את אליהו גפן אני מכיר עוד משנת 1921. בחודש מארס או אפריל בא ארצה מרומניה, אף כי אינו יליד רומניה ולא בסאראביה כי אם אוליופול אשר באוקראינה, אחת מאותן העיירות אשר חיל פטלוּרה לא השאיר מהן שריד וזכר. נכחד זכרונן כאילו עברו עליהן במחרשות.

בימים ההם, ימי־הפרעות והאימים, היה אליהו גפן נער בן ט"ו–ט"ז. בין יחיד להוריו פנחס נתן וגולדה גרינר. אביו נלקח לצבא, לחיל־המילואים, והוא ואמו נשארו בעיירה. עד שנת 1916 היו מתקבלים לפעמים מכתבים בודדים מהחזית, אך מאז פסקו, ומאלה שכתבו מכתבים לבני משפחתם נודע, כי אביו של אליהו נפל בשבי, פצוע קשה וספק אם יחלים מפצעיו.

אבי היה ממשכילי־הדור וחינך את אליהו ב"חדר מתוקן" בשיטת עברית בעברית. בימי ההרג הרב והתלאות ומנוסת־הפליטים, ברח גם אליהו עם קבוצת אנשים ובא עד גבול בסאראביה. בהיותו שחיין מובהק עבר את הדנייסטר בשלום תחת מטר היריות של משמר־הגבול הרוסי. אחרים נהרגו אך הוא ניצל. הוא הגיע לחוטין בעירום ובחוסר כל, ובני־ישראל, רחמנים בני רחמנים הלבישוהו והאכילוהו יחד עם שאר הפליטים, שניצלו וגם עזרו בידם להגיע עד קישינוב.

בקישינוב היה גורלו כגורל שאר הפליטים שנקבצו שם. עסק בעבודות קשות, חטב עצים ושאב־מים והיה ישן בהכנסת־אורחים. לעתים היה מבקר בכינוסים של הציונים הצעירים ו"החלוץ". מרכז הפליטים היה בקישינוב ואנשים רבים מהעיירות ברשד, ציצלניק, אוליופול וטרנובקה נפגשו שם. לא עלה בידו להיודע על גורל עיירתו הסמוכה לעיירות ההן, אך הדעה הכללית היתה, שכל אנשי אוליופול נשרפו חיים ולעיירה אין זכר עוד תחת שמי ד'.

אליהו לא הצדיק את הדין. הוא התאבל מאוד על אביו הצעיר ועל אמו הטובה, וכך שהה בקישינוב עד 1921. עד שעלה לארץ־ישראל עם השיירה הראשונה. בארץ שינה את שם משפחתו לשם גפן. ראשי־תיבות, גרינר פינחס נתן, שם משפחתו ושם אביו.

בהיותו מבקר בבית־העולים אשר ביפו, התוודעתי אליו. הוא סיפר לי בקצרה את תולדותיו. הזמנתיו לא פעם למעוני וקויתי לסדרו בעבודה. הסידור לא מיהר לבוא, והוא שהה גם בימי חג הפסח בבית־העולים. בליל־הסדר היה אורחי. באחד במאי הידוע משנת 1921 ניצל בנס ונשאר שלם בגופו; רק אבן אחת שפגעה בו פצעתהו קל. הוא שכב כמה ימים בבית־חולים הזמני, אז בגימנסיה “הרצליה”, ובצאתו לא חזר לבית־העולים אלא הלך לאחת המושבות והיה לפועל חקלאי.

שנים חלפו ועברו, כפועל חקלאי לא זכה לקביעות ונדד ממקום למקום לחפש לו את יום־העבודה. לאחר שנים עבר אליהו להיות פועל בנין בעיר, ואף עלי הוטל תפקיד בעיר. כאן פגשתי שוב את אליהו. הוא הספיק כבר להקים לו משפחה, אשה ושני ילדים. הבן, פינחס נתן, על שם אביו, והבת – זהבה על שם אמו גולדה. ומשום שלא ידע את יום מות אביו ואמו קבע לעצמו את ה"יאָהרצייט" לאב – ביום הולדת הבן, ולאם – ליום הולדת הבת. ובימי ההולדת האלה היה נוהג לומר “קדיש” לזכר הוריו.

ובמלאות לנער י"ג שנה זכרני אליהו ושלח לי את תמונת הנער והזמנה מיוחדת לחגיגת ה"בר־מצוה".

נעניתי מעומק־הלב להזמנתו המיוחדת של החבר ובאתי לזמן התפילה. אליהו עבר לפני־התיבה, כי יום ה"יאהרצייט" הוא לו יום ההולדת, ואף הבן ה"בר־מצוה" התפלל בשמחה כשעיניו נעוצות בסידור החדש.

בין המתפללים היה גם יהודי זקן אחד כבן ששים. אף הוא אמר “קדיש” וביקש מהשמש, “עליה לתורה”, כי גם לו “יאָהרצייט” היום, פוקד הוא נשמה אחת יקרה לו. כשקרא וסלסל הבעל־קורא: יעמוד ר' אליהו בן פינחס נתן הקדוש במקום “כהן” זע היהודי בכל אבריו והתחיל מתרוצץ סביב הבימה. וכשקרא הבעל־קורא: “יעמוד ר' פינחס נתן בן אליהו”, עלה הזקן ברגלים כושלות על הבמה, למקום קריאת־התורה, ובטרם שהספיק לברך את הברכה נפל על צוארי אליהו והתפרץ בצעקה גדולה. חרדה אחזה את הקהל, אך עד מהרה נתברר כי כאן התרחש מאורע בלתי־רגיל, האב הכיר את בנו והבן את אביו, ודוקא בפרשת השבוע “אחרי־מות”.

בשעת ה"קידוש" החגיגי בבית הבן לכבוד ה"בר־מצוה" סיפר האב ר' פינחס נתן את הדברים האלה:

בשובי משביי, מצאתי את אשתי גולדה שתחיה, אחרי חיפושים וחקירות מרובות, באודיסה אצל בני־משפחתה. ממנה נודע לי, שבני אליהו טבע בנהר בעברו את הגבול. היא הכירה את בגדיו ושמרה אותם כל הימים. הם יצאו מרוּסיה לפוֹלין. בשנת 1920 הגיעו לדנציג וישבו שם עד שעלו לארץ־ישראל בשנת 1934 . במעט הרכוש אשר הביאו אתם פתחו חנות־מכולת בסביבת מגוריו של אליהו, שהיה זה כשנתיים קונה קבוע שלהם מבלי להכירם. גם הממתקים והמעדנים לחגיגת ה"בר־מצוה" נלקחו בהקפה בחנותו, אך זה ייזקף כבר על חשבונו. תודה לאל בורא עולם, שמצאתי את בני חי, ועוד מצאתי בחיי ובחיי אשתי שמות על שמנו.

תרצ"ח