לא כל שבעת המינים, שנשתבחה בהם הארץ בימי־קדם, עומדים במעלה הראשונה “כפירות מונופולין” בשוקי תבל כיום הזה; עליהם יש להוסיף הרבה ומהם יש גם לגרוע אחדים. ואף אלה, המוסיפים לשמור את חסדם לארץ ולפולחי אדמתה על־פי מנהגי־אבות ומסרת־קדומים, חדלו מהטות חסד אמונים זה אלינו, השבים ל"חיק אם" אחרי אלפים שנות־נדודים בכל קצוי תבל. לא בגפנו שבים אנו אל האדמה, ולא בעד נפשותינו בלבד באים אנו לבקש לחם ממנה; עלינו לפרנס קודם־כל מכונת־עבודה מרכבה הבולעת את “חלק הארי” מההכנסות. עמוסים מני לידה במדות בל־ידעון פה, בהלך־רוח חדש ובדרישת־חיים מרובות, כפופים אנו למכשירי־עבודה רבים במקום אשר לעם־הארץ תושיע לו ידו הערומה. כל שעור־קומתנו הוא לפי רום תכלת־שמינו, ולא לפי יבולי אדמתנו; בה אין המכונה המרכבה שלנו יכלה למצא איפוא נקודת־אחיזה, כי אם בנו בלבד; ואם גם תשגא באחריתה, ותיצור בריאה חדשה, ותצוה סוף סוף אחרי עמל רב את הברכה על תבואות שדותינו ובהמתנו, הנה בראשיתה היא כריחים על צוארנו. כי האדמה, במצבה כמו שהיא, בכחה לתת לחם לעובד הנשען על ידו ולא לכלכל מכונה מרכבה ו"כבודה" רבה.

בין גידולי הפלחה, המתאימים לטבע הארץ והמחוננים בסגולות מיוחדות לגבי בני־מינם מבחוץ יש לציין כנוספים על החטה ועל השעורה הרבה גידולי־מספוא ואת הדורה, השומשם ומיני קטניות שונים. בגלל הסגולות המיוחדות הנתנות להם מטבע הארץ מבצרים הם לעצמם זכות־מונופולין ידועה בשוק¹, וזכות זו עומדת להם בפני התחרות. אולם את טבענו אנו הולמים רק גידולי הדגן וגידולי־המספא, המקבלים את מרותה של המכונה, ולא אחרים. דורה ושומשם גידולי־הכרב העיקריים במחזור־הזרעים המתנים גם את גידולי־הדגן, בכחם להחיות בצמצום את הפלח ולא אותנו. אלה הם גידולי־עדור – היד העובדת, פשוטה כמשמעה, כאן העיקר; הנכושים, העשובים הם אבות־המלאכה; התלישה היא איטית, זחלנית, לסירוגין, ואינה דומה להעברת מגל אחת, ואין צריך לאמר להפלת עמרים אחרי המאלמת. בחכמתנו ובמכשירי־עבודתנו הרבים איננו מוסיפים אף כל ־שהוא על היבולים הנתנים מהאדמה בכח “מחרשת המסמר” ו"בהמת־הכלאים". והוא הדין בכל מיני הקטניות הטעונים תלישה. זוהי שדה־העבודה של הפלח המסתפק במועט, והמברך בהרבה ידים עובדות ואשר המושגים “מצב־רוח” ושעמום אינם במציאות במלונו.

גידולי־דגן הכרוכים בכרבים הנזכרים האלה אינם הולמים את טבענו הן מצד הכרבים והן מצד עצמם; כי אחרי הכרבים האלה, בלי זבול ובלי השבחות, אין ההכנסות המצומצמות לפי ההוצאות הגדולות; ובהרבה אין תבואת־השדה הנמוכה נענה אפילו למאלמת או למקצרה, אלא רק למגל ולחרמש; ואוי לנו אם נאמר – לא אחת ולא שתים היתה טעונה החטה תלישה, תלישה בידים, ממש כדרך הפלחים, אחרי כל החרישות העמוקות והשמוש בכלי־העבודה הממודנים שבממודנים.

החטה והשעורה הן גידולים שלנו רק במחזור־זרעים של “כרב־נע”, במקום שחצי השטח בלתי־הנזרע נעבד במשך כל ימות־הקיץ בקולטיבטור או במשדדת הדיסקוס או בשניהם יחדיו. בשני טפוסי המשק האלה שולטת המכונה, ובלעדיה אין האדמה נענה. ועל המכונה מנצח השכל, ועובד בלי הרף המוח הממציא צרופים חדשים לבקרים. כמעט אין עבודת־ידים אשר לא תלוינה עבודת־המוח. גם בגידול־מקנה אין עבודות מכוניות. בכל ומכל יש חדות־היצירה המעוררת והמעודדת גם בעבודות קשות ומיגעות. זוהי שדה־עבודתנו; בתבואות שאנו נוציא משדותינו נהיה אנו ולא אחרים השולטים בשוק.

הירקות באים בחשבון רק כענף טפל במשק־הביתי ולא כמקור־מחיה. במקצוע זה שולטות, כמבאר בפרק הקודם, בעיקר הידים. לעם־הארץ יש גם “אדמות־החורבה” המצוינות הנותנות מטבען יבולים גדולים וגם הידיעה המבוססת על מסרת עתיקת־ימים ועל מצות אנשים מלומדה; ולו יש המשפחה העובדת על זקניה ונעריה וטפיה; אנחנו – טפינו בגני-ילדים, נערינו בבתי־הספר וזקנינו לא עבדו גם בנעוריהם; לא נוכל איפוא לעמוד בפני ההתחרות; גדולות ונצורות לא נגלה במקצוע זה. העודף הנשאר מהתוצרת המיוחדה לצרכי המשפחה, העודף הזה שאין לו חשבון של הוצאה, באשר כל הענף הזה ניזון “מברכת־הבית”, יוכל להפדות בשוק באיזה מחיר שהוא.

מגדולי־העידור יש להוציא את הטבק ההולם את טבע הארץ וטבענו אנו. הרבה מיני טבק מוצאים בארץ תנאים רצויים ויתרונות ידועים על ארצות אחרות; הם ירכשו להם הרבה מסגולות המקום ויופיעו בשוקי העולם ב"חותמת" מיוחדת. גידול טבק הוא חכמה ואמנות כאחת, ואין עבודת־יד אחת שלא תהיה כפופה למוח ולשקול הדעת. אפילו בגולה יחדו להם הרבה מאחינו את המקצוע הזה, עשו חיל וראו בו ברכה. הטבק שנוציא יהיה איפוא במשך הזמן וכפי שיש לקוות, בן־התחרות בשוק!

כל החלומות על צמר־גפן, סלק סוכר, תעשית גבינה וכיוצא שוא ידברון. לעולם לא נוכל להתחרות בצמר־גפן המצרי, בסלק־הרוסי או הגרמני ובגבינה ההולנדית או השויצית. אפילו בשוק הפנימי יכו אותנו התבואות האלה, מפני שהן תגענה הנה אחרי כל הוצאות המשלוח יותר בזול מאשר אם ניצור אותו בשדותינו. לארצות הנזכרות יש המונופוליון הטבעי על התבואות האלה, כשם שיש לנו מונופוליון כזה על תבואות ידועות. שומר נפשו וממונו ירחק מהזיות כאלה, וביחוד עלינו להשמר מכל משמר להחזיק בענפי־חקלאות הכרוכים בעיקרם בעבודות־ידים מטמטמות.

אזור־הנטעים מעניק אותנו בשדה־עבודה רחבת־ידים, שדה־עבודה מיוחדה לנו, לפי נטיות־רוחנו ועצם טבענו, ומיוחדה לארץ. הזית, התאנה, הגפן ועל כולם תפוח־הזהב והשקד הם פירות־מונופוליון התופסים את מקומם המיוחד בשוק בין יתר בני־מינם. הזית כמאז ומקדם נשאר נאמן “לארץ מחצבתו”. אבל אנו לרגלי התמורות והחליפות שחלו בנו לא נשארנו די נאמנים לו. הכל עולה יפה – עד האסיף. וברכת היבול היא מארה לנו, באשר מסיקת הפירות היא עבודת ידים טרחנית. כענף טפל במשק בא הוא בחשבון כמו ירקות, אבל לא כמקור הכנסה ראשי. לשוא נרדוף אחרי התפוח והאגס והאפרסק – פירות הלבנון ודמשק בצפון ארצנו, והפירות הטבעיים של ארצות צפוניות בכלל. תפוח־הזהב היפואי שמר לפי שעה את טעמו וריחו כאשר נשאר מחובר לאדמת מולדתו, והוא משנם וממירם בארצות אחרות. לסגולה זו כמו לאחרות יש ערך בשוק. אין הכפור שולט לא בו ולא בשקדים. בקליפורניה מסודרים ליד שורות העצים תנורים מיוחדים המוסקים יומם ולילה בעונת הקור, וההסקה כרוכה בהוצאות מרובות. גם באיטליה הקור והברד הם שלוחי־טבע תדיריים ומחבלים מעשי ידי העובד.

אין מקצוע בחקלאות, אשר יקיל על בן־העיר להסתגל אליו כמקצוע המטעים; וביחוד אם המטעים נמצאים באזור־החול הטבעי להם ובמרחקים כאלה בין השורות, המבטלים את העדורים וקובעים במקומם את הקלטורים. האדמה ע"פ טיבה נוחה וקלה לעבוד. עונת־העבודה אינה דחוקה, באשר האדמה מחלחלת, ויום אחרי הגשם אפשר כבר לעלות עליה בכלי־עבודה. העבודה עצמה נקיה וקלה, ביחוד אם נפטרים מהעדורים. הריוח בין השורות כדי מרחב טרקטור וקולטיבטור משחרר מ"זחילה על ארבע" בין העצים, כמקובל מתוך הכרח בפרדסי המקום. עבודת־הידים הקשה בכלל מצטמצמת עד מינימום. הגזום, הזמירה, שטח־העבוד, המלחמה במחלות, ההסתכלות התמידית – כל המלאכות האלה הן חכמות המזינות את המחשבה והמעבידות את המוח לצרף צרופים ולחדש חדושים. במקצוע זה ידנו על העליונה, מפני שמצווה ועומדת היא מהמוח, ובעבודת־המוח לא היינו מעולם מהמפגרים והנחשלים.

במטעים הראנו גם יתרון־דעת וגם יתרון־חריצות. מנהגי־המקום החסים על ד' אמות שלא תשארנה ריקות, חלילה וחס, פגעו פגיעה קשה במשקנו מבחינה לאומית ומבחינה כלכלית. אלמלי היו מקובלים בפרדסינו ובכרמינו המרחקים הנהוגים במטעי קליפורניה ובחבלים ידועים אפילו באטליה הייינו נפטרים בבת־אחת משאלת העבודה השכורה המטרידה אותנו. המכונה הקלה היתה ממלאה חלק גדול מעבודת־הידים השכורה. העבודה העצמית היתה צועדת בתוקף חק אורגני צעד קדימה, על כל פנים העבודה העצמית הלאומית. היבולים לא היו קטנים בגלל “הפזרנות” במרחקי השטח, כאשר לא קטנו באיטליה ובקליפורניה אבל ההוצאות היו מתמעטות; מהלך־המשק היה נורמלי, באשר אינו תלוי בכחות־חוץ ולפיכך אינו עלול להסתבך בסכסוכים. אולם משקי־המטעים שלנו גם בצורתם כמו שהם אין להם לעמוד כנכלמים בפני משקי־חוץ מתוקנים. בתקונים קלים ידועים הם יכלים להיות תפארת לבעליהם. ואין לראות מקריות בהתפתחות השונה של שתי המושבות הסמוכות וילהלמה הגרמנית ופתח־תקוה היהודית. באזור טבעי אחד נטעו: באזור החמרה והחול. הראשונה קטנה במנין, אבל איתנה בבנין היתה הולכת פ"ת שכנתה לקחת תורה מפי אכריה. השניה גדולה במנין ובבנין היתה ראשונה במעלה בין מושבות המטעים, ובמקצוע המטעים הולכת וילהלמה לקחת תורה מפי פ"ת. המשק המעורב המתוקן דורש מבעליו התאמצות מרובה, הכשרה יתרה, בבחינה ידועה גם שבירת־רצון; לטפוס משק זה צריך המתנחל להתקין את עצמו בהיותו צעיר וגם בגיל זה עליו לתהות על קנקנו אם מחונן הוא בכשרונות העבודה והסדור. משק המטעים שוה הוא לכל נפש וכמעט לכל גיל עד ימי העמידה. בשכל ישר, בהבנה רגילה ובאומנות־יד שגירה יכל כל אדם מישראל להכנס “לפרדס”, וחזקה שלא יפגע בעצמו ושלא יפגע בנטיעות, והכל ילך למישרים…

אין לחשוש, לפי שעה, לעודף־תוצרת אם נוסיף לטעת, ואין פחד מפני שוק רווי שיסגר קודם־כל בפנינו. אטליה לא חדלה לטעת זיתים אחרי השטח הגדול של שני מיליון וחצי הקטר הנטועים. טוניס ואלג’יר מרחיבות שנה שנה את שטח הזיתים התופס מאתים אלף הקטר. קליפורניה נוטעת פרדסים נוספים על מאתים אלף האקר הקימים, ואטליה ואספמיה נוטעות; וארצות הברית תופסות שלשים אחוזים, וככה גם אספמיה, ואטליה עשרים וחמשה אחוזים בשטח הפרדסים הנטועים בעולם, ופרדסנו תופסים רק חמשה אחוזים מכל השטח הזה. גם באפריקה ובאוסטרליה יש תנועה חזקה בנטיעת פרדסים, ולא בשביל השוק הפנימי, כי אם בשביל השוק החיצוני. הפרובלימה העיקרית היא – הרמת היבולים, כדי להיות בני־התחרות.

הגברת היבולים במטעים אינה מלאכה פשוטה כמו בגידולי־עדור אלא חכמה רבה; ורק עם הגברת היבולים יפתח השוק החיצוני בפני תבואותינו. אם נכניס אותו מספר התיבות של תפוח־הזהב מהדונם כאשר יכניסו בקליפורניה אין לנו להיות שרויים בפחד ובדאגה תמידית מפני תנודת המחירים השכיחה. בשטת השקאה מסודרה, בצרופי זבלים מתאימים, בעבוד נכון, בטפול מיוחד אפשר להכפיל את היבולים. בקליפורניה, לדוגמא, הגדילו את יבולי האפרסקים רק ע"י שנוי שטת הגזום המקובלה במאה פפונד על כל עץ, ובעודף הכנסה על מחוז קטן אחד חמשים אלף דולר. בשבעה מליון דולר יהיה עודף ההכנסה לרגלי שטת הגזום החדשה על כל המטעים המשירים את עליהם, שהכנסתם השנתית היא למעלה מארבעים ושבעה מליון וחצי דולר. בכל ומכל רואה איפוא העובד את חזון רוחו ומעשיו ומעשי־ידיו “פורחים בציץ ונרקמים בעץ”…

* * * * *

עוד אינן רחוקים הימים אשר עקירת מטעים היתה במפעלי ישובנו “מעשה רב”, כאחת המצוות התלויות בארץ; מצוה עם כל “בני־הלויה” הצרופים תמיד אליה – מתן־שכר לדבקים ועונש לעברינים. כיום הזה אין מזדרזים לשלוח יד בגידולים שהכזיבו את התקוות, אבל מהרהרים בכונה עמוקה הרהורי “מצוה” זו. באין “ההשגחה העליונה” לא על השכר ולא על העונש אין גם המחשבה מצטרפת למעשה, אבל את המוחות היא מעסיקה, ואת הרצון היא שוברת. בתקופת שנים קצרה יצא גזר־דינם של תפוחי־הזהב והשקד לחיים ולמות חליפות. בימי המלחמה, כשהעולם הגדול סגר בפנינו את מוצאיו ומבאיו, והשקדים היו מונחים זמן ידוע באסמים ותפוחי־הזהב היו תלויים על העצים, ובאזור הפלחה היה מצוי הפת בסל ועוד במחירים גבוהים, ומושבות הפלחה היו “המשביר” למושבות המטעים, נגזרה גזרה על מטעים בכלל. עכשיו כשיד הזמן היתה בפלחה ובמטעיו יחדיו, ו"שבט עברתו" אינו דולג אף על אחד מענפי החקלאות, התחילו לשאול חכמינו: מה העבודה הזאת לכם; והאם לא היינו מטיבים לעשות בהניחנו את כל עבודת־האדמה לאחרים ולעבור לסדר־היום הישן־נושן המקובל מדורי־דורות…

השתוּק העובר עכשיו במשקינו החקלאיים בכלל ובמשקי מטעים בפרט אנו אלא תוצאות גל עובר. המלחמה עברה, לכאורה, אבל השלום עוד לא הוקם, והנחשולים שהטילה בסערותיה עוד לא שקטו. עניים “בתוך” – בחיל אדמתנו, במכשירי־עבודתנו ובבחינות רבות אף בכשרון־יכלת; עמוסים משאות כבדים מנשוא, שרידי ירושת המשטר הקודם, נהיינו לפתע פתאום עשירים ב"קליפה" חצונית – בשער־כספים גבוה! והעושר הזה שמור לרעתנו. כל ארצות ים־התיכון מוציאות תבואות דומות לשלנו; ובגבולותיהן שער־הכספים נמוך, ומכשירי־העבודה והעבודה עצמה בזול, ולכן יש להן אפשרות למכור את תבואותיהן במחירים נמוכים הנקבעים מהן לא בכח כמות מבוטלת שלנו. אירופה ברוב מנינה ובנינה הרוסה, וכח־קניתה ירד עד הדיוטה התחתונה. רוסיה הרחבה והאדירה, השוק הטבעי רב־הקבול לתבואות כרמינו ופרדסינו, מרוסקת אברים, אברים; ואפילו כמו שהיא סגורה היא ומסוגרה בפנינו. פירות־הכרח לפני המלחמה נעשו במצוקת־העתים הללו פירות־מותרות לרוב האוכלסים. אין אפשרות לרבים לשלם בעדם אפילו מחירים נמוכים, כפי שהם קצובים בארצות בעלות שער־כספים נמוך, בכדי ליהנות מהכמות. מי הוא איפוא אשר ידו משיגה כיום לשלם בעד איכות פירותינו המיוחדה, בעד סגולות נוספות, בין שיסודן בחול ובין שיסודן בקודש, סכומים כאלה המצטרפים במקום הקניה, לפי שער־הכספים השולט בו, למליונים וגם למליארדים….

לא רק בנו היתה יד הזמן, כי אם אפילו בחקלאות אשר בארצות־הברית פגעה. אפילו מעבר לאוקינוס מתפרצות תבואות ארצות ים־התיכון ודוחקות בזולתן מהשוק את פירות קליפורניה המהוללים. ומצד שני תבואות אמריקה, שמצאו בימי המלחמה מהלכים רבים באירופה והעשירו רבים מהפרמרים, חדלו להיות שם סחורה עוברת בשל הבדלי הוואליוטה. המשבר הכללי לא פסח גם על ארצות־הברית בכלל. ירד מגדולתו הפרמר ואחריו נגרר בעל־התעשיה. קטן כח־הקניה של הראשון, המסתפק מתוך הכרח במכונות משומשות וכלים ישנים ותיקוני רהיטים ובגדים, ותשש כח־המכירה של החרשת. האוכלסים החקלאים התופסים כארבעים אחוזים באוכלוסי הארץ אינם יכלים לראות חיים מרווחים רק בכח השוק הפנימי בלבד, ובאשר השוק החיצוני הצטמק ביכלתו ופגע בפרמר, נפגעו גם אחרים הקשורים בקשרי מסחר אתו ונפגמה כל המכונה הכלכלית, ואמריקה הלא איננה מדינה רגילה, כי אם עולם מלא נושא את עצמו, ואעפ"כ זעזועי העולם החיצוניים לא עברו בלי רושם נכר על החקלאות שלה, וכל העינים צופיות לימים של שלום אמת וקים שיחזיר את כל העולם כלו למסלולו הכלכלי הטבעי.

אין פלא אם הפרט הכורע תחת כבד משאו יום יום ושעה שעה אומר לנער את חצנו מ"עסק ביש" ואינו צופה למרחקים. אין הפרט יכל למצא תנחומים בהמצאו תחת גל סוער, כי גל אינו עובר; באשר עובר הוא בשביל אחרים, ואותו מפיל הוא, לפעמים, ללא קום. אולם כלכלה לאומית צריכה להבחין בין משברי גלים עוברים ובין משברי־עד; ולפי תקפם ועוזם לחסן את הבנין הכלכלי הלאומי בכחות שכנגד שיעמוד אתם בפניהם; והכלכלה הלאומית מלמדת אותנו: בלי חקלאות אין תקומה לעם הרוצה לחיות חיים עצמיים. והחקלאות עצמה בארץ מועטת אוכלוסי עיר לפי שעה, והאוכלוסים המעטים הקימים הם דלי־יכלת כלכלית, אינה יכלה להבנות ולהיות כח־קליטה לעולים חדשים בעזרת השוק הפנימי המצומצם; אלא: עליה, על החקלאות הנבנית, למצא בסיס בטוח בשוקי־העולם רבי־הקבול ולהיות בתוך תחומיהם בתבואותיה בת־בית ובת־התחרות שכם אחד עם בנות־מינה. ועל יוצרי המשק החקלאי הלאומי – משק במדותיו הרחבות באלפי יחידותיו ולא ב"מניניהן" הקימים, המשק הלאומי הנבנה כבסיס לגזרה כלכלית ולהתישבות רחבה – לברר היטב באיזו גידולים לתת עין, וממילא להגביר חילים לעמוד בפני כחות האיתנים הבאים אתנו בהתנגשות בשוקי־העולם.

גידולי מטעים הם פירות מונופוליון כאלה. בכחות כפולים הם מזוינים בשנים כתיקונן במלחמת־ההתחרות בשוקי העולם: בטבע הארץ ובטבע עצמנו. אין המצב הקיים יכל להיות בעינינו כמזכיר עוונות העבר וכאזהרה על העתיד; הוא בעצמו אינו אלא בן־חלוף. סביבות קטניה אשר בסיציליה מצטינות בצפיפות אוכלוסיהן, ביופי כרמיהן, גניהן ופרדסיהן, אע"פ שמתקופה לתקופה מקיא האטנה את לבתו הנוראה, השוטפת כנהר־פרצים ובולעת חי וצומח בדרכה. גם לרגלי הווזוב משתטחים כפרים צפופי־אוכלוסים, ואין לועו הזועף מבריחם. אדרבה. עוד חבה יתרה נודעת לעובדי־האדמה לשדות הדשנות האלה האוזרות משנה־חיל מ"זעזועי המקום". אין המקריות צרה צורה לקבע. והקבע הוא השלום ולא שנות־חרום.

כלכלה לאומית בריאה חיבת אמנם להיות צופה למרחקים, ולהיות מוכנה גם ליום רע, ולראות במשק המערב את אשיות המדינה; לפתח איפוא את אזור הפלחה ולבלי להיות צפויה לחסדי חוץ “ביום־דין”, אף לא להיות תלויה יותר מדאי בעליות וירידות השערים בשוקי חוץ בימי שלום. אולם כנקודת־המוצא להתישבות צפופה המבוססה על חקלאות אנטנסיבית יכלים להיות בעתיד הקרוב רק פירות־מונופוליון כאלה המוצאים שוק רב־הקבול, וזהו רק השוק החיצוני ולא הפנימי. והשוק החיצוני עלול להיות בית־קבול רק לתבואות בנות־התחרות; לעם־הארץ הודות לצרכיו המעטים כמעט כל תבואות שדותיו תהיינה תמיד בנות־התחרות, אבל בחקלאות שלנו תהיינה לכאלה רק על תנאי: עם הגברת היבולים! באזור־הפלחה הגברת־היבולים היא אפשרית רק במשקי־מקנה אנטנסיביים או במשקי “פלחה חרבה” אקסטנסיביים. הטפוס הראשון תלוי, כמבאר בפרק “כח השוק הפנימי”, בשוק הפנימי המצומצם בתכלית הצמצום, ולכן איננו בא בחשבון כבסיס להתישבות בשנים הקרובות; הטפוס השני תלוי בשוקי־חוץ, אבל הוא נשען בעיקר על שטח כפול ומשולש – על השטח האקסטנסיבית. באזור־הפלחה יבראו איפוא בתוקף חקים כלכליים “משקי־מעבר” אקסטנסיביים; ובאזור־הנטעים, המוציא את מרבית “פירות־המונופוליון”, ואשר בתחומיו הגברת האינטנסיביות אינה מותנה כבפלחה מהחזקת־מקנה בלבד, וממילא לא מגורמי השוק הפנימי, יבנו משקי־הקבע האנטנסיביים אשר יקיימו אוכלוסים צפופים.

*

היוצא מכל הדברים האמורים: החקלאות האנטנסיבית היכלה לקיים אוכלוסים צפופים לא תתכן בלי שוק בטוח רב־הקבול לתבואותיה; וזהו, לפי התנאים השוררים כיום בארץ, – השוק החיצוני! אזור־הפלחה, אם יבנה ממשקים אנטנסיביים, ימצא שוק זה אולי “מחרתים”, באשר העורק החי שבהם היא המחלבה התלויה כלה בשוק הפנימי. ה"מחר", ולא־היום"! יש בעין אבני־הבנין, לא קשה ביותר להתקין למלאכתם את הבונים; אבל הבנין עצמו עדיין לא הוקם, והמלאכה מרובה ודורשת ארכה ידועה; על כל פנים אינה יכלה להעשות כהרף־עין.

בבית, בשוק הפנימי, יכלים פירותינו להופיע כמו שהם, לפי מנהגי המקום. אולם בחוץ, על שלחנות ה"רבבה העליונה", לא יפלסו להם נתיבות אם לא יופיעו באותה הצורה הנאה, אשר בה יופיעו פירות אמריקה המבהיקים בזוהר עצמי ועטופים “עדי־עדיים” נוספים. לא רק שאין לנו אפילו התחלה של המכונה המסודרה לגלוי שוקים וליצירת שוקים, כי אם חסרה עדיין לנו ההכרה בנחיצות מכונה כזו. לא עשית פירות בלבד היא חכמה, כי אם גם מכירתם. כחצי מליון דולר לשנה מוציאה חבורת הפרדסנים בקליפורניה על מודעות, והעלו עבודה זו למדע ואמנות כאחד. מכחול־האמן וחרוזי־המשורר משמשים כקטור וכחשמל להסיע פירות לארצות רחוקות. מחלקת המודעות – ממלכה שלמה! צבע הניר שבו עטופים הפירות ו"דרגת שיקופו" – הם סוגיה חמורה המעוררת שקלה וטריה ארוכה. כותב הטורים האלה היה נוכח באספת באי־כח הפרדסים האזין להרצאת המומחה שהעמיד את השומעים על כח־המושך שבניר זה או אחר, אחרי אשר העביר את כלם “כבני מרון” לעין המסובים. בכבד־ראש מיוחד בררו שאלה זו. האמריקנים אולי הם חובבי “בלוף”, אולי לקויים גם במוסר־עליון, אבל מבלי־עולם אינם, ויודעים יפה “ביזנס”, ואין ממדותיהם להוציא לבטלה את זמנם וליצור פרובלימות, שאין מתן־שכר בצדן. ועלינו להפגש אתם בשוקי־העולם, להדבק איפוא גם קצת במדותיהם המסחריות. בלי צידה לדרך, בלי נשק מוכן, בלי למודי טכסיסי מלחמה אין מסיעים מחנות למלחמה. ומלחמת ההתחרות היא ג"כ מלחמה לכל פרטיה ודקדוקיה, ועלינו איפוא ללמוד ולהתכונן.

אנחנו יכלים להיות מוכנים, אבל איננו שמים לב עדיין לדרכי ההתקנה. הדין־וחשבון האחרון של הוזרה לחקלאות הארצות־הברית מציין את הסבות שגרמו שם למשבר בחקלאות בשנים האחרונות. ההתחרות של ארצות בעלות שער־הכספים הנמוך היא הראשונה. השניה לה היא הפרעת שווי־המשקל בין הסכומים הגדולים שהשקעו באחוזות ובמכשירי־עבודה במשך שנות־המלחמה, כשמחירי התבואות עלו למעלה ראש, ובין ירידת המחירים עכשיו. הפרמרים ששלמו, לפי גובה מחירי התבואות ששלטו בימי הפקעת שערים, מחירים גבוהים בעד אחוזות יורדים עכשיו מנכסיהם. ובשלשה אמצעים נגשים להעלות ארוכה לחקלאות: בהגדלת התקציבים על מוסדי החקירה ומוסדי־ההדרכה – המנוף העיקרי בהגברת היבולים ובבריאת שוקים ליבולים המורמים. ביצירת מוסדות אשראי נוספים ובהוזלת התעריף למשלוח תבואות חקלאיות בעזרת תקונים יסודיים במסלות־הברזל ובקריעת נתיבות חדשות במים. לפי המצב הקיים מגיעות למטרופולין הגדולים בארצות־הברית תבואות חקלאיות מארצות ים־התיכון דרך מסלות־המים ביתר זול מאשר תבואות קליפורניה דרך מסילות־הברזל המשוכללות. מוסדי החקירה, קרדיט זול וחבור־דרכים טוב – בלי המכשירים המשוכללים האלה אין יוצאים כיום היה במלחמת־התחרות לדרך רחוקה.

אנחנו לא יצרנו את המנוף המתאים, לא להגברת היבולים הקימים ולא למכירתם. ואומרים אנו להסיע המונים ולהרים משאות כבדים. אפילו נקודת־האחיזה למנוף זה עדיין לא נמצאה לנו. השטחים הקטנים עם האדמה המדוללה הנמצאים ברשותנו אינם יכלים לשמש כנקודת־אחיזה ממשית ובטוחה. אף אין עוד נטועה במוחנו ההכרח הברורה איך יוצרים חקלאות נושאת את עצמה ואיך פולסים נתיבות לכלכלה לאומית בריאה. אשר תקלוט בדרך הטבע מתנחלים חדשים, מבלי אשר העינים תהיינה נמקות וכלות ל"קפת הצדקה" ההולכת ומתוקנת מיום ליום. עמידתנו דלה וריקה איפוא כלפי בני־אומנותנו המתראים אתנו בשוקי העולם אפילו בשנים כתיקונן. והמלחמה עדין לא באה לקצה. עוד רבות התנודות בשער־הכספים. רק מחירי תבואות השדה ירדו, אבל מכשירי־עבודה, חמרי־בנין עולים עוד כפלים ויותר מאשר לפני המלחמה. ונטיעת כרם ופרדס עולה הרבה יותר מאשר בשנים כתיקונן. ה"מחר" יכל להיות בהיר כחמה, אבל ה"היום" לוטה עוד בערפל, ולא ישביע רעבים. בטפחנו אנטנסיבית את הדיבור על האנטנסיביות עשה עוד לא נעשה למענה דבר. באש־הקדומים ובאש־העתידות יכלים אנו להלהיט את עוז דמיוננו כהנה וכהנה. אבל את ההוה לא נזיז בהן אף צעד; לו יש חקי־ברזל כלכליים שלו הסוגרים שערים ואין פותח, ואף –פותחים, ואין סוגר… וברדפנו אחרי דברים למעלה מן הטבע אנו רק מחבלים בידים עמדות טבעיות, והעמדות טבעיות הן – הכנת תנאים להתישבות צפופה ולא ההתישבות הצפופה גופה. ובהרקיענו מרומים, שוכחים אנו את האדמה; והאדמה פירושה, פשוטה כמשמעה – אדמה, אדמה!