פ. לחובר הגיע לשנת־היובל, ויבוּל־רוחו נערם לעינינו, מבלי־משים, לגדיש הגון. גדיש – זהו בטוי הולם ליצירתו בכלל, כי פרי־עטו הנהו לרוב גדוש, גרעיני, אין בו ממוץ נידף. גדיש – ואל תטעה לומר גמיש. כי מיסוד האלסטיוּת לא היה בלחובר מעולם. להיפך. הוא התנהל לרוב בכבדות. ואם לומר האמת: עם ה"התגלות" שלו לא נצבט לב הקורא, לא חרד לקראתו. ספרות־הבקורת שלנו היתה אֲמוּנה באותה שעה עלי קסמיו של פרישמן, עלי רטט־הנפש של ברדיצ’בסקי, גם בריינין היה אז עוד מלא־חן והפתוֹס של קלוזנר חצב להבות. באטמוספירה זו נבלע כמעט קולו החשאי של לחובר וחורון־מראהו לא עורר אז – לא ענין ולא אמון. ברם, אישיותו עשתה בהסתר את מעשיה, ובצנעה נבעה השפעתה, כי הוא שייך לטיפוס הסופרים, שחשיבותם מתגלית לאט לאט, יותר ויותר, על ידי כיבושים ממשיים, שנובטים פתאום לעין, הודות למאמצי־רוח חבויים ונמרצים.

חן־הניב ומתק־הקול לא ניתנו ללחובר למנה. לעומתם מחונן הוא בסגולה המתנוססת מעל להם: האהבה לבלי מצרים לספרות. הוא הועמד לא אחת ליד הגה הספרות, מבלי שתעטרנה אותו זכויותיו לכך, עוד לפני היות לו “סמיכה”. ברם, המאספים “ספרות”, “נתיבות” ועוד, שהוא היה המו"ל שלהם, ובחשאי גם העורך, העידו מפורש, הודות לאיכותם המעולה, על “זכות” טבעית, פנימית של “העורך הבלתי נעטר”. וחש לעזרתה בשעות־דחקה. הלב היסס אמנם לא פעם והגה חשדות: “מי שָׂמך?” אכן, ברבות הימים בהיפלט לפתע מתחת קולמוסו גושים מהוקצעים, כבדי־תוכן, מסוג מאמרו: “נחמן קרוכמל”, נתברר ההיפך, והלב היה מיצר על הזנחת כשרונו (שהוא כשלעצמו עיקר) לרגל מסירות־הנפש שלו לצרכי הספרות, שהקדיש רוב עתו למצוא לה סיפוקה בתנאי חוסר־כל, וניקרה השאלה המטרידה: מאין צצו האמצעים? איזה שם־מפורש בראם?

ומשנתחוור לנו ערכו הפנימי ומשקלו, ומשבלטה לפנינו אישיות מעמיקה־חקר, מלאת־אחריות, – קבלו גם יתר מאמריו הארה אחרת, והצטרפו כולם, גם אלה שנראו לכתחילה קלושים, ונתברר לפתע שאן טפל במסכת־היצירה הלזו; הכל ביחד מתהווה לחטיבה, שתחילה לא הובנה כראוי בקטעיה הפזורים, ונסתתמה הפירכה: מה לאדם זה ליד הגה הספרות? אדרבא, עטרת עריכת “התקופה” שהושמה אחר־כך בראשו, הלמתהו, לא איכזבה.

אמנם, כאמור, אהבה עצומה לספרות היא מנתו של לחובר, אבל בלא רגשנות. כי בעצם הנהו תמיד מתון, מתאפק, כאילו לא היתה האהבה כלל המניע הראשי ליצירתו. היא לא התבטאה אצלו במלים: “תמתי”, “יפתי”, אלא במנוף־רוח מאומץ בצורת “תולדות הספרות העברית החדשה”, חסרון שנמנה על ידי לחובר. אין לקפח אמנם את שכרם של הקודמים לו: פרופ' נחום סלושץ ופרופ' יוסף קלוזנר (אגב: הפרופ' קלוזנר הרחיב כעת את חקירתו במקצוע זה), – אולם אף אחד מהנ"ל ומהמבקרים בכלל לא היה כמוהו, כבטויו המוצלח של קלוזנר עליו, “בעל מלאכה אחת”, אף אחד מהם לא היה מיועד כמוהו רק לתפקיד זה. פרישמן וברדיצ’בסקי, בריינין וקלוזנר, פיכמן ויעקב רבינוביץ ודכוותם – אצל כולם היתה הבקורת רק צד אחד של פעולתם הספרותית המגוונת. לחובר הנהו מבקר בלבד, כל מעיניו נתונים אך ורק למקצוע זה, מבלי משהו שיוּר לזולתו. האחרים, ביחוד המשוררים שבהם, גם הבקורת שלהם אינה אלא גילוי אחד שבשירתם, וכמובן שיש לגרוס את זה רק לשבח. אולם לחובר, הבקורת כשלעצמה, זוהי התכלית כולה, וסגולותיו שניחן בהן, כאילו נבראו מבראשית לשימוש הבקורת. לעומת סובייקטיביותם של המשוררים־המבקרים, שיותר מאשר חקירת־הזולת, המכוון הפנימי ביצירתם הנהו תמיד עיצוב המטבע של דמות־עצמם, – הרי כאן בטיפוס מבקר כלחובר מפתיע ממש חומר־הדין שבאובייקטיביות, כי תכונותיו המיוחדות, שהן עצם־עצמיותה של מהותו, מכשירות אותו להיעשות להמבקר בה' הידיעה; ואלו הן: טקט, תרבות וטעם. סגולות אלה אם נפלו לחבל למבקר, – הרי הגיע למרום ההישגים. לחובר אינו איש־המערכה ובעל־פולמוס המביא לרתחנות, – ועם זה נלחם הוא בשלום לאידיאלים ספרותיים שלו. ולא כשרון צעיר אחד בלבד הוא טיפח (מדומני שמוניטין לעגנון הוציא הוא ראשונה, וכך לרבים אחרים). אלא שכל דבר נעשה אצלו בנחת, בשיקול־דעת וביחס נאצל. בכלל, בכל מהלכו ואפיו יש איזו אצילות. וכל אותן מתות־הרוח: אהבה לבלי תכלה לספרות, טקט, תרבות, טעם ואצילות – הן שחוננוהו לתעודתו הנעלה של כותב תולדות הספרות, באשר נאמנו מאד בידו מפתחות בית־הגנזים. כי הוא פחות מאחרים, בעל “פניות”. אמנם, אין זה מונע אותו מחסידות נלבבה לברדיצ’בסקי, מפני נקודות־מגע ידועות שבמהות משותפת. ועם זה אין צמצום הערכה אף במשהו לבעל דבביה דברדיצ’בסקי: אחד־העם. וכל רגשות־הערצה ורחשי־אהבה נתונים כאחת במידה שוה לכל תנועה ספרותית ולכל אישיות פוריה מאיזה מחנה שהן. כי למבקר דומה קרית־הספר לשדה־מולדת רחב־ידים, שלכל נוף־סביבה שבו יש חן־המקום העצמי וכוח־המשיכה המיוחד שלו.

בשתי יצירות חשובות (בעלות ספרים מרובים) הנאָה לחובר את ספרותנו: “מחקרים ונסיונות” ו"תולדות הספרות העברית החדשה", היצירה הראשונה, הכוללת ארבעה ספרים, נתפרסם הימנה לפי שעה רק הספר הראשון, והשניה – הופיעו לעת־עתה הימנה רק שלשה כרכים הגונים. והיריעה רחבה ונטויה לספוג עוד.

בספר “מחקרים ונסיונות”, אוסף־מאמרים על סופרים שונים – יש בפשטות השם גרידא ממהות הבקורת של מחברו. רוח המחקר לא תרפהו אף לרגע. תמיד איזה חיטוט וניקור חשאיים מלווים את הדברים. והמחקרים עצמם “הנם רק נסיונות לבאר על פי אפנים ידועים חזיונות ספרותיים ידועים”. בשם גופא הוּתותה כבר הדרך המדעית. ואם כי בחלק מאמריו שבספר ניכרו פה ושם אותות השפעתם של רבותיו פרישמן וברדיצ’בסקי, ברם, עצמיוּת הקו, המיוחד לו, בלטה בתכונת המחקר. המלה הפיוטית במקצת “מסה”, שזוהי הגושפנקא של המאמרים מסוג זה שנדפסו בקובץ, המסמנת את אופים, הוחלפה אצלו במלה נסיונות, בעלת תכונה יותר מדעית. הצד המחקרי אינו בלבד בנטיה היתרה למאמרים מסוג: “תנועת ההשכלה בגליציה”, “נחמן קרוכמל”, “ש”י איש הורביץ" ו"ד"ר דוד נימרק", אלא אפילו באופן הטיפול באישים כמו מאפו, מנדלי, פרישמן ושלום עליכם וכו'. הנימה המדעית חזקה גם כאן מהנעימה הפיוטית. וספר זה יש בו כבר חוט משחיל, המאחד נושאים רחוקים זה מזה, שלא נתמלאו החוליות ביניהם (כגון ההנחה, שכל האישים המתוארים בספר הנם בני “תקופת ההשכלה”, – ובאמת, חלק מהם יכול בנקל להפקיע עצמו הימנה), ההיסטוריון הספרותי, המקיף והמכייל, נותן אותותיו כבר בספר זה. ואם בספר “מחקרים ונסיונות” לא טוּשטשו סימני חבלי־הלידה וחותם חיבוט־היצירה עדיין טבוע בפרצופו, – הרי הספר “תולדות הספרות העברית החדשה” כולו פועל כגדיש, בעלותו בעתו. הפרקים כולם נושלים כפירות בשלים ועסיסיים (בכל שנה הופיע כרך מלא וגדוש). ואם כי אין זכר בספר זה לעמל ויגיעה, – הרי לא נבצר מעין חדה להכיר, בעיקר לפי משקל איכותו, שספר זה עם שטף־הטמפו שבו, אינו אלא פרי הגוּת לב ומוח של ימים ושנים, פרי ההשכלה ודעת שאגר לחובר בשקדנות של נמלה, במשך עשרות בשנים.

ספר “תולדות הספרות העברית החדשה”, הפותח באסכולה האיטלקית ומסיים לפי שעה במסכת קלוזנר, הנהו ספר מרובה־הכמות ורב־האיכות. שיירה של אילי־רוח ועובדים שקדנים בשדה־היצירה הספרותי נמתחת ועוברת לנגד עינינו, בשלשה כרכים. דמויות נשכחות, חביבות, הועלו ביד־חרוצים מתהום־הנשיה. וגם פרצופים חיים הוארו באור־יקרות. המחבר מבליט תמיד יחס לנושא הנידון, ועם זה הספר אינו משולל בשם פנים יסוד אובייקטיבי, שהנהו התנאי הראשון בספר תולדתי כזה. ניכר: לחובר הנהו האיש שתפקיד היסטוריון ספרותי הולמו.

לחובר הנהו ממש בעל “תגליות” בתקופת־ההשכלה. הוא חושף באורח מדעי כמה מכמנים בה, ומפקח בגלים פה ושם להוציא יקר מזולל. הנהו מתנהל לרוב עקב בצד אגודל, מתון מתון, מבלי דלוק כמעט על שום חזיון ספרותי. אינו מזלזל בשום גרעין, בין דשן ובין צנום, שיש בו משום הפראה. אף אינו מתעלם מסופרי־מעבר, מהם שהפכו להיות בהמשך הזמן חומר מדשן בלבד. מובן, איתני־הרוח בולטים כצריחי־מגדלים בספריו, בין בהערכתו אותם ובין על־ידי דוגמאותיהם המוצלחות (הדוגמאות יכולות ברובן לשמש אנתולוגיה מובחרת של יצירות־למופת). וכן הוקצע, כאמור, מקום לכל זעירא דמן חבריא. השתי־וערב של רקמת הספר מרהיב את העינים. המחבר עמד היטב על המעלות והמורדות שבטבע מולדת־הספרות. ההשפעות שמלבר והמבּע שמפנים. מלבד שהבליט את חוסן־הרוח ופיוט־הנפש של תקופת־ההשכלה, לכל טבעותיה המרובות וחוגיה השונים, הצליח גם לגלות לנו בה את הבסיס, שעליו הושתתו גדולי תקופתנו. בכלל: דומה הקריאה בספרים מגוונים אלה לטיול מעניין דרך שדות־בר. חדגוניות בסביבה, ולפתע מבצבץ נוף־פלאים חבוי או אי בודד: למשל, בעבי אילנות סרק – שלמה לויזון; או בתוך קרחת־יער – שלמה מימון, או יש שאנו מגיעים לאחר מישור רחב ודֵהֶה אל סביבה הררית, נוף־סלעים ויערות־עד. אנו מטפסים ועולים הנה נמצאים אנו במישור־הרים.

מדף לדף מפליאות ומנצנצות לעינינו הסגולות היקרות, המכשירות את לחובר לתעודתו: משפט־צדק, שיקול־דעת נבון ויחס לנידון. בעיקר אינו רואה לחובר את הטבעות הבודדות כי אם השלשלת המלכדת הכל לחטיבה. החטיבתיות בספרותנו עוברת כחוט־משי בספריו. ויש ונימת־הלב מרטטת בהתאפקות, והיא נחנקת – אך האהבה לספרות מציצה מבעד החגוים. בקיצור: נאה הוא נראה לנו, לחובר, בסיירו את הנכסים מתוך הרחבת־הדעת, וחרדת־גיל בלבו על הפכים הקטנים כעל הגדולים.

על־פי קילוּח מעין יצירתו של לחובר בשנים האחרונות, שדומה כאילו נפתח לו סכר, לפי שפע ההענקה, – ניתן לקוות שתקופת־יצירתו הנוכחית תיראה לנו בוודאי בעתיד הרחוק שלו כהתחלה גרידא, התחלה מחוננה אמנם לפחות ב"מנין" ספרים. אכן, מאיש רציני כמוהו, שיש לו כיוון בטיפוח אישיותו, צפוי לנו המשך מבורך. והלואי שההמשך שיבוא, שבוודאי עושר שפון בחובו, יהא לאורך ימים.

תרצ"ד

מילואים    🔗

התקוה שהובעה במאמרי, שהמשך מבורך צפוי לנו מלחובר, באה במילואה. בשנים האחרונות הוציא עוד שני ספרים “ראשונים ואחרונים” (מסות על אישים ספרותיים שבחלקן נתפרסמו בספרו “מחקרים ונסיונות”), וגם מאמרים עיוניים למכביר, שהנם יותר “מחקרים” מאשר “נסיונות”; מאמרים כבדי־משקל, בהערכתו יוצרים ובנתחו יצירות במיתודה מדעית. קשה להתעכב עליהם עתה מפאת ריבויים (הם קובעים לעצמם טיפול מיוחד ויסודי), כי במשך השנים האחרונות הצליח לחובר לעבוד בטמפו זריז, באשר לא הופרע ביותר על ידי טרדות המול"ות (גם עבודת־העריכה נצטמצמה במקצת). אולם אם אין סיפק להעריך בפרוטרוט את היבול הנוסף שלו, המהווה חלק הגון מאישיותו, הרי מן הנמנע שלא להזכיר לפחות במלים־מספר את ספרו החשוב, שהנהו מבחינה ידועה חידוש אצלנו, שמפאת ערכו האיכותי והכמותי, ביחוד מצד היקפו, אין לו אח בספרותנו. המכוון, כמובן, ל"חיים נחמן ביאליק" שלו, שלפי שעה הופיע רק הכרך הראשון (ועוד עתידים להופיע שני כרכים כמתכונתו). והוא מפעל כביר. חיי המשורר נתונים בזה בדרגות־השתלשלותו האמנותית והמציאותית, והוא המחקר המעולה ביותר שניתן לנו עד כה במסכת אישיותו של המשורר. המחקר במתיחת קו מתחת למלה, באשר “הספר אינו ספר בלטריסטי, אלא ספר של חקירת הספרות. המחבר מתנגד לאלה ההופכים חיי אנשים גדולים למין מדרש נאה, למעין אגדה המושכת את לב האדם – – – מחבר הספר אינו מתפאר כי מצא את האמת בדרך החזון, אלא ביקש למצוא אותה בדרכים שונים. הוא עמל למצוא את ההשפעות ואת הקשרים והגשרים בחיים ואת המעוררים והגורמים ליצירה – בלי לתלות את היצירה עצמה בגורמים האלה”.

דרכי הביקורת של לחובר אמנם שונים. הוא עמל אמנם למצוא את ההשפעות, הקשרים, המעוררים והגורמים, ברם אגב־עבודה יש שדבק בו גם החזון, מבלי משים וללא עמל; וגם ביסוד זה שבו, אין לזלזל.