מן הנשים היוצרות בקרית־ספרנו, אפשר להפריז באצבע על דבורה בארון, לא בלי קורטוב יהירות: עליה גאותנו!
היא אינה בולטת במסיבת־הנשים גרידא, אלא אף בצוותא חדא עם המין החזק, היא משכמה ומעלה גבוהה.
מעטים האחראים כמותה בעד כל הגה: ממשות בכל ניב שלה, ועם זה אינו מתנדף ריח־הרוחניות מבית־אבא… העולם אמנם מגושם הוא, אך הצלילים המהמים בו מעדנים אותו.
יהדותיים הם רוב דבריה של בת־הרב מז’וז’יקובקה. רקע הענינים, אווירתם ותכניהם – הכל קרוץ מחומר עילאי. האין הספר “מה שהיה” בהוצאת “דבר”, חומר חינוכי מתאים לתלמידי ותלמידות בתי־האולפנא מטיפוס ה"מזרחי", או “בנות יעקב”?
רחשי־קדושה לאין־ערוך שופעים בציוריה על דבורה בארון מתוך רגש עמוק: קדושת המועדים; טכס ה"גניזה"; ייסוד ה"ישיבה"; סידור מגביות־צדקה להחזקת היכלי־תורה וכולי – חיי־מנהג יציבים ותקינים כבכל אומה משורשת.
“הדברים מסופרים פה לא בסדר אולי, אבל כהוויתם, כפי שראיתים פעם, לפני שנים, בשעה שהאירו לי עדיין, באותו האור, אשר לא אשוב לראותו עוד”. בעצם הרי יש בתיאור ה"קטנות" של דבורה בארון מההווי ומנהגי החיים היהודיים, שצוירו כבר על ידי סופרים קודמים לה. ברם, נוגה העגמה הזולף מהדברים שלה, ביחוד צער גורל האשה, שהיא מקדישה לה תשומת לב יתרה, נוקבים עד תהום הנפש. כנראה שהיא בררה מכל אלה רק את התמצית, נקיה מכל סרח־העודף של האחרים. בכלל נראה, שכל מהותה כאילו באה ומטפחת, בכל שורה ושורה שבספרה, על פני המאמר המקובל “עשרה קבין שיחה ירדו לעולם וכולי”… היא לא השתמשה אפילו בלוג אחד. אצלה מלה בסלע.
גליריה של נשים, שהגורל התעמר בהן (בדמות של חמות או אֵם אכזריה), הנושאות את סובּלן בדממה; גם רבניות אמיצות, איתנות, כחוה אם כל חי, – מסבבות את גלגל ההוויה…
דינה חשוכת־הבנים, הריחנית־רעננה, נושאת בחובה את הרגשת חנה אשת אלקנה מימות קדומים. סדן־העולם חד הוא בכל הדורות. אותו זיו־היגון! היתרחש נס גם כאן? אנא ד', הושיעה נא!
“מין כלי־מידה לצער הוא זה שנקרא בפי המשוררים בשם “נאד הדמעות”. בית קיבול פתוח, הקולט את עסיס הכאב. טיפה אחרי טיפה, טיפה אחרי טיפה, והולך ומתמלא בד בבד עם סאת צערו של האדם”.
והנס התרחש (דבורה בארון הדגולה, שניחנה בנפש אידילית, עדה למעשה־נס). לא הוקשח לב הבורא, ודינה ילדה “תינוק גדל־גוף, שניכר בו מיד בהוולדו כוחו של אבי אביו, אבנר בן זביל, אשר על שמו נקרא”.
האין הדבר פועל על רוחנו כסיפור־המעשה מהנביאים הראשונים מימות־הקדומים של עלי הכהן?
והנה קוראים אנו ציור “חלומות”, כולו מיסטי, מבעית. האם נמנית גם דבורה בארון, שהיא סמל הפשטות, בין דקדנטים? אך מה בצע בתוארים וכינויים? החיים עצמם, במהותם הטבעית, כ"כ עגומים ומופלאים, ללא שום גושפנקא של אסכולה.
נימה סוציאלית מרטטת בהרבה מדבריה. הסימפטיה לצד החלכאים תמיד, בלי שום יחס מפלגתי. גורל שפרה המינקת מזעזע את הנפש. וכן מחריד בטמטומו ומעורר בחילה בעל השומן, זה המתפטם מלשדו של החלוש. הוא היענקרץ עוד מימי מנדלי מו"ס.
שטח הגון ביצירתה תופסים תיאורי החיים החברותיים. “גרעינים” הנהו סיפור חזק, שמשתקפים בו טיפוסים ניגודיים: בֶּרג התקיף, בעל־התעשיה, ולעומתו השובתים האידיאליסטים, הצנומים־סובלים. וכן גם הציור “עגמת נפש” מחריד בפשטות תיאורו את התהום שבין נותן העבודה לפקידו, מזעזע באכזריות הלוע. –
חיי העלובים קרובים ללבה: שפרה, סנדר זיו, הניך. הגיחוך שבחייהם ומצבם המשונה המעורר רחמים. מזכירים הסיפורים האלה, עפ"י נושאיהם ונעימת־החמלה, את אברהם רייזין. אך נפלים הם משלו בזה, כשאנו שבים לקרוא עתה את ספורי רייזין, נראים הם לנו, על כל אמיתם, כדברים שנתיישנו, כתיאורי בן הדור־הקודם. ודבורה בארון, למרות טיפולה בנושאים של הדור־הקודם (הבלטת ההבדלים שבין עשיר ורש וכו'), לא יבש עוד דיו־הקולמוס שבציוריה, כאילו זה עתה נכתבו ע"י בן־דורנו אנו. טעמם לא נמר.
גם דבוקים הנושאים ומעורים במצב־הרוח של הטבע כחטיבה אחת. בסיפור “ימות סתיו” אין להפריד בין מראה הטבע ובין גורל הגיבורה. הלך־נפש אחד לבריאה ולכל אשר בה. היא נמנית בצדק בין הציירים יחידי הסגולה, שתופסים את המראה האחד, את העיקר, ואף הטפל הנטפל בהכרח, הופך בידיה ג"כ לעיקר…
עם כל הזיקה הסוציאלית שבנפשה ושיתוף־רגשותיה עם המדוכאים, בהבליטה את הניגודים האכזריים שבין שדרה לשדרה (“שומן” וכו'), מחלחלת גם נעימה של אירוניה ביצירתה לאותם הגיבורים, כביכול, שנשארו עלובים ומגוחכים גם באזרם עוז ובשנסם את מתניהם…
גלגולים. – גלגולי אדם וגורלו, גלגולי חיים ותנאיהם, מעבירה דבורה בארון לפנינו בסיפורה “גלגולים”, הכולל בסך־הכל עשרים ושבעה עמודים והמשקף עם זה פיסת־עולם הראויה להתכבד. הזמן: שנות־מספר לפני מלחמת העולם: עצם שנות המלחמה; כשוך המלחמה, עם ההמשך של התאבקות המשטרים. בשתי־וערב של מטווה־החיים, בבלהות־המבול, נמשך ונארג חוט־השני של התנערותנו, ללא סטיה מהמטרה. בטבור הנובילה, – חלוצי העליה השניה.
כבר במבוא הסיפור, עם רישול־החן של היד האמונה, רישול של בגרות, – שורבבנו תיכף לאטמוספירה של אמת ושירה. תחילה ננעצנו בתחום ההווי הישן, ואחר כך בראשיתו של הווי חדש (עיקר כוחה של בארון בהווי). אולם לא נבצר מעינה של המספרת, חדת־הראיה, שכל הווי משלנו, כל כמה שיושתת ביסודות־הוויתנו, – עמידתנו עליו כעל כרעי תרנגולת. מתוך האטמוספירה של האידיליה מגיחה לפתע, ממעל לראשינו, חשרת־עננה מפאתי הרקיע, שואת־פתאום – והלב נלחץ ממועקת דאגה לגינתה של גיטל הזרועה בעמל, לקומץ היצירה שלנו בתחום הזרים. גינה עלובה זו מהוה סמל נעלה של כל יגיעתנו בגלות…
“אמנם בלילה, כשהמבוא, בפקודת בעל־הבית, נסגר, והרבוע היקר נשאר שם, מחוץ לחומה, במחשכים, – חרד הלב: ללא גדר וחיץ – ועל אדמת זרים! ומה בכך אם המקום הוא עזוב ממילא ולא נחשב בעיני בעליו? הן לשם שעשועים בלבד יכול השגץ עקום־העינים לעמוד לילה אחד ולעקור את הכל, אפילו לבער את הגדר אינו צריך: די לו שיתכופף רק מעט ויפשוט את היד”.
ואמנם פחדה של גיטל לא היה פחד־שוא. עם נשיבת רוח בלתי־מצויה בא ערעור “הרבוע היקר” משרשו. השגץ עקום־העינים עמד לילה אחד ועקר את הכל…
שונה הוא ה"גלגול" בארץ משאת־הנפש. כאן בא המשך־החלום, של העיירה הליטאית, והתהוות ההתערות. רטט החלום קורם עור המציאות. מתרקם הווי של ממש. דבורה בארון, זה הטיפוס בעל השרשים, לא יכלה להתעכב ביותר על התלוש והמרפרף, אלא על המשתרש והמתאזרח. וכאן, בחלק הארצי, ללא כוונה תחילה, נקראים הפסוקים משום־מה מאליהם בחשאי, משום יציבותם המקראית, בטעמים של התורה או בנעימת ההפטרה. זהו ריתמוס־ההתאמה לעלילת־הגבורים הלזו. ברם, דבורה בארון היא גם כאן ריאליסטית כהרגלה מאז. גם עכשיו לא היתה גורסת שום “גלגול”, שלא היה מסתנן ועובר תחילה מבעד כור־המציאות. ועם זה הדרכים מפולשים מכל העברים אל האפקים שאין להם תכלה.
מופלא, שבהתרופף ה"יתר" (בבחינת “נסע יתרם בם”), מתערטל האדם ונראה העירום. אבי גיטל, קלמן איסר ליבס, שהיה לו הזהב ל"בצר", – בהתרוששו, נחשף פתאום ה"צורבא מרבנן" שבו. המדרש, שהחל לעיין בו מחדש, כאילו נתחוור לו רק עתה פירושו המאיר, שהיה עמום לגמרי מלפנים. גם התחילו מהמים בו פסוקים: “רב לי, אלכה ואראנה בטרם אמות”. ונזכרה לנו פתאום גם האפיזודה שבשעתה היתה במעמקים שלו, כפרודה דשנה. “אה, עצים, – נתמלא פעם שמחה, כשראה שאנו שותלות שתילי צפצפה לאורך הקיר – יפה מאד, שתלו, שתלו! – קרא בלשון עידוד”.
אידיאה עמוקה ונעלה גלומה בסיפור מאחורי ההכרה. דוקא הגינה האפלטונית שלגיטל, שנראתה כמעשי־ילדות בעיני הגדולים, היא היא שנעשתה למפלט בשעת־הפורענות; דוקא האידיאליזם של הנערים ההוזים, שהיה לחוכא־וטלולא בעיני הפקחים המעשיים, – הוא שנעשה לעוגן־ההצלה היחיד לאומה המדולדלה. אכן, בדור־עבר זה נמצא גם טיפוס ישר־נפש, בעל פנים מלבבים, “המאירים באור הבינה” – הרי זה זקנה של גיטל איסר ליבס “אשר למקרא התיאור האידילי בתוך ‘איש תחת גפנו’, רחפה תמיד דמותו שלו” לעינים. כשהוא היה מופיע לפתע־פתאום באחוזת הגן של גיטל, היה מפליט מטוב־לב: “בחקלאות מתעסקים פה, – אלכה נא ואביט אל המשק”. והוא עשה עצמו כמסתכל ב"לול", ב"רפת" וב"ערוגות הירקות וכו'."
“ומה זה שם?” “לימונים – הרימה אליו גיטל את עיניה המהורהרות – ופה הנה תפוחי־הזהב”.
– אה – האמין האיש היקר – אז הבה ואטעם תפוח אחד.
– בבקשה –אמרה, בהושיטה לו צרור של אבן, או קיסם, אשר הוא, הזקן, קלטו בידו הגדולה, ידועת העמל, בתנועת תודה “קלף” את ה"פרי" באולר הקטן שהוציא מכיסו ובצעו לאט, כזהיר שלא לאבד טפה מעסיסו המדומה".
ולאחר ככלות הכל, כשאביה של גיטל, קלמן איסר ליבס (איסר ליב כבר נאסף), נתגלגל לבית בתו לארץ־ישראל, ובשאת גיטל את עיניה וראתה את אביה זקנה (האב ב"גלגול" סבא, בכל ארשת־ההבעה החיצונית והפנימית שלו), הולך וקרב אליה, – “כאילו עבר רק את המרחק שבין בית השדה ובין החצר למעשי היער וכו'. וגיטל הלכה אתו והראתה לו את הלול, הרפת וערוגות הירק וכו'”.
– “ומה זה שם?” – אלה הם הלימונים ופה הנה – תפוחי הזהב. הבה ותטעם נא" – אמרה – והושיטה לו אחד מן הבשלים שבפירות, אשר הוא, בידו הגדולה, ידועת העמל עכשו, קלטו בתנועת תודה, קלף אותו באולר הקטן, המיודע, ובצעו לאט זהיר שלא לאבד טפה מעסיסו – העסיס האמתי".
החלום ושברו משאת־הנפש ופתרונה. המדומה נעשה לאמיתי. ודי לחכימא ברמיזה. ורמז־הנגוהות מלא אור וחמימות. וטוב לנפש ונוח עם הגלגול הסופי.
“לאחר זמן הבינותי, כי כן הוא דרך המספר הטוב, אשר הוא איננו נטפל לדברים יותר מדי, טורח להסבירם, ורק מאפיל עליהם מתוך כך, כי אם מכוון אליהם, כביכול, את פנסו כך, שהם נעשים שקופים ומאירים מאליהם”.
סוד זה על חכמת המספר נגלה לדבורה בארון זמן מועט לאחר הופעתה. כל ימיה מכוונת היא את פנסה לדברים כך, שהם נעשים בולטים מאליהם
בהרות פנסה שוֹרוֹת בכל סיפוריה. ביותר נראה האור, כעין משטח, בסיפורה האחרון “מה שהיה”. זה סיפורה הגדול מכל אחיו, שעליו נקרא שם הספר, באשר קולע הוא לגמרי למהותו המלאה. סיפור זה כמעט שאינו בגדר “אמנות” (פרץ היה אומר במקרה כזה “אם לא למעלה מזה”). כאן אין שום הערמה ספרותית, אלא הרצאת זכרונות לתומם. היא מייחסת חשיבות למשמרת הדברים, שיש להקפיד שלא ירדו לטמיון. פבוּלה אין כאן, אלא סיפור דברים בעלמא. דברים סתם, לא מאורעות ולא חוויות. מקרי־חיים רגילים של בני־אדם שכיחים ומשפחות מצויות, ללא כל הבלטה של יוצאי־דופן. מתוך אגירה פרוטה לפרוטה, נערם לעינינו כאן אוצר מלא.
הכתיבה כאן כ"כ בשלה וסיפור־המעשה כ"כ טבעי, ואין כל כורח בביצוע רושם על ידי תיאור מאורע או טרגדיה. הכל מה שהיה. בחיים ישנם דברים מצויים ודברים בלתי־מצויים ואין מתיחת־קו מתחת הבלתי־מצוי. משוזרים הם זה בזה ומובלטים על ידי ניגודיהם. בנפשות בני־אדם נגוהות וצללים. בתי־אב עוברים לעינינו במטבעתם המיוחדת. אבל גם יחידים בולטים בצביונם העצמאי. מכעך אבא כל ימיו בשיעול מתאפק וצפוי לבקרים אלי־מות, ודווקא “נוטה־למות” זה, ניטל עליו להביא לקבורה את בנו יחידו, הבן־יקיר אפרים, גוזל רך מלא־משובה ואביב חיים. ובקרקע זיבורית זו, באדמה־צחיחה, עולה שושן־פלאים, בדמות בתיה הענוגה־נוגה, שפעמה בה רוח־אמן. ומינה העלובה, שחטוטרת־נחיתות על גבה, מסבבת גלגלי־המזלות: מבצעת את השידוך של בתיה אחותה עם מחמל־נפשה שלום־נוח. מגלגלת שאביה ימצא “התעסקות” אצל האיש מליבידוב, ולבסוף בא וקרב היום שהיא הולכת ונישאת לו לאיש מליבידוב בלב שלם ומתיישבת בכפר “כי כן ייטב לכולם”, כמימרת הסבתה טולה.
יודעת דבורה בארן להשחיל את חוטי החיים החדשים לתוך קצות המטווה של החיים הישנים. תחילתם נעוצה היטב בסופם ואינו ניכר התפר של החוט החדש.
ועם סיום פרשת הסבתה טולה, כשבא “לבסוף הרגע אשר היא נרדמה על הכר שלמראשותיה הגבוהים, והעומדים עליה אמרו, כי הנה השיבה את רוחה לרום בטהרה – דברים שלא היה בהם משום מליצה”, – הלך וננעץ לעינינו הקנה החדש בתוך שרטון החיים הישנים. ואנו כבר במולדת האחרת. ואז, עם התרגשות ימי הזוועה שהביאה כלייה והרס לכול, אמרה בלבה המספרת, “כי זה אשר ישמור את נבט הדגן מתחת לשלג ואת גזע העץ בהיות הסער, הוא ישמרם וישאיר להם שריד”. ויום אחד הובא לפני המספרת במולדת נער מבני עירה שהיה “מחושל וטוב” הוא בן מינה מכפר ליבידוב שבא עם העולים ושמו היה אפרים על שם אחי־אמו המנוח, “הוא השם, אשר היה חוזר ונשנה מאז ומתמיד אצל בני המשפחה הזאת ואשר נמשך אליהם דרך הדורות כחוט מבן בנו של אחד מאבותינו הראשונים”.
“אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד – והרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצוּלם. כלום לא שומה עלי – למען הקים להם לדברים זכר – להטביע את רישומי על הנייר?”
שוּמה עליה, על דבורה בארון, לצרור את החיים למשמרת, והיא נאמנה לייעודה. מחמת ענוותנות רואה היא עצמה כמין “זכוכית נגטיבית” גרידא, ברם, היא היחידה שנשארה “לאחר שאבד העצם המצוּלם”.
לא מסתפינא לומר: ספרה של בארון ראוי לעמוד, בהתאם לטיב איכותו, בשורת הספרים של גנסין ושופמן. זהו ספר שכולו אמת. בתורת אשת־אמן מתבלט אצלה הצד השווה עם סלמה לגרלף. לא מבחינת ההיקף והתכונה, – לגרלף היא בעלת היקף ובארון בעלת תמצית, – אלא מצד ניצול תכונות האשה להפריית האמנות. האופי ההירואי־לירי של האשה בולט גם אצלה כמו אצל לגרלף (חיוב זה הוא גם נחלת המשוררת רחל בפיוט). וזאת הברכה העצומה שהגיעתנו מחזיון־אמנותי זה, שנתעשרה בו ספרותנו עושר רב, שכל הון לא ישוה בו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות