שמו: ישראל בן־חי ובגולה: מרטבוי. הדבר נודע לו רק בשנת 1898, כשנקרא לבוא אל עיר המחוז להתיצב לבחינת הצבא. נסע, משך גורל, נבדק ונתגייס. והקצין המפקח על סדרי הבדיקה אמר בדרך היתוּל:

– נתקבלת לצבא, אל תהיה מרטבוי (מת), תהיה ז’יבוי (חי).

בעיירתו קראוהו בפניו – ישראל, ושלא בפניו – ישראל זלמן שרה’ס, על שם אביו ואשת אביו אשר היתה אם להרבה ילדים ורק לא לו. את אמו שלו אין הוא זוכר.

בהיותו בצבא שנא את שם משפחתו שנאת מות. פשוט: בושה וחרפה! חומר בלתי פוסק לליצנוּת ולעקיצות. בבוקר לעת הפלדפיבל היה מיישר את שורת החיילים, צעק:

– למה תעמוד בשורה כמרטבוי (כמת), עמוד כמו חי.

ואחר כך כשייפרייטר היה בוחן את החיילים “בתורה בעל־פה” ואחד החיילים היה מתחיל לגמגם או שותק מבלי לדעת תשובה, היתה ידו של הייפרייטר מכבדת את ה"בור" בסטירת לחי, בלוית הקללות הרגילות בצבא “באם־האם” ובתוספת קריאה:

– למה אתה שותק כמו מרטבוי (כמת), דבר כמו חי.

ואחר כך בא הקצין להטיף מוסר לחיילים וכך היה אומר:

– חייל מצווה להיות בעל מרץ, חי, ולא מת (מרטבוי).

אז החליט להסב את שמו: בן־חי.

במשך היותו בצבא קיבל ישראל חופש פעמיים. בפעם הראשונה – שנה וחצי אחרי ההתגייסות לחודש שלם. בפעם השניה – בשנה האחרונה לעבודתו בצבא. נתקבלה טלגרמה שאביו מת. וניתנה לו חופשה לחצי חודש. כשגמר את חוק שירותו – שלוש שנים ושמונה חדשים – נשלח למחוז עיר באלטה אשר בפלך פודול לקבל את פנקס שחרורו ומשם לא נסע לעיירתו הקטנה, אלא להוסיאטין, היא עיר הגבול בין רוסיה וגליציה, ובשכר רוּבלים אחדים גנב בהצלחה את הגבול.

ומשם לארץ־ישראל.

עוד בעיירתו היה חובב־ציון נלהב ולא פעם הלך למשכיל העיר לקרוא את “הצפירה” ולשמעו על הנעשה בארץ־אבות. ושמועה שמע, כי נותנים שם “קולוניות” לכל הבאים.

ופרשת הנסיעה החלה, מהוּסיאטין ללמברג. שם יעצו לו שיסע לוינה: הנה הכתובת: “טירקנשטראסה מספר 9” ושם בלי ספק יעזרו לו. שמע בן־חי לעצתם, נסע לוינה וזכה לדבר עם הרצל, בכבודו ובעצמו. בוינה ניתן לו מכתב לטריאסט. בא ג' שעות לפני הפלגת האניה, ולחכות לא רצה, והנה – חוף יפו. והימים ימי “הפתקא האדומה”. שאלו הפקיד לשמו, והוא השיב: ישראל בן־חי. “בפתקא” השמורה עד היום בביתו רשום בפירוש: ישראל בן־חי.

מן העליה הראשונה הוא או מן השניה? לפעמים היה מתפאר:

– “סגרתי” את העליה הראשונה.

ולפעמים היה אומר:

– אני הוא שפתחתי את העליה השניה.

מיפו הלך ברגל לאחת המושבות ביהודה. את החבילה הקטנה שם בדליז’נס, ועמו עוד נוסעים נשאו רגליהם. כבישים טרם היו בארץ. והמנהג היה – בקיץ מחמת החול ובחורף מחמת הרפש, – שהנוסעים היו מושכים את הסוסים או דוחפים את העגלה…

ימים אחדים שהה במלון רבינוביץ הידוע, עד שמצא עבוֹדה (לשכות עבודה טרם היו בארץ) – בתור קבוע באחד הפרדסים. לאחר שלוש־ארבע שנים של עבודה במושבה, נשא אשה ושם על צוארו ריחיים של משפחה. והיו שבועותיו קצובים לו: ששה ימים לפרדס, והשבתות והחגים לבית הכנסת ולמשפחתו. הסכסוכים של המושבה בין הצעירים והזקנים היו ממנו והלאה. מה לו כי יתערב בריב לא לו. אי"ה ישלימו ביניהם. וכך עברו עליו חמש שנים של עבודת פועל יומי, אחר־כך עבר הפרדס לבעל־בית אחר, והוא נתקבל אצלו לעבודה כפועל חדשי, בבחינת “דער מענטש” שבפרדס.

והיה ישראל מתקשה לעמוד על טיבם של החדשים, הנה נגמר בנין קלוּב הפועלים. הבחורים נוהרים לשם, אסיפות, ישיבות, דיבורים, ויכוחים, לשכות־עבודה, “פועלי ציון” “הפועל הצעיר”, “קפא”י", בלומנפלד, שפרינצק, הסתדרות חקלאית. שומע הוא את שיחות הפועלים העובדים בפרדס, ואיננו תופס מאומה. למה כל הריתחה וההתרוצצות? וכך היה אומר:

– אני אפילו בלתי מפלגתי איני.

והנה פרצה המלחמה ושוב עבר הפרדס לבעלים חדשים. והיסוּרים החלו. בא הארבה והשחית את כל הפרדס. כילד בכה בן־חי:

– זה לי 11–12 שנה, שאני כאן, יום יום. כל עץ ידוע לי וקרוב לנפשי, ואיך שמרתי עליהם, ואיך טפחתי אותם. אחד אחד. עץ לעץ. והנה אז פשט הרעב עד סוף המלחמה. ורק חדשים מספר לאחר כיבוש האנגלים באה הרווחה. וככל תמורה החלה גם התמורה הזאת בחילוף בעלים: הפרדס, ששב להיות רענן, עבר בשלישית לבעל חדש, גביר בעל־מרץ ואידיאליסטן. יחד עם הפרדס קיבל הגביר גם את בן־חי ופקודה נתן לו להעסיק רק פועלים יהודים. הכל נשתנה. רק הויכוחים והדיבוּרים לא נשתנו. ובזמן האכילה או בזמן המנוחה היה ישראל בן־חי שומע: “אחדות־העבודה”, “הפועל הצעיר”, הסתדרות, קבוצות, התישבות, ארגונים.

– מלים זרות, משונות…

שומע ישראל את הויכוחים. הנה הוא – כל המפלגות טובות בעיניו – ומה הריב ומה הפרץ. נתבע ונותן לאלה ולאלה. לשתי המפלגות. הוא תורם לקרן הבחירות והוא גם חבר בהסתדרות, סוף־סוף בעל משפחה הוא, וצריך להיות חבר בקופת־חולים. ובעת בחירות: הוא נותן קולו ל"א", ואשתו ל"ה". גם לאלה וגם לאלה. רק לא לקפח איש. והוא ישראל בן־חי – עבודה בפרדס. ואשה – בבית.

והנער, נערו, הבחור זלמן (על שם אביו) שגמר את בית הספר המקומי נכנס למקוה־ישראל וגמר את חוק הלימודים והעבודה בהצטיינות, שב הביתה והתחיל טוען ומקפח את אביו בשאלות:

– מה יהיה הסוף אבא? הגם עלי להיות פועל אצל אחרים?

באלה פתח ובדברי עצה סיים. הסביר הבן לאביו, שכדאי וראוי לו להרשם בארגון הותיקים, מן העתונות נודע להם, כי ביום פלוני תקרא אסיפת ארגון הותיקים, ושניהם, הבן והאב באו לאסיפה. סרבו הנאספים לרשום גם את זלמן הבן. רק את ישראל בן־חי ירשמו – כי ותיק הוא.

והכל – כנהוג. אסיפות, ישיבות, נסיעות למרכז, דרישות. ואחר כך באו שמועות: קנו אדמה! התחילו לעבוד! יושב לו ישראל ומשתעשע באור תקוה:

– הבן יקיר לי זלמן, יאריך אלוהים את ימיו. חכם הוא ועצתו – תושיע… אבל… האיך יעזוב את הפרדס? שנים רבות שיקע בו כוחות! ממש געגועים בלב.

והנה באו ימי שנות תרצ"ו־תרצ"ט. ביום ובלילה הולך ישראל לשמור על הפרדס, האפשר להפקירו? ושם – בעת המשמר נצטנן. נדלקה ריאתו והרופאים נלאו להושיעו. בדמדומי חום לוהט חלם ישראל את חלום התישבותו – ומת.

בשעת כיסוּי הקבר אמרו החברים:

– חי, בן־חי אתה, כזה תוסיף לחיות בזכרוננו. “ינעמו לך רגבי אדמתך!”.