המליץ היקר, אשר אחד משיריו בל"א אקריב היום בלשון עבר לפני בני ישראל, נודע לתהלה בכל הארץ, ונפשו בנפשי קשורה באהבה וידידות זה שלשים שנה, וכרע כאח לי דבקה נפשו אחרי והלכנו צמדים יחד פה קרית מלך רב במסלות דעת, איש איש על פי דרכו.

גם אלה השרידים בכל קצוי ארץ אשר אך בתורת ה' יהגו ודבר אין להם עם מפעלות המליצה בלשון עם נכר, יכירו וידעו עתה מליץ נכבד מבני ישראל, אשר רוב שיריו אף כי כתובים הם בלשון אשכנז, הנם בהגיונם ומחשבותיהם לנו ולבנינו המה, ועל אדמת קודש נוסדו, אף נטעו גם שורשו בארץ אבותינו ודברי חכמינו משנים קדמוניות. לכן שירה אחת מתבונות כפיו הנצמדות בעבותת אהבה בדברים וענינים הנוגעים לעם אלהי אברהם, אביא היום ברכה אל הקורא המשכיל ועלימו תעוף מלתי.

תולדות ימי חייו כתבו אנשי שם על ספר לא אחת ולא שתים לעיתים מזומנים; ואנכי אנסה כחי גם אני לספר מעכשיו בלשון אבותינו בקהל רב לרגל המלאכה אשר לפני.²

זה שמו אשר יקראו לו בקרב העמים: לודוויג אויגוסט פראנקל, ובשם ישראל יכונה אברהם אלעזר. בשם אלעזר נקרֹא נקרא אחרי נפל למשכב על ערש דוי בימי נעוריו וקורא לו שם חדש זה לאמר: אלהי אברהם יהיה בעזרו ויחיהו מחליו! והנה לא יפלא בעיני תופשי תורה, כי בשם זר זה נקרא בין העמים, בידעם, כי גם חכמי גדולי ישראל בארץ ספרד, כר' יונה בן גנאח, ר' יהודה הלוי מ"כ ועוד רבים ונכבדים מלבד שם קדשם אשר יעמוד לעד גם בשם כבר יכונו, הנהוג בין העם אשר בתוכם ישבו ובכתבם ולשונם כתבו דבריהם על ספר ואין פוצה פה עליהם לאמר: כי שנו את שמם ואת לשונם.³

* *

בשנת ה' תק"ע בתשיעי לחדש שבט (הוא ג' פעבר 1810) נולד אברהם אלעזר בעיר מצער הראסט במדינת באֶהמען. אבותיו הישרים חנכו אותו על פי דרכו ביראת אלהים ומצותיו. שם אביו יהודה ושם אמו אסתר. היא היתה חוטר מגזע ישרי לב במדינת מעהרען, משפחת הערמאן, ואביו היקר והנכבד היה נין ונכד ליחידי סגולה אשר בעת נגרשו ונדחו בני ישראל מקרית וויען, בשנת ה' ת"א, קנו את חצר בית הקברות ליהודים, לשמרו לבל יחללו זרים את קברות אבותינו היושבים בסתר עליון וצרורים בצרור החיים. את ציוני מצבות בית הקברות הלזה הוציא נכדם – הוא המליץ המדובר בו – לאור, כתוב בספר לזכרון עולם, וישם לוית חן בראשם, הוא הקדמה מפוארה בל"א. המחברת הזאת הנדפסה פה עיר וויען, היה כמו נוספה לקורות ותולדות ישראל במדינת עסטעררייך ולחקרי קדמוניות בכלל. אם זקנתו מרים היתה אחות הגביר המפואר אשר בגלל מפעלותיו לטובת המדינה נשאו המלך האדיר יוסף השני זכרונו לחיי עד, בתור האדם המעלה ( in den Adelstand ) ונקרא שמו לתהלה: ישראל עדלער פאן העניכסבערג, יועץ ממשלת הקיסר ירום הודו. והנה הכבוד הזה הגדיל שם משפחתו עד מאד כי לא היה לפנים כזאת בישראל בארץ מגורינו, והוא היה הראשון אשר מלך אדיר עטרהו חן וחסד והוד והדר ישוה עליו לתפארת עולם.

בהיותו נער למד אברהם אלעזר בכל נפשו ובכל מאדו בתורת ה' וספרי הנביאים בלשוננו הקדושה, ובעת ההוא שקד גם על דלתי בית הספר ללמוד לשון אשכנז ושפת טשעך היא ביהם. שפת יון ורומי ושאר למודיו היו לו לחבל ולנחלה בבואו לעיר פראג. שם הורהו הרב הגדול החכם הכולל מוהר"ר זכריהו פראנקעל, איש קרוב וגואל למשפחתו, את דקדוק לשון עבר וכדומה ענינים הנצמדים לתורת אל חי. – משם נסע אברהם אלעזר לקרית מלך רב וויען הבירה, אחרי השלים בבית מדרש החכמים בפראג את למודי חכמת הפילוספיא, ללמוד פה חכמת הרפואה.

בימי נעוריו כבר החל רוח השיר לפעמו. ספרו הראשון אשר הוציא לאור בעיר וויען בשנת תקצ"ב – אחרי נסה את כחו כפעם בפעם לכתוב שירים קטנים לעת מצוא – היה ספר השירים המדברים נכבדות על פעולות אדירי משפחת אדונינו הקיסר בדור ודור, הלא היא משפחת האבסבורג, אשר קרנה תרום בכבוד עד לבלי ירח. יורש העצר לממשלת עסטעררייך, אשר הכתירוהו אחרי כן בעטרת המלכים, הוא הקיסר האהוב פערדינאנד הראשון יר"ה, הטה אליו חסד לקבל בטוב לב את השיר המפואר הזה אשר רחש לב המליץ לכבודו, ויחננו במשאת כיד המלך במטבעת זהב גדולה, היעודה לחכמה ומלאכת מחשבת. גם המלך הרם והנשא, אשר משל ממשל רב על מדינת פרייסען, ווילהעלם הרביעי, כבדו במטבע כזאת, הספר היקר הזה היה כמורה באצבע על כשרון המחבר לחכמה ותושיה, ויעש לו שם בקרב הארץ.

אחרי הדברים האלה הטו אליו חסד גם גדולי הארץ ואציליה בקרית הממלכה, כי בסודם ובקהלם תבא נפשו ויארח לחברה עמם, כי הנהו איש חמודות בדבריו ומעשיו, וישא חן בעיני כל רואיו, כי חק יקרת רוח ודת מוסר בכל הליכותיו ופעולותיו היו לו לנחלה. אז נודע לתהלה לאיש הנעלה החכם הגדול, אבי כל חוקרי לשונות בני קדם, הוא השר האממער–פורגשטאלל, יועץ בחצר המלך, ויאהבהו ויכרות אתו ברית שלום, ומידידות נפש השר הלזה היתה נסבה, כי לדרכי בני המזרח שם גם המליץ היהודי את לבו. את אשר ראה וידע, קרא ולמד בימי בחרותיו מתולדות ומפלאות ומחקרי ארץ בני קדם – ואשר עזב למיום נתן לבו להגות בחכמת הרפואה – נגלה עתה אליו שנית ויציץ ופרח בקרבו כיונק מארץ ציה. אזי הוציא לאור את ספורי המזרח באורח שיר (איזה מהם נעתקו על יָדִי ללשון עבר בתרבות נגינות ישראל. הנדפסה פה וויען בשנת תרט"ו).

אחרי צאת לאור ספרו זה, באו ספריו באורח שיר הנודעים לתהלה ולתפארת, הלא המה: “דון יואן ד’אוישטריאה”, והשני “קאלאמבא”, אשר ראש לבו לכבוד מלך סארדיניען קארל אלבערט ז"ל. המליץ מצא חן בחצר המלך ההוא בהיותו בעיר ממלכתו טורין ויכבדהו במשאת כיד המלך; גם נשא לתהלה במכתב כבוד להרימו בין אזרחי הארץ (Ehrenburgerrecht) אשר שלחו לו למנחה יועצי עיר גנואה עיר מולדת קאלאמבא, על דבר הודיעו בשירו את מפעלות בן עירם זה לתפארת עד דור אחרון. גם בני עיר מולדתו כבדוהו לתת לו משפט אזרח הארץ, וירם קרנו בכבוד.

בעת פעל ועשה מעללי תושיה אלה ויעש לו שם בארץ, השלים גם למודיו בחכמת הרפואה, ונתן כתר חכמה ורפואה בראשו. בעת ההיא כתב בלשון רומי מאמר מחקרי מעצמת כח המדמה על נפש האדם, גם נכבד להקרא להיות חבר לחברות החכמה והתושיה במקומות שונים.

בשנת התקצ"ח נבחר מאת ראשי הקהל בעיר וויען להיות סופר וממתיק סוד לכל עסקיהם ועניניהם לטובת היהודים בקרית מלך רב הזאת; גם היה ימים לא כבירים אחד מראשי מנהיגי הקהלה, וראש מיסדי החברה לטוב ותועלת בעלי מלאכות בעיר וויען יותר מעשר שנים.

המליץ היקר הזה אשר מכל עבריו מסביב יפיץ אורו להשכיל להטיב את עמו ועם אחר, נבחר גם להיות ראש לחברת אוהבי חכמת הנגון במדינת עסטעררייך ולהיות מלמד להועיל בחכמת היופי לכל באי שערי ההיכל הזה ללמד חכמת הזמר והנגינות. – והנה לא ארב אמרים לספר בקהל רב את כל אשר פעל ועשה לטובת היהודים בעזרת אל החונן לאדם דעת ונותן כח לעשות חיל, עדי עמדו על משמרתו משמרת עבודת הקדש לימין ראשי קהל ישראל בוויען עד היום הזה, כי רק אל זאת מגמת פנינו בדברינו אלה: להגיד לאחינו בני ישראל הקרובים והרחוקים את אשר פעל ועשה בעט סופר מהיר במליצותיו ושיריו הנחמדים, מכון ויסוד כבודו ותפארתו בארץ.

אחת מפעולותיו היקרות בשדה המליצה, אשר יסודתה בהררי קדש, היא מליצתו היקרה אשר כתב בעת צרה ליהודים בעיר דמשק, הנקראת בשם רחל, בה יבואו כל דברי האגדות הנמצאים בתלמוד בתרגומים ומדרשים המטיפים נפלאות רחל, אם בישראל, איך תעמוד תמיד לימין עמה אם לחסד או לשבט. לנחם נדחי ישראל מיגונם בגלותם, או לבכות עם בניה יחד ולשאת קינה קול ברמה בצר להם. השיר הזה, אשר לרוב טובו ויפיו נדפס חמש פעמים, נעתק גם ללשוננו הקדושה בטוב טעם ודעת מאת המליץ היקר מוה' מענדל בר"י שטערן נ"י.

בעת ההיא בא אברהם אלעזר בברית אהבה עם בתולה יקרה מבנות ארץ מולדת מרת אסתר, בת נדיב ושוע ובעל פקודות הממשלה מוהר"ר יהודה וויענער מעיר פראג, והנערה טובת שכל חכמת לב, ויקחה לו לאשה. אמנם לא ראה עמה חיים נעימים באהבתו אותה, כי חלתה חלי רע ומר ימים רבים לדאבון לבו, כי אין עוזר.

אל משכיל דורש חכמה השיר בכל נפשו ומאדו, יתהפך כל דבר אשר יבואהו בתבל לחומר ויסוד שיריו ומליצותיו. כן היתה גם להמליץ הנעים הזה חכמת הרפואה – עם כי לא עסק בה מעולם לעשותה קרדום לחפר בה – ליסוד מוסד, לבנות עליו מבנה שיר חדש על דרך צחוק ומהתלות, להתל בו ברופאים קטני נפש, אשר למען השתכר אל צרור לא–נקוב מחיר רב ולצבור כעפר כסף, ישפילו וישחו כבודם משפטם ומעשיהם וכבוד החכמה אשר יקרא שמה עליהם והיו לבוז ולחרפה בעיני כל איש מבין ובעל נפש יקרה. השיר המתהל⁴ הזה (Satyre) נקרא בשם, “היפאקראטעס ומלאכת הרפואה החדשה”. והמליצה הזאת נשאה חן בעיני כל קוראיה, ובמשך שנה אחת יצאו ממנה שש מהדורות שונות לאור בדפוס. והנה בלעדי אגיד מודעת זאת, כי המליץ הזה הוציא לאור גם מכתב עתי להלל מאד, בה נדברו דברים יקרים בעניני חכמה ומלאכת מחשבה; אף לא נזכיר עוד הפעם שאר מפעלותיו אשר פעל ועשה במועצות ודעת ונדבר אך דברים אחדים על מעשה אצבעותיו אשר יצא לאור בעת לא כביר טרם הלך למסעיו ארצה בני קדם, היא הספר הנכבד הנקרא בשם: לבנון, בו יבואו שירים ומליצות, אגדות ומאמרי חכמה, כמעט מכל משוררי תבל ללשונותם לגוייהם, אשר הטיפו מלתם על ענינים הנוגעים לבית יעקב, לתורת אלוהינו ודברי מחוקקינו לכבוד ולתפארת, אם לחסד או לשבט, לשמחה או לתוגה, לחמלה או לנחמה כולם נקבצו באו יחד ויהיו לאחדים בספר הזה. הן אמנם לא עלה על לב המליץ בערכו הספר הזה לתתו מנחה לאוהבי ישורון: כי עוד מעט ועיניו יחזו עפעפיו יבחנו את ההר הטוב הזה את הלבנון באמת בעוד בחיים חיתו.

כי האיש היקר הזה הלך למסעיו לארץ הקדושה בשנת תרט"ז ויכונן בעיר אלוהינו, אלוהים יכוננה עד עולם סלה. בית ספר לילדי עניי בני ישראל למצוא שמה חית ידם ומזון לנפשם תורה ולקח טוב על ידי מורים משכילים ויראי אלהים. כל אלה פעל ועשה החכם הזה בפקודת הגבירה המהוללה מה' אשה משכלת, בת נדיבים ורבת מעלה, מרת ליפעט הערץ מאצילי משפחת לעמעל, הזלה זהב והון רב מכיסה להחיות זרע עם אלוהינו בארץ ישראל, מנשים באוהל תבורך וצדקתה תעמוד לעד! –תכונת בית הספר ההוא וקורות מסעי החכם הזה בעברו ארחות ימים לארץ כנען אשר בכל מאמצי כחו, באומץ רוח נכון ואהבת עמו הוציא מעשהו לפעולת אדם, למרות עיני כל מונע ומפריד, אשר קמו עליו לשטנו – ותכונת הארץ ושוכניה למשפחותם, הלא המה כתובים בספרים היקרים, אשר הוציא לאור בשובו בשלום אל עירו ואל ארצו, בם יודיע נאמנה בחן ושכל טוב את אשר עיניו ראו לו בארץ אבותינו ובארץ מצרים ויון⁵, ובפרט את אשר ראה וידע ממשפט ומנהגי בני עמנו למחלקותם המתגוררים בעיר הקדש ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימנו⁶. את כל אלה כתב בעט סופר מהיר,ברוח אמיץ ובלי משוא פנים לאיש יחידי או קהל עם, כי אך האמת נר לרגלו ואור לנתיבתו בדרך הלך. – ויהי כשובו ממסעיו לעיר וויען מתה עליו אשתו בדוי חליה, ואחרי כלות שנת אבלו לקח אשה חדשה רבת חן ושכל טוב ותלד לו בנים כשתילי זית. ואני כהתימי לדבר מתולדות חייו, עוד דברים אחדים לי אליך יקירי קורא משכיל! על תוכן ס' השיר אשר נתתי בידך היום הזה.

* *

השיר אשר ברצון המחבר הקרבתי לפניך מנחה בזה, הנקרא בשם נשיא בישראל⁷ הוא שיר סיפורי (Episches Gedicht), בו יספר המשורר בדרך שיר מעשה נורא אשר לשמע אוזן חרדת אלהים תסמר שערת בשרנו ואשר נהיה בעיר פראג יע"א לפני שלוש מאות שנה, בעוד החושך כסה ארץ וערפל לאומים, ונוגה התבונה והאמונה הבּרה מאירת עינים עוד לא הגיה אורו על גוי ועל אדם יחד לטוב בית ישראל ועם אחר. ואתה הקורא הנעים! נכון לבי בטוח, כי בהתימך לקרוא השירה הזאת עד תומה, תאזור חיל כמוני היום ובגילת רעדה תתן תודה להאל הטוב, אשר ברוב רחמיו וחסדיו הציב גבולות עמים, ואל שאון לאומים בשנים קדמוניות נתן חק ולא יעצור, לבל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ, ויקרא שנית: יהי אור! וזרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויפעת אור תבונה ושלום בעריפיה, לטוב לנו כל הימים. גם ההולכים חשכים בקרב עדת בני ישראל לא יוסיפו עוד להוריד כבודנו ולהפר שלומנו במקל חובלים וברוח עזה, בנקם ברית איבה ומשטמה.

ועתה בטרם אכלה לדבר, עוד על דבר אחד אטיף מלתי. הנה בשיר הזה נשיא בישראל יתיצבו אנשים שונים במשפטיהם, בדתיהם ומנהגיהם זה לעמת זה ויתוכחו יחד על דברים רמים ונשגבים מדור דור. האנשים האלה ידברו דבריהם זה בכה וזה בכה, איש איש כאמונתו ודתו והגיון לבו, הכומר הנוצרי כחקי דתו, השר כמשפטו, והיהודי ככל מצותיו וחקותיו, אשר צוה ה' ביד משה. ואך למותר הוא להעיר לב הקורא. כי רק איש עויל או אויל ומשוגע ממראה עיניו ינתח ויבתר מאמרי השיר הזה לנתחים, להפריד בין הדבקים ולהוציא מאמר אחד מן המשך הדברים, למען האשים את המחבר ולהוציא את דבתו רעה לאמר: כזה וכזה דבר האיש, דרשו הכתוב בזה וקראו, אז תראו עין בעין כי לא כן דבר ויחפא על ה' ועל תורתו דברים זרים לנו ולבנינו; ולא ישים אל לבו כי הגופים הנדברים יחד איש אל רעהו בשירים כאלה המה בתכונתם ומעשיהם, שיחם והגיונם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב וכאור קרוב מפני חשך, והמליץ ישים לכל איש ואיש דבר בפיו כפי תכונתו ומנהגו, דתו ומשפטו. ואף כי הדבר הזה יבינהו כל איש משכיל המבין כל דבר לאשורו, גם בלעדי אגיד; הנה בכל זאת להנצל מעקשות פה ולזות שפתים מצאתי נכון להזכירהו, לבל יתעה בחפזו איש תם, ולא יוציא בשגגה בבלי דעת משפט מעוקל.

על השיר וחין ערכו לא ארב אמרים. הלא הוא בידך ידידי הקורא וחכך כל טוב ומועיל יטעם לו כאשר נסית לעשות כל הימים; לכן אתה תשפוט ולא אני! גם היה תהיה כזאת אך למותר כי לא בפעם הראשונה יבוא המחבר גם המעתיק לל"ע עד הלום נוכח פניך. אנשים אחים אנחנו, קורא אהוב! זה ימים ושנים הודות לאל הטוב! ונפשך יודעת מאד מי ומי המקריבים לפניך בזה מנחה אחת קטנה מזמרת ארץ אבותינו; אמנם אחת היא אשר אזכירך בטרם נפרד איש מרעהו, כי השירים האלה הריקותי באין מעצור ללשון עבר, ולא התמכרתי אל כל דלתי העיר מלה ומלה כעבד נרצע באזנו ובדלת בלי נטות ימין או שמאל, כי אם אל תהלוכות הגיון השירים שמתי לב וָאֱטָעֵם שורֵק כלו זרע אמת בהררי קדם, כאשר הסכן הסכנתי ידי בשירי גזע ישי, שלום אסתר, תופש כנור ועוגב וכהמה, עשיתי מלאכתי גם עתה, ודרכי אחזתי ולא אט.

וויען, ערב ר"ח שבט, ה' תרכ"ב לב"ע (1.Februar 1862.)

מה"ל (Dr. Max Letteriis.)