– בדבריך על יחסנו לאדם ציינת את העובדה הידועה לכל אדם, שהוא מטוּלטל ונקלע תמיד בכף־הקלע של יצרים ומאוויים שונים ומנוגדים; אף קבעת, כי מאבק היצרים הזה בו הוא ממהותו ומייחוד הווייתו ביקום. מזה הסקת את מסקנתך, שהיחס הנפשי המתחייב והמחוייב מצדנו לכל אדם, רק באשר הוא יצור־אדם בלבטיו ונפתוליו אלה, הוא יחס הרחמים.

– נכון! מאשר. קבעתי.

– ואתה אף העלית את היחס הזה להיותו הוא “הראשוני, הבלתי־מותנה”. ואני הנה שואל: מה יש באותו היחס מן המשנה את האדם, מן המחולל בו תמורה, שהוא לא יהיה מה שהוא כשם שהוא בפרעות יצריו אלה המעכירים והמחשיכים את החיים ואת העולם כולו? את זה באר־נא לי.

– אני שמח, חבר, על שאלתך. נדון, נברר יחד. ולשם כך הרשה־נא לי להעלות בזכרוננו מה שמסופר בגמרא על ר' מאיר וברוריה אשתו המשכילה (ברכות י); "בריונים שהיו בשכונתו של ר' מאיר היו מצערים אותו הרבה. היה ר' מאיר מתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו:

מה דעתך? כלום כתוב: ייתמוּ חוטאים? ייתמוּ חטאים כתוב! ושפל לסופו של הפסוק: ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהלים קד): כיון שייתמו החטאים – רשעים עוד אינם".

ואני מזמין אותך להקשיב גם לשיחה בין ברוריה לר' מאיר כפי שהיא רשומה אצלי, ואני הנה קוראה לפניך.

ברוריה: אתה, מרי ואישי, לבך המר מופנה ונתון כולו להם. לאשר הומים, סוערים, קוצפים מרעים. והם עצמם הלא לכוּדים המה, תפושים ומתועתעים.

ר' מאיר: את מתכוונת לו, לראשם, למדיחם?

ברוריה: אני מתכוונת –

ר' מאיר (בזעם): ערום. מחרחר. מצית!

ברוריה: ולוּ אתה עליו נתת דעתך, אליו הפנית לבך המר.

ר' מאיר: עליו, אליו – כי אז?

ברוריה: כי אז לא היית עומד בתפילה עליהם, על בני־אדם שימותו.

ר' מאיר: אלא מאחל הצלחה לאלה? אוהבם?

ברוריה: לא מאחל הצלחה לאלה, לא אוהבם. גם נלחם בהם, מתגונן ומגן שהם לא יצררוּ, לא ירעו, לא יחבלו. אבל לא שנאה! רק לא שנאה! אוי האופל הזה. אופל מטומטם ומטמטם זה! נורא!

ר' מאיר: אבל עליו, על מנהיגם, מתעתעם, את כמדומני מתירה תפילתי?

ברוריה: על מנהיגם, מתעתעם – אדרבה! עליו המשך תפילתך; המשך, כמו תמיד, מיום שהכרתיך.

ר' מאיר (בהשתוממות): תפילתי? עליו? תמיד? מים שהכרתיני? מה את סחה?

ברוריה: כן! תפילתך: "ותצילנוּ מציר הרע!" היא זאת! היא־היא זאת התפילה! עליהם, עלי, עליך, על כולנו, על כולנו! (יוצאת).

ר' מאיר (עומד מופתע. בוהה. אחר יושב, מליט פניו בטליתו, לוחש): “היא זאת! היא־היא זאת התפילה עליהם, עלי, על כולנו”.

– הקשבתי. שיחה נאה. ואם לזה אתה מתכוון, לשינוי זה, שנעמוד ונתפלל –

– הנח! תפילה טהורה, עלינו ועל אחרים, הלואי והיתה בפינו. אך אני בדברי שדיברתי ומדבר, מתכוון אני לשינוי ביחסנו לאדם, ביחס זה שמתוכו גם תפילותינו, תפילותיהם של בני־האדם מכל העמים, הדתות והכנסיות הן התפילות הידועות לכולנו: עומדים בני־אדם אלה בזוית זאת ואלה בזוית אחרת ונושׂאים כפיהם בתחינה לאלוהים, “האלוהים האחד”, שהם… אותם האחרים, שהם לא־אנחנו, לא־משלנו, לא־כמונו, ייתמו מן הארץ! ייתמו – ורשעים עוד אינם! חסל! אני בדברי שדיברתי ומדבר מתכוון אני לשינוי ביחס־לאדם שעליו צעקה ברוריה את צעקתה המרה: רק לא האופל! אופל טומטום ומטמטם זה! אופל השנאה שהוא מעוור מחרש, סוגר ואוטם כל לב, ואנו בו נמקים כולנו, אוכלים איש בשר רעהו, נטרפים טירוף־דעת, טירוף־נפש.

– ויחס הרחמים שאתה מדבר בו, הוא זה שבו הגאולה?

– מן הגאולה אנחנו עוד רחוקים מאוד. אנחנו אף את שמה עוד נושאים על שפתינו לשוא. והיחס שהקו השכלי והמשקולת הרגשית שבו יונקים מן השאלה הקצרה: “כלום חוטאים כתוב? חטאים כתוב!” הוא זה היחס שבקננוֹ בלב־אדם הוא מבקיע בו את חשרת האופל המטמטם ההוא, פורם בו את רקמת השנאה, מפוררה וממסה. והתבונן־נא, חבר: בטופסי כל התפילות מאז מתמיד רואה אתה את האדם עומד שחוח, מכה כף על חזה, מתוודה בנכאי־לבב: “חטאתי, עויתי, פשעתי! מיום היותי על האדמה עשיתי הרע”. ותיכף, בנשימה שניה: “סלח, מחל, כפר”.

מחל, כפר. מדוע? מה הסמך? מה צידוק? “אל תבוא במשפט עמדי. אתה יוצרי ואתה יודע יצרי!” הנה ההנמקה, הסמך, הטעם הראשון והאחרון: יצרי. “יצרי לבב אנוש”. “נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה” (תהלים לה), גם תאוותי, גם אנחתי… “ראה עוניי ועמלי. ראני כשם שאני בשניותי, בטלטולי־נפשי, חולשתי, רפיפותי” ואמור־נא: לו האדם, בהתייחסותו זאת שהוא מתייחס אל עצמו – מדעתו ומהרגשתו הוא את עצמו כאדם, לו בהתייחסותו זאת לעצמו בעמדו לפני אלוהים היה הוא מתייחס גם לבן־מינו, לאדם כמוהו החי על ידו, המתהלך אתו על־פני האדמה, האם בזה גופא אין מן המשנה, אין מן המחולל אותה תמורה שאתה שאלת לה, שינוי ותמורה שלא נעכיר ולא נחשיך זה לזה את החיים, את העולם כולו? אמור מעצמך!

– לוּ… לוּ… אוטופיה נפלאה!

– ומה היא התכנית לתמורה באדם, שבה אין לדעתך מן האוטופיה?

– רצוני לומר: כן! ודאי! לוּ… אך באר־נא לי איך עושים זאת? איך מגיעים? איך?

– (בהצטחקות) לזה יש לי הצעה: כשנגיע שנינו מחר לתפילה: “המרחם, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה” נתכוון שנינו מעומק לבנו שהוא יתן בלבנו את הבינה לדעת איך עושים זאת, איך מגיעים; ואחר ניפגש שוב ונמשיך בשיחתנו. מסכים?

– (ברצינות, כשפניו מחוירים) מסכים! אך אתה תצטרך להתפלל קודם עלי, שלאחר כל שעבר עלי ועל כל משפחתי, לאחר כל שעיני ראו בחיי ועוד רואות, יתן הוא בלבי בינה שאאמין שיש "שומע תפילה".

– (משפיל עיניו, מגמגם) ואני? אתה חושב שאני… (מפסיק. יושב דום, אחר קם פונה לצד אחד, פוזם בלאט, בנעימת אומרי־תהלים):

לך אמר לבי בקשו פני… אל תסתר פניך ממני.

אל תט באף עבדך… אל תטשני… אל תעזבני…

(עומדים, מביטים איש בפני רעהו. נפרדים מתוך לחיצת־יד חזקה. שתיקה – – –).