחזיק במקומה שלש פרות וארחיב את מחזור־הזרעים של המספא, ובמקום 10 דונם מספא אזרע שלשים; ולאט לאט ילך המעגל הזה ויתרחב; בפר טוב אשביח את הפרות הבינוניות, וכאשר מספר הפרות יגיע לעשר עד אשר אדמת המשק המוגבלה לא תוכל שאתן, ומחזור־הזרעים יהיה כלו מספא ודגן, אוציא את הרעות ואחליפן בטובות שתים כנגד אחת. ולאט לאט ילך המשק ויתפתח בכחות עצמו עד אשר מקום 10 פרות בינוניות תתפסנה פרות משובחות.

כדברים האלה אמרו לעצמם האכרים הגרמנים, יוצרי הפלחה המודרנית אשר בארץ, האמנים במלאכתם והסדרנים המצוינים, בבואם לצור את צורת משקם; הם קנו פרות המקום והביאו פר גזעי להשבחת הגזע המקומי. להם יש שדות־מספוא מצוינות, ירק־תמיד, מסרת סלולה, משקים מסודרים, שוק בטוח, ואעפ"כ בשובם עם חתימת השלום ממקום גלותם לא הרשו לעצמם להכנס בספקות ולהביא גזעי חוץ, והסתפקו כמו מקודם בגזעי המקום. ולהם אין אדמה פנויה למחזור־זרעים חיצוני; כל השטח מקצה לגידולי־מספא; ואם את מקום הפרה המעולה תופסת בשטח המספא פרה טובה או בינונית היא גוזלת מהמשק חלק מההכנסה. בעקבות וילהלמה הלכה גם בן־שמן. קודם הבטיחו ירק־תמיד; העלו את השדות למדרגה שיתנו קצירים אחדים תלתן; הכינו לשנה חציר טוב, סלק־מספא; ורק אחרי ההכנות האלה הביאו פרות טובות, ולא מהולנדיה, כי אם מבירות. וחוה זו היתה יעודה לנסיונות, לחקירה, למטרות חנוכיות ולא למטרות כלכליות. אבל הדרך הסלולה והבטוחה הזאת לא לנו היא, אכרים מתמול. עלינו לחדש חדושי עולם ולפלס נתיבות שלא שערנום, אנו – שלא הצלחנו להראות כי יודעים אנו אפילו לחקות היטב מה שחקלאים טובים אחרים כבר גלו. ועל אבוסים ריקים, על מספא יבש באים אנו להביא גזעי חוץ. ובמצוקת העתים האלה שלוחינו יוצאים דחופים ומבוהלים בקצוי ארצות לשפר את נחלותינו בגידולי קרקע אחרים ולא בקרקע שלנו. ואכן צדקה המימרא החריפה של נורדוי על הסטודנט שאמר: מכיון שאין לי הכשרון והיכלת להיות סנדלר אהיה מיניסטר…