במכתבו שלי של ידיד מכובד מאוד כתוב: הובא אלי עתון “דבר” שבו מאמרך “שיחה על יחסנו האדם”. קראתיו, ואני תמה עליך: מה פגם מצאת בכלל־הגדול של תורתנו, תורת משה וישראל, “ואהבת לרעך כמוך”, כי קמת להמירו בכלל האישי שלך: וריחמת לרעך כמוך? כלל גדול חדש? תורת־אדם חדשה?

ועל תוכחתו הקצרה של ידיד מכוּבד – תשובה ארוכה. ולא להצטדקוּת, כי אם לטיעון.

אני מקבל ברצון את הכלל הגדול שהוצאת מדברי וניסחתו: וריחמת לרעך כמוך. אך מכיון שבאת לידי קנאה גדולה שלא במקומה לכלל שבתורתנו, תורת משה וישראל, באת לכלל טעות. הכלל “וריחמת” איננו אישי שלי ואיננו בא אצלי במקומו של הכלל “ואהבת”. הוא, הכלל ההוא… אך מוטב שנפתח חומש ונקרא (ויקרא יט):

“לא תשׂנא את אחיך בלבבך. לא תיקום ולא תיטור. ואהבת לרעך כמוך. אני ה'. והנה דברי הרמב”ן: “הפלגה! כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד, שכבר אמר ר' עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חברך”. ובכן, הפלגה! ומה לא הפלגה? מה כן מקבל לב האדם? מפרש יונתן בן עוזיאל: “ואהבת לרעך… ותרחמי לחברך, דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה”. וזהו, כידוע לכולנו, מה שקבע הלל לכלל של כל התורה כולה: “מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך”. ונשימה אל לב: הכלל הזה אינו מטיל על האדם את החובה שהוא יראה את עצמו אחראי לכך, שמה ששנואי עליו, מה שמביא לו נזק, מה שגורם לו כאב, צער, דכאון, עלבון לא ייאנה ולא יגיע לחברו האדם בחיים. ונחות דרגה: על האדם אף איננה מוטלת בכלל הזה החובה, שאם רעה כזאת התרגשה ובאה על חברו יחיש הוא ישע לו, יחלצהו ויפדהו.

הכלל הזה פונה אל האדם ותובע: מה ששנואי עליך לא תעשה אתה לרעך האדם. אתה אל תהיה איש המעשה הזה. לומר: קלסתר פניו של האדם הניבּט אלינו מן הכלל הזה אינו מבהיק. להיפך, הוא די עכוּר… הוא זה היצור שלבושתנו הוא ידוע ומוכר לנו בידיעה ובהכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית. היצור־אדם שבעטיו של “יצר לבו מנעוריו” עלול הוא גם עלול הוא עצמו לעשות זאת וכזאת לחברו האדם, אם שהוא “שונאו בלבו, נוקם ונוטר”, ואף גם אם הוא לא שונא לו מתמול־שלשום, אלא שהוא ממעשהו זה יפיק, או נדמה לו שהוא יפיק ממנו תועלת לעצמו, לרווחתו ולהתנשאוּתו האישית בחייו.

כדי שהיצור־אדם הזה ישנה אורחו, כדי שלבו בקרבו יעצור בעדו, יכהו וייסרהו שחלילה לו ממעגל נלוז זה, אין עצה ואין תחבולה אלא להזיזו ולהסיטו מדרגה אנושית זאת שהוא עומד בה, הזז והסט והעלה לדרגה אנושית אחרת – נאורה יותר, מוסרית יותר.

כאן עלי לפרש, חזור ופרש, שבדברי על האדם באשר הוא אדם, כוונתי למה שאנו, בנים לעם ישראל, למדנו ולימדונו מעיקריה של תורת ישראל והשקפת־עולמה על מהותו של היצור הזה שנקרא עליו השם אדם: “עפר מן האדמה” ככל בהמות השדה וחייתו יער, על כל תכונותיהן, דחפיהן ויצריהן, ועם זה – “צלם אלוהים”. נשמה… “נשמת שדי אשר תבינהו” (איוב לב, ח). זהו המבדילו הבדל מהותי מוחלט מכל החי על־פני האדמה, מפליהו ומייחדו בכל היקום אשר תחת רגלינו ומעלינו.

ומתוך ראיית האדם הזאת ניתן לאנוש־אנוּש כמוני גם לומר בהגיוֹן־לבב וייחוּל הלב: למרות הכל ולאחר הכל אני מאמין באדם… ומתוך ראיית האדם הזה מתפרש לי גם צחוקו של האשמדי, בשעה שבניהו בן יהוידע – כמסופר באגדות ישראל – כבשהו והוליכהו להשתמש בו לבנין מקדש לאדם בחיים, ובראותו בדרך הליכתו מכשף יושב ועושה לעין כל מעשי כשפים, צחק, וכשבניהו בן יהוידע שאלו לפשר צחוקו, אמר: “יושב אדם ועושה כל מיני מעשי כשפים ואיננו יודע שהוא יושב על־גבי אוצר המלך”.

זהו, זהו הדבר! עושה האדם כל מיני “מעשי כשפים” לדעת מה טמון בכל מעבי האדמות, בכל נבכי תהומות הימים, ואף מה שמור בגבהי גרמי השמים, ודעתו איננה נתונה לאוצר שעליו הוא יושב, “אוצר המלך”. וסגולות־היקר מאוצר זה הלא בקרבו צרורות הן וצפונות, והן הנה בעצם אשר אליהן מפנים־פנימיוּתו יערג ויכמה, אך ככל שדעתו מוסרה מהן ואיננה מופנית אליהן להעלותן, לחשפן ולטפחן על כל אשר בהן ומהן, כך הולכים ונערמים ומתגבבים עליהן רבדי־רבדים מן “העפר והאדמה” אשר גם הם, על כל אשר בהם ומהם, נתונים וטבוּעים בקרבו של האדם, אך המה לא הוא! לא הוא במהותו, בעצמותו, בייחודו!

והאדם הניתוק והנידח מעצמו, נע ונד כגולה בתוך עצמו, נע ומתנודד נבוך, נכאב, זעום, מר־נפש, אובד בעושרו, אובד בעוניו… והוא זה האדם, מירב האדם, המתהלך אתנו מקצה הארץ עד קצה הארץ כולה, “עצמנו־בשרנו” ש"אותו אנו יודעים ומכירים בידיעה והכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית"; והוא הוא זה שאליו במישרין מופנית התביעה ההללית “מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך”, כי הוא אכן העלול והמוכן לעשות זאת וכזאת, אך הוא־הוא גם זה, ש"למרות הכל ואחרי הכל" יש להאמין בו ולדעת את סגולות־היקר מאוצר המלך הטמונות וספוּנות בו, אלא שאותן יש לחלץ מתחת לכל שנערם וגבה וגבר עליהן, חלוץ ושכך והעלה והשלט.

מעשה החילוץ־ההעלאה הזה היא העצה והתחבולה לחולל שינוי באדם, שינוי בדרגתו האנושית, וזה כל תוכנו, תעודתו, תפקידו ופעולתו המחוייבת של החינוך באדם. נקראהו ככל שנקראהו, חינוך דתי, חינוך מוסרי, חינוך הומאני, הוא־הוא זה שבידו המנוף לחילוץ ולהעלאה הזאת שבהיעדרה כל חילופי־המשטרים והפיכוּת־המהפכות אינם אלא הפיכות האדם על משכבו בחוליו־הכרוני מצדו הימיני לצדו השמאלי, ומצדו השמאלי לצדו הימיני, וחוזר וחוזר וחוזר חלילה – – –

“בידו של החינוך המנוף”. אך ככל מנוף, הרי גם המנוף הזה נבצרת ממנו כל פעולה אם אין לו מקום אחיזה, נקודת־משען בנשוא פעולתו. ומזדקרת השאלה: יצור־אדם זה שבו מדובר, הוא – בדרגה אנושית עגומה זאת שבה הוא עומד בכללו – מה היא ואיזו היא הנקודה בנפשו, ברגשותיו, להישענותו והיאחזוּתו של המנוף הזה, ומתוכה להניף ולהניע את האדם אל עבר פני הדרגה האנושית האחרת, הנאורה, המוסרית יותר?

וכאן, מכובדי, אומר ברורות, שמי אשר בתשובה על השאלה הזאת עומד ונושא על שפתיו את השם אהבה, הוא נושאו לריק ולשוא. האהבה, שהכוונה בה ודאי איננה לזאת השגורה בפי כל, כמטבע עוברת לסוחר בכל השווקים, ואשר שמה נקרא גם על רחשי־לבו של אמנון לתמר אחותו. וּודאי גם לא ל"אהבת־אדם" זאת, שבשמה, למען זכות את האדם בגן־עדן שלמעלה, בשמים, או בגן־עדן של “משטר חברתי” שלמטה, על הארץ, כוֹננים ועורכים כוהני דת־אל וכוהני דת “השיויון, האחוה והחופש” שבעה מדורי גיהנום לבני־האדם בחייהם עלי־אדמות –

האהבה, זאת שבפרקי־אבות שלנו ניתן בה הסימוּן שהיא “אינה תלויה בדבר” ושהתבטאותה באדם היא “קשר הנפש בנפש” ועד כדי “מסירות הנפש”, האהבה הזכה והנאצלת הזאת היא בין “סגולות היקר מאוצר המלך”, הנתונות ברוחו ובנפש של היצור האדם כיכולת, ככושר, כפוטנציה, ועליה ניבאו נביאים ואותה חזוּ חוזים נלהבים שהיא העתידה להיות הכח הפועל, המכריע והשליט בחיי דכל בית־האדם תחת השמש, והאמונה בכך – לא המלומדת, השטחית, הגרונית, כי אם האמונה החיה, הכבושה־הלבבית – הזדקקה וזקוקה היא עצמה לאמונה ב"על־אנושיות", לאמונה “באשר לא מכאן”. כי ה"כאן", כל חייו והוייתו, כל אורחו־ורבעו של “בית־האדם” מים היותו על־פני האדמה עד היום הזה הם הסתירה, הניגוד לבשורה ולשיר ההוא שלעתיד־לבוא, הניגוד הגמור, המשווע, המוחץ!

מה אגיד בזה, מכובדי, ולא תדע, ומה נדבר בזה ונפשנו לא תישח לעפר. ומי שעומד, איפוא, ואומר, כי הנקודה בנפשו של אדם־ההווה עתה, כעת חיה, להשעין עליה את המנוף לחינוכו, היא ה"ואהבת לרעך", הרי הוא כמי שאומר על אבן טובה, מנזרו של מלך משוח ה' השקועה ומכוסה תחת משואות החורבן והמפולת של כל היכל המלך, שהיא גופה נתונה להיות “נקודת־המשען” למנוף הבא לחלצה ולהעלותה מתחת לערימות “העפר מן האדמה”, שנערמו ותוּללו עליה מדורות ודורות, ויבלעוה ויכסוּה.

לא! לא האהבה שהיא עתה הדחויה והנידחת בנו, לא היא זאת הנקודה בנפשנו, כי אם אחרת – זאת שאלוהים עצמו, כביכול, משעין עליה בנפשו של האדם, הוא כשם שהוא, את מנוף החינוך האנושי “בתורתנו, תורת משה וישראל”.

נקרא־נא בתורה: “אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה… אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב”, (שמות כב, כה).

חבלת, אדם, שמלת רעך, שמלת העני עמך. מילא… הנך כשם שהנך… אך האם גם בבוא השמש לא תשיבנה לו? והרחמים, ה"רחמים הפשוטים" לאדם היכן הם? במה ישכב? לילה… והיא שמלתו לעורו, היא כסוּתו לבדה. איך ינוח? איך יתן שינה לעיניו? במה ישכב? במה ישכב?

ואף כשנאמר “ואהבת”…

“וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם. ואהבת לו כמוך”. והנימוק? “כי גרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא יט, לג). אך האם המצרים אהבו אותנו, ועלינו כל כן למוד לגר הגר בארצנו באותה המידה? להיפך: “כי גרים הייתם”, עשוּקי משפט, עשוקי כבוד, מושפלים, מבוזים, מנודים. ואתם היודעים מנפשכם את נפש הגר, איכה תוכלו גם אתם וראיתם אותו בעוניו ומרודיו אלה? איכה תוכלו גם אתם להונות את הגר, ללחצו? אתה “גר לא תונה ולא תלחצנו”, אתה “לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה”, כי על כן הלא צרפתיך ובחנתיך בכור עוני, בכור יסורים (ישעיה מח, י). למען תדע, ולמען תחוש ותחיה את נפשו של הסובל, המיוסר, המעונה.

רחמים! יסוד הרחמים! “ידעתי מכאוביו” – – –

האהבה, כשהאדם הוא גופו גם נושאה ונשואה כאחד, “האהבה העצמית”, ראש דברה וסוף דברה הוא: אנוכי! אֵגו! והיא ההסתגרות הנפשית ההרמטית שבה ומתוכה אין שום מיפתח ומוצא אל הזולת. לעומתה, הרחמים, גם כשהם עצמיים, ביטוים הנאמן הוא בן ההברה האחת: אוי! והוא־הוא שבו וממנו המיפתח, הדרך והמעבר גם אל הזולת. ומי אדם בארץ שה"אוי" הזה איננו בן־בריתו ובן־לוייתו האינטימי ביותר בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך, דרך חייו של כל יצור־אדם, שכל שעל, כל מדרך־כף־רגלו בה מפולג ומפורד לפרשת עשרות דרכים, נתיבות ומשעולים למבוכה, לתעיה, לנדודים, והסתבכות והסתכסכוּת נפשית. “אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי, וכל זמן שהנשמה בקרבי” – אוי! – – –

והאם לא מלבנו קונן האיש מארץ עוץ שקם מעולם לתנות לפני אל־עולם את מרי־גורלו של יצורו האדם בעולם: “אך בשרו עליו יכאב ונפשו אליו תאבל” (איוב יד, כד). ידווה ויכאב האדם את מכאובי־הגוף, מדווי־הבשר ככל החי על־פני האדמה, והוא אף גם נפשו בו תבך, תהמה ותאבל עליו תמיד. מצוקות־אדם, יגוני־אדם המיוחדים, הנפלים, שכל יצור ביקום לא ידעם… והם הנם אשר מהם, ממכאובי־בשרו, מקרעי־נפשו ואבל־נפשו עליו מהוייתו העצמית הזאת של האדם בכוליותו הן נובע ישירות, וכמו “באופן טבעי” מתקבל ומתחייב, שיחסו הוא הבסיסי אל בן־מינו האדם, רק באשר הוא אדם כמוהו, יהיה יחס של רחמים, של חמלה – זה היסוד בנפשו וברגשותיו של האדם שאלוהים עצמו, כאמור, אליו פונה ואליו טוען במערכת מצוותיו ופקודותיו לאדם ביחסים שבינו ובין חברו האדם.

והוא־הוא זה שניתן להיות, שצריך להיות הנקודה להשעין עליה באדם את המנוף הבא להניפו ולהעלותו מדרגה אנושית עגומה זאת שהוא עומד עליה – העלותו מתוך האמונה החיה במה שהוא הוּעד להיות ומסוגל להיות מייחוד מהותו ועצמותו כיצור־אדם ביקום, ומתוך רחמים עצומים עליו, ככל שהוא בהוויית שניותו ורפיפותו עתה, רובץ תחת המשא־המסה האלוהי שהושם עליו, תחתיו רובץ, כושל, נוקש, תועה מנוכּר לעצם־עצמו, מנוכר לרעהו האדם, מנוכר לאלוהים, ואוי לו, ורע לו מכאן ומכאן. מתוך האמונה הזאת בו, ומתוך הרחמים האלה עליו, הניעו והסיטו בבינה, בדעת והשכל אל עבר פני הדרגה האחרת, זאת שלא ה"מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך" הוא שיהא בה הכלל של התורה כולה, כי אם הכלל האחר, זה שספוּן ועלוּם ונידח באדם, והוא בפנים־פנימיותו נאנק דום ומתפלל ומפלל לגאולתו –

“ואהבת לרעך כמוך – אני ה'”.