א.    🔗

על צוק סלע בראשו של אחד ההרים נפגשו השניים. היו אלה יון ויונה צעירים. היון היה אפור ונוצות שחורות מקשטות את כנפיו בחצי עגול. צווארו היה נאה ומקורו הארוך היה בעל חן מיוחד.

והיא – היונה, היתה נהדרה בנוצותיה המבריקות אשר קישטו את צווארה.

שעה ארוכה היו השניים מסתכלים זה בזו ואחר צופים על פני העמק למטה, שם לרגלי ההר, נראו שדות שטוחים ורחבים. על פני השדות גדלו צמחים רבים ושונים ושם הרחק הרחק בעמק היה נוצץ ראי המים של פלג קטן אשר התפתל בין עשבים והיה סולל לו את דרכו הלאה הלאה רחוק רחוק, עד אשר נעלם מן העין.

והיון אמר: יונתי! ראי מה נהדר הוא המקום הזה. יש כאן מים לרוב. גרעינים מצויים בשדות והכל כה טוב וכה יפה. האם רוצה את יונתי, כי נבנה קן לנו על זה הסלע וכאן נגדל את הגוזלים שלנו?

רוצה! השיבה היונה בקול שקט ורך.

ובכן! הבה נגש לעבודה! אמר היון ומיד פרש כנפיו ובקול שריקה חזק החל פולס לו דרך בשמי הבוקר הצחים.

עברו רגעים מספר והיון חזר ובפיו ענפים דקים ויבשים.

נפלא! נהדר! לחשה היונה ונטלה במקורה את הענפים אשר הביא בן זוגה. היא מיהרה לסדר את הענפים בצורת עגול על גבי שטח הסלע.

אנא! הבא עוד מעט זרדים יבשים, בקשה היונה.

והיון יצא מהר למלא את בקשת זוגתו.

ימים אחדים נמשכה העבודה בהתקנת הקן. הזכר והנקבה היו עסוקים כל הימים. זה מביא את החומר לבנין וזו עובדת ומסדרת את הקש והריפוד על פני הסלע החלק.

ועוד מעט והעבודה נגמרה, אך הנה קרה אסון.

רוח שובבה החלה מתרוצצת בהרים ומלטפת את הסלעים החלקים. הרוח ברוח שובבותה החלה בוחשת בזרדים אשר בקן. בוחשת ומערבבת, בוחשת ומטלטלת אותם הנה והנה עד כי כמעט וכל הקן נהרס.

צריך להדביק את הענפים אחד אל השני, החליטה היונה.

בעזרת הלשלשת אשר הוציאה מגופה היתה היונה מדביקה ענף אל ענף עד כי הקן היה אחוז ודבק יפה וכל רוח לא יכלה להזיז אפילו ענף דקיק אחד ממקומו.

עכשיו יכולה את, הרוח, להשתולל עד כמה שאת חפצה, נהמה היונה. הקן שלנו חזק הוא ולא תוכלי להרוס אותו.

כעבור כמה ימים הטילה היונה שתי ביצים לבנות אשר נחו על קרקע הקן.

הן נהדרות הביצים!, מלמל היון שהיה מלא התרגשות מן הביצים הנאות הלבנות אשר הטילה היונה החמודה.

מעתה, אמרה האם, עלי לדגור על הביצים, עליך יהיה איפוא לדאוג לי להביא לי אוכל.

אני אעזור לך בדגירה, אחליף אותך למען תוכלי מפעם לפעם לעוף קצת ברחבי השמים, אמר היון בחבה.

ככה היו היון והיונה עסוקים ששה עשר ימים בדגירה על הביצים.

במשך הזמן באו עוד כמה זוגות אל המקום וכאשר ראו היונים כי המקום הזה טוב הוא ומוגן יפה, החליטו גם הם לבנות קנים במרומי הסלע. לאט לאט הפך המקום השמם להיות מיושב על ידי כמה משפחות של יונים אשר חיו ביניהם בשלום ושלוה.

מן הביצים בקעו ויצאו גוזלים חמודים. תחילה היו הגוזלים ערומים, עיניהם היו סגורות והם היו פועים וצורחים בלי הרף: אוכל, מים.

בני הזוג – שניהם היו עסוקים מן הבוקר עד הערב. הם היו טסים-עפים הנה והנה להביא מזון, להביא גרגרים ומים אל הקן. לפעמים היו ההורים פותחים את פיהם והקטנים היו מכניסים את צווארם הדק לתוך הלוע של הההורים ויונקים משם נוזל מתוק ולבן. היה זה מתוק כמו חלב טעים וטוב – חלב יונים.

מיום ליום הלכו והתפתחו הגוזלים וההורים היו מלאי שמחה למראה הקטנים הממהרים להתכסות נוצות נאות.

ועוד מעט והיו הגוזלים בעלי הכנפים מנסים את כוחם לעוף קצת בשמי התכלת, אלא שאז בא האסון.

לפתע נגלה להם, לבני האדם, היושבים בעמק, כי שם בהר התנחלו כמה יוני סלע ובנו להם קנים.

חבריה, עלינו לעלות להר לקחת לנו את הגוזלים, אמרו האנשים איש אל רעהו.

ובערב אחד, עם דמדומים, טיפסו ועלו בהר שלשה נערים רעים. הם הגיעו עד למקום מושבם של היונים, תפסו בידיהם את הגוזלים, שמו אותם לתוך שק. הרסו את הקן, גזלו את ביצים מן הקנים האחרים ובשמחה ירדו השודדים עם הגזלה אשר גזלו.

ההורים היו משוגעים ממראה עיניהם. הם ניסו להחזיר את השודדים, להסביר להם כי בניהם – גוזליהם הם, אך אלה הרשעים לא שמו לבם לכל הפטפוט והמלמול של היונים.

האם נסתה אפילו להתנפל על אחד השודדים ולנקר את עינו. אך זה שלח ידו וכמעט ותפס חיים את האם. לאושרה היא הצליחה להתחמק ורק נוצות מספר נשארו בידו של השודד.

המעשה הזה הרגיז את היונים עד מאוד.

בני-האדם רעים הם, צוח היון בכעס.

האנשים נהיו רשעים, הם הורגים והם שודדים והם חומסים! צוחו ההורים-היונים האחרים אשר גם הקנים שלהם שודדו.

עלינו לחפש לנו מקום אחר, אשר אליו לא תגיע יד האדם, החליטה היונה.

ההורים האומללים עזבו את מקומם, הם עפו הלאה הלאה מן המקום אשר בו קרה להם האסון. היה זה לעת ערב והשניים כבר היו עייפים מאד ואמרו למצוא להם מקלט לילה. אך לפתע התנפלה עליהם תנשמת טורפת אשר יצאה למצוא לה מזון. היא כמעט טרפה את היון.

בקושי רב ומלאי פחד מצאו להם היון הפצוע והיונה הנפחדת, מקלט על עץ זית אשר גדל בראש ההר. הם נעלמו בין העלים ושוב לא נראו לעיני הטורף.

זה איום! הלא אין למצוא פנה בעולם אשר בה נוכל להיות שלוים ושקטים!, ריטנה היונה שעצמותיה רעדו מפחד וכל גופה היה מחזיק בקושי מעמד בין הענפים הסבוכים של הזית.

כאן בין הענפים – פה נבנה את הקן החדש שלנו, אמר היון לאחר שהבריא מן הפצעים לאחר שהוא נרגע מן הפחד אשר עבר עליו בלילה החולף.

הפעם בנו היונים את קינם כשהוא מוסתר יפה בין עלי הזית אשר שמרו עליהם מצד אחד בין צוקי הסלעים אשר שמרו עליהם מצד שני.

בקן הטילה היונה שתי ביצים ועד מהרה נבקעו ויצאו מן הביצים שני גוזרלים יון ויונה. היו הגוזלים נחמדים ויפים. הם גדלו מיום ליום. התכסו בנוצות ולבסוף, כאשר גדלו, עפו מן הקן מלאי תודה להורים על הטוב אשר עשו להם.

מעתה היו בני הזוג הצעירים חפשים ועומדים ברשות עצמם. לפעמים היו הללו באים לבקר את עץ הזית אשר בצלו גדלו. יש והיו ההורים נפגשים עם ילדיהם ומספרים זה לזה על כל אשר עבר עליהם. ביחוד היו מספרים הצעירים על חייהם הקשים. הם סיפרו כיצד בני האדם מציבים מלכודות ומשתדלים לצוד את היונים. הם סיפרו על ילדים הזורקים אבנים והורגים את הגוזלים וכן סיפרו על עופות הטרף האורבים לבעלי הכנפים החלשים ורוצים לטרוף אותם.

כן! כן! נאנחו ההורים הזקנים. קשה קשה לחיות כיום בעולם. בני אדם נהיו רעים. בעלי החיים נהיו אכזרים ומי יודע מה יהיה בסופנו שלנו, היונים החלשות וחסרות מגן.

 

ב.    🔗

בימים ההם סיפרו עופות השמים זה לזה סיפורים מופלאים. הם סיפרו על אדם אחד בשם נח הבונה לו תיבה – אניה גדולה. הם סיפרו כי נח זה מכין לו אניה גדולה ענקית ואליה הוא אומר להכניס מכל החי למינו. זוג זוג מכל החיים הוא יכניס אל התיבה.

ולמה לו זה? וכי מי זה יסכים להכנס לתוך כלוב ענק זה?, היו שואלים השומעים.

האלוהים רוצה להביא מבול על הארץ. בני האדם והחיות ביער נהיו רעים וחטאים והאלוהים החליט להשמיד אותם. בקרוב יפתחו חלונות השמים ומים רבים ירדו ויכסו את כל הארץ. הם יטביעו את כל הרשעים עד אחד. ישארו רק נח וכל אשר עמו בתיבה. אלה יקומו ויבנו עולם חדש. נכון מאד! היו נאנחים העופות החלשים. באמת, כבר אי אפשר לחיות בעולם רשע זה, צריך שיקום עולם חדש, עולם טוב בלי רוצחים ושודדים.

עברו ימים. חלפו שבועות ושליחים יצאו בכל הארץ מאת נח לאמר: כל בעלי החיים, כל העופות, כל הזוחלים וגם הזבובים והפרפרים למיניהם, כולם יבואו זוגות זוגות אל התיבה. נח יבחר את הטובים שבהם ויכניס אותם אליו לשמור עליהם.

היו רבים בין החיות והעופות אשר לעגו להם לשליחים, אולם היו כאלה אשר האמינו לדבריו של נח איש האלוהים והיו באים מחנות מחנות אל המקום בו עמדה התיבה.

ביום אחד מימי השבוע נפגשו בני היונים הצעירים עם הוריהם, ליד עץ הזית. סיפרו אלה לאל את אשר שמעו. אמרו הזקנים לבניהם: למה זה לא תלכו גם אתם אל נח?

בואו גם אתם ונלך יחד, הציעו הבנים.

אנחנו – ענה היון הזקן, אנחנו כבר זקנים. נח לא רצה אפילו לקבל אותנו. מוטב שתלכו אתם. תתיצבו לפניו ותספרו לו על הרעה אשר עשו לכם בני האדם והעופות הדורסים. הוא יקבל אותם ואתם תינצלו ממוות.

בלי רצון הסכימו הצעירים לדברי הוריהם ולמחרת הלכו אל נח ובקשו כי יקבל איתם אל התיבה.

ונח אשר ידע להבדיל בין העופות הטובים לרעים, בחר ביונים. אלה השנים והכניס אותם בסבר פנים יפות אל התיבה.

במשך ימים אחדים נהרו ובאו בעלי החיים למיניהם אל התיבה. נח ובניו, ידיהם היו מלאות עבודה כדי לקבל את הבאים, לסדר להם מקומות ולדאוג להם למזון.

לאחר שהיתה התיבה מלאה בעלי חיים צוה נח לסגור את הדלתות ולא לתת לנשארים בחוץ להכנס אל התיבה.

תחילה נבהלו בעלי החיים מן החושך אשר השתלט בתיבה. אך הנה הבריק ברק, הרעים הרעם וגשם כבד ירד על הארץ. עוד מעט והתיבה הגדולה היתה שטה לה על פני המים ומסביב לה נגררים בעלי חיים, בני אדם, זוחלים ועופות והם נאחזים בקירות, דופקים ומתחננים: נח, פתח לנו את הדלת! אין לנו כוח לשוט על פני הגלים, רחם עלינו!

אבל היושבים בתיבה לא שמעו את הצעקות. הרעמים וטפות הגשם דפקו בחזקה לקולם של האומללים לא נשמע מרעש הגלים הנשברים בדפנות התיבה.

ימים רבים נשמע קולן של טפות הגשם המתרפקות על התיבה.

יום אחד והנה קמו כל תושבי התיבה מתפלאים ושואלים זה לזה:

מה קרה? מה השקט המשונה בחוץ?

כנראה, שחדל המבול לרדת על הארץ, אמרו החיות אחת אל חברתה.

-נח, פתח את החלון ונראה מה נעשה בחוץ.

ונח שגם הוא התפלא על השקט שהשתרר בחוץ, פתח את החלון וראה והנה חדש המטר לרדת. השמים החלו מתבהרים ועוד מעט ונעלמו העננים.

אותו יום, יום של שמחה היה במחנה בעלי החיים.

אנו רוצים לצאת, החלו מפצירים בנח.

לאן תצאו? הרי בחוץ מים רבים – ים גדול בלי סוף משתרע מסביב. חכו ימים מספר ונראה מה יהיה.

עברו עוד ימים והחיות החלו חוזרות ומפצירות בנח. הן רצו לצאת, קשה היה עליהן לשבת בתוך כתלי התיבה. הן התגעגעו למרחב! הן רצו לצאת לחפש להן בעצמן מזון, כי נמאס להן לחכות לבני נח אשר יביאו את האוכל.

ויום אחד כאשר בא נח לראות את העופות ולשאול לשלומם, פנו אליו אחדים מבעלי הכנפים ובקשו כי יפתח את התיבה ויתן להם לצאת מבית הכלא הגדול בו הם נמצאים.

אבל כיצד אתם אומרים לעשות זאת?, התפלא נח, אמנם חדלו המים לרדת מן השמים, אבל הלא הארץ מלאה מים, לא תוכלו למצוא פינה לנוח עליה.

ננסה, השיבו העופות. נראה! אולי נוכל למצוא אי-שם פינה יבשה, עליה נוכל לעמוד לזמן מה. אנו רוצים למצוא מזון טרי וטוב. אין כבר כוח לאכול את האוכל אשר הנכם מגישים לנו פה בתיבה!

– אתם תמותו ברעב, השיב נח. האם רוצים אתם כי גורלכם יהיה כגורל חבריכם הרשעים? זכרו כי אני הכנסתי מכם שנים שנים, זוג זוג מכל מין והיה אם אבד האחד, הרי לא רוכל למצוא אחרים כדי למלא את מקומכם.

הדברים נכנסו ללבות המתאוננים. רק אחדים מהם עוד עמדו ותבעו כי יתנו להם לפחות לצאת ולראות.

כלכם לא תוכלו לצאת, אמר נח. אני מסכים כי תבחרו לכם צפור אחת אשר תצא ותראה מה נשמע בחוץ. היא תשוב ותספר לנו מה שראתה בעולם.

אנחנו מסכימים, קראו העופות בשמחה. הם הרגישו כי הנה מתקרבים ימי השחרור והגאולה שלהם.

ומי יצא לנו?, שאלו העופות זה לזה.

החל ויכוח קשה. הצופית הקטנה אמרה כי היא רוצה לצאת. היא קטנה וזעירה והיא ודאי תמצא לה פינה לנוח בה.

מה? את הפעוטה רוצה לצאת? תמהו העופות. טפת גשם אחת אשר תפול עליך, היא תטביע אותך ואז יהיה סוף לחייך, צחקו העופות הגדולים.

יצא העורב! הציע הזרזיר. העורב גדול הוא, שחור הוא וחזק הוא. אנו נוכל לראות את העורב כבר מרחוק ונראה לאיזה צד הוא עף על פני האדמה.

הדבר התקבל על דעת כלם.

נח פתח את חלון התיבה. רוח צוננת פרצה ונכנסה אל הכלוב הגדול והסגור. בקנאה נשאו כל העינים והסתכלו אל פסת הרקיע הכחולה אשר נראתה לצפורים מבעד לחלון.

ונח לקח את העורב בידו, קרב אותו אל החלון ואחר אמר: "פרח לך, עורבי היקר, עופה אל המרחקים וראה מה נעשה על פני הארץ הגדולה שהפכה לים. צאתך לשלום, קראו בהנאה העופות האחרים, השתדל לשוב אלינו מהר!

העורב – הוא אך הרגיש את ריח האויר הטוב, מיד פרש כנפיו וטוס! והרי הוא נישא באויר.

ראו נא! בן חורין הוא! חפשי הוא לנפשו קראו מאות הצפרים אשר נאספו להסתכל בחברם אשר יצא החוצה.

והעורב – תחילה היה זה שמח מאד על שחרורו, הוא פרש כנפיו והחל מכה באויר במהירות רבה. הוא טס קדימה, קדימה, הלאה הלאה הרחק מן התיבה. הנה נעלם העורב ואיננו. מן התיבה היו הצופים מסתכלים בקנאה רבה, בנקודה השחורה הנעלמת והולכת.

הוא כבר לא ישוב – החליטו האחרים.

הוא מצא לו משהו לאכול, חתיכת בשר שמנה, תולעת טובה או אולי פרי טעים וטוב – דברו ביניהם בקנאה העופות בתיבה.

העורב – תחילה שאף מלוא ריאותיו אויר המרחקים הצונן והטוב, הוא פרש כנפיו וקיפל אותן חליפות והיה מתקדם הלאה הלאה באויר החפשי. הוא נהנה מהחופש אשר ניתן לו.

אך לאט לאט החל מתעייף השליח. הוא בדק בעיניו את השטח וראה מסביב לו רק מים, רק ים גדול בלי סוף ובלי קץ.

מה לעשות?, הרהר העורב. אני עיף! הוא ניסה לטוס עוד קצת, אולם הוא הרגיש כי עוד מעט, עוד מעט כנפיו לא תוכלנה להחזיק אותו.

צריך לשוב, החליט השליח.

לעיני הצופים בתיבה נראה העורב השחור כשהוא טס בכבדות אל עבר התיבה.

פתחו את החלון, נשמעו קולות. העורב חוזר. השליח שלנו מביא בשורות טובת.

לא בשורות טובות הוא מביא! ראו מה כבד המעוף שלו. ניכר שאין לו כח להמשיך בטיסה.

הוא לא מצא מנוח לרגליו על פני האדמה. השיבו החכמים שבעופות.

ועוד בטרם התקרב העורב אל התיבה מבפנים נשלחו אליו הקריאות והשאלות: מה נשמע?

רע! רע! היתה התשובה קצרה בפי העורב.

עיף ויגע צנח השליח על התיבה ושעה ארוכה היה זה נושם ונושף, נופל ומתגלגל עד אשר הגיע אל פי החלון.

ידי נח תפשו בו בעורב וליטפו אותו באהבה.

רואים אתם, עדיין אי אפשר לצאת מן התיבה. המים עודם מכסים את האדמה הטובה, אמר נח לעופות.

והעורב לאחר שנח קצת, החל מספר לפני חבריו את אשר ראה. הוא גמר את סיפורו במלים אלו: הכל מכוסה מים. אין לראות יבשה. אין למצוא מנוח לכפות הרגלים, רע, רע, רק רע מסביב.

מאז ועד היום חוזר העורב על הפזמון הקצר שלו והוא קורא מן הבוקר עד הערב: רע, רע, רק רע, רק רע, קרקע, קרע.

 

ג. ¹    🔗

חלפו עברו עוד ימים אשר נראו להם לאסירים בתיבה כחדשים ושנים ושוב החלו הצפרים לדרוש את שחרורן.

תנו לנו לצאת! אל תוסיפו לספק לנו מן האוכל הגרוע אשר לכם בתיבה, ככה טענו הצפורים באוזני בני נח.

טוב! השיב נח. הבה ננסה שנית, הפעם נשלח שליח אחר, הציע נח.

מסכימים, ענו הצפורים במקהלה. הפעם ייצא שליח אחר, עוף בעל ענפיים חזקות, שליח אשר לא יראה רק רע על פני האדמה.

ומי ילך לנו?, שאלו הקולות.

לבסוף נפל הגורל על היונה.

תצא היונה. היונה טובה היא, היונה מסתפקת במועט. היא זריזה, כנפיה חזקות ואמיצות, היא תביא לנו בשורה טובה מן האדמה אשר אהבנו, קראו הקולות פה אחד.

שוב פתח נח את חלון התיבה. הוא קרא אליו את היונה. ליטף אותה בשתי ידיו ולחש לה: יונתי! אנא טוסי עופי לך רחוק רחוק, ראי מה נשמע על פני האדמה ואחר שובי, ספרי לנו את אשר ראית.

בררר, בררר, נהמה היונה בענוה. אהיה שליחה נאמנה לכם. אטוס ואראה, אעוף ואחר אשוב ואספר לכם הכל, אמרה היונה דברה ומיד פרשה כנפיה ותעף.

עוד זמן מה הדהד קול משק הכנפיים החזק של היונה. אחר השתרר שקט מסביב. היונה היא רק יצאה מן התיבה, מיד התרוממה למעלה למעלה ואחר הסתובבה סביב סביב לראות את הנעשה תחתיה. לאחר רגעים מספר החלה היונה מתקדמת בכיוון ישר ישר, עוד מעט והיא נעלמה במרחקים, ושוב לא נראתה.

בינתים היתה ההתעוררות בין הצפורים גדולה יותר.

הכל הסכימו כי היונה מעופפת טובה היא והיא בודאי תביא בשורות טובות. הכל חיכו בכליון עינים לבואה של השליחה. הם היו בטוחים כי קרובה שעת הגאולה לציפורים – ולכל בעלי החיים הכלואים בתיבה.

אחד היה העורב אשר בשר רעות. הוא הלך בין העופות כשהוא צולע מקפץ על רגליו וגופו נוטה מצד אל צד. הוא עדיין לא יכול היה ללכת כהלכה ולשאת את משא כנפיו העיפות. העורב טען וחזר וטען לפני העופות: רע! רק רע! היא לא תמצא אפילו פרוסת בשר קטנטונת שבקטנות. היא תשוב בלי כוח לתיבה.

היונה– היא טסה במרומים. טסה ובודקת את השטח למטה. המעופפת הקטנה נשמה אל קרבה את ריח האויר המתוק וחשבה: טוב יהיה אם אטוס, אפרח אל עבר מקום הולדתי. ריח האדמה הטובה, ריח המולדת הוא אשר יביא לי מנוחה והצלה. שעה ארוכה ניסתה היונה לקלוט את ריח המולדת בנחיריה, אך לשוא, מסביב המה הרוח והביא לה רק ריח אחד, ריח המים הרבים ולא יותר.

אין למצוא אף פינה יבשה אחת, הרהרה היונה. מסביב רק ים ושמים, צריך לשוב מהר מהר כל עוד ישנו כח בכנפי.

מרחוק ראו יושבי התיבה כתם אפור מתקרב והולך.

היא חוזרת, קראו הצופים בחרדה.

מה היא מבשרת? ניסו לנחש האחרים. מי יודע!

רק רע! רק רע! השמיע העורב קרקורו.

שתוק, עורב! סתום פיך!, קראו העופות בכעס אל הצולע השחור. והיונה קרבה אל התיבה ונפלה על הגג כשהיא עיפה ויגעה.

נח תפס בה ביונה וליטף אותה באהבה. הוא העביר ידו על פני נוצותיה על ראשה, על כנפיה וניסה להרגיע אותה.

ספרי, יונתי! מה נשמע על פני הארץ, שאלו הסקרנים מכל צד.

עדין הכל מוצף מים!, השיבה היונה. אולם אני מקוה כי בקרוב בקרוב ירדו המים. פה ושם ראיתי כבר ראשי הרים, אולם הם קרחים וגבוהים ואין עליהם לא ירק, לא עשב ולא דשא.

הנה זו בשורה!, נהמו בקול רוגז הצפורים.

אין דבר, בעוד שבוע, עוד שבועיים נוכל כבר לצאת מן המחנק הזה, מן התיבה שלנו, נענו האחרים בשמחה.

עברו עוד שבעה ימים ושוב גברו הקולות בתיבה.

אנו רוצים לצאת! תנו לנו דרור, בחופש רוצים אנחנו!

טוב מאוד!, השיב נח. רוצים אתם כי נשלח שליח חדש?

לא, השיבו הקולות. תצא היונה. היא מכירה כבר את הסביבה. היא תטוס למרחקים ותביא לנו בשורות טובות.

שוב פתח נח את החלון ושלח את היונה. הוא לחש לה באוזניה ואמר: יונתי! שובי אלינו והביאי לנו אות מן היבשה. הביאי עמך סימן כי כבר ירדו המים.

בגעגועים ובקנאה ליוו העופות את היונה המתרחקת. הפעם ראו הצופים כי היונה טסה, עפה לכיוון ידוע, הם הבינו כי היא לא תשוב ריקם. הם ידעו כי עינים חדות לה ליונה וכי חושיה טובים הם. בעזרתם תמצא היונה מנוח לכף רגלה.

והיונה – היא היתה שואפת לדבר אחד: זכרה היונה הטובה את הקן אשר בו נולדה.. היא זכרה יפה יפה את נוף ילדותה, את ההרים הגבוהים, את העצים מסביב והאמינה כי הפעם היא תוכל לגלות פינת חמד זו. בסתר לבה קיותה היונה כי אולי, אולי תצליח למצוא את הוריה הטובים. מי יודע! אולי עוד חיים המה.

וגעגועים גדולים תקפו את הנוסעת שלנו לימים מקדם, ימים בהם שכנה בין העלים המוארכים אשר צבעם ירוק כהה מן הצד האחד וירוק בהיר לבנבן מן הצד השני.

לפי עץ הזית אכיר את הסביבה אשר אליה אני רוצה להגיע, החליטה היונה.

אמנם, בתוך שאר הריחות הרבים, הרגישה היונה בחוש הדק שלה גם בריח המולדת, בריח הזית הטוב. למטה תחתיה נראו לה ליונה פה ושם איים של יבשה, צוקים וסלעים. והיונה; היא אימצה את כל כוח שריריה, היא טסה הלאה הלאה קדימה, אל עבר עץ הזית.

הנה הוא! שמעה היונה קול לוחש בקרבה.

היונה אזרה כוח והחלה טסה אצה במהירות רבה אל עבר פינת החמד. הנה היא רואה את הצוק הגבוה, הנה גם הרים מסביב והנה הנה היא מכירה את עץ הזית.

אלי! מה קטן הוא! רק את צמרתו אני רואה, הרהרה היונה. המים עוד רבים הם על הארץ.

עיפה ויגעה נפלה היונה על ענפיו העליונים של עץ הזית.

שעה ארוכה היתה המסכנה רוכבת על הענפים הדקים והיא רועדת מרוב עיפות. מסביב לה נראה רק ים. מים רבים כיסו את הארץ מסביב, הכל נראה כה עגום, כה עצוב, ללא סימן של ירק. לאחר שנחה היונה היא החלה להרגיש רעב בבטנה.

אסתובב, אחפש, אולי אמצא משהו להשקיט את רעבוני, חשבה היונה.

מפעם לפעם ניסתה היונה את מזלה. היא טסה מן הסלע אל העץ וחזרה ככה פעמים רבות, אך מאום לא מצאה. היא לא מצאה כל ירק או גרגר תבואה להשיב נפשה. כשגבר עליה הרעב, ניסתה המסכנה לקטוף לה עלה של זית וללעוס אותו.

אלי! הוא מר! כה מר! נהמה היונה.

לרגע אחד הרהרה היונה, הבה אשוב מהר אל התיבה, אוכל את אשר יתנו בני נח ולא אמות ברעב.

לא! אמר הקול בקרבה, טוב שתשאפי לחיות אך ורק בחופש. טוב שיהיו מזונותיך מרים כעלה הזית במרחב, מאשר יהיו שופעים כל טוב בתיבה.

כל אותו היום היתה היונה הרעבה עושה בסביבת עץ הזית. היא בדקה וניסתה למצוא זכר כל-שהוא לקן הטוב והחם אשר בו ראתה אור לראשונה – אולם היא לא מצאה אפילו סימן לקן. חשבה המסכנה, אולי תמצא משהו אשר יזכיר לה על גורל הוריה הטובים שהצילו את בתם ממוות ושלחו אותה אל התיבה. אבל גם להם לא מצאה היונה כל זכר.

רק לעת ערב, כאשר החלו הדמדומים גוברים, רק אז החליטה היונה לשוב אל התיבה.

וכאשר החלה השמש לאסוף קרניה והחשכה היתה מכסה את הארץ, ראתה היונה כשהיא עפה טסה עיפה ויגעה אל עבר התיבה.

כאן סיפרה היונה את אשר ראתה. היא סיפרה כי הנה הנה הולכים ונגלים פני היבשה. היא הביאה עמה סימן, אות ומופת כי אכן חיים חדשים מתחילים להראות על פני היבשה.

עלה הזית אשר הביאה היונה, אמר נח באוזני הסובבים אותו, אות ומופת הוא כי הנה באמת נגלית והולכת היבשה. מעתה, היו מוכנים. עוד כמה ימים, ירדו המים ונוכל לצאת למרחב. זכרו בני היקרים, סיים הזקן הטוב את דבריו ברגש. הנה הביאה עמה היונה עלה של זית, יהיה נא העלה הזה לסמל לכם ולנו. מעתה והלאה אל תשאפו לרצח, להרג ולשוד. היו טובים כמו זה הזית הטוב. זית עץ יפה הוא. נותן הוא צל לאדם, נותן הוא זמן לאדם.

אם תבינו ותדעו, אם תהיו חכמים, אז גם הזית המר יהיה מתוק וטוב לכם. יהיה העלה הזה איפוא סמל מעתה והלאה רק לשלום, אהבה ולחיים טובים נשאף תמיד.

הידד! יחי נח הטוב ויחי החופש והדרור לעולמים!, הריעו בעלי החיים אשר ריח השדה הטוב החל מדגדג בנחיריהם והם הרגישו כי קרבים ובאים ימי גאולתם ושחרורם.

ומאז הפך עלה הזית להיות לסמל השלום בעולם כולו.