ברקוביץ נראה, לפי מהות מזגו, כבעל־נפש קודרה. הוא הראה, על־פי־הרוב, מראות־חיים מדכדכים. נחת ורווחה אינן מנת־חלקו. שדה־ראייתו מלא קמשונים כולו. קורטוב של עליצות, – בבל יראה. חזות קשה הוגדה לו.
גורל האדם עלי אדמות,קשה בכל המובנים ובכל הגילים: לזקנים עם נערים גם יחד, אכן, מתוכו בלבד, מבית־גנזיו, שפע לעתים איזה נוי, ביחוד במגע־נפשו עם הטבע. יש ותופע עליו נהרה ממעל, ברם, מסביבו, בכל אשר יפנה, כיעור וקטנות.
גיבורי סיפוריו ותוכן־חייהם (בפרט בתקופת עלומיו), הנם ברובם מהדיוטא התחתונה. בד' אמותיהם – מחנק ומועקה. אכן, צַיָרם חונן בשאר־רוח. טיפולו בהם יסודי, מפליט כל טפל. סגנונו רב־האחריות, שאינו גורר עמו בשעת־התיאור שום שובל־מליצה. מסתייע לתכלית חווּר ענינו במלה ההכרחית. אובייקטיבי הנהו לגמרי בתיאוריו את שכבות־האדם השונות, כמעט שווה־נפש, ואינו מכריע את הכף לשום “צד”.
בעודו באבּו היה מילדי־טיפוחיו של ביאליק. הוא נתפעל משופמן וברקוביץ כאחד. ברקוביץ סיפק בהרבה את אידיאלו: מתוקן כל צרכו. נתגשמה בו, במידה הגונה, משאת־נפשו: ריאליסטן, בעל סגנון פשוט, שכל דבריו אמת. לא עצם התוכן ליבב אותו – הואיל ובנושאים אלה טיפלו אחרים לפניו, – אלא צודדה את הנפש הגישה של ברקוביץ. הכל כוּון לתכלית הענין ולא לשם הידורו. זיוו בקע מנפשו, מהמניע המוסרי־קפדני שבו, כבכל אישי־סגולה, שכל כוונתם לשם הגרעין.
יש לו לברקוביץ כידוע, משעת־כניסתו הראשונה לבית־הספרות נימתו העצמית. טיבו נתפרסם עם פרסומו של “משקה’לי חזיר” כשבגללו זכה בפרס “הצופה” ונשתמר ברעננותו עד היום), וממטבעתו זו לא נשתנה הרבה. ברקוביץ הנהו ריאַליסטן מופתי. אולם ביחד עם תכונתו זו, מוטבעת בו נטיה אל הבלתי־נגלה, הבלתי־מצוי, אל הסמוי הטיפוסי. כזה הנהו לא משקה’לי בלבד, אלא יששכר־בּר ב"ממרחקים", מיכל ב"הנידחים" וכו'. משקה’לי חזיר, למשל, פועל על חושינו בכל אחת מתנועות אגרופו וביתר מטילי־גופו המוצקים. אולם גם זרות שניוּתו, התנגשותן של היהדות והנצרות שבחובו, מבוטאות בכל הוויתו. זהו, אמנם, טיפוס בלי שום צל של סמליוּת, אולם ביחד עם זה הנהו מוזר, משונה, כמעט מופלא במינו. זרות זו שמובלעת בתכונות גיבוריו של ברקוביץ אינה גורעת אף במשהו את ביטויו הריאַליסטי של האמן. ברקוביץ נמנה בצדק על האסכולה הריאַליסטית הודות לסגנונו הברור, למרות שנודעה הימנו חיבה יתירה לטיפוס הבלתי־טיפוסי, אם הורשה לומר כך, לפינת החיים הנעלמה…
סיפוריו של ברקוביץ ארוגים אמנם, כאמור, בחלקם מטוי מוזר, מופלא במינו. אולם בן־הכפר הקטן, צמח הסביבה הכפרית המגושמת, וברוך סגולת־החופש הטבעית, הבלתי־מסוייגת, בסיפורו “בני כפר”, גיבור קטן אכסצנטרי זה לא יטעהו לו למחבר, מכל מקום, – מה שיאונה לרוב לאחרים – להגותו אף לרגע קל ממסלול המציאות. הסביבה שגיבורנו הטראגי הזה משובץ בה, מפעמת ברוח חיוניותה ואמיתיותה לכל תגיה וקויה הריאַליים, הטיפוסיים. האב, האם, חבריו בני הכפר וחיתוך־דיבורם האפייני, האברך בעל־התפילה – כולם טיפוסים הם. האטמוספירה של יום־כיפור בכפר היא של נוף־טבע פלאי, יהודי־ספציפי. ציורי־החיים מצטיינים בשכלולם הקלאסי וצמצומם המדוייק. רווחת בהם תכונתו העסיסית של י. ד. ברקוביץ. בבליטות יתרה משתקפת גם תכונתו המקורית בסיפורו “הנידחים”. ברקוביץ, למרות המשכו, כדרכו, אחרי הטיפוס המשונה – בכל זה ישאר סגנונו ברור, מוצק ואפי. אמנם אין כאן הרטט המחלחל בסגנון פרץ וחבריו, אולם אין זה מוכיח על חוסר יחס לגיבוריו. הליריקה הכבושה המנצנצת לפרקים פה ושם בסיפוריו מגלים דווקא, שלא מדעתו, שמסַפּרנו זה בעל־יחס הנהו; אלא סגנונו הוא סגנון ריאַליסטן של החיים הנידחים.
בסיפוריו הראה ברקוביץ טאקט מצוין של ברירה. הוא אסף לתוכם מן המוצק, האפייני, הבלתי־מתפורר. עם הקריאה יורגש לקורא כאילו היה עומד בפני חתיכת־טבע בלתי־מתערערת, בפני דבר של קיימא, אולם עם זה נטפלת בגמר הקריאה עוד הרגשה שניה: שהמספר, שסיפוריו גמרנו זה עתה לקרוא, הנהו אדם משועבד. דבר זה יצוין, לא לגנותו ולא לשבחו, אלא בתור עובדא: אין פה חירות. אין הדים ובנות־קול. אצל שופמן, למשל, אנו מרגישים, ביחד עם חטיביותו הקלאסית, שגרגרי יצירתו הם עצמם גרעיני אמנות עתידה, גרעיני יצירה של המשך רחוק שעתיד לבוא. ברקוביץ אינו מעורר הד של פעמי ההמשך. ונהפוך הוא: במקום שהעמדה נקודה אצל ברקוביץ, – שם הוצב סייג. נחסם המוצא. אין מכאן רווח אף לדריסת־רגל קלה, ואין שום רגש־נהיה למרחקים נעלמים, רחוקים…
"נמשכתי אחרי הציור הריאלי ולבי נטה
יותר אל הביטוי השוקט והנוגה, אף כי למן
ימי ילדותי אהבתי את הצחוק המצהיל לב
וחמדתיו גם בחיים וגם בספרות".
(“הראשונים כבני אדם”)
אמנם עצם חיינו: דחקות ומדוחים, אולם בלב האמן יתרפקו זהרורים. מה יעשה לנו השממון מסביב, אם ספרים לנו למקרא. ספרים מאירים לב ונפש, – היש בעולם סיפוק גדול מהם? ספרות־ההשכלה מזינה ומשביעה. אלם לעינינו, ועמנו, הולכת ומתהווית אמנות חדשה, מתהווית ופורחת ספרות־התחיה. מעשי־פלאים ייעשו לעינינו רגע־רגע. יום־יום ניתכים על שבילי־חיינו ריחות הניצנים ואלומות־אור. תנועת־התחיה נותנת אותותיה בכל פינות חיינו. ענין לנו בכל הנעשה בתוכנו (שומו! הנעשה ולא הנשמע בלבד). הידיחו כל אלה את משקע־הצער, הרובץ בלב כנד בל ימוט?
מי פילל ומי מילל, שברקוביץ, העלם זעום־העפעפים, יכבוש לספרותנו, כיבוש מוחלט, את ההומוריסטן שלום־עליכם, לנכס־צאן־ברזל? ברקוביץ זה, ספוג־המכאובים, ששערו הפך לבן בעלומיו (במובן מושאל, רוחני), דווקא הוא נועד מההשגחה לשתול בספרותנו העברית נטע־האופטימיות, להקל מעלינו את סבלנו לבלי נשוא. האם אינה נובעת תכונה זו שבברקוביץ מתוך כמיהה לניגוד? כיצד נבאר מדרש־פליאה זה?
אמנם, החיים הממשיים שהקיפוהו לברקוביץ, היו אפלים ומודחים, ולבו לא יכול להשלים עמם. קורת־רוח לא גרמו לו. אולם מטבעו, לפי הסברו העצמי, נהה לצחוק ולשמחה. מה שמנעו ממנו עצם החיים, העניקו לו הספרים העליזים, ביד רחבה. המשוש היה לו לאידיאל, שראה את עצמו שליח־מצוה, לבצעו בחיינו, כי ראה בזה גהה לשברנו. “הרגשתי, כי שירת ההומור האמיתי ניתנה אצלנו רק לאחד – לשלום־עליכם היחיד והמיוחד, וכבר אז התברכתי בסתר לבבי, כי כאשר אגדל בקרב הימים ואוסיף כוח בלשון העברית, אנסה להריק את יצירתו המאירה ללשוני”.
זה לא היה מעשה־תרגום גרידא, הרקה מכלי אל כלי, אלא התלכדותו בכל הוויתו עם היוצר לחטיבה אחת. זה היה מעשה־לאומי רב, מעין החזרת תורה לאכסניתה. ושוב לא מסתפינא להטעים (כשם שהדגשתי זה במאמרי “לעניני סגנון”), שמובטח לו לשלום־עליכם שהוא בן עולם־הבא הודות לכֶליו העברי, הואיל והשקעת־רוחו של ברקוביץ אינה טפל, אלא יש בה מעיקרי־ההשלמה. שלום עליכם בלשון העברית, יחד עם היסוד העממי שנשתמר בו, הושאל לו גם השגב, זו סגולת־הלאום שבלשוננו, שבעטיה נצטרפה יצירתו לנכסי־האומה הגדולים, הנחסנים למשמרת עולמית.
מזיווּגו של ברקוביץ עם שלום־עליכם באה לו רווחה; הודות לעליזותו וחופשו של שלום־עליכם, נתרופפו עקת־רוחו וקדרותו של ברקוביץ, הסד־ההומור התחיל חופף על יצירתו. וכן בכל עלילות־חייו נעשה יותר בן־חורין. העוויות־נפשו נעשו יותר גמישות. שלום־עליכם אָצל לו באופן אבהי מברכת רוחו הקלה. נעשה ברקוביץ יותר מעורב עם הבריות, ואימתא דציבורא כאילו נכחדה ממנו.
מאז, לא בלבד שעמדה רווחה לעצם כתיבתו, אלא שגם אופקי־יצירתו נתמתחו. זה שזכה בסגולת ההומור, מרגיש, מבלי משים, כאילו צמחו לו כנפים. המחסום לרוחו של ברקוביץ, שהיה עוצר בתחילה את מהלכו, – בטל מעתה ומבוטל. מכאן ואילך הורגשה חירות־יצירה. הועיל לדבר, לא מעט, מגעו הישר והממשי, עם חלקי־העולם השונים (השתתף בנדודיה לאין־קץ של משפחת שלום־עליכם), וחופשו של העולם החדש, חופש אמריקה, הטביע את חותמו עליו.
מעתה פנתה דחקות־ההרגשה את מקומה ל"מרחביה, להלך־נפש". תחת הסיפור הכבוש, התמציתי, – נוצרו הדרמה והרומן שלו. “משקה’לי חזיר”, הסיפור העסיסי, הפך לדרמה רבת־הכמות. היקף־החיים ירש את ד' האמות המכווצות. התחומים נתרחבו ונסתעפו. היה בזה משום “שבירת כלים”, משום גרעון גרעיניות, לתכלית הכללת זרמי־חיים מפכים בשאון. ואמנם הוויה מלאה וגדושה, שמצע הסיפור קצר מהכילה, ניתכה לתוך אפיקי הרומנים “ימות המשיח” ו"הראשונים כבני אדם" (רומן ביוגרפי). כהמות מים רבים שוקים הרומנים הנ"ל מעתרת־מראות ושפע חיים. לעינינו חולפים המוני בני־אדם, טיפוסים מכל המינים, נופי־טבע ומנהגי ארצות שונות. הווי העולם־הישן שלנו (רוסיה, פולין וגליציה), ותגליות העולם החדש (ארץ־ישראל ואמריקה). ועל הכל: בהרגשת־העולם שלו חלף ועבר הטראגיזם ללא מוצא ובצבץ ועלה ההומור, היודע ועד ונאמנה, שעל־אף־הכל אין העולם עתיד להחרב. הכול היה לעולמים, וזרח השמש ובא השמש, והארץ לעולם עומדת.
מובן, שבתקופתו זו, בא לכתחילה, מצד ברקוביץ הרומניסטן, ויתור על אמנות צרופה (כזו היתה הנובילה שלו), הואיל וברומנים שלו, בניגוד לסיפורו, היה מטפל בחומר תחוח, חומר בלתי מגובש, שאינו עלול מפאת היותו היולי להיעשות לחטיבה מסויימת. ברומנים שלו, מלבד הכילם טיפוסים מוגמרים, יש לחלק מחומרם אופי אינפורמטיבי, מעין הרצאת מקרי־חיים ועלילות, בניגוד לסיפוריו הקצרים, שפרשת־חייהם היא תמצית־חוויה מעין מושכל־ראשון. ברומניו הנזכרים לעיל, – או שתוכן־דבריהם קרוב מדי לנפשו, שהוא גופו משורבב בתור אחד הגיבורים (ב"הראשונים כבני אדם") או שטיפולו הוא בעולמות מתהווים, שלא נסתיימה עוד מסכת־חייהם (“ימות המשיח”). בין כה וכה מבחינת הזיקוק האמנותי, שהוא מתכונותיו הראשיות של ברקוביץ, – חזיונותיו ורומַניו נופלים מהנובילה שלו. עם זה לא נרתע ברקוביץ מפעולתו זו, מתוך מניעים טבעיים של התקדמות ספרותית, הכרוכים עם גיל התבגרות האמן (יש אמנם אמנים שהמסגרת הנובליסטית בלבד מתכונתם). לזה נחוצה העזה, וברקוביץ הוכיח שאינו פחדן כלל. ולא ניחם באחריתו, ברומניו מעניק לנו ברקוביץ בידו המלאה והרחבה את רשמיו וחוויותיו, שנגרר אמנם לעתים עמם משהו יתר, – אך שום משפט שלו אינו יוצא מגדר האמת. והוא מטבעו של הרומן שטפל ועיקר משמשים בו בערבוביה. שפע החיים שקלט ברקוביץ בארצות־נדודיו, ביקש מוצא והתגלמות בחזיונותיו ורומניו. רקע־יצירתו העיקרי: אמריקה וארץ־ישראל. ובשתיהן הנהו משַקף בעיקר את המתהווה, ולשתיהן כאחת הוא מתיחס בעין חדה של מבקר. שׂשׂ על נגוהות החיוב שבהן ואינו מתעלם מפגימותיהן. רשמיו החיים משני העולמות ההם, המוסר התרבותי שלהם והתהוותו של הטיפוס היהודי החדש, – בוּטאו נמרצות בחזיונותיו וברומנו “בימות המשיח”, ויחסו האישי אליהם, – מבוגר, דז’נטלמני, ללא סנטימנטליות יתירה. אם בסיפוריו שבימי־עלומיו, חשכו עליו שמיו בעריפיהם, וכמעט שצנח לעינינו תחת נטל היגון, הרי ברומניו מתקופת־העמידה נראה מעין פירוק־המשאות ביד קלה, הודות להומור המחונן שלו. ועם זה נשאר ברקוביץ בעינו מאז ובצביונו העצמאי בכל גלגולי־חייו. הגם שהחיים המתוארים ברומניו הם מארג אחר, והם מַתנים ממילא לבוש־סגנון אחר, בכל זה סגולתו שמאז ומתמיד נשתמרה גם בהם: מחוּור ברקוביץ כל צרכו.
ואין כל ספק שהובלעו בברקוביץ ממידותיו של שלום־עליכם. ולא הגיעוהו בלבד מפאת טפּלו בלי הרף בתרגומיו, – אלא עם הרקתו אותו מכלי־לכלי, נעורו סגולות־היקר הנרדמות שלו עצמו, שהיו חבויות אל הכלים, והגיעו אל תיקונן. פחות מכל ניתן להסתייע בזה בתור ראיה לדבר ב"מנחם מנדל בארץ־ישראל" שהוא במהותו כמעט מעשה־ידיו של שלום־עליכם גופא, לא כמתכונתו, אלא המשך ממשי של עצמו (מעין מעשה־אמנות כדוגמת יצחק סטנוב); אם כי ניתנה לנו בספר זה חתיכת־חיים הראויה להתכבד, של א"י המנחם־מנדלית, בכל ממשיותה. אלא תעורת ההומור שלו המקורי באה לגילוי בולט בחלק מחזיונותיו: “בארצות הרחוקות” ב"בימות המשיח" וב"הראשונים כבני אדם". בהם תמצא גם את זיקתו לענינינו, מאוויו ורצונותיו, ואת"ל: השקפת־חייו. יש, כאמור, בקורת דקה על כמה מחזיונות חיינו, ויש הומור רב בתיאור טיפוסים כגון: צדרבוים, הבונדיסט מיסטר דוברוב, פרופיסור רבינטשיק, ואפילו מנוחין, עמוס ושולמית (שאָצל עליהם מזיו נפשו), לא ינוקו לחלוטין מאבקת־הזהב של ההומור הענוג. אין ספק שברקוביץ גורס בכל לבו את הבעות־הרצון הנאצלות של אנשי דור־התחיה, אולם ההצטעצעות שלהם על כל העוויות־הגיחוך מעוררות, כמובן, חיוך קל על שפתיו. כן. דוגמת אָספּרי כזה, תמצא גם ב"ראשונים כבני אדם". יחס נלבב והוגן לכל זו הגלריה הכבדה והנכבדה של הסופרים מכל המינים; האווירה החמימה של הדיסטנס מקרבת אותם ללבנו ומשווה להם תפארת אבות, וכל תג של זכרון מרתקנו אליהם. ועם זה אינו פוסק החיוך הטוב מהתלבט בבין שפמו. ברקוביץ אינו חס לעשות גם מקצת צחוק עם עצמו.
בכלל: אם בתקופתו הראשונה נראה ברקוביץ רק כאמן גרידא, מתאר עובדות־חיים בלבד, – הרי בתקופתו השניה, איננו משולל אבק־טנדנציוזיות, אם כי לא נתרוקן מאמנותו לחלוטין.
האמן, – יעודו כלול עמו בתוכו, בטביעת הגושפנקא שלו בהוויה. אולם כל אמן הנהו בראש־וראשונה בן־עמו. אינטרס־אומתו הנהו למעלה־ראש מעל כל הענינים. כל כמה שירננו אחרי פחיתות רגש־לאומי באמן,– הרי באמנה, רגש זה לבד, הנהו הגורם היצירתי החזק ביותר אצלו. מעניין לקרוא בזיכרונותיו של ברקוביץ על התפסו בעלומיו לתנועה הציונית. והנה, בהמשך הזמן, נתגלגלה זכות על ידו, במלאו תפקיד תרבותי־לאומי שהתמכר לו בכל תעצומות־סגולותיו ובכל מסירות־נפשו.
באמריקה הוטל עליו יעוד תרבותי: קביעת הספרות העברית־האמריקנית במטבעתה המיוחדה. עד בואו היתה עדיין הספרות העברית בחתוליה. סופרים עברים הגונים, שנישבו לפריסה האידישיסטית, והגיעו להתנוונות, התהלכו עלובים ללא ליכוד ואיחוד. המלה העברית היתה מיותמת. רושמה של כל הופעה עברית, ספרותית, היה כשריד־השכלתי ממוזג בהומבוג. קומץ העברים הצעיר, האדוק לתחיית תרבותנו העברית, קידם את פני ברקוביץ בבואו לאמריקה בתרועות־גיל. נאחזו בו כבעוגן־הצלה. ואמנם לא בושו משברם. מציאותו של ברקוביץ חישלה את החבורה. התמציתיות שלו בלמה את התוהו הספרותי. נתלקטה חבורה אחראית, יסודית, שרושמה ניכר עכשו לברכה רבה בספרותנו. תכונותיו המעולות של ברקוביץ שימשו במעשי־העריכה שלו מנוף לקידום הספרות האמריקנית שלנו במֵמדים חשובים: טוב־טעם, קפדנות ובגרות־ההשגה. בבואו אמריקאה היה ברקוביץ כבר עורך מנוסה, השתתף כבר בחו"ל בכמה מערכות. ע"י הליטוש הברקוביצ’י נעשתה העתונות העברית באמריקה לשוות־זכויות עם עתונותנו האירופית והארץ־ישראלית. ואחרון־אחרון: “המקלט” ירחונו זה של ברקוביץ הוסיף נכס הגון, הודות לאיכות־החומר, נקיון־העריכה ותוספת דברי־יצירה מקוריים – בשורת הירחונים העברים, שנתקיימו ומתקיימים בעולמנו הספרותי.
כיום, עומד ברקוביץ במיטב פריון יצירתו. עוד כבימי־עלומיו, הנהו נראה לעינים, זעום־עפעפים וקשה־רוח. ברם בתוך־תוכו, מחלחל כעסיס, לשד־ההומור שלו. מי יתן ותוכן־חיינו ישמש לו בעתיד רקע להומור עליז ומרענן; הלואי ומשוש חיינו יאמץ מיגונם, ויהא מקור־שירתו לימים באים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות