השאלה: מה היא גישתנוּ והתיחסותנו הראשונית־הבסיסית, הבלתי־מותנית, המחוייבת מצדנו לכל אדם, אך ורק באשר הוא אדם? והמדובר אינו “ביחס חיצוני”, ביחס של סבר־פנים, נימוס ואדיבות, כי אם ביחס נפשי־פנימי הנובע והמתחייב מיסוד־נפשי פנימי בנו.
באומרנו לכל אדם, רק באשר הוא אדם, כוונתנו כאן להוויתו המיוחדת, המהותית של האדם שעליה לימדונו ולמדנו משחר־ילדותנו: “וייצר ד' אלוהים את האדם – שני יוּדין… שתי יצירות… שני יצרים”. לומר: שניות! יצור שנושא בתוכו כל היצרים, הדחפים והנטיות של כל נבראי “עפר מן האדמה”, אך בו נטוע גם דחף יצרי וכושר להיאבק אתם למען התעלות עליהם ושלוט בהם. עליו, על היצור־אדם מבחינת הווייתו זאת, מבחינת שניותו, מועמדת שאלתנו. ועליו, מבחינת טיבו המהותי הזה, נביא פה ציונים אחדים מן הרב והידוע שיש בזה בספרינו, במחשבת ישראל, ושהם מחייבים את התשובה הניתנת על שאלתנו.
לכאורה, מי שנותן אמונו בבני־אדם ועומד להם בשעות דוחקם בלי חשוד אותם במידה המגונה של שילום רעה תחת טובה – כלום הוא אינו ראוי לשבח ולאישור? והנה עומדים קדמונינו ומורים: “כל המלוה כסף שלא בעדים עובר משום ‘לפני עיוור לא תתן מכשול’”.
לא זו בלבד שאינם מאשרים ומחזקים ידיו, אלא אף מודיעים שהוא עובר על לאו שבתורה, מכשיל עיוור! ומי הוא זה העיוור? לא הוא, הנותן אמון, כי אם הלווה המקבל ממנו את הכסף. הוא העיוור. הוא המוכשל.
תמוה? לא! אמת אנושית כמוסה עמנו וגם גלויה לכולנו. כי אכן ואכן! האדם הזקוק לקבל הלוואה, מלוא כוונתו ומלוא רצונו להשיבה. והוא בעיוורוֹנו ביחס לעצמו, ביחס לכל הכבוּש ורדום בקרבו, על דעתו לא עולה כלל שהוא מסוגל להיות ויכול להיות זה שעליו הוא קורא בספר תהלים: “לווה רשע ולא ישלם”. אך לאחר שהכסף כבר נמצא ברשותו, והואיל והוא עבר לרשותו שלא בעדים, נעור אז ממארבו הוא, “הרובץ לפתחי לבו” של כל אדם, נעור, מגיח, ומתחיל לפעול בו בלאט, כבמחתרת, את פעולתו. ומה שלא עלה, ודומה שאי־אפשר היה כלל שיעלה במחשבתו של זה האיש אתמול, מתחיל אט־אט, מתון־מתון, מתקרב ללבו היום. מתקרב, רומז, מושך, מגרה, ולמחרת – לא זה האיש מתמול שלשום. כביכול, אחר. “פנים חדשות”.
“כביכול”. כי לאמיתו־של־דבר, הוא־הוא עד שלא בא הכסף לידו, והוא־הוא משבא הכסף לידו שלא בעדים. אלא שהוא־הוא גם זה שאף שהוא “קרוב לעצמו” יותר מכל אחר בעולם, עליו בכל־זאת נאמר: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך!”
אל תאמין שאתה מכיר ויודע את “עצמך” זה, יודע את כל מה שמצוא ועצור בנבכיו ושעומד מוכן להתנער ולעלות עם כל הזדמנות המכשירה והנותנת לו מקום לפעילותו בך, למשכך משוך והשיא וטלטל אל אשר לפני שעה לא שיערת כלל ש"אתה בעצמך" הלזה עלול להיתקע בו.
ולפיכך גם: “לא תכירו פנים במשפט!”
שופטים! אל לכם לחרוץ בלבכם משפט קדום: “את בעל הדין הזה אנו מכירים. הוא אי־אפשר שיעשה זאת”. “אתם מכירים אותו”. והוא עצמו, כלום מכיר את עצמו? “עקוב הלב מכל ואנוש הוא. מי ידענו” (ירמיהו יז, ט) ועל כן, “כשיהיו בעלי־הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים” (אבות א).
שום אחד מבעלי־הדין העומדים לפניך בל יהא בעיניך מוחזק מראש בכשרותו וצדקתו הידועה. “הוא אי־אפשר שיעשה זאת?” אפשר! אפשר! דוד משיח אלוהים, דוד נעים־זמירות־ישראל דרש מהרשות של מעלה אַשרת נאמנותו (סנהדרין קז). וברוב אמונתו ובטחונו בעצמו ביקש והציע: “בחנני ה' ונסני”, ומבוקשו זה ניתן לו: “ויהי לעת הערב… ויתהלך על גג בית־המלך וירא אשה רוחצת”. ומה עלתה לו, ומה הוכח – ידוע! החינם תוּקנה לכל אדם התפילה: אל תביאני לידי נסיון!
הנסיון הוא מצב, שמתוכו צף ועולה אל הגלוי מה שצרוּר באדם בעמקי־סתריו, והאדם נרתע מהתגלוּת עצמו זאת. ירא… “אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון”. בושה בפני אחרים. בושה בפני עצמו. “הניחו לי! על תעירו ואל תעוררו”.
“אל תעירו”… “יצרי מחשבות לבב אנוש” אם “אשר עבים כשקים”, ואם “אשר כקורי־עכביש דקים”…
"ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו (לבית־המדרש) תפילה קצרה. בכניסתו מהו אומר (ברכות כח): יהי רצון מלפניך ד' אלוהי, שלא איכּשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ושלא ייכשלו חברי ואשמח אני בהם (רש"י: שלא איכּשל, וישמחו חברי על כשלוני ואגרום להם רע שייענשוּ. וכן שלא ייכשלו חברי ואשמח אני).
שמחה זו בלב… ובמי המדובר כאן? בתלמידי החכמים. בית־המדרש. בלימוד התורה.
“עקוב הלב מכל”.
“ימים רבים עשה יהושע את כל הגויים האלה מלחמה” (יהושע יא). “אמרו רבותינו: כתוב ביהושע: ‘כאשר הייתי עם משה אהיה עמך’. והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבנו. ולמה נתקצרוּ שנותיו עשר שנים? אלא בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה ‘נקום נקמת בני־ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך’ (במדבר לא), אף־על־פי שנתבשר בשורת־מוות, לא איחר בדבר אלא נזדרז: ‘וישלח אותם משה’. אבל יהושע, כיון שבא להילחם עם ל”א מלכים, אמר: ‘אם אני כוֹבשם מיד כשם שעשה משה רבנו, אני מת מיד’. מה עשה? התחיל מעכב במלחמה, שנאמר ‘ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה’. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: ‘כך עשית? הריני מקצר שנותיך עשר שנים’. וכך אמר שלמה: ‘רבות מחשבות בלב איש ועצת ד’ היא תקום'" (במדבר רבה, פרשה כב).
“בלב איש”. אף בלב יהושע. להאריך ימים רבים את המלחמה…
ובספר רבני אחד: “סלקא דעתך שיהושע יהיה כך מוֹעל בשליחותו. יהושע שעליו נאמר: ‘כאשר ציווה ד’ את משה כן ציווה משה את יהושע וכן עשה'. אלא כשהתחיל יהושע לעכב את מלחמת הכיבוש, חשב בלבו שיותר טוב יהיה לישראל שיאריך הוא ימים ויעמוד בראש העם. וכן באמת היה. והכתוב מעיד: ‘ויעבוד ישראל את ד’ כל ימי יהושע'. אלא שחכמינו אומרים, שיהושע עשה את החשבונות האלה משום דבוקה דלבּיה רצה לעכב כיבוש הארץ כדי שהוא יאריך ימים. ונדמה היה לו לעצמו, שהוא עושה כך מחמת נימוקים נעלים. שכך דרכו של הצפוני הצפון באדם להדיחו מן המישרים אל העקלקלות וגם להלבישן בלבוש מצוה. וכבר אמרו: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ואני ד' בוחן כליות ולב”.
“הצפוני הצפוּן באדם להדיחו מן המישרים”. והאם רק הוא צפון באדם? הוא לבדו? חלילה! “וייצר ד' אלוהים את האדם”, שתי יצירות. שני יצרים". “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני” (תהלים נא). שני הנ"ים, זה לעומת זה, זה עם זה, זה בתוך זה. והאדם – זירת המאבק, מערבּולת המאבק. מאבק התמיד שיום ולילה לא ישבות בו ולא ירפה ממנו עד נשמוֹ נשימתו האחרונה.
ולב כל אנוֹש אנוּש יודע צרת־נפשו, מה קשה המאבק, ועד כמה מאזני הכוחות לא מעונים! גדולים, אנשי אמת, מבשרם חזו והגידו, לא כיחדו: “יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום. מתחדש עליו בכל יום, אפילו בימי אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו”.
אמר ר' שמעון בן פזי: “אבוי לי מיוצרי (אם אני הולך אחרי יצרי. ואם אינני הולך אחריו), אוי לי מיצרי” (מענני, טורדני מייגענו).
“יצר הרע באדם מולך על כל איבריו. יצר הטוב באדם איננו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית־האסורים”.
אמר ר' אליעזר: “אליהו הטיח דברים כלפי מעלה: אמר (מלכים א, יא): ‘אתה הסבות את לבם אחורנית!’”
אמר ר' ישמעאל: “והקדוש־ברוך־הוא חזר והודה לו, דכתיב (מיכה ד): ‘אוספה הצולעה, הנידחה אקבצה, ואשר הרעותי’ (רש"י: ‘אשר הרעותי’… אני הוא שגרמתי להם: שבראתי יצר הרע)”.
ושורות מספרו של אחד מגדולי החסידות, מ"נועם אלימלך": “היצר בכל עת ורגע מתגבר עלינו. והאדם העומד נגדו בתחבולות יעשה מלחמה להישמר מרע, מתאוות, משקרים, מחניפות, מליצנוּת, מלשון־הרע. וזה עינוי. וזה סיגוף גדול… וזה פירוש הכתוב: ‘וירא ד’ כי רבה רעת האדם בארץ', רצונו לומר: כל זמן שהוא בארץ רבּה רעתו, וגם מי שרוצה לעבוד את השם, מחשבותיו מושכות אותו אל הרע כל היום. ‘וינחם ד’ כי עשה את האדם', פירוש: נחמה היתה לו לקדוש־ברוך־הוא, שיש לאדם התנצלות והצטדקות, כי הוא עשה את האדם כך, כמאמר חז”ל: ‘אשר הרעותי’ – אני הרעותי, שבראתי יצר הרע. ‘ויתעצב ד’ אל לבו’, פירוש: הקדוש־ברוך־הוא מתעצב בדבר לבו של אדם שניתן לו לב כזה".
וכשאנו חוזרים לשאלתנו על גישתנו והתיחסותנו הבסיסית לכל אדם, תשובתנו ההחלטית היא:
הרחמים! יחס הרחמים הוא היחס הנפשי הראשוני־הבסיסי המתחייב והמחוייב מצדנו לגבי כל אדם ללא הבדלי גזע, לאום, תרבות, דת, דעות, דרך חיים, מעשים, התנהגות – רק באשר הוא יצור אדם, היצור אשר, כדברים האנושיים־האציליים המובאים לעיל, אלוהים עצמו בוֹראו ויוצרו מתעצב על “שניתן לו לב כזה”, לב מורתח, מסוער ונקלע בכף־הקלע של דחפים, יצרים, מאוויים מנוגדים והפכיים המושכים אותו, קוראים, משסעים, מבתרים, ומתוך הגזרים והבתרים בוקעת ומנהמת אנקתו המרה של המיוצר והמתייסר – אנקה הנישאת והמחלחלת ללא הפסק בחללו של עולם מיום ברוא אלוהים את היצור הזה, את האדם, בייחוד הווייתו זאת בעולם. ואנקה זאת לא תסוף ולא תישוֹך לעולמים, אלא –
אלא אם כן בוא יבוא קץ תעלומות, קץ הפלאות:
“ביום ההוא אוספה הצולעה, והנידחה אקבצה ואשר הרעותי” “כי ידעתי מכאוביו”… ראיתי לבטיו, נפתוליו, ענותו, התנודדותו, רפיפותו.
אדם. כל האדם.
[“דבר”, סיון תש"ל]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות