השאלה: מה היא גישתנוּ והתיחסותנו הראשונית־הבסיסית, הבלתי־מותנית, המחוייבת מצדנו לכל אדם, אך ורק באשר הוא אדם? והמדובר אינו “ביחס חיצוני”, ביחס של סבר־פנים, נימוס ואדיבות, כי אם ביחס נפשי־פנימי הנובע והמתחייב מיסוד־נפשי פנימי בנו.

באומרנו לכל אדם, רק באשר הוא אדם, כוונתנו כאן להוויתו המיוחדת, המהותית של האדם שעליה לימדונו ולמדנו משחר־ילדותנו: “וייצר ד' אלוהים את האדם – שני יוּדין… שתי יצירות… שני יצרים”. לומר: שניות! יצור שנושא בתוכו כל היצרים, הדחפים והנטיות של כל נבראי “עפר מן האדמה”, אך בו נטוע גם דחף יצרי וכושר להיאבק אתם למען התעלות עליהם ושלוט בהם. עליו, על היצור־אדם מבחינת הווייתו זאת, מבחינת שניותו, מועמדת שאלתנו. ועליו, מבחינת טיבו המהותי הזה, נביא פה ציונים אחדים מן הרב והידוע שיש בזה בספרינו, במחשבת ישראל, ושהם מחייבים את התשובה הניתנת על שאלתנו.­

לכאורה, מי שנותן אמונו בבני־אדם ועומד להם בשעות דוחקם בלי חשוד אותם במידה המגונה של שילום רעה תחת טובה – כלום הוא אינו ראוי לשבח ולאישור? והנה עומדים קדמונינו ומורים: “כל המלוה כסף שלא בעדים עובר משום ‘לפני עיוור לא תתן מכשול’”.

לא זו בלבד שאינם מאשרים ומחזקים ידיו, אלא אף מודיעים שהוא עובר על לאו שבתורה, מכשיל עיוור! ומי הוא זה העיוור? לא הוא, הנותן אמון, כי אם הלווה המקבל ממנו את הכסף. הוא העיוור. הוא המוכשל.

תמוה? לא! אמת אנושית כמוסה עמנו וגם גלויה לכולנו. כי אכן ואכן! האדם הזקוק לקבל הלוואה, מלוא כוונתו ומלוא רצונו להשיבה. והוא בעיוורוֹנו ביחס לעצמו, ביחס לכל הכבוּש ורדום בקרבו, על דעתו לא עולה כלל שהוא מסוגל להיות ויכול להיות זה שעליו הוא קורא בספר תהלים: “לווה רשע ולא ישלם”. אך לאחר שהכסף כבר נמצא ברשותו, והואיל והוא עבר לרשותו שלא בעדים, נעור אז ממארבו הוא, “הרובץ לפתחי לבו” של כל אדם, נעור, מגיח, ומתחיל לפעול בו בלאט, כבמחתרת, את פעולתו. ומה שלא עלה, ודומה שאי־אפשר היה כלל שיעלה במחשבתו של זה האיש אתמול, מתחיל אט־אט, מתון־מתון, מתקרב ללבו היום. מתקרב, רומז, מושך, מגרה, ולמחרת – לא זה האיש מתמול שלשום. כביכול, אחר. “פנים חדשות”.

“כביכול”. כי לאמיתו־של־דבר, הוא־הוא עד שלא בא הכסף לידו, והוא־הוא משבא הכסף לידו שלא בעדים. אלא שהוא־הוא גם זה שאף שהוא “קרוב לעצמו” יותר מכל אחר בעולם, עליו בכל־זאת נאמר: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך!”

אל תאמין שאתה מכיר ויודע את “עצמך” זה, יודע את כל מה שמצוא ועצור בנבכיו ושעומד מוכן להתנער ולעלות עם כל הזדמנות המכשירה והנותנת לו מקום לפעילותו בך, למשכך משוך והשיא וטלטל אל אשר לפני שעה לא שיערת כלל ש"אתה בעצמך" הלזה עלול להיתקע בו.

ולפיכך גם: “לא תכירו פנים במשפט!”

שופטים! אל לכם לחרוץ בלבכם משפט קדום: “את בעל הדין הזה אנו מכירים. הוא אי־אפשר שיעשה זאת”. “אתם מכירים אותו”. והוא עצמו, כלום מכיר את עצמו? “עקוב הלב מכל ואנוש הוא. מי ידענו” (ירמיהו יז, ט) ועל כן, “כשיהיו בעלי־הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים” (אבות א).

שום אחד מבעלי־הדין העומדים לפניך בל יהא בעיניך מוחזק מראש בכשרותו וצדקתו הידועה. “הוא אי־אפשר שיעשה זאת?” אפשר! אפשר! דוד משיח אלוהים, דוד נעים־זמירות־ישראל דרש מהרשות של מעלה אַשרת נאמנותו (סנהדרין קז). וברוב אמונתו ובטחונו בעצמו ביקש והציע: “בחנני ה' ונסני”, ומבוקשו זה ניתן לו: “ויהי לעת הערב… ויתהלך על גג בית־המלך וירא אשה רוחצת”. ומה עלתה לו, ומה הוכח – ידוע! החינם תוּקנה לכל אדם התפילה: אל תביאני לידי נסיון!

הנסיון הוא מצב, שמתוכו צף ועולה אל הגלוי מה שצרוּר באדם בעמקי־סתריו, והאדם נרתע מהתגלוּת עצמו זאת. ירא… “אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון”. בושה בפני אחרים. בושה בפני עצמו. “הניחו לי! על תעירו ואל תעוררו”.

“אל תעירו”… “יצרי מחשבות לבב אנוש” אם “אשר עבים כשקים”, ואם “אשר כקורי־עכביש דקים”…

"ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו (לבית־המדרש) תפילה קצרה. בכניסתו מהו אומר (ברכות כח): יהי רצון מלפניך ד' אלוהי, שלא איכּשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ושלא ייכשלו חברי ואשמח אני בהם (רש"י: שלא איכּשל, וישמחו חברי על כשלוני ואגרום להם רע שייענשוּ. וכן שלא ייכשלו חברי ואשמח אני).

שמחה זו בלב… ובמי המדובר כאן? בתלמידי החכמים. בית־המדרש. בלימוד התורה.

“עקוב הלב מכל”.

“ימים רבים עשה יהושע את כל הגויים האלה מלחמה” (יהושע יא). “אמרו רבותינו: כתוב ביהושע: ‘כאשר הייתי עם משה אהיה עמך’. והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבנו. ולמה נתקצרוּ שנותיו עשר שנים? אלא בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה ‘נקום נקמת בני־ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך’ (במדבר לא), אף־על־פי שנתבשר בשורת־מוות, לא איחר בדבר אלא נזדרז: ‘וישלח אותם משה’. אבל יהושע, כיון שבא להילחם עם ל”א מלכים, אמר: ‘אם אני כוֹבשם מיד כשם שעשה משה רבנו, אני מת מיד’. מה עשה? התחיל מעכב במלחמה, שנאמר ‘ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה’. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: ‘כך עשית? הריני מקצר שנותיך עשר שנים’. וכך אמר שלמה: ‘רבות מחשבות בלב איש ועצת ד’ היא תקום'" (במדבר רבה, פרשה כב).

“בלב איש”. אף בלב יהושע. להאריך ימים רבים את המלחמה…

ובספר רבני אחד: “סלקא דעתך שיהושע יהיה כך מוֹעל בשליחותו. יהושע שעליו נאמר: ‘כאשר ציווה ד’ את משה כן ציווה משה את יהושע וכן עשה'. אלא כשהתחיל יהושע לעכב את מלחמת הכיבוש, חשב בלבו שיותר טוב יהיה לישראל שיאריך הוא ימים ויעמוד בראש העם. וכן באמת היה. והכתוב מעיד: ‘ויעבוד ישראל את ד’ כל ימי יהושע'. אלא שחכמינו אומרים, שיהושע עשה את החשבונות האלה משום דבוקה דלבּיה רצה לעכב כיבוש הארץ כדי שהוא יאריך ימים. ונדמה היה לו לעצמו, שהוא עושה כך מחמת נימוקים נעלים. שכך דרכו של הצפוני הצפון באדם להדיחו מן המישרים אל העקלקלות וגם להלבישן בלבוש מצוה. וכבר אמרו: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ואני ד' בוחן כליות ולב”.

“הצפוני הצפוּן באדם להדיחו מן המישרים”. והאם רק הוא צפון באדם? הוא לבדו? חלילה! “וייצר ד' אלוהים את האדם”, שתי יצירות. שני יצרים". “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני” (תהלים נא). שני הנ"ים, זה לעומת זה, זה עם זה, זה בתוך זה. והאדם – זירת המאבק, מערבּולת המאבק. מאבק התמיד שיום ולילה לא ישבות בו ולא ירפה ממנו עד נשמוֹ נשימתו האחרונה.

ולב כל אנוֹש אנוּש יודע צרת־נפשו, מה קשה המאבק, ועד כמה מאזני הכוחות לא מעונים! גדולים, אנשי אמת, מבשרם חזו והגידו, לא כיחדו: “יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום. מתחדש עליו בכל יום, אפילו בימי אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו”.

אמר ר' שמעון בן פזי: “אבוי לי מיוצרי (אם אני הולך אחרי יצרי. ואם אינני הולך אחריו), אוי לי מיצרי” (מענני, טורדני מייגענו).

“יצר הרע באדם מולך על כל איבריו. יצר הטוב באדם איננו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית־האסורים”.

אמר ר' אליעזר: “אליהו הטיח דברים כלפי מעלה: אמר (מלכים א, יא): ‘אתה הסבות את לבם אחורנית!’”

אמר ר' ישמעאל: “והקדוש־ברוך־הוא חזר והודה לו, דכתיב (מיכה ד): ‘אוספה הצולעה, הנידחה אקבצה, ואשר הרעותי’ (רש"י: ‘אשר הרעותי’… אני הוא שגרמתי להם: שבראתי יצר הרע)”.

ושורות מספרו של אחד מגדולי החסידות, מ"נועם אלימלך": “היצר בכל עת ורגע מתגבר עלינו. והאדם העומד נגדו בתחבולות יעשה מלחמה להישמר מרע, מתאוות, משקרים, מחניפות, מליצנוּת, מלשון־הרע. וזה עינוי. וזה סיגוף גדול… וזה פירוש הכתוב: ‘וירא ד’ כי רבה רעת האדם בארץ', רצונו לומר: כל זמן שהוא בארץ רבּה רעתו, וגם מי שרוצה לעבוד את השם, מחשבותיו מושכות אותו אל הרע כל היום. ‘וינחם ד’ כי עשה את האדם', פירוש: נחמה היתה לו לקדוש־ברוך־הוא, שיש לאדם התנצלות והצטדקות, כי הוא עשה את האדם כך, כמאמר חז”ל: ‘אשר הרעותי’ – אני הרעותי, שבראתי יצר הרע. ‘ויתעצב ד’ אל לבו’, פירוש: הקדוש־ברוך־הוא מתעצב בדבר לבו של אדם שניתן לו לב כזה".

וכשאנו חוזרים לשאלתנו על גישתנו והתיחסותנו הבסיסית לכל אדם, תשובתנו ההחלטית היא:

הרחמים! יחס הרחמים הוא היחס הנפשי הראשוני־הבסיסי המתחייב והמחוייב מצדנו לגבי כל אדם ללא הבדלי גזע, לאום, תרבות, דת, דעות, דרך חיים, מעשים, התנהגות – רק באשר הוא יצור אדם, היצור אשר, כדברים האנושיים־האציליים המובאים לעיל, אלוהים עצמו בוֹראו ויוצרו מתעצב על “שניתן לו לב כזה”, לב מורתח, מסוער ונקלע בכף־הקלע של דחפים, יצרים, מאוויים מנוגדים והפכיים המושכים אותו, קוראים, משסעים, מבתרים, ומתוך הגזרים והבתרים בוקעת ומנהמת אנקתו המרה של המיוצר והמתייסר – אנקה הנישאת והמחלחלת ללא הפסק בחללו של עולם מיום ברוא אלוהים את היצור הזה, את האדם, בייחוד הווייתו זאת בעולם. ואנקה זאת לא תסוף ולא תישוֹך לעולמים, אלא –

אלא אם כן בוא יבוא קץ תעלומות, קץ הפלאות:

“ביום ההוא אוספה הצולעה, והנידחה אקבצה ואשר הרעותי” “כי ידעתי מכאוביו”… ראיתי לבטיו, נפתוליו, ענותו, התנודדותו, רפיפותו.

אדם. כל האדם.

[“דבר”, סיון תש"ל]

– בדבריך על יחסנו לאדם ציינת את העובדה הידועה לכל אדם, שהוא מטוּלטל ונקלע תמיד בכף־הקלע של יצרים ומאוויים שונים ומנוגדים; אף קבעת, כי מאבק היצרים הזה בו הוא ממהותו ומייחוד הווייתו ביקום. מזה הסקת את מסקנתך, שהיחס הנפשי המתחייב והמחוייב מצדנו לכל אדם, רק באשר הוא יצור־אדם בלבטיו ונפתוליו אלה, הוא יחס הרחמים.

– נכון! מאשר. קבעתי.

– ואתה אף העלית את היחס הזה להיותו הוא “הראשוני, הבלתי־מותנה”. ואני הנה שואל: מה יש באותו היחס מן המשנה את האדם, מן המחולל בו תמורה, שהוא לא יהיה מה שהוא כשם שהוא בפרעות יצריו אלה המעכירים והמחשיכים את החיים ואת העולם כולו? את זה באר־נא לי.

– אני שמח, חבר, על שאלתך. נדון, נברר יחד. ולשם כך הרשה־נא לי להעלות בזכרוננו מה שמסופר בגמרא על ר' מאיר וברוריה אשתו המשכילה (ברכות י); "בריונים שהיו בשכונתו של ר' מאיר היו מצערים אותו הרבה. היה ר' מאיר מתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו:

מה דעתך? כלום כתוב: ייתמוּ חוטאים? ייתמוּ חטאים כתוב! ושפל לסופו של הפסוק: ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהלים קד): כיון שייתמו החטאים – רשעים עוד אינם".

ואני מזמין אותך להקשיב גם לשיחה בין ברוריה לר' מאיר כפי שהיא רשומה אצלי, ואני הנה קוראה לפניך.

ברוריה: אתה, מרי ואישי, לבך המר מופנה ונתון כולו להם. לאשר הומים, סוערים, קוצפים מרעים. והם עצמם הלא לכוּדים המה, תפושים ומתועתעים.

ר' מאיר: את מתכוונת לו, לראשם, למדיחם?

ברוריה: אני מתכוונת –

ר' מאיר (בזעם): ערום. מחרחר. מצית!

ברוריה: ולוּ אתה עליו נתת דעתך, אליו הפנית לבך המר.

ר' מאיר: עליו, אליו – כי אז?

ברוריה: כי אז לא היית עומד בתפילה עליהם, על בני־אדם שימותו.

ר' מאיר: אלא מאחל הצלחה לאלה? אוהבם?

ברוריה: לא מאחל הצלחה לאלה, לא אוהבם. גם נלחם בהם, מתגונן ומגן שהם לא יצררוּ, לא ירעו, לא יחבלו. אבל לא שנאה! רק לא שנאה! אוי האופל הזה. אופל מטומטם ומטמטם זה! נורא!

ר' מאיר: אבל עליו, על מנהיגם, מתעתעם, את כמדומני מתירה תפילתי?

ברוריה: על מנהיגם, מתעתעם – אדרבה! עליו המשך תפילתך; המשך, כמו תמיד, מיום שהכרתיך.

ר' מאיר (בהשתוממות): תפילתי? עליו? תמיד? מים שהכרתיני? מה את סחה?

ברוריה: כן! תפילתך: "ותצילנוּ מציר הרע!" היא זאת! היא־היא זאת התפילה! עליהם, עלי, עליך, על כולנו, על כולנו! (יוצאת).

ר' מאיר (עומד מופתע. בוהה. אחר יושב, מליט פניו בטליתו, לוחש): “היא זאת! היא־היא זאת התפילה עליהם, עלי, על כולנו”.

– הקשבתי. שיחה נאה. ואם לזה אתה מתכוון, לשינוי זה, שנעמוד ונתפלל –

– הנח! תפילה טהורה, עלינו ועל אחרים, הלואי והיתה בפינו. אך אני בדברי שדיברתי ומדבר, מתכוון אני לשינוי ביחסנו לאדם, ביחס זה שמתוכו גם תפילותינו, תפילותיהם של בני־האדם מכל העמים, הדתות והכנסיות הן התפילות הידועות לכולנו: עומדים בני־אדם אלה בזוית זאת ואלה בזוית אחרת ונושׂאים כפיהם בתחינה לאלוהים, “האלוהים האחד”, שהם… אותם האחרים, שהם לא־אנחנו, לא־משלנו, לא־כמונו, ייתמו מן הארץ! ייתמו – ורשעים עוד אינם! חסל! אני בדברי שדיברתי ומדבר מתכוון אני לשינוי ביחס־לאדם שעליו צעקה ברוריה את צעקתה המרה: רק לא האופל! אופל טומטום ומטמטם זה! אופל השנאה שהוא מעוור מחרש, סוגר ואוטם כל לב, ואנו בו נמקים כולנו, אוכלים איש בשר רעהו, נטרפים טירוף־דעת, טירוף־נפש.

– ויחס הרחמים שאתה מדבר בו, הוא זה שבו הגאולה?

– מן הגאולה אנחנו עוד רחוקים מאוד. אנחנו אף את שמה עוד נושאים על שפתינו לשוא. והיחס שהקו השכלי והמשקולת הרגשית שבו יונקים מן השאלה הקצרה: “כלום חוטאים כתוב? חטאים כתוב!” הוא זה היחס שבקננוֹ בלב־אדם הוא מבקיע בו את חשרת האופל המטמטם ההוא, פורם בו את רקמת השנאה, מפוררה וממסה. והתבונן־נא, חבר: בטופסי כל התפילות מאז מתמיד רואה אתה את האדם עומד שחוח, מכה כף על חזה, מתוודה בנכאי־לבב: “חטאתי, עויתי, פשעתי! מיום היותי על האדמה עשיתי הרע”. ותיכף, בנשימה שניה: “סלח, מחל, כפר”.

מחל, כפר. מדוע? מה הסמך? מה צידוק? “אל תבוא במשפט עמדי. אתה יוצרי ואתה יודע יצרי!” הנה ההנמקה, הסמך, הטעם הראשון והאחרון: יצרי. “יצרי לבב אנוש”. “נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה” (תהלים לה), גם תאוותי, גם אנחתי… “ראה עוניי ועמלי. ראני כשם שאני בשניותי, בטלטולי־נפשי, חולשתי, רפיפותי” ואמור־נא: לו האדם, בהתייחסותו זאת שהוא מתייחס אל עצמו – מדעתו ומהרגשתו הוא את עצמו כאדם, לו בהתייחסותו זאת לעצמו בעמדו לפני אלוהים היה הוא מתייחס גם לבן־מינו, לאדם כמוהו החי על ידו, המתהלך אתו על־פני האדמה, האם בזה גופא אין מן המשנה, אין מן המחולל אותה תמורה שאתה שאלת לה, שינוי ותמורה שלא נעכיר ולא נחשיך זה לזה את החיים, את העולם כולו? אמור מעצמך!

– לוּ… לוּ… אוטופיה נפלאה!

– ומה היא התכנית לתמורה באדם, שבה אין לדעתך מן האוטופיה?

– רצוני לומר: כן! ודאי! לוּ… אך באר־נא לי איך עושים זאת? איך מגיעים? איך?

– (בהצטחקות) לזה יש לי הצעה: כשנגיע שנינו מחר לתפילה: “המרחם, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה” נתכוון שנינו מעומק לבנו שהוא יתן בלבנו את הבינה לדעת איך עושים זאת, איך מגיעים; ואחר ניפגש שוב ונמשיך בשיחתנו. מסכים?

– (ברצינות, כשפניו מחוירים) מסכים! אך אתה תצטרך להתפלל קודם עלי, שלאחר כל שעבר עלי ועל כל משפחתי, לאחר כל שעיני ראו בחיי ועוד רואות, יתן הוא בלבי בינה שאאמין שיש "שומע תפילה".

– (משפיל עיניו, מגמגם) ואני? אתה חושב שאני… (מפסיק. יושב דום, אחר קם פונה לצד אחד, פוזם בלאט, בנעימת אומרי־תהלים):

לך אמר לבי בקשו פני… אל תסתר פניך ממני.

אל תט באף עבדך… אל תטשני… אל תעזבני…

(עומדים, מביטים איש בפני רעהו. נפרדים מתוך לחיצת־יד חזקה. שתיקה – – –).

– דבריך: “היחס הבסיסי, הראשוני לכל אדם באשר הוא אדם, יחס של רחמים”. לא! אינני מסכים. מערער. האדם איננו רוצה ביחס של רחמים אליו.

– וביחס־אליו זה השולט כיום בחברתנו מקצה הארץ ועד קצה הארץ, בו רוצה האדם?

– הוא אינו רוצה לא ביחס זה ולא ביחס של רחמים. האדם רוצה שיתייחסו אליו בכבוד. כבוד מכל אדם לכל אדם.

– באויר־נשימתנו זה המורעל ברעל איבה, זעם, התנכּרות, קשיחות, אכזריות, אלימות – באקלים־חיינו זה “כבוד מכל אדם לכל אדם”?! ואני גם אינני תופס, מה מפחיתוּת כבוד־האדם יש ביחס רחמים זה שבו מדובר, יחס שכל תוכנו הוא: גישתו והתייחסותו של כל אדם במחשבתו ולבו אל יצור־אדם כמוהו כהתייחסותו הוא אל עצמו, מדעתו הוא את עצמו ומהרגישו הוא את עצמו כאדם – מה פגיעה יש בכבוד־אדם ביחס־אמת, ביחס של בינת־לב זאת אליו?

– אם המלה רחמים היא שמקוֹממת אותך, הרשות בידך להחליפה באחרת – בהבנה… אך יש הבדל: הבנה היא במוח, בשכל, ומאה הבנות, כשהן רק מוחיות, שכליות, אין בכוחן להפיג בלב אף רחש אחד של שנאה, רוגז, מרירות, תאוות־נקם. כוחה וכושר־פעולתה של הבנה לחולל שינוי, ואף הפיכה באדם, הוא רק כשההבנה עוברת להיות “בינה שבלב”. הרגש, הרגש את הזולת! ובנידון שלנו: הרגש את היצור האדם, שהוא, בשניותו האנושית המהותית, מתנודד ומתפתל ונלבּט כל ימי חייו בין בתרי לב עצמו, בין ניגודי תכונותיו, יצריו ודחפיו, והוא מלא מכאוֹבים ומתיחות, קרוע, משוסע ומסוכסך. מתוך “בינת לב” זאת, מתוך הרגשת־נפשו זאת של כל יצור אדם, כונן את הגישה והיחס אליו.

– אני גם לאחר דבריך אלה אינני מקבל. אינני משלים. היחס לאדם איננו מתמצה ביחס של רחמים אליו. אני טוען ליחס של כבוד לאדם!

– וגם אני הן דיברתי ומדבר על היחס הראשוני, הבסיסי, הבלתי־מותנה. ועוד זאת: ראה גם ראה, האם בעצם התביעה לאדם שהוא יתייחס ביחס של רחמים לבן מינו המסוכסך, הנלבט והמיוסר כמוהו, האם בעצם התביעה הזאת מהאדם אין מיחס הכבוד אליו, ואף הכבוד היותר נעלה?

– בתביעה מאדם שהוא יתייחס ביחס־של־רחמים לכל אדם יש מיחס הכבוד, ואף הכבוד הנעלה ביותר?! אינני מבין.

– אני מדבר על נקודת־המוצא של פנייה כזאת לאדם. על ההנחה הקודמת שבלעדיה, שלולא היא, אין שום טעם ושום הגיון לפנות בתביעה מעין זאת לאדם, כשם שאין אעם לפנות אל חיית־יער בתביעה שהיא תחרוג מטבעה, תשנה את אורחה.

– ומהי ההנחה הקודמת הזאת? פרש!

– ההנחה הקודמת לפנייה מעין זאת אל האדם היא, שהיצור האדם מוכתר בכתר־כבוד ששום יצור ביקום לא הוכתר בו ואינו נושאו!

– אתה מתכוון, כנראה, למה שקוראים “בחירה חופשית”?

– חופשו של האדם לבחור באור הטוב והחסד המנצנץ, קורץ וקורא אליו מצפונות רוחו ונשמתו, בחור בו והתאמץ להגביר ולהשליט אותו על המאפליה הדז’ונגלית הנישׂאת באדם. היא וכל הרמש השורץ בתוכה! והאם לא זה ובזה הכבוד, כבוד־האדם הנישא, הנעלה?

– ואתה מאמין בהנחה המוקדמת הזאת שאמרת?

– הן גם אתה פונה בתביעה אל האדם. תובע ממנו יחס של כבוד לכל אדם.

– אני רק כך… אמרתי… אני אינני תובע… ומי הוא זה שהכתיר את האדם בכתר הכבוד הזה?

– השאלה כבר נשאלה, והתשובה עליה כבר ניתנה. היא ידועה לך ולי. עליה גם מכריזים חגיגית בישראל בכל ליל ראש־השנה: “הינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד, ד' צבאות הוא מלך הכבוד”.

– (לאחר שתיקה. בשינוי טון) שמע, האמינה לי, לבי עתה לא להתווכּחות. אני… אני רוצה לדעת. אתה יכול לא לענות לי… אני שואל. אמור לי. אמור! האם אתה מאמין? מאמין באמת? באמת? בזה… במה שדיברת עתה?

– אם אני “מאמין באמת, באמת” – על זה לא אענה. אך זאת יכול אני לומר לך בפה מלא, בהכרה מלאה ושלמה, שאם לא היא – האמונה בזה… במה שדיברתי עתה, ובמה שלא דיברתי, אם אתה נוטל את האמונה הזאת בעיקרי עיקריה המהותיים – כי אז… כל שקיים, כל שנעשה תחת השמש, כל המציאות, הכל, הכל… בכלל… בכל ההיקף –

– הבל?

– לא! לא הבל! אלא משהו כה איום, כה איום־תוהי, ששום שפת־אנוש לא תבטאהו ושום מוח אנוש ולב אנוש לא יסבלנו. איננו יכול סובלו. איננו עוצר כוח וגם לא יעצור כוח! לא יעצור!

– ומכאן בא האדם לידי אמונה?

– ומכאן בא האדם לידי פניית לב לאמונה. לידי לבטי אמונה. ואף לידי תפילה על אמונה.

– תפילה על אמונה בטרם אמונה?

– בצירוף הלב!

– והלב?

– הלב, לבו של האדם, במטמוני מטמוניו, מאמין. הוא תמיד מאמין. וגם מתפלל.

– (בחיוך נוגה) וזאת אומרת, שגם אני… גם לבי… שלא בידיעתי?

– וכי לא אדם אתה? ובפרט אדם מישראל, אדם – בן לעם־ה"תהלים"? – – –

במכתבו שלי של ידיד מכובד מאוד כתוב: הובא אלי עתון “דבר” שבו מאמרך “שיחה על יחסנו האדם”. קראתיו, ואני תמה עליך: מה פגם מצאת בכלל־הגדול של תורתנו, תורת משה וישראל, “ואהבת לרעך כמוך”, כי קמת להמירו בכלל האישי שלך: וריחמת לרעך כמוך? כלל גדול חדש? תורת־אדם חדשה?

ועל תוכחתו הקצרה של ידיד מכוּבד – תשובה ארוכה. ולא להצטדקוּת, כי אם לטיעון.

אני מקבל ברצון את הכלל הגדול שהוצאת מדברי וניסחתו: וריחמת לרעך כמוך. אך מכיון שבאת לידי קנאה גדולה שלא במקומה לכלל שבתורתנו, תורת משה וישראל, באת לכלל טעות. הכלל “וריחמת” איננו אישי שלי ואיננו בא אצלי במקומו של הכלל “ואהבת”. הוא, הכלל ההוא… אך מוטב שנפתח חומש ונקרא (ויקרא יט):

“לא תשׂנא את אחיך בלבבך. לא תיקום ולא תיטור. ואהבת לרעך כמוך. אני ה'. והנה דברי הרמב”ן: “הפלגה! כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד, שכבר אמר ר' עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חברך”. ובכן, הפלגה! ומה לא הפלגה? מה כן מקבל לב האדם? מפרש יונתן בן עוזיאל: “ואהבת לרעך… ותרחמי לחברך, דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה”. וזהו, כידוע לכולנו, מה שקבע הלל לכלל של כל התורה כולה: “מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך”. ונשימה אל לב: הכלל הזה אינו מטיל על האדם את החובה שהוא יראה את עצמו אחראי לכך, שמה ששנואי עליו, מה שמביא לו נזק, מה שגורם לו כאב, צער, דכאון, עלבון לא ייאנה ולא יגיע לחברו האדם בחיים. ונחות דרגה: על האדם אף איננה מוטלת בכלל הזה החובה, שאם רעה כזאת התרגשה ובאה על חברו יחיש הוא ישע לו, יחלצהו ויפדהו.

הכלל הזה פונה אל האדם ותובע: מה ששנואי עליך לא תעשה אתה לרעך האדם. אתה אל תהיה איש המעשה הזה. לומר: קלסתר פניו של האדם הניבּט אלינו מן הכלל הזה אינו מבהיק. להיפך, הוא די עכוּר… הוא זה היצור שלבושתנו הוא ידוע ומוכר לנו בידיעה ובהכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית. היצור־אדם שבעטיו של “יצר לבו מנעוריו” עלול הוא גם עלול הוא עצמו לעשות זאת וכזאת לחברו האדם, אם שהוא “שונאו בלבו, נוקם ונוטר”, ואף גם אם הוא לא שונא לו מתמול־שלשום, אלא שהוא ממעשהו זה יפיק, או נדמה לו שהוא יפיק ממנו תועלת לעצמו, לרווחתו ולהתנשאוּתו האישית בחייו.

כדי שהיצור־אדם הזה ישנה אורחו, כדי שלבו בקרבו יעצור בעדו, יכהו וייסרהו שחלילה לו ממעגל נלוז זה, אין עצה ואין תחבולה אלא להזיזו ולהסיטו מדרגה אנושית זאת שהוא עומד בה, הזז והסט והעלה לדרגה אנושית אחרת – נאורה יותר, מוסרית יותר.

כאן עלי לפרש, חזור ופרש, שבדברי על האדם באשר הוא אדם, כוונתי למה שאנו, בנים לעם ישראל, למדנו ולימדונו מעיקריה של תורת ישראל והשקפת־עולמה על מהותו של היצור הזה שנקרא עליו השם אדם: “עפר מן האדמה” ככל בהמות השדה וחייתו יער, על כל תכונותיהן, דחפיהן ויצריהן, ועם זה – “צלם אלוהים”. נשמה… “נשמת שדי אשר תבינהו” (איוב לב, ח). זהו המבדילו הבדל מהותי מוחלט מכל החי על־פני האדמה, מפליהו ומייחדו בכל היקום אשר תחת רגלינו ומעלינו.

ומתוך ראיית האדם הזאת ניתן לאנוש־אנוּש כמוני גם לומר בהגיוֹן־לבב וייחוּל הלב: למרות הכל ולאחר הכל אני מאמין באדם… ומתוך ראיית האדם הזה מתפרש לי גם צחוקו של האשמדי, בשעה שבניהו בן יהוידע – כמסופר באגדות ישראל – כבשהו והוליכהו להשתמש בו לבנין מקדש לאדם בחיים, ובראותו בדרך הליכתו מכשף יושב ועושה לעין כל מעשי כשפים, צחק, וכשבניהו בן יהוידע שאלו לפשר צחוקו, אמר: “יושב אדם ועושה כל מיני מעשי כשפים ואיננו יודע שהוא יושב על־גבי אוצר המלך”.

זהו, זהו הדבר! עושה האדם כל מיני “מעשי כשפים” לדעת מה טמון בכל מעבי האדמות, בכל נבכי תהומות הימים, ואף מה שמור בגבהי גרמי השמים, ודעתו איננה נתונה לאוצר שעליו הוא יושב, “אוצר המלך”. וסגולות־היקר מאוצר זה הלא בקרבו צרורות הן וצפונות, והן הנה בעצם אשר אליהן מפנים־פנימיוּתו יערג ויכמה, אך ככל שדעתו מוסרה מהן ואיננה מופנית אליהן להעלותן, לחשפן ולטפחן על כל אשר בהן ומהן, כך הולכים ונערמים ומתגבבים עליהן רבדי־רבדים מן “העפר והאדמה” אשר גם הם, על כל אשר בהם ומהם, נתונים וטבוּעים בקרבו של האדם, אך המה לא הוא! לא הוא במהותו, בעצמותו, בייחודו!

והאדם הניתוק והנידח מעצמו, נע ונד כגולה בתוך עצמו, נע ומתנודד נבוך, נכאב, זעום, מר־נפש, אובד בעושרו, אובד בעוניו… והוא זה האדם, מירב האדם, המתהלך אתנו מקצה הארץ עד קצה הארץ כולה, “עצמנו־בשרנו” ש"אותו אנו יודעים ומכירים בידיעה והכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית"; והוא הוא זה שאליו במישרין מופנית התביעה ההללית “מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך”, כי הוא אכן העלול והמוכן לעשות זאת וכזאת, אך הוא־הוא גם זה, ש"למרות הכל ואחרי הכל" יש להאמין בו ולדעת את סגולות־היקר מאוצר המלך הטמונות וספוּנות בו, אלא שאותן יש לחלץ מתחת לכל שנערם וגבה וגבר עליהן, חלוץ ושכך והעלה והשלט.

מעשה החילוץ־ההעלאה הזה היא העצה והתחבולה לחולל שינוי באדם, שינוי בדרגתו האנושית, וזה כל תוכנו, תעודתו, תפקידו ופעולתו המחוייבת של החינוך באדם. נקראהו ככל שנקראהו, חינוך דתי, חינוך מוסרי, חינוך הומאני, הוא־הוא זה שבידו המנוף לחילוץ ולהעלאה הזאת שבהיעדרה כל חילופי־המשטרים והפיכוּת־המהפכות אינם אלא הפיכות האדם על משכבו בחוליו־הכרוני מצדו הימיני לצדו השמאלי, ומצדו השמאלי לצדו הימיני, וחוזר וחוזר וחוזר חלילה – – –

“בידו של החינוך המנוף”. אך ככל מנוף, הרי גם המנוף הזה נבצרת ממנו כל פעולה אם אין לו מקום אחיזה, נקודת־משען בנשוא פעולתו. ומזדקרת השאלה: יצור־אדם זה שבו מדובר, הוא – בדרגה אנושית עגומה זאת שבה הוא עומד בכללו – מה היא ואיזו היא הנקודה בנפשו, ברגשותיו, להישענותו והיאחזוּתו של המנוף הזה, ומתוכה להניף ולהניע את האדם אל עבר פני הדרגה האנושית האחרת, הנאורה, המוסרית יותר?

וכאן, מכובדי, אומר ברורות, שמי אשר בתשובה על השאלה הזאת עומד ונושא על שפתיו את השם אהבה, הוא נושאו לריק ולשוא. האהבה, שהכוונה בה ודאי איננה לזאת השגורה בפי כל, כמטבע עוברת לסוחר בכל השווקים, ואשר שמה נקרא גם על רחשי־לבו של אמנון לתמר אחותו. וּודאי גם לא ל"אהבת־אדם" זאת, שבשמה, למען זכות את האדם בגן־עדן שלמעלה, בשמים, או בגן־עדן של “משטר חברתי” שלמטה, על הארץ, כוֹננים ועורכים כוהני דת־אל וכוהני דת “השיויון, האחוה והחופש” שבעה מדורי גיהנום לבני־האדם בחייהם עלי־אדמות –

האהבה, זאת שבפרקי־אבות שלנו ניתן בה הסימוּן שהיא “אינה תלויה בדבר” ושהתבטאותה באדם היא “קשר הנפש בנפש” ועד כדי “מסירות הנפש”, האהבה הזכה והנאצלת הזאת היא בין “סגולות היקר מאוצר המלך”, הנתונות ברוחו ובנפש של היצור האדם כיכולת, ככושר, כפוטנציה, ועליה ניבאו נביאים ואותה חזוּ חוזים נלהבים שהיא העתידה להיות הכח הפועל, המכריע והשליט בחיי דכל בית־האדם תחת השמש, והאמונה בכך – לא המלומדת, השטחית, הגרונית, כי אם האמונה החיה, הכבושה־הלבבית – הזדקקה וזקוקה היא עצמה לאמונה ב"על־אנושיות", לאמונה “באשר לא מכאן”. כי ה"כאן", כל חייו והוייתו, כל אורחו־ורבעו של “בית־האדם” מים היותו על־פני האדמה עד היום הזה הם הסתירה, הניגוד לבשורה ולשיר ההוא שלעתיד־לבוא, הניגוד הגמור, המשווע, המוחץ!

מה אגיד בזה, מכובדי, ולא תדע, ומה נדבר בזה ונפשנו לא תישח לעפר. ומי שעומד, איפוא, ואומר, כי הנקודה בנפשו של אדם־ההווה עתה, כעת חיה, להשעין עליה את המנוף לחינוכו, היא ה"ואהבת לרעך", הרי הוא כמי שאומר על אבן טובה, מנזרו של מלך משוח ה' השקועה ומכוסה תחת משואות החורבן והמפולת של כל היכל המלך, שהיא גופה נתונה להיות “נקודת־המשען” למנוף הבא לחלצה ולהעלותה מתחת לערימות “העפר מן האדמה”, שנערמו ותוּללו עליה מדורות ודורות, ויבלעוה ויכסוּה.

לא! לא האהבה שהיא עתה הדחויה והנידחת בנו, לא היא זאת הנקודה בנפשנו, כי אם אחרת – זאת שאלוהים עצמו, כביכול, משעין עליה בנפשו של האדם, הוא כשם שהוא, את מנוף החינוך האנושי “בתורתנו, תורת משה וישראל”.

נקרא־נא בתורה: “אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה… אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב”, (שמות כב, כה).

חבלת, אדם, שמלת רעך, שמלת העני עמך. מילא… הנך כשם שהנך… אך האם גם בבוא השמש לא תשיבנה לו? והרחמים, ה"רחמים הפשוטים" לאדם היכן הם? במה ישכב? לילה… והיא שמלתו לעורו, היא כסוּתו לבדה. איך ינוח? איך יתן שינה לעיניו? במה ישכב? במה ישכב?

ואף כשנאמר “ואהבת”…

“וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם. ואהבת לו כמוך”. והנימוק? “כי גרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא יט, לג). אך האם המצרים אהבו אותנו, ועלינו כל כן למוד לגר הגר בארצנו באותה המידה? להיפך: “כי גרים הייתם”, עשוּקי משפט, עשוקי כבוד, מושפלים, מבוזים, מנודים. ואתם היודעים מנפשכם את נפש הגר, איכה תוכלו גם אתם וראיתם אותו בעוניו ומרודיו אלה? איכה תוכלו גם אתם להונות את הגר, ללחצו? אתה “גר לא תונה ולא תלחצנו”, אתה “לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה”, כי על כן הלא צרפתיך ובחנתיך בכור עוני, בכור יסורים (ישעיה מח, י). למען תדע, ולמען תחוש ותחיה את נפשו של הסובל, המיוסר, המעונה.

רחמים! יסוד הרחמים! “ידעתי מכאוביו” – – –

האהבה, כשהאדם הוא גופו גם נושאה ונשואה כאחד, “האהבה העצמית”, ראש דברה וסוף דברה הוא: אנוכי! אֵגו! והיא ההסתגרות הנפשית ההרמטית שבה ומתוכה אין שום מיפתח ומוצא אל הזולת. לעומתה, הרחמים, גם כשהם עצמיים, ביטוים הנאמן הוא בן ההברה האחת: אוי! והוא־הוא שבו וממנו המיפתח, הדרך והמעבר גם אל הזולת. ומי אדם בארץ שה"אוי" הזה איננו בן־בריתו ובן־לוייתו האינטימי ביותר בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך, דרך חייו של כל יצור־אדם, שכל שעל, כל מדרך־כף־רגלו בה מפולג ומפורד לפרשת עשרות דרכים, נתיבות ומשעולים למבוכה, לתעיה, לנדודים, והסתבכות והסתכסכוּת נפשית. “אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי, וכל זמן שהנשמה בקרבי” – אוי! – – –

והאם לא מלבנו קונן האיש מארץ עוץ שקם מעולם לתנות לפני אל־עולם את מרי־גורלו של יצורו האדם בעולם: “אך בשרו עליו יכאב ונפשו אליו תאבל” (איוב יד, כד). ידווה ויכאב האדם את מכאובי־הגוף, מדווי־הבשר ככל החי על־פני האדמה, והוא אף גם נפשו בו תבך, תהמה ותאבל עליו תמיד. מצוקות־אדם, יגוני־אדם המיוחדים, הנפלים, שכל יצור ביקום לא ידעם… והם הנם אשר מהם, ממכאובי־בשרו, מקרעי־נפשו ואבל־נפשו עליו מהוייתו העצמית הזאת של האדם בכוליותו הן נובע ישירות, וכמו “באופן טבעי” מתקבל ומתחייב, שיחסו הוא הבסיסי אל בן־מינו האדם, רק באשר הוא אדם כמוהו, יהיה יחס של רחמים, של חמלה – זה היסוד בנפשו וברגשותיו של האדם שאלוהים עצמו, כאמור, אליו פונה ואליו טוען במערכת מצוותיו ופקודותיו לאדם ביחסים שבינו ובין חברו האדם.

והוא־הוא זה שניתן להיות, שצריך להיות הנקודה להשעין עליה באדם את המנוף הבא להניפו ולהעלותו מדרגה אנושית עגומה זאת שהוא עומד עליה – העלותו מתוך האמונה החיה במה שהוא הוּעד להיות ומסוגל להיות מייחוד מהותו ועצמותו כיצור־אדם ביקום, ומתוך רחמים עצומים עליו, ככל שהוא בהוויית שניותו ורפיפותו עתה, רובץ תחת המשא־המסה האלוהי שהושם עליו, תחתיו רובץ, כושל, נוקש, תועה מנוכּר לעצם־עצמו, מנוכר לרעהו האדם, מנוכר לאלוהים, ואוי לו, ורע לו מכאן ומכאן. מתוך האמונה הזאת בו, ומתוך הרחמים האלה עליו, הניעו והסיטו בבינה, בדעת והשכל אל עבר פני הדרגה האחרת, זאת שלא ה"מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך" הוא שיהא בה הכלל של התורה כולה, כי אם הכלל האחר, זה שספוּן ועלוּם ונידח באדם, והוא בפנים־פנימיותו נאנק דום ומתפלל ומפלל לגאולתו –

“ואהבת לרעך כמוך – אני ה'”.