לא במקרה נמצאות הקרנות הכספיות אחרונות במקום בפרק הזה המקדש כלו למכשירי־ההתנחלות, אם כי לפי גודל חשיבותן הן ולפי גודל צרכינו אנו ראשונות הן במעלה. מוסדי־ההתנחלות הוצגו כאן לברור לפי סדר גדוּלם הטבעי: ראשון, ראשון אחרון–אחרון. כי אין לפנינו עצם מכני, אלא עצם אורגני, המשעבד לחוקי צמיחה קבועים מהטבע ולתקופת־גדוּל מסוימה. יכלים באמצעים מלאכותיים לבנות גג על עמודים בודדים, ואחר־כך להניח את היסוד; אולם בשום אמנות שבעולם אי–אפשר להגיע לקטיפת פירות בטרם שנטמן הגרעין באדמה, ובטרם נבט, צמח, גדל ועבר את כל גלגולי־הצמיחה השונים עד עשית־הפירות.

בנק להתנחלות, שלברורו מקדש ביחוד מאמר זה, הנהו הפרי הטעון קדם כל זריעת הגרעין. אין לדבר על בסר ובכורים, כי אם על זריעה אין להשתמש בדוגמאות לקוחות מתיקונים חברותיים המשמשים תמיד לסלע־מחלקת בין משמרים ובין מתקדמים, אם בגרה החברה לזכויות ולחובות ידועות או אם נמצאת היא עדיין במצב ההתהוות וההתפתחות. בכל המקרים האלה “הפרי” כבר ישנו במציאות, והשאלה מתעוררת אם כבר התבכר. השאלה העומדת לפנינו נתנת להיות מוצגה בצורה אחרת לגמרי, פשוטה מאד וברורה מאד: האם בנק להתנחלות בכחו לצמוח על אדמה, שמפאת מדרגת תנובתה היא בבחינת “צחיח סלע,” או תנאי קודם לצמיחת בנק כזה היא – הגברת תנובת האדמה?

בכדי להשיב על שאלה זו, כדאי לקחת לדוגמא בנק אפותיקאי הגלוי בתכונותיו לכל; הוא נבדל אמנם בתעודתו מבנק להתנחלות, אבל ההבדלים הקלים האלה אינם עלולים להתעותנו מני דרך. אדרבה. בנק להתנחלות עוד זקוק יותר ל"אדמה פוריה" מאשר בנק אפותיקאי. ואם במצב הקיים אין תנאי־גדול רצויים לאחרון, קל־וחומר שאין שום תקוה לראשון.

נזכיר נושנות וידועות. במה נבדל בנק בכללו ממוסד־כספי סתם? בשלש הסגולות הראשיות האלה:

1.  בחזור־התמיד החי שבכספי בנק; לעולם אין קפאון שולט בהם, והם ב"מרוצה" תדירית; כל “מוצק” נהפך בין כתלי בנק ל"נוזל".

2.  בעודפי הסכומים המצטרפים מהחוץ להון היסודי, העודפים ה"נגָרים" תמיד בדמות פקדונות. בנק נאמן ובטוח רוכש לו אמון בקהל, המפקיד בידו את כספיו ברבית נמוכה בערך, ובפקדונות האלה העולים על ההון היסודי משתמש הבנק לעשית אופרציות כספיות שונות. האמון של הקהל הולך וגדל עם מדרגת הבטחון של עסקי הבנק והולך ויורד עם פחיתת בטחון זה. הבנק הוא במובן ידוע “שליח־צבור” של מלוים רבים, שאינם בוטחים בכחות עצמם לזקוף את כספם במלוה בדרך ישרה ללוה, או שמצער הוא הסכום שיש להם בכדי לנהל בעצמם עסקי־מלוה; המלוים האלה בוטחים בבנק הנאמן עליהם שהוא ינהל את עסקיהם בעזרת המומחים שיש לו. האמון גדל איפוא, כשבנק משקיע כספים בעסקים בטוחים ומכניסי־רוח; האמון מתמוטט, כשהבנק משקיע כספים בעסקים מפוקפקים הקרובים להפסד; ובלי אמון זה מתמוטטים כל יסודות הבנק.

3.  בכח־הגביה. כל לוה מקפיד הקפדה יתרה על דיקנות הפרעון, מפני שתמיד זקוק הוא למוסד כספי שיעמוד לו בשעת דחקו ונזהר הוא זהירות יתרה שלא לחתור בעצם ידו תחת האמון הנתן לו.

בנק אפותיקאי צריך להיות מחונן באותן הסגולות שרגילים למנות הבנקים. הוא נבדל מאחרים רק באורך תקופת האשראי. במקום שבנק מסחרי רגיל זוקף במלוה ללקוחותיו סכומים לשעורים קצרים, והונו “נגָר” תמיד, הנה בנק אפותיקאי משקיע את כספו בהלואות לזמנים ארוכים, וההון ה"נגר" מתחבר לקרקע ונהפך ל"מוצק" כמוהו. נגד “התאבנות” ההון נוהגים לאחוז באמצעים האלה:

מוציאים “ספר־ערבון”: אובליגציות, תמורת האחוזות הממשכנות. האחוזות האלה ערבות בכל שוין המלא בעד הכספים שהשקיעו בהן. השטרות האלה הם עוברים לסוחר מיד ליד כשטרות הממשלה. גם ממשלה השומרת על ערך הנירות שהיא מוציאה דואגת תמיד שבאוצרה ימצא תמיד ערך ממשי בצורת זהב או בצורת נכסים אחרים יציבי־ערך. האחוזות הממשכנות הן אותו הערך היציב, שתמורותו מוציאים נירות־ערך העוברים מיד ליד. ההון המחובר לקרקע נהפך איפוא “לנוזל”.

היציבוּת שהיא תמיד הבסיס העיקרי בערך “ספרי־הערבון”, נקבעת ממדת ההכנסות של האחוזות הממשכנות הערבות. הערֵב הצריך לערב – ערכו אפס. הערב צריך, איפוא, קודם כל להיות איתן במעמדו ויציב! נירות־ערך, המוּצאים פי כמה משעור הזהב הנמצא באוצר המדינה, גורלם כגודל המרק הגרמני בשנתים האחרונות. כל אחוזה היא בת־ערך, בבחינת “זהב שמורים”, כשהיא מכניסה ומחיה את בעלה ברוח. לפי גודל ההכנסה נערך גם כח הקרדיט. ההכנסה גופה נמדדת ע"פ הרוח הנקי היוצא אחרי נכוי כל ההוצאות, הכוללות אפילו בתוכן הוצאות כמו: שכר מנהל, אם האחוזה זקוקה לפי מדת גדלה למנהל, ואפילו כשבעלה הוא בעצמו מנהלה, רבית ההון השקוע שבהרבה ארצות נערכת היא לשמונה אחוזים למאה. העודף הנשאר אחרי נכוי כל ההוצאות האלה הנהו הרוח הנקי. שויה של האחוזה מתקבל כשמכפילים את הרוח הנקי על “מכפיל” ידוע, לפי גובה הרבית המקבלת. אם גובה הרבית של ההון היסודי יקבע ב־4 אחוזים למאה, יהיה ה"מכפיל" המספר 25. על־כל־פנים, מבלי להכנס בפרטי שטות־ההערכה השונות ובחלוקי־הדעות אשר בין המומחים השונים בבחירת מד־הערך המכון ביתר דיוק לקביעת שויה של אחוזה, ברור: כי מדת הקרדיט נקבעת מאותו העודף הנשאר לחקלאי למחיתו ולכלכלת משקו, אחרי כל ההוצאות, ואחרי כל תשלומי הרבית בעד הכספים המשקעים באחוזה, בין אלה שהם קנינו הפרטי ובין אלה הזקופים לו מאחרים במלוה. משקי־דפיציטים, ע"פ טבע הויתם ולא באשמת בעליהם, ערכם בשוק – אפס, וערבותם –אפס.

אין בנק אפותיקאי נותן אשראי לחקלאי כדי שויה המלא של אחוזתו, כי אם לכל היותר 60 אחוזים מכפי שויה. מוסד כספי משתמש ב"מדי־ערך" מיוחד לו בהערכת אחוזות: “ערך־הבטחון”, שהוא בשלשים אחוזים פחות מהשווי המלא, והמוסד הכספי נזהר אפילו לתת ללוה סכום שלם כפי ערך־הבטחון המלא, אלא עוד פוחת גם מערך זה. מדת הקרדיט נקצבת מגובה מחיר האחוזה המשער שיקבע במכירה פומבית. ומטרת “קצבת־הבטחון” (ווערטאַכסע) היא לקבוע את סכום האשראי שאפשר להשקיע באחוזה באותו הבטחון שמשקיעים כספים בנירות־ערך של מדינה. אותם הארבעים האחוזים העודפים, השקועים באחוזה מההון הפרטי של בעלה הלוה, הם הערובה הבטוחה במקרי מכירה בפומבי, אם לא יפרע את חובו. כל אחוזה המכניסה רוח ע"פ טבע הויתה, הנתנת להפקע בשעת הצורך מרשות בעלה ולהמכר בפומבי בארבעים אחוזים פחות משויה המלא, היא סחורה עוברת לסוחר בשוק שיתרבו עליה הקופצים, ביחוד בארצות שיש בהן מעמד חקלאי העומד על מדרגת התפתחות גבוהה. יש תמיד חשבון, ואפילו בשנות משבר, לרכוש אחוזה בארבעים אחוזים פחות משויה המלא ולזקוף במלוה כחמשים או ששים אחוזים מהסכום שהשקיעו. הון השקוע בעסקים בטוחים כאלה ומקיף את עצמו בסיגים על סיגים מבטיח גם את עצמו מכל תנודות בשער־הכספים, ולכן נירות־הערך המוּצאם תמורתו הם מטבע עוברת לסוחר לא פחות מנירות־ערך של המדינה. הון הנוהג זהירות יתרה כזאת נהפך מהר ל"נוזל".

בנק אפותיקאי מקבל הלואות מהמדינה, הדואגת לקיים את החקלאות מטעמים שונים, ברבית נמוכה מאד. הממשלה משתפת איפוא באוצרה במפעל זה; בבחינה ידועה היא ערבה עד סכום ידוע ומוסיפה תוקף על “ספרי־הערבון” המוּצאים. כל מדינה שולטת על נכסים רבים ומקורות־הכנסה בטוחים, ויש לה אפשרות להשיג בשעת הצרך “הלואה לאומית”; וביחוד במפעלים כאלה המשכנים לא רק את נכסי הצבור, כי אם גם נכסי־יחידים.

בנק להתנחלות דומה בעצם לבנק אפותיקאי, ונבדל הוא מהאחרון בחומרות היתרות שחיב הוא להטיל על עצמו בנתינת הלואות. תעודתו קשה ביותר, באשר עליו לברא משקים חדשים במקום לדאג לחזוקם של משקים קיימים. גם בנק להתנחלות משקיע את הונו בהלואות לתקופות ארוכות וברבית נמוכה, ועוד ללא־בסיס בטוח כבמשקים קיימים מזמן, אשר דרכם סלולה לפניהם. כל מתנחל חדש הוא בבחינת “מגשש” בתקופת־מעבר ידועה, הוא זקוק להדרכה ולתמיכה בראשית מצעדיו, אף צפוי הוא לכשלונות, ואי־אפשר להעמיס עליו בשנים הראשונות משאות יתרים בצורת תשלומים. המוסד הכספי המיועד למטרת התנחלות חיב איפוא להיות גם סולל דרך, זאת אומרת: להכניס גם א"ע בעסקים מפוקפקים. במקום שבנק אפותיקאי מביא בחשבון ב"הערכת הבטחון" שלו רק גורמים גלויים: תנובת־האדמה, הכנסות המשק, כשרון ההנהלה, תנאי־שוק ברורים, כשרון בעל־האחוזה להוציא מאחוזתו את חילה; במקום שבנק אפותיקאי נשען בהערכותיו על מסרת קבועה, יציבות ידועה של האדמה ועובדה, – הנה בנק ההתנחלות עומד לפני הרבה גורמים נעלמים ובני־תנודה, וביחוד ביחס לכשרון העבודה וכשרון־המעשה של המתנחל, העלול בהרבה מקרים להשחית כל חלקה טובה, ולהיפך, אם ידיו רב לו, מהפך הוא גם אדמת־זבורית לפוריה. חזור־הכסף נתקל איפוא במקרה שלפנינו במעצורים מיוחדים. בחמש השנים הראשונות של כל התנחלות יש הכרח לשחרר את המתנחל, וביחוד בתנאי הארץ הקימים, מכל תשלומים. בתקופה זו “מתאבן” איפוא בהחלט כל ההון השקוע. בלי סגולת החזור התמידי של כספי הבנק נטל כל עורק החיים ממנו; אז הוא קופה של תמיכה ככל קופה; והחזור הזה נעדר כל זמן שהחקלאות בארץ לא תבטיח למחזיקים בה מקורות־מחיה בטוחים ונאמנים.

אדמת פלחה המוציאה 80 ק"ג חטה אחרי כל ההשקעות המודרניות שאנו משקיעים אינה בת־ערך, בכדי שתעשה את ההון השקוע בה לנגָר ולעובר לסוחר; הרוח הנקי שלה הוא מעבר השני של אפס, באשר המשקים הנטעים עליה הם – משקי־דפיציטים. אין איפוא מספר ממשי שיצטרף ל"מכפיל", בכדי לקבל את שויה של האחוזה, שהיא צריכה להיות ערבה בעד נירות־הערך המוצאים לשוק תמורתה. במכירה פומבית כללית כל הקרקעות שלנו והבנינים הבנויים עליהן הם פחותי־ערך, באשר אנו הקונים היחידים המשלמים “מחירי עתיקות” בעד אדמה, ואם האוצרות שלנו מתרוקנים או “מתאבנים”, אין מי שיפדה ב"סכומים נגרים" את האדמות הנמכרות בפומבי; והבנינים שלנו אינם אמצעי־תוצרת, אלא “אמצעי־נוחיות”, ובשוק הכללי בארץ אין גואלים להם, באשר “נוחיות” זו מיותרת היא בהחלט בתוך תחומיו, וממילא אין לבנינים גם מחיר. אולם לפי מדרגת הדרישה בשוק, במכירות הפומביות האלה, על אחוזות יקרות יקבעו ערכן הכלכלי ומדרגת בטוחנן. ואם הדרישה על אחוזות יקרות כשלנו מתקרבת לאפס, מתקרב גם לאפס ערך ההון השקוע בהן. הון כזה מאובן הוא לנצח, ותקומה אין לו; חסרי־דעת יפקידו את פקדונותיהם בבנקים המשקיעים כספם ב"עסקי־ביש" כאלה, וחסרי־דעת יקבלו כמטבע עוברת לסוחר “ספרי־ערבון” מבנקים כאלה – ערבות מאחוזות שהן צריכות בעצמן לערבים.

האדמה במצבה הקיים הירוד, הנענית לצרכי פלח מסתפק בקב חרובים ולדרישות משקי־הגזל של האפנדים המציגים את הפלח עוד ערום מכפי שהוא וריק מכפי שהוא, אינה נענית לצרכינו אנו. והמתנחל המתאחז באדמה זו בלי אמצעים משלו נענה עוד פחות לצרכיה היא. באחוזת־נחלה הנמסרת למתנחל מחוסר כל אמצעים אין איפוא שתי הערכות: הערכת השווי המלא וקצבת “ערך־הבטחון”. הבנק להתנחלות צריך איפוא להשקיע את כל הסכומים הדרושים לבריאות יחידת־התנחלות באין עוזר ותומך; לא חמשים או ששים אחוז משויה המלא של האחוזה, כי אם כל מאה האחוזים. אין איפוא אותם הארבעים האחוזים העודפים המשמשים כבטחון לבנק אפותיקאי תמורת חמשים או ששים האחוזים שהוא משקיע. והעודף הזה הלא הנהו “החומר הממסמס והמגיר” את המוצקים ב"חלופי החמרים" אשר בבנקים: הוא, הוא המביא ליד תנועה בשוק את ההון המחובר לקרקע והמגביר את מהירות חלופי־הנכסים במכירות הפומביות. אלמלי אפילו החקלאות בארץ היתה מכניסה לפי מעלת־חיים אנושית, לא היה ההון השקוע בה יכל להיות מהיר־תנועה, באשר חקלאות זו עמוסה בכל מאה אחוזים משא, באין מתנחל שהכניס משלו ארבעים אחוזים המונחים מוכנים להפסד, בכדי להציל את ששים האחוזים של הבנק; ומחמת חוסר עודף זה צפויים גם כספי הבנק להיות מונחים באדמה כאבן שאין לה הופכים, מבלי לראות אור עולם.

ערכם של כל נירות־ערך נמדד לפי מהירות־התנועה בשוקים של אותם הנכסים המונחים כבסיס לנירות־ערך אלה והערבים בעד שלמותם; כמו כן נמדד ערך זה לפי בית־קבולו של השוק, שבו חלים חלופי הנכסים הערבים בעד נירות־ערך המוּצאים תמורתם. עם הרחבת בית־קבול זה יגדל ערך “נירות־הערבון” ועם צמצומו יקטן. בעקבות התפשטות בית־קבול זה והתכוצותו יבאו התנודות והזעזועים בשוק־הכספים על הנירות האלה. והנכסים שלנו הערבים בשוים בעד נירות־ערך שיוציאו תמורתם, לא רק שהם כבדי־תנועה בשוק, משום שחסרה מנת המתנחל הבאה להבטיח את ההפסד, כי אם עצם השוק מוגבל בתכלית ההגבלה. עוד יותר: המושג מגבל אינו מתאים להגדרה המדויקה. השוק לחלופי נכסי דלא נידי שלנו הולך ומצר את המעגל המקיף אותו עד אפס מקום לנכסים מן החוץ לקפוץ על הסחורה הנמכרת, ואינו נשאר פנוי אלא – לקהל הלוים בלבד, שהאחד יגאל את נכסי השני: המוכר והקונה, התובע והנתבע, המלוה והלוה הם בדמות אישיות אחת.

נעביר נגד עינינו את כל הארץ: בתוך גבולותיה שולטת קודם כל כלכלה לאומית מאוחדה לפי מדות עתיקות הנהוגות משנים קדמוניות. החקלאות אינה נותנת רוח נקי לנו, מפני שהוצאותינו גדולות הן, אבל נותנת היא רוח נקי לנו, מפני שהוצאותינו גדולות הן, אבל נותנת היא רוח נקי לפלח. יש איפוא סכום ממשי, בכדי להשתמש ב"מכפיל" מותנה מראש ולקבוע בנוסחה, המכפילה את הרוח הנקי ב"מכפיל" המותנה, את שויה של האחוזה. אין להניח כי בלעדינו האדמה בארץ חסרת־ערך היא בכלל; ערכה רק פחות הרבה מאשר המחיר שאנו משלמים. האפנדי, המקבל מהפלח שליש או חלק רביעי מהיבול, מקבל בעד כספו רבית ידועה. האפנדי שאינו משקיע דבר במכשירי־עבודה ובהשבחות ומקבל עשרים וחמשה ק"ג חטה מדונם המכניס אפילו רק 80 ק"ג יש לו רווח נקי בטוח של עשרים גרוש לדונם, מבלי אשר הוא מסכן איזה דבר מהונו. כל זמן ששורר משטר קרקעי זה בארץ יש חשבון לבעלי יכלת להשקיע את הונם בקרקע, בכדי להכניס רבית בסכום של 15–20 גרוש לדונם, כשנקח הכנסה ממוצעת של גדולי־כרב וגדולי־שלף במשך שנתים לפי מחזור־הזרעים המקובל בארץ.

נניח כי אחד “מעמי־הארצות” לקח כסף במלוה ואין ידו משיגה לשלם את חובו. נחלתו ערבה בעדו ועומדת היא להמכר בפומבי; היא בת־ערך, מפני שיש לה חוג רחב של קונים. את חוג הקונים אפשר לחפש בין כל אוכלסי הארץ, בלי הבדל מעמד ודת. במכירה פומבית אחוזה כזאת מהירת־תנועה היא בכל הבחינות: אינה עמוסה בבניני־ערך לפי כשרון־תוצרתם; שקועה בה מנה הגונה מרכושו הפרטי של בעלה, הבאה להבטיח את ההון השקוע ע"י המוסד הכספי; במכירה פומבית יכולה אחוזה זו להמכר, באין ברירה, הרבה פחות משויה, בכדי להרבות עליה את הקופצים; כספי ההלואה המחוברים “נגרים” שוב בין רגע.

אם אחד מאיכרנו לקח כסף בהלואה ומשכן את אחוזתו, והוציאו תמורתה נירות־ערך, משתנה המצב לרעה. המעגל מסביב לשוק מצטמצם. האחוזה הממשכנה הזאת אינה סחורה עוברת לכל אחד ואחד. ספרי האחוזה הם תחת השגחת המושבה, וכל מושבה עומדת על המשמר שהאדמה לא תעבור לרשויות אחרות. ומחמת צמצום מעגל השוק יורדים במעלה גם נירות־הערך המוצאים על בסיס האדמות של מושבה עברית.

נרחיק ללכת. בהתישבות לאומית האדמה היא אדמת הקרן־הקימת. אדמה זו בכלל אינה נתנת למכירה ואין להמתנחל עליה אלא זכות חכירה. הכספים השקועים בה הם “חומר מת”: ממש כנכסי־הקדש המכונים “היד המתה”. במכירה פומבית אפשר רק להפקיע מרשות הלוה־ואינו־משלם את זכות השמוש באדמה ולהעביר זכות זו לאחרים. זכות זו, כשהיא לעצמה, פחותת־ערך היא בשוק־הכספים מבחינה כספית טהורה, ואפילו בערכה כמו שהוא נחותת־דרגה היא, באשר חוג הקופצים על זכות־שמוש זו באדמות־הלאום מגבל היא מאד: בית־הקבול של השוק צר הוא. כי זכות זו נתנה לא לכל חקלאי, ואפילו לא לאלה המקבלים על עצמם את חומרות העבודה העברית, כי אם אך ורק להמטילים על עצמם עבודה עצמית.

ואוחרון אחרון: “חברת העובדים”, הבאה לקבל תחת חסותה את כל הרכוש הלאומי ולנצח בתוקף חקי־ברזל על כל המשקים. גם החומרות היתרות שבעבודה עצמית אינן מזכות את החבר העובד, אלא צריך הוא להכנע להרבה תקנות מיוחדות שמקורן בחיי קומונה; ואף שלא מדעת להודות במרותו של “אינטרנציונל” זה או אחר, לפי רוב הדעות המקרי שישתלט באספה זו או אחרת. המעגל הולך איפוא וצר ומכירת זכויות־שמוש, בתנאים ובסיגים כאלה, על אדמת הקרן הקימת אינה יכולה למצא שוק רחב, באשר צר הוא חוג הקופצים עליהן.

כי כל אשר תתעלה ותתגדל האחוזה החקלאית בקדושתה ובערכה המוסרי בתוך תחומי החוגים הצמאים והמיחלים לחברה חדשה, כן תלך ותרד אחוזה זו בחולוניותה ובערכה החמרי בשוק־הכספים. לא אנו המעטים, כי אם המשטר הכלכלי השורר קובע את שער־הכספים, ובמשפטו תלויים אנו לשבט או לחסד. אולם במשטר זה משתלט גם החוק: מהירות תנועת ההון השקוע בהתישבות לאומית ומדרגת החזוּר של הון זה נמצאות ביחס הפוך למעלת ההתקדמות של ה"חברה החדשה". עלית דרגה ברוח, ירידת דרגה בגיוס החומר ע"פ שטה רכושנית. אולי יש אפשרות לנעוץ קנה ב"ים הזועף" הבורגני ולהעלות “שרטונות־אושר”, ולהקים חברה חדשה; אבל בקרנות לאומיות, בנדבות־עם, ולא בבנקים.

הדוגמאות הלקוחות מארצות נושבות חדשות אחרות אינן קולעות אל המטרה. בארצות האלה נתונים התנאים הקודמים לכל אופרציה בנקאית, הלא הם: א. האדמה היא קנין הפרט ועוברת לסוחר. ב. היא פוריה ומכניסה. ג. המתנחל מכניס סכום הגון משלו, ובלי סכום זה אין מעמידים אותו על הקרקע. ד. הממשלה או החברה המישבת מעבירה את הסכום ע"י בנקים מיוחדים וגובה את הסכומים ע"י בנקים, אבל אין הבנקים עצמם מנחילים.

נניח כי הושג הסכום של חצי מליון לי"מ בתור הון יסודי; והסכום הזה השקע בשלמותו בהתישבות לאומית, בסכום זה אפשר לסדר חמש מאות משקים בעלי־ערך פחות או יותר במובן ההכנסה או שמונה מאות משקים פגומים. כי לפי מדרגת ההכשרות, אם מכשירים הכשרה “מכנית” או גם הכשרה “אורגנית” יכול כל משק להכניס ולהחיות את עובדו או להמיתו מיתה אטית. בשוק אין משקים כאלה עוברים לסוחר מטעמים המבארים. חצי המליון מתאבן איפוא. נשאלת השאלה: במה מוסד זה ראוי לשם בנק יותר מקרן־היסוד המשקיעה ג"כ שנה שנה למעלה ממאה אלף לי"מ בסדור משקים ומקרן־הקימת המשקיעה סכום כזה בערך בגאולת הקרקע; ובמה מוסד כזה ראוי יותר לשם בנק מיק"א, שכספיה אינם טעונים התרעה על השופרות, אלא שמורים ומונחים במזומנים – ובקופות בנקים.

בלי אדמה מכניסה כדי מחית עובד ברוח, בלי זכות מכירה פומבית, בלי מנת מתנחל המכניס חלק משלו, בלי שוק רחב של נכסים כשלנו, – בלי כל הסגולות המיוחדות האלה אין “רגלים” להון השקוע במשקינו החקלאיים. ובלי ה"רגלים" האלה הלא קפא יקפא כל ההון הזה, ויהיה מונח, פשוטו כמשמעו בלי שום מליצות, כאבן שאין לה הופכים. ובלי תנועה זו אין ערך בשוק־הכספים לנירות־ערך המוצאים תמורת האחוזות הממשכנות. חסרי דעה יסכימו להכניס פקדונות לבנק הנשען על “משקי דפיציטים”, הצפויים לכל מיני תנודות וזעזועים. התנודות האלה גוררות אחריהן כפעם בפעם תנודות בנירות־הערך המוּצאים תמורת אותם המשקים. הסגולה העיקרית: יציבות בשער־הכספים, למצער כבנירות־ערך של מדינה, חסרה אף היא. בנק, שכל כחו אינו אלא בשטף זרמיו, הקצובים, הבטוחים והנאמנים, מתהפך לנהר קפוא הצפוי עוד לתנודות בלתי נראות מראש, – בנק כזה מה בצע בכח־הגביה שלו. לכח זה יש טעם כשיש ממי לגבות. מעטינים ריקים אין להוציא חלב אפילו במכונת־החליבה היותר משכללה ובלחץ היותר מתאים. והלוה שלנו המביא את זרמי הבנק לקפאון והמאבן את הונו נוטל ממנו גם את כח־הגביה. כי הרוח המקפיא הזה עולה מהאדמה המדולדלה, וראשית הכל ותכלית הכל להביא לידי תנועה וחיים את הכוחות הנרדמים, ואז יגביר חילים גם העובד הלוה, שיהיה ממי לגבות, ואז – יבאו חיים ותנועה גם באברי הבנק.

בחמש מאות או שמונה מאות המשקים שנסדר עם חצי המליון לי"מ לא נושע לעד. נכסי צאן־ברזל אולי, אולם גם סגורים לעד כבארון ברזל. אחרי “מעשה רב” זה נשוב למצב הישן: הילקוט על השכם, מטה הנודדים ביד והשופר בפה! שוב לעבור בכל תפוצות־הגולה, ולקבץ, לקבץ, ולקבץ. למה איפוא כל ההונאה העצמית הזאת ו"שנויי־השמות" שאין בהם אף שמץ מתקוה של שנוי־מזל וקריעת גזר־דין ואינם באים אלא להאפיל על האמת הברורה.

כל המשחק להראות כאנשי מסחר, שאינם באים אלא בהצעות “ביזניס”, לא יקרבנו אל המטרה הנרצית, כי אם יטלטלנו כמה וכמה טלטלות אחורנית ממנה. לפנינו גאולת־עם ולא עסקי־מסחר. משק־ביתנו צריך להתנהג אמנם בכל חומר־הדין שבחסכון ובכל שקול־הדעות הנהוג בעסקים ממשיים. אבל כל זמן שלא נביא את הכלכלה שבארץ לידי נורמה נהוגה בכל ארץ מתוקנה ולידי יכלת לכלכל אוכלוסים לפי מעלת־חיים אנושית ולא לפי מעלת־חיים של בהמות־משא לא נוכל להטיל על משק ביתנו חומרות של משקים כלכליים מחלטים, כל גאולת־עם היא מלחמה, ואפילו אם כל דרכיה שלום וכל כבושיה התאזרות כחות־יצירה וברכה. ובשנות־חרום ובשדות־מלחמה שוררת כלכלה לאומית מיוחדה במינה; בריוח וההפסד שלה טבועים בתכונות מיוחדות. הסכומים השקועים ב"אזורים ההרוסים" בצרפת הם הון נפסד, כמבאר באחד הפרקים הקודמים, מבחינה כלכלית טהורה, וכלם רוח מבחינה לאומית. במצב של שלום לא ישקיעו סכומים כאלה, שאינם יכולים להפחת מיבולי האדמה. אבל באזורים הללו עוד שוררת הפילוסופיה של הכלכלה הלאומית שבמלחמה. המדינה משקיעה את כספיה על “קרן־הצבי”; והאכר פטור מהעודף הזה. המדינה מַשוה את מחיר הקרקע מאוצרותיה, עד הנורמה הנהוגה, וכפי נורמה זו מקבל האכר את אדמתו. לא בבנקים מישרים את ההדורים הכלכליים האלה, לא ב"הצעות־מסחר", כי אם: בקרנות־עם ובנדבות־עם!