סטפן טול, סופר אמריקאי צעיר, מוצג בפנינו לראשונה בסיפור מד"ב טכני, בסגנון הקלאסי, אודות הרפתקאותיהם של אנשי צוות חללית המחקר הבינלאומית סטארדאסט. סיפור זה, שזכה להצלחה מרובה בארה"ב, גרם לכך שהמחבר יחזור לצוות גיבורים זה בסיפורים נוספים אודות העלילות לתוכן נקלעים אנשי הצוות. סיפורים אלה קובצו יחד והוצאו לאור גם כספר.

* * *

נענו במסלול רחב ונוח סביב כדור־הארץ, כשלושים אלף מייל מאחורי הירח. קפטן ג’ול גריפין דאג לכך, שנישאֵר כל הזמן בתחום צילו של הירח, ה’אוֹמְבְּרָה', שהתאים לריחוף והאזנה הרבה יותר מאשר האזור הצהוב, המואר באורה של השמש. במרחק מעלות ספורות בלבד מהדִסקית האפלולית של הירח ריחף כדור־הארץ כצלחת צבעונית. כחול, עטוי עננים – האובייקט המלכותי ביותר שראיתי בחלל מעודי. ואני כבר הספקתי להסתובב בחלל די הרבה. כולנו הסתובבנו. זאת הרי העבודה שלנו.

ה’אוּלְטְרָה סְפֵּאן' הוא שאִיפשֵר את קיומנו. המצאה, שהיתה לבטח תאונה; או לפחות – צירוף מקרים נדיר. כיצד מסוגל חומר לנוע במהירות גבוהה יותר מאנרגיה? או שמא איננו מסוגל? ‘אולטרה ספאן’ מבטל את הזמן, כך שאנו יכולים להימצא בכל מקום בחלל, שרק עולה על דעתו של קפטן ג’ול – לא שהוא מבין במיוחד את אשר הוא עושה. הוא אמנם מכיר כל פעימה במנועי הטִמוֹניוּם המניעים אותנו בחלל הסופי, אך אל ה’אולטרה ספאן' הוא מתייחס כאל אמונה. כאל דת. כאל כִּישוף. כאל דבר המתרחש רק בחלומות.

אנחנו בחנו זאת. במשך תשע השנים האחרונות עשתה ספינת המחקר ‘סטארדאסט’ את מה שנחשב לבלתי אפשרי לפני ההיפותזה של ווילוֹאוֹבִּי, אותה קביעה מוזרה הנובעת מן התפישה האינשטיינית, המפרידה בין זמן ומרחב. אתם לא יודעים על מה אני מדבר? גם אני לא – אבל זה עובד ועוד איך! זה מרוסן, זה תחת שליטה וזה ‘אולטרה ספאן’.

החיים על גבי ה‘סטארדאסט’ הם נוחים, אך לגבי אינם אידיאליים. אני מתעורר לתחיה רק כאשר אנחנו ניתקים מן המסלול, מתחילים לצנוח מעדנות ונוחתים על פני איזה עולם בלתי נודע – כוכב כלשהו – שבמבט מעל עושה רושם, כאילו ניתן לנחות על פניו לפרק זמן המאפשר סקירה מהירה. באמת התכוונתי למה שאמרתי, כשסיפרתי שאנחנו ‘צונחים מעדנות’. מנועי הבערה הפנימית שייכים עתה להיסטוריה. הכבידה כבר אינה מהווה כל בעייה – אם יחייבו זאת התנאים יוכל קפטן ג’ול להנחית את מעבדת הענק שלנו על פני כל כוכב שהוא במהירות של עשרה מייל לשעה. ניצחנו את כוחות המשיכה שבין מסה למסה.

“אתה חולם, רוסקו?”

אינני אוהב שנוגעים בי או טופחים על גבי, אך היד שנחה עתה על כתפי היוותה חריג לכלל זה, במיוחד כאשר החליקה בעלת היד סביבי, והצניחה את גופה החטוב אל תוך חיקי. כרכתי את ידי סביבה ושנינו ישבנו וצָפינו במסך הרחב שבו הוצג כדור־הארץ במלוא זוהרו הערפילי.

“הבית הישן והטוב,” נאנחה לינדי. “כשאני רואה אותו מדי פעם, כמו עכשיו, אני מרוצה לגמרי מהשהייה בחלל. אבל שם נמצא הכדור היפה ביותר, הכחול ביותר והנפלא ביותר שבנמצא. גם אם נחפש כל חיינו, לא נוכל למצוא משהו דומה לזה.”

“יכול להיות,” הודיתי. “אם כי מבחינה סטטיסטית זה לגמרי לא נכון. אי שם בגלקסיה שלנו, בעלת מאות מיליוני כוכבי־לכת ואין ספור כוכבים אחרים הסובבים אותם, ישנו אח תאום לכדור הארץ. אנחנו עדיין תינוקות המטיילים ביער הקוסמי, אבל בכל זאת כמעט מצאנו אחד. לא שכחת – אוי ואבוי לך אם שכחת! – את סִירֶאן?”

היא לא שכחה. כיצד יכלה לשכוח? הכוכב סיראן היה שמש מהסוג של ‘סוֹל’. ניתן היה לטעות ולדמות את קרניו שהאירו את כוכב הלכת הרביעי שלו לקרניה של ‘סוֹל’. כוכב מס' 4 התברך באֶקוֹלוֹגְיָה מוזרה ופשוטה ובצורות חיים כה שונות מאלה המוכרות לנו – כה מוזרות, עד כי הן הפכו אותי למפורסם. כן, כן, אני הוא אותו קיסינג’ר. ‘מערכת התפתחותית שונה’, מאת רוסקו קיסינג’ר. לכן, כשאני נמצא על פני כדור־הארץ, אני חייב לשאת נאומים. ואני לא כל כך אוהב לנאום. אני אקולוג, והזרקורים אינם המקום שבו אני אוהב לפעול.

אבל לא זו הסיבה שלינדי זוכרת את כוכב מס' 4. שם, על גבי אותו כוכב, החליטה, לאחר הפצרות רבות מצידי, שזה לא יהיה נורא כל כך להפוך לגברת קיסינג’ר. ייתכן שזה נבע מהאוירה הביתית – שכן כוכב מס' 4 באמת דמה לכדור הארץ.

לינדי חגה בחיקי ונחתה עלי כשתווי פניה הקלאסיים, עיניה הירוקות ושפתיה האדומות, נמצאים במרחק של לא יותר משישה אינצ’ים מפרצופי הפחות־או־יותר ניאנדרטאלי. אז עשיתי מה שכל גבר אחר בגלאקסיה היה עושה, וכשסיימתי היתה חסרת נשימה.

“שוב מתמזמזים, אה?” נהם פַּגְלַג. הוא חצה את החדר, צליעתו הקלה בולטת לעין. הוא עושה זאת כשהוא רוצה למשוך תשומת־לב. הוא התיישב בכסא שניצב לידנו.

“תגידו לי, אתם שניכם אף פעם לא רבים, כמו כל זוג נורמלי? עוד תְפַתְחוּ סַכֶּרֶת־חלל מרוב שהייה בים הסוכר שלכם.”

לינדי ציחקקה. אני שמרתי על ארשת פחות או יותר רצינית.

“אתה נראה די טוב,” אמרתי לו. “אז מה מטריד אותך?”

פגלג משך בכתפיו ונשען לאחור בכסא. רגע אחר כך נופף בידו לעבר המסך.

“משעמם!” אמר. “אנחנו שוכבים כאן בצל הירח כבר יותר מחודש. הקשבנו והקשבנו – ואם מישהו בכלל הצליח לקלוט משהו, לבטח שמר זאת כסוד כמוס!”

אנחנו רגילים לפגלג. אפילו לא היינו מחבבים אותו אִילוּ היה שוֹנֶה. מדי פעם הוא מסוגל לעצבן אֵימים, אבל כשאני יוצא למשימת־שדה קשה באמת, אני בוחר לי את פגלג בתור בן זוג. אנחנו משלימים האחד את השני כמו חומץ ומלח. פגלג הוא אחד מגדולי הגיאולוגים – ואני אקולוג בכלל לא רע. הבנתי בדיוק לְמָה הוא התכוון.

“אל תאשים בזה את אמא־אדמה,” אמרתי. “תאשים את ג’וני ראסמוסן. הוא זה שחש בגֵרוי. אתה הרי מכיר את זה. ומעולם לא היה לו גרוי, שלא גרר בעקבותיו גֵרוּד משעשע ביותר.”

פגלג שקע בכסאו עמוק יותר. הוא הביט במסך במבט מהורהר ומישש בפיקת־הברך הפלאסטית בהיסח־הדעת. הוא תמיד עושה זאת כשהוא שקוע בהרהורים. הוא איבד את הרגל שלו כשהיינו עסוקים ב’גֵרוּד' אחד הגֵרוּיים של ראסמוסן. הוא נושך בידי יצור דמוי פֶּליוֹסאוּרוּס, ששכן בתוך לאגוּנה קטנה, על פני כוכב שאת שמו הייתי מעדיף לשכוח. אותו כוכב לא היה משעשע כלל וכלל.

אבל כפי שאמרתי, הבנתי למה התכוון פגלג. לגיאולוג אין הרבה מה לעשות בחלל. הוא חייב קרקע להניח עליה את רגליו, וסלעים להניף עליהם את פטישו. גם אקולוג לא מרגיש הרבה יותר טוב. כמובן שהייתי יכול לְפַתֵחַ עניין בצורות החיים הזעירות המרחפות בחלל החיצון, אבל זה לא בשבילי. אני צריך, שהחיות והצמחים שלי יֵרָאוּ לעין, ושאפשר יהיה לנגוע בהם.

לינדי נחלצה מחיקי והתרוממה כשהיא מביטה מטה לעברנו. “נדמה לי,” אמרה כלאחר יד. “שאני מיותרת. אני מכירה את הסימפטומים. אתם שניכם רוצים לשבת ולשוחח אודות מצבכם הנוֹאָש. אתם אולי שכחתם, שגם אני מובטלת לעת עתה.”

הגאוניות של לינדי בשטח צורות־חיים מיקרוסקופיות חוץ־ארציות היתה גדולה כל כך, עד כי מעולם לא העזנו לנחות בלעדיה. היא היתה ד"ר לינדה פטרסון, מיקרו־ביולוגית סוג א־א, זמן רב לפני שהפכה לגברת רוסקו קיסינג’ר. למעשה, ג’וני ראסמוסן מעולם לא הכיר בנישואין האלה, למרות שהוא עצמו ערך את הטקס – עדיין היה קורא לה ד"ר פטרסון.

“שבי, לינדי,” אמר פגלג. “אנחנו לא יכולים לקַטֵר ביעילות בלעדיך.”

“לא,” אמרה אשתי היפה. “כשהנושא הוא חוסר שביעות־רצון, זה עניין לגברים בלבד. אני חושבת, שאלך לערוך לעצמי בדיקת סַכֶּרֶת.”

אפילו פגלג גיחך.

אבל אז זה התחיל, וכמעט נגד רצוננו הקשבנו. לא שזה היה בלתי נעים. לגמרי לא. זה היה מוזר, משונה, מעורפל. הצלילים התגלגלו מהרמקולים בחוסר־קצב מסקרן, בלי שום מבנה שניתן היה להבחנה. למעשה, זה בדיוק היה הדבר שהוציא מדעתם את החברֶ’ה ממחלקת הקול. באזור זה לא פּוּלסַארים כלשהם. שום קבוצות החוזרות על עצמן באופן מונוטוני, מן הסוג שאנו רגילים לקלוט בחלל מדי פעם. כאן שמענו מִגוון צלילים אינסופי, צלילים וטונים מגוונים משתנים. לפעמים כמוסיקה רכה, לפעמים סוערת, אך תמיד בעלת שלמות, פּוּנְקְטִים וקונטרַפּוּנְקְטים. היא השתנתה מצליל של צחוק עד לצליל של בכי, ממלמוּל לשאגה, ובכל זאת, אפפה אותה תחושה כללית של זרות. מתוחכמת ומשתנה עד אין קץ ככל שהיתה, איש לא העלה בדעתו שהיא עלולה לנבוע ממקור אנושי. המקור נמצא בחלל – בחלל העמוק – ואף אחד מן המבחנים שערכנו לא הצליח לאתר את הכיוון ממנו נבעה.

אני מדבר בלשון ‘אנחנו’, שכן זו היתה הדרך בה התייחס ד"ר יוהאנס ראסמוסן לכל משימה שבצענו. כל שלב דרש עבודת צוות. ביושבנו כאן, בצל הירח, מִטלטלים בצוותא עם הירח במסלולו סביב כדור הארץ, היתה לארגון מסובך זה של מומחי מחקר, צוות החלל הטוב ביותר של כדור הארץ, משימה אחת בלבד. כל אחד, בלא תלות במקצוע או בשטח ההתענינות, התבקש להקשיב לצלילים, למנגינות המשתנות אותן העבירה צלחת הקליטה שלנו מחֶלְקַת הקליטה הענקית שעל גבי הירח בתדירות קבועה, אחת לתשע עשרה שעות, שלש עשרה דקות ושלושים ושבע שניות, נשפך מהרמקולים השידור הקוסמי. הם נמשכו בדיוק ארבע עשרה דקות ושבע שניות בכל פעם. הם הוקלטו בשלמות החל מן הדציבל הראשון וכל חבר צוות התבקש, בנוסף למשימותיו האחרות, להקשיב להקלטות בכל הזדמנות שהיתה לו. מאחר שמשימותינו היו מינימליות – וזאת בלשון המעטה – שמענו את ההקלטות פעמים רבות. זה לא הועיל במאום.

גם עכשיו הקשבנו. לינדי חזרה והתישבה בחיקי, ואנחנו החזקנו ידים וישבנו בשקט בעוד הרמקולים מילמלו והתיפחו ונאנחו.

“הם עצובים,” מילמלה לינדי. “הם נתונים בסכנה ומפוחדים ובודדים. הם מתחננים לעזרה. הם עדיין לא מיואשים, הם עדיין מקווים שנשמע אותם. הם יודעים שהם אינם מסוגלים להציל את עצמם.”

“הם?” שאלנו פגלג ואני בו בזמן.

“הם!” אמרה לינדי בתוקף.

“צעד ענקי”, ציטט פגלג. “האם ספרת זאת לג’והני ראסמוסן? הוא מאד ישמח. הוא יתעניין במיוחד בשאלה, איך נודע לך על כך.”

לינדי הניפה ידה בחוסר ישע והתכרבלה בחֵיקִי.

“הוא יתנהג בדיוק כמוך,” אמרה בהבעת גועל. מִילוּלי. קפדן. אבל אני מרגישה את זה! זה לא סתם קשר. זו הודעה דחופה. הם זקוקים לנו!"

פגלג הסיט את מבטו לעברי.

“אשתך נראית טוב, אך היא קרבן להזיות. אני מקווה שהדבר לא יפריע לחיי הנישואין שלכם.”

“זה דווקא עוזר,” החזרתי לו. “בגלל זה היא חושבת שאני יפה.”

“זה רק מוכיח את טענתי,” אמר פגלג.

אם דיאלוג זה נראה לכם שלא במקומו, דעו לכם שאצלנו תמיד ככה. זהו מסך העשן, שמאחוריו אנחנו חושבים. אנחנו מתנהגים בצורה זו כבר שנים, ובדרך כלל התוצאות היו בסדר גמור – פשוט הציצו בקובץ המאמרים הכְּרַסְתָני הנמצא תחת שמו של כל אחד מאתנו בכל ספריה ראויה לשמה. לכולנו יש ‘עלי־זית’ על תעודות הדוקטוראט שלנו, עדות להשגינו.

אבל לתופעה זו לא היינו מאומנים. החברֵ’ה מהקשר, הצפנים והבלשנים החלו לחשוש, שמא גם הם לא היו. נבוכים במיוחד היו מומחי התקשורת שלנו. שכן, לא ניתן היה לאתר את מקור שרשרת הצלילים, שנקלטה על ידי צלחת־התקשורת הענקית שעל גבי הירח כאילו היה זה שידור מן הצד השני של הגבעה. חודש שלם של נסיונות לא קידם אותם אפילו בפסיעה אחת. הצלחת הענקית קלטה את הצלילים באותה יעילות בין אם כוּוְנה לצפון ובין אם כוּוְנה לדרום, בין למזרח ובין למערב. ואנחנו, שנמצאנו במרחק שלושים אלף מייל בלבד מהירח, מצאנו כי קשה למצוא אפילו את כיוון השידור שהועבר אלינו משם.

הקשבנו עד הסוף. כתמיד, כלל השידור אלמנטים מוכרים, שיכלו לעזור לצַפָּנים בעבודתם, אך בדרך כלל היה כל שידור שונה מקודמו. ממקום כלשהו שידרו יצורים בעלי טכנולוגיה מפותחת את סיפורם לגלקסיה – מקווים, כנראה, שבמקום כלשהו יאזינו להם. גם אלה היו רק תחושות. התחושות שלי. לא מצאתי להן כל בסיס ולכן שמרתי אותן לעצמי. הצליל האחרון של השידור, סדרת יבבות גונחת ומתחננת, גָוַע.

לינדי התנועעה בזרועותי, נאנחת ברכות.

“המוסיקה של הספֵרות,” נאנחה.

פגלג ואני נשארנו דוממים. לא היה מה לומר.

בקרב כל אנשי הצוות של הסטארדאסט, בין כל מגוון המומחים שיָצרו את הארגון החללי המוּרכב ביותר של כדור־הארץ, היה אדם אחד שלעולם לא היה מחוסר עבודה. פגלג ואני יכולנו לקַטֵּר; לינדי יכולה היתה להתגעגע לחיידקי־חלל חדשים; באד מארני יכול היה לצאת מדעתו בשל העובדה שאין לארכיאולוג הרבה מה לחפש אי־שם בצל הירח. אך אורסולה פוטס היתה תמיד עסוקה.

אורסולה לא היתה אדם שהיית מצפה למצאו בחללית. קטנה, צנומה, זקנה, בעלת ארשת פנים ערמומית וצמה אפורה גדולה הצנופה לה מאחורי ראשה. היא נראתה, כאילו אמצעי התחבורה הסטנדרטי שלה צריך להיות מטאטא. מספיק היה לראותה צועדת במורד המסדרונות, נעולה בנעלי בית גדולות, לובשת מכנסים עד גובה הברך בצבע ירוק, צהוב או כחול וסוודר אפור ישן, אותו לבשה ישר או הפוך מפנימו החוצה, כדי להעלות במוחך את התמיהה, שמא הגיעה שעתך ללכת לבדיקה הפסיכולוגית השנתית שלך. אני מתכוון למוחֲךָ כמובן, לא למוֹחֵנוּ. אנו הכרנו אותה היטב; הכרנו וכיבדנו אותה, ולפעמים אף חששנו מפניה. אורסולה ציירה. נהוג לראות את הציירים כמטורפים. אך אורסולה היתה גם מיסטיקנית וגאון. ג’וני ראסמוסן בילה בחברת ציוריה של אורסולה זמן רב יותר מאשר בקריאת הדו"חות שהכנתי. וזה לא חרה לי. באורח פלא הצליחה אורסולה לראות דברים שאיש לא ראה. היא הצליחה לקבץ יחדיו את תוצאות כל התצפיות.

היא הנידה באצבעה לעברי כשחלפתי על פני דלת הסטודיו שלה. היא לא נהגה כך כלפֵי כל אחד, אבל אנחנו כבר עברנו יחדיו כמה וכמה חוויות מוזרות – היא ופגלג ולינדי ואני. היא היתה איתנו על גבי כוכב מס' 4. לכן הסטתי את דלת ההזזה שלה ויצאתי לסטודיו; ומשם לתוך מעמקיו האפלים של החלל, או כך לפחות זה נראה.

“מה אתה רואה, רוסקו?”

ללא ברכת שלום, בלי כלום. היא אפילו לא טרחה להצביע לעבר הציור הגדול שניצב על גבי הכַּן. אבל זה היה הדבר אליו רצתה שאביט. עיניה המוזרות נצצו בברק, אותו הכרתי זה מכבר. משהו גרם לאורסולה להתרגֵש.

מפת כוכבים גדולה ומקושטת. זו היתה התרשמותי הראשונה מציורה של אורסולה – כלל וכלל לא אופייני לה. אך כשהבטתי בו מקרוב, יכולתי לראות את אשר עשתה. זו לא היתה מפת כוכבים. למעשה הציור הכיל סִדרת רישומים בודדים על גבי בד אחד. כל תלמיד בבית ספר יסודי היה מזהה אותם.

מערכי־הכוכבים הישנים, מנקודת המבט שלנו, כאן בצל הירח, נראו אלה מעוותים מעט, ואורסולה פשוט רשמה אותן. יתכן שאף עשתה זאת כלאחר יד, על ידי התזת נקודות קטנות של צהוב ואדום וכחול ולבן. אך היא עשתה יותר מזה – סביב המערכים שירטטה את הדמויות המיתולוגיות הישנות, בצורה מפורטת. ככל שגבר העניין שגילתה בציורים שלפניה, הוסיפה פרטים וצבעים, עד אשר נראה הרישום כמעט חי. ‘אוריוֹן’ הקשיש נִראה כאילו הוא עומד לצאת בכל רגע מן הרישום, האלה מונפת גבוה בידו, עור האריה עוטה את כתפיו ופגיון קצר מבהיק באבנטו. מאחוריו רבצו ‘הכלב הגדול’ ו’הכלב הקטן' לשונותיהם מתגלגלות, עיניהם תאבות. אחד היה כלב רועים גרמני, והשני דֶני גדל־מימדים. ‘פֶּגַסוּס’ פרש את כנפיו הרחבות על פני הבד, גופו מתוח במה שנראה כדהירה קצובה, נחיריו מורחבים וקצף נוזל משפתיו.

עברתי מרישום לרישום, בעודי מגחך. הם היו פִּקְחים, עשויים בטכניקה שרק אמן גדול יכול לשלוט בה, אך יותר מכך לא ראיתי כלום. הם היו שטחיים. נהניתי מהם, אך זה הכל.

הבטתי באורסולה, אך מבטה העקשני החזיר אותי אל הציור. היה משהו שהחמצתי. הנה שם קַסְיוֹפֵּיאָה על כס המלכות שלה, דרקון מושיט את ראשו המכוער מעלה לעבר המקום בו רבצו דובי הצפון, זנבותיהם המגוחכים מצביעים אֶל וּמֵעֶבֶר לכוכב הצפון. ואז קלטתי. ‘הדובה הקטנה’ נראתה גוצה ומרוצה מחייָה, ואורסולה ציירה במומחיות צנצנת דבש בכפותיה, אך ‘הדובה הגדולה’ הקשישה נראתה עצובה. היא היתה גבוהה וכחושה. שפתיה נמתחו על מלתעותיה כאילו בכאב. ואין פלא! שם, קרוב לסופו של הזנב הלא־דובי הארוך שלה, ציירה אורסולה קשר גדול, סבוך ומטריד, באורח ברור.

“אני מבין,” אמרתי. “למה?”

“לא יודעת,” אמרה אורסולה, “זה פשוט קרה. שום צורה אחרת לא נראתה לי בסדר.”

זרקתי מבט לעבר הקשר. שתי נקודות אור הבהיקו במרכזו של הגוש הסגול, אחת צהובה ואחת לבנה.

“מִיזַאר וַאלְקוּר,” אמרתי. “אבל היה צריך להיות עוד כוכב. הגדלה מסוימת של הרישום תביא להופעת נקודה שלישית.”

“יודעת. שמתי עוד אחת. לא נראתה בסדר. אז הוצאתי.”

“זו נקודה שצריכה להיות קטנה מאד. בקושי היו רואים אותה,” מחיתי. “זה לא היה מהווה הבדל גדול, האין זאת?”

“דווקא כן – זה לא מצא חן בעיני.”

הזכרתי קודם, שיצאתי לסטודיו של אורסולה. וזה היה נכון. כשנמצאנו בחלל, עבדה אורסולה בתוך תא דמוי בועה שקופה, מעין בליטה קטנה בגודל חדר שניתן היה לשְלוֹף אותה מתוך הדופן החלקה של הסטארדאסט. שם, בנוחות ממוזגת־אויר ומוגנת־קרינה זאת עבדה אורסולה ופרשה את הגלקסיה על פני הבד.

ממקומנו, עמוק בתוך ה’אומברה', הבהיקו הקונסטלציות כמו בליל־קיץ על פני כדור הארץ, אלא שהן השתרעו למרחבים גדולים הרבה יותר. ‘הדובה הגדולה’ היתה תלויה ממש מול עינינו. אחזתי במשקפת של אורסולה, משקפת חזקה, בה השתמשה קרוב לודאי לצורך בֵּרור פרטים מסויימים באשר למראיהן של קבוצות כוכבים. מיקדתי אותה על מיזאר ואלקור – האזור בו נמצא הקֶשֶר, ליד ה’סוס' וה’רוכב' על פי מִתולוגיה כלשהי. הכוכב השלישי נגלה חלושות לעיני, בדיוק כפי שזכרתי אותו.

“הוא שם,” אמרתי. “בכלל לא נשתנה.”

“יודעת,” אמרה אורסולה. “בכל זאת לא יכולה להכניס אותו. לא נראה בסדר.”

“הקשר?”

“שייך לשם. חייב להיות. לא יודעת למה.”

היא הביטה בי לרגע, ואז הפנתה אלי פתאום את גבה, פנתה לעבר כן־הציור, אצבעותיה הצנומות בוחרות במיומנות את המברשת הנכונה מתוך אוסף המברשות שהושחל אל תוך הצמה האפורה הגדולה הצנופה לה מאחורי ראשה. עבורי היה זה האות להסתלקות. אך כשחזרתי והסטתי את דלת ההזזה, היא הביטה בי לרגע קט.

“חשוב על זה רוסקו.”

היא לא היתה צריכה לומר זאת. כבר הייתי שקוע בכך.

הדבר לא ארע במשך כל הזמן שבילינו בצל הירח; ולכן, כאשר הוא אדע, היה זה באיחוּר מסוים. אולם אחרי שהבטתי ברישומיה של אורסולה, ידעתי שצִיפִּיתי לכך.

“גבירותי ורבותי!” נשפך קולו של סטוני פרייס, ראש המחלקה לתקשורת, מן הרמקולים שסביבנו. היה גלוי לאוזן כי הוא קיבל הודעה רשמית לשידור, ונאמר לו לדבוק בה, בלא לאַלְתֵר. “ד”ר ראסמוסן מבקש להינות מנוכחותם של כל אנשי הצוות הבכירים ובעלי דרגות הפיקוח בארוחה שתתקיים היום בערב. מנות ראשונות בשעה 18.00 – לידיעתכם, דיברתי עם הטבח. זו תהיה ארוחה טובה!"

המשפט האחרון היה, כמובן, שייך בלעדית לסטוני פרייס. הוא מעולם לא הצליח להסתגל לרעיון של היצמדות לתסריט קבוע מראש.

ארוחות הערב של ג’וני ראסמוסן היו למסורת על גבי הסטארדאסט. כולן התנהלו באותה מתכונת. באותו העדר רשמיות של פוֹרְמַליות. זה אולי לא נשמע כל כך טוב, אבל מביע בדיוק את מה שאני רוצה לומר. משמעותה של ארוחת ערב כזו היתה גדולה הרבה יותר ממה שנראה לעין. היא הקדימה תמיד משבר, החלטה מכרעת, או באותו קִפָּאוֹן אצילי, שימשה לפעמים כמסיבה. ה’רֶזוֹן ד’אֶטְרְ' שלה מעולם לא הוזכר. הנוכחות לא היתה חובה. אך איש לא החמיץ את ארוחותיו של ראסמוסן. הן היו המקום בו התרחשו הדברים הגדולים.

“אני עצבנית,” מלמלה לינדי. “הרדאר שלי קופץ. הארוחה הזו עומדת להיות משהו מוזר.”

היא היתה עסוקה בבחירת שמלת ערב. היא החלה בכך עשר דקות לאחר שהושמעה ההודעה. ידעתי לְמָה התכוונה. הארוחה תהיה טעימה כתמיד, והחברה ידידותית ונינוחה. אבל היא דברה כרגע על הסיבה לארוחה.

היא פסעה הלוך ושוב בין שתי שמלות, אותן תלתה משני צידי שולחן האיפור שלה. אחת היתה בצבע אפור, מפוספסת בברקים אלכסוניים של כחול־מבהיק. השניה נראתה כלהבה התלויה על הקיר, וזו היתה השמלה אותה לבשה לעתים יותר ויותר מזומנות.

אין בנמצא אשה אדומת שער וירוקת עיניים היכולה ללבוש שמלת ערב בצבע אדום לוהט בלא לשאת בעונש על כך. טעות – יש אחת בנמצא, והיא אף עשתה זאת; וכששערה מעוצב בתסרוקת גבוהה מוזרה, ענק פנינים צחות כחלב נמתח על פני הנוף המהמם של שדיה ואורכידאה לבנה ליד כתפה השמאלית, דמתה לינדי לנסיכה פראית על פני עולם כלשהו שגילינו. האמת היא שיש בדימוי זה לא מעט מן ההגזמה. מאז חלפה הסטארדאסט לראשונה מעל פני פלוטו, גילינו שפע של צורות חיים, אך אף אחת מהן לא היתה אנושית או דמויית אנוש. לבטח לא משהו שדמה ללינדי.

הבטתי בה בגאוה, כמנהגי מאז ומתמיד. הנשים כולן ניסו, וכמה מהן נראו לגמרי לא רע, אבל המלכה היתה שלי, וכולם ידעו זאת. וזה טוב למדי עבור בחור כמוני, שנראה כל כך רע. אפילו חליפת ערב וגילוח קפדני לא יכולים להועיל יותר מדי לגוף כמו מֵיכַל איחסוּן, זרועות ארוכות ועבות, רגלים רחבות ושער שחור המבצבץ בכל מקום ששיער יכול לבצבץ – פרט לראש. הוסיפו לכך פרצוף, שנראה כאילו נחצב בסלע בעזרת איזמל קהה – ואז תתחילו לתמוה מה קרה ללינדי. זה בטח בגלל העיניים היפות שלי.

ד"ר יוהנס ראסמוסן נכנס, כאילו על פי אות, בדיוק בשעה 18.00. הוא ניצב מאחורי כסאו – גבוה, כחוש, שזוף, ללא רבב, קצוות שפמו משוחות בשעווה, והביט בהנאה במורד השולחן הארוך. ואז הָחֵל מצד ימין שלו, הוא פתח בקריאת השמות:

“קפטן גריפין, מר צ’אנג, גברת פוטס, ד”ר קיסינג’ר…" וכך הלאה סביב כל השולחן. כאשר הגיע חזרה לעצמו, אמר, “אני שמח לפגוש אתכם כאן הערב. שבו בבקשה.” הוא היה יכול לעשות את כל התרגיל הזה גם אם היו מעירים אותו באמצע הלילה, וכך גם כולנו.

האנשים התיישבו וכולנו פנינו, בלא טקסיות יתירה, לטפל במזון. כלי האוכל נקשו. השיחה הלכה והתפתחה ממלמול מנומס לשאון אדיר שהופרע מדי פעם בפעם בצחוק רועם או בגיחוך אדיר.

במושב שלידי הסתערה אורסולה פוטס על הדג האפוי, ככלב צייד רעב. אורסולה אוהבת לאכול בדיוק כמוני, דבר שאינו קל כלל ועיקר. שמלת הערב שלה היתה בצבע חלודה זעוף, ללא קישוטים. אצבעותיה הדקיקות היו עמוסות לעייפה בטבעות. אך פניה החכמות ועיניה המוזרות נשארו זהות על כל רקע שהוא. היא העיפה מבטים לאורכו ורוחבו של השולחן ולעסה בהתמדה. מאום לא נעלם מעיניה.

“דג טוב, אורסולה,” אמרתי, “בטח יום שישי היום.”

היא ליקקה את שפתיה הדקות.

“הערה ברברית רוסקו. אין שום קשר בין אוכל לבין ימי השבוע.”

“לא לגבי,” הודיתי. “אני אוכל כל דבר בכל יום. אך יש עדיין אנשים רבים הקושרים דגים עם יום ששי.”

“יום אֶבֶל בקרב הדגים,” אמרה אורסולה ביובש. “מספיק להסתובב סחור־סחור, רוסקו.”

“אוקיי,” שיניתי את טון הדיבור. “על מה המהומה, אורסולה? יש לך איזה תחושה מסתורית בנידון? או יותר טוב, יש לך איזו אינפורמציה?”

אורסולה לגמה מן היין שלה בהבעת הערכה.

“לא יודעת. אבל יכולה לנחש.”

“קדימה!”

“אנחנו יוצאים לדרך.”

נראה היה שסדר המושבים אישר את דבריה. קפטן ג’ול גריפין ישב לימין ראסמוסן, ודבר זה לא נבע מכושר השיחה המבריק שלו. קפטן ג’ול היה האדם המשעמם ביותר בחלל. אני לא יכול לשוחח איתו חמש דקות רצופות. בדרך כלל הוא יושב הרחק במורד השולחן. אבל הוא הגאון המפעיל את ‘אולטרה־ספאן’. הוא מביא אותנו לכל מקום אליו אנו רוצים להגיע.

ולידו ישב מו צ’אנג, אדם קטן בעל חוטם אדיר ועינים מלוכסנות, היודע אודות הגלקסיה יותר משידע מישהו אי פעם. אכן, זו היתה פגישה לוגיסטית! אבל משום מה הבאה בתור היתה אורסולה, ומייד אחריה אני. וזה לא היה מקרה. ג’וני לא עושה שום דבר במקרה.

כולנו אכלנו, וראסמוסן ניהל חילופי דברים נימוסיים עם אלה מאתנו שהיו בטווח שמיעה. הוא אכן אנגלי כמו ג’נטלמן אנגלי קפדן, ולבטח היה מסתדר מצויין במאה התשע עשרה. האוכל לא היה ערב לחיכו אם לא היה לבוש בהתאם – חליפת ערב כהה ועניבה שחורה.

כאשר הגיע הקפה בספלי ענק, מלווה בכוסיות ברנדי קטנות, שלף ראסמוסן את ה’שפן' מהכובע. כאילו בהסח־הדעת, הלך קולו האצילי וגבר, במידה המספקת בדיוק לכך, שגם האנשים היושבים בצידו המרוחק של השולחן יוכלו לשמעו.

“גבירותי ורבותי, הודעה קצרה אך חשובה.”

הוא הפסיק לרגע והשיחה גוועה.

“גברת פוטס ציירה ציור.”

ושוב אותה הפסקה, אך הפעם נבעה הדממה מהתדהמה שאפפה את כולם.

“יופי לה!” קולו החמוץ של פגלג היה נמוך, אך נשמע היטב. “אבל זה העסק של גברת פוטס לצייר תמונות. אם היתה זוכה בתחרות קפיצה לגובה – אלה היו חדשות מעניינות.”

עיניו של ראסמוסן הבהיקו, אבל הוא דבק בכל זאת במסורת. הוא לא חייך.

“תמונה מסויימת זו חשובה לכולנו,” אמר. “על סמך תמונה זו הגעתי לידי החלטה. ד”ר קיסינג’ר, אתה ראית את התמונה, האם אתה מוכן לתארה, בבקשה?"

אני, כמו כל האחרים, לא הבנתי מה רצונו, אך החלטתי לציית.

“אתה לבטח מתכוון לקשר שעל זנבה של הדובה,” אמרתי.

“המשך.”

סקרתי מילולית את התמונה, וסיימתי בתאור ה’דובה הגדולה' הישישה והגבוהה בעלת המבע המיוסר על פניה, והגוש המכאיב שעל זנבה. תאורי היה יבש, אבל אנשים התחילו לגחך. חשבו שזו בדיחה. למעשה, גם אני חשבתי כך.

“הייתי מעדיף אינפורמציה ממשית יותר,” אמר הצ’יף. “אך אין לנו. ניסינו כל דבר שאנו יודעים. בעזרת מרכז הקליטה הגדול של לונה – מה שאתם מכנים בשם ‘הצלחת הגדולה’ – ניתחנו וחזרנו וניתחנו את הצלילים מן החלל, אותם כינתה דוקטור פטרסון בשם ‘מוסיקת הסְפֵירות’. לא ניתן היה לקבוע את מקורם או את כיוונם.”

ג’וני לפת את כוס הברנדי שלו באצבעותיו הארוכות, חימם אותו, ועתה הגישו לפיו מלחלח בקושי את שפתיו.

“מיס פוטס חשה בהפרעה כלשהי ב’דובה הגדולה'. היא אפילו ציינה את המיקום. אנו יודעים שזו אינה מהווה הוכחה קבילה בהקשר מדעי כלשהו. אבל כמעט כולנו יודעים, שלגברת פוטס יש – הייתי אומר – תכונות מיוחדות במינן.” (מה שהתכוון לומר היה, שהמכשפה הזקנה היתה פשוט מכשפה!) “היא היתה חברת צוות בכל אחת מטיסות סטארדאסט, ועוד לא נתקלתי במקרה יחיד שאחד הניתוחים המצויירים שלה היה חסר ביסוס.”

לגימה מעודנת מספל הקפה, ושוב מעט ברנדי.

“לכן, הודעתי למועצת החלל הבינלאומית, כי נראה לנו שהצלילים בוקעים מזֵטָה אוֹרְסָה מַג’וֹרִיס, הידוע בכינויו ‘מִיזַאר’, וקיבלתי אישור לנסוע לשם ולחקור את המצב.”

אף רחש לא נשמע לאורך השולחן.

“המרחק הוא שמונים ושמונה שנות אור. מר גריפין הבהיר לי שניתן לעבור מרחק זה בשבעה שלבים. מר צ’אנג הכין שלבים אלה. במשך שבעים ושתיים השעות הבאות נטען את המצברים שלנו בבסיס ‘טיכו’ שעל הירח, ובמהלכם תינָתֵנָה חופשות חוץ לכל אנשי הצוות שאינם קשורים לעניין זה. אם חש מישהו נטייה שלא להצטרף למסע זה, הוא יכול לעזוב אותנו בלא פגע, ואנו נבין לנפשו. הקשר הזה על זנבה של ה’דובה' נראה באמת זועף!”

הוא לא יכול היה לקשור אותם לספינה טוב יותר, גם אילו היה כובל אותם אליה בשלשלאות, והוא ידע זאת היטב. הוא הזדקף, כוסית הברנדי עדיין מונפת בידו.

“היה נעים להיות בחברתכם הערב. משקאות נוספים נמצאים באולם הראשי, שם גם תמצאו את התמונה מוכנה לעיונכם. ערב טוב!”

שוב הנוסחה הישנה. הוא לא קד, אלא פשוט החליק החוצה. והנהירה לעבר האולם הגדול היתה גדולה מהרגיל. אילו היו אנשי החלל נטולי סקרנות, יתכן שלא היו אנשי חלל כלל.

ובכן, זו היתה התוכנית, וכך אכן התרחשו הדברים. הסטארדאסט זעה ונעה, יצאה אל מחוץ לתחום צילו של הירח ואל קרניה הבוהקות של ‘סוֹל’. קפטן ג’ול בחר במסלול יפה־נוף, וסבב סיבוב שלם סביב הירח לפני שנחת במספנות ‘טִיכוֹ’.

הנוף תחתינו לא השתנה בהרבה. ריכוזי הכִּיפוֹת היו בודדים ומרוחקים האחד מהשני. בדרך כלל נשארו מישורי הירח הארוכים, השוממים וחרוצי־הלועות בדיוק כפי שנראו במשך שלוש ביליון השנים האחרונות. כבר חלפתי על פניהם מאות פעמים, אך תמיד הייתי מוצא רגע לעמוד דום ולהצדיע במחשבתי לשני אנשים אמיצים באמת ובתמים, אשר ברכב נחיתה זעיר, שביר, דמוי־עכביש, היו הראשונים לנחות בהצלחה במדבר המשתרע מתחתֵינו. אין־ספור הודעות נשלחו מן הירח לארץ מאז 1969, אך אין אחת שתשווה לרושם שעשתה ההודעה המשמחת ההיא: “הנשר נחת!”

אבל די עם הזכרונות הללו. הסטארדאסט נחתה מעדנות על המשטח שלה. משקלה בן אלפי הטונות מבוטל לחלוטין באמצעות מנועי הטִיוֹנְיוּם האנטי־גראויטציוניים שלה. קפטן ג’ול הנחית אותה כנוצה במשב רוח קליל. היא נחה במלוא אורכה, נקניק מתכת ענקי, פחוסת חוטם, חסרת צורה. אף צופה לא יכול היה לשער, איזה מיכשור מסובך ניתן היה לשלוף בשעת הצורך מתוך קירותיה המבריקים של החללית. מבחוץ אף לא נראה שום סימן לחמישים הפתחים השונים שהיו קיימים בה – שערים לאנשי הצוות, פתחים למטען, פתחי ענק דמויי תריס, שכל אחד מהם יכול לפלוט לחלל ספינת סיור לארבעה אנשים.

כל השערים לאנשי הצוות הופעלו מייד ופרט למעטים מבין החוקרים ואנשי הצוות זרמו כולם אל תוך המסדרונות, מווּסָתי־הלחץ, והחוצה אל האטרקציות והאורות הנוצצים של בסיס ‘טיכו’. פגלג, לינדי ואני יצאנו גם כן. בעצם, לא כל כך התעניינתי בקסמיו של ‘טיכו’, אך חשקתי לשוב ולהציב את רגלי על אדמה מוצקה. אמרתי להם את זה.

“ירח מוצק,” תִּיקְנָה לינדי. “האדמה זה שם, ממול.”

ושם אכן היתה האדמה, גבוה בשמי הירח. הכיפה המרכזית הגדולה של ‘טיכו’ נמתחת מעל לאזור החנויות, בתי המלון ומרכזי הבידור בקשת גבוהה ואצילית. הכיפה סיננה את הקרינה והעניקה לאור השמש שחדר בעדה רכות מוזרה. מסנני הכיפה שינו גם את מראה הארץ. אנו הבטנו עתה לעבר כדור ירוק, ומאחוריו נראו מערכי־הכוכבים הצפוניים כגלידי קרח קטנטנים. גם ‘הדובה הגדולה’ נראתה לעין. לרגע, כמעט יכולתי לראות את המבט הזועף, העצוב, שעל פניה, ואת הקשר הנפוח שעל זנבה.

טיילנו לאורך הרחובות, מציצים בחלונות הראווה ומרחרחים בפתחי מסעדות. ישבנו על ספסל באתר התיירות המפורסם של טיכו, אלדרין־פארק, מקום שם העמידו האלונים והברושים פנים – כמו בני־האדם – כאילו הם נמצאים עדיין על פני הארץ. זמיר זימר מעל עץ האזדרכת שמולנו. סנוניות ואנקורים חלפו במעוף על פנינו. תמהתי, איזו השפעה יש לכבידה המופחתת על מעופם. הם נראו מאושרים ונורמליים.

זה היה פסק זמן קטן ונעים. פגלג עזב אותנו לצורך ניהול ענייניו האישיים, שלפי החשדות נגעו לדיילת קטנה, שחורת־שיער, אותה הכיר באחת מטיסות־המעבורת לארץ. אין לשנות את טבע האדם. חשתי מרוצה על שכל העניינים האלה כבר היו מאחורי, או אם לדייק יותר, ההֶסְדֶר שמצאתי לעצמי נראה לי הרבה יותר.

לינדי ואני אכלנו ארוחת ערב ב’נוף הארץ', שלא היתה המסעדה הגדולה ביותר או המפוארת ביותר, אבל ידעתי שהוגש בה המזון הטוב ביותר – והרי זו הסיבה שאני הולך למסעדות. אכלנו צדפות־ירח, מרק ירוק חיוור בעל ריח של ג’ונגל, סטייק מבשר צבי לפלנדי, ארטישוק ותרד מטקסס ושלושה סוגי יינות. היו שם פירות ממלאיה, מנת קינוח מצרפת, ולבסוף קפה וליקר שמיימי. וכל זה הוגש בידי אלילה בלונדית גבוהה וחשופת חזה נפלא!

“יש לך עיניים בשביל להסתכל,” אמרה לינדי. “אבל אל תזניח את האוכל. מוכן להתערב, שגם אני הייתי מקבלת את הג’וב שלה?”

“למה תרצי לגרום אבטלה לנערה נחמדה כל כך?” שאלתי. “לך יש כבר ג’וב. ג’וב שיהיה שלך כל זמן שתרצי בו. וכשלא תרצי אותו עוד, אני אבטל אותו לגמרי. עכשיו מותר להסתכל?”

עיניה הירוקות ריצדו. היא שלחה ידה מעבר לשולחן והניחה אותה על שלי.

“שלח עיניים,” אמרה אשתי, “אני לא רואה איך זה יכול להזיק לך.”

אם אתם חושבים, שכל הקטע הזה לא רֶלֶוַנטי, שזו סטיה מהעניין, טעות בידכם. העניין הזה של חופשת־חוץ הינו חשוב מאד. נכון שאנחנו זקוקים למצרכים שהועמסו עכשיו על הסטארדאסט, אבל נזקקנו גם למגע האדמה המוצקה תחת רגלינו, המגע המחודש עם הבסיס, שכולנו חייבים לחוש בו מדי פעם בפעם. ובכל זאת, שבעים ושתים שעות היו די והותר. כאשר הסטארדאסט עצמה גנחה, התרוממה בקלילות מן המשטח שלה והתרחקה במהירות מאדמת הירח, נמצאנו כולנו על הסיפון וכולנו היינו שמחים על כך.

המשכנו לראות את כדור הארץ משך זמן מה. ואז, בעזרת הנעת־טימוֹניוּם מלאה, חלפנו כברק על פני מערכת־השמש הַישֵר אל החלל העמוק שמעבר למסלולו של פלוטו. וכל זה היווה רק בדיקה, רק הכנה למסע עצמו. דקות־האור שעברנו לא היו ולא כלום, אפילו במהירות הסופיות העצומות בהן היינו מסוגלים לטוס. לפנינו נחו שנות־אור רבות, שמונים ושמונה במספר. ופרושו של דבר – ‘אולטרה ספאן’.

נמצאנו בידיהם של שלושה גאונים – יש הרבה כאלה על הסטארדאסט – ואני משוכנע שהייתי חושש לגורלה של אשתי הרבה יותר לוא היא נמצאה בטקסי בפאריס.

מו צ’אנג תיכנן את השלבים. קפטן ג’ול עמד להוציאם לפועל, האחד לאחד. ג’וני ראסמוסן תיכנן את הפעולות בסופו של כל שלב, צעד אחר צעד. זה היה מגזר חדש עבורנו, ואנו נסענו בעקבות צלילים, שמקורם לא נקבע באמצעות מידע מהימן כלשהו. לא היינו יכולים להצדיק את עצמנו בפני שום חקירה ודרישה הגיונית. ובכל זאת, גם זה לא הפריע לי. מחשבים יכולים להיכשל, אבל מעודי לא שמעתי, שהחוש השישי המוזר של אורסולה התגלה כמוטעה לחלוטין.

קשה לתאר ‘שלב’ של טיסה ב’אולטרה ספאן'. בכל זאת, אני מוכן לנסות. אתה נמצא בהכרה מלאה במשך השלב, אין דבר בעל חשיבות או משמעות. למעשה, בהתאם לאסכולה אחת, במשך הקפיצה אתה מפסיק להתקיים כיישות, והמודעות דמוית־הנירואנה דומה לצל המוטל קדימה. ה’אִיד' שלך עֵירוֹם ועֶרְיָה וללא בית. אני לא יודע. במהלך השלב אתה חש בחלוף הזמן ואתה יודע שזה קורה. אך, תיאורטית, הזמן אינו קיים – וכשהזמן מושעה נראים כל מגזרי החלל באותה צורה. בכל זאת, ניתן לתכנן שלבים ולהגיע ליעד קבוע מראש. כבר שנים שאנו עושים זאת.

לינדי ואני החזקנו ידים במשך השלב הראשון, שהעביר אותנו על פני עשר שנות־אור. אני הייתי לא־כלום ולינדי לא היתה קיימת, ובכל זאת ידעתי איכשהו, שאנו נמצאים בחדרנו בסטארדאסט, ושאנו מחזיקים ידים. היתה תחושה, כאילו שבועות וחודשים חלפו, ובכל זאת לא חלפו אלא דקה או שתים. על המסך נראה צְבִיר־כוכבים בלתי מוכר.

ידה של אשתי היתה חמימה בידי. אחרי השלב חזרנו לעבודות. בדקנו וִידֵאנו, בָּחַנּוּ. חיי החללית המשיכו, כאילו כלום לא ארע. ויתכן, באמת, שזה מה שקרה… אנו משתמשים ב’אולטרה ספאן', אך כנראה לעולם לא נבין אותו.

“יגיע יום,” אמרה לינדי. “ואני לא אוכל לעמוד בכך יותר.” היא התרוממה והחלה לפסוע בחוסר מנוחה ברחבי החדר.

“זה לא כואב,” אמרתי.

“כמובן. לא זאת הבעיה. אני… אני פשוט מרגישה כאילו זה מוציא את עצמי מתוכי! מבין? אני מרגישה כאילו כל בעיותי נפתרו, כאילו כל סקרנותי באה על סיפוקה, כאילו עמדתי בכל האתגרים. אולי יבוא יום ולא ארצה לחזור על כך. לעבור עשר שנות־אור בחלל בלי שתחלוף תקופת זמן כלשהי – זה לא בשביל בן־אדם. זה… נגד הטבע!”

“קַארָמֶה,” אמרתי. “נירואנה. אולי מצאנו את הדרך. ובכלל, מה כאן נגד הטבע? מהו בכלל הטבע?”

לינדי הסתובבה, ולפתע הבזיקה לעברי חיוך. היה זה השינוי הפתאומי במצב הרוח, המאפיין כל כך את הנשים, או כך לפחות נדמה לי. יכולתי לראות, כיצד משתחרר המתח מתווי פניה, כיצד חוזר אליה בטחונה העצמי.

“אתה ואני יחדיו! זה הטבע, ידידי! אל תשים אֵלַי לב, רוסקו. לפעמים אני נעצבת, אבל תמיד אני מצליחה לחזור לעצמי.”

התרוממתי ופסעתי לעברה, כאשר חרק הרמקול שלנו, כיחכח בגרונו ומוסיקת הסְפֵירות החלה לבקוע ממנו. זה היה שונה. יותר קשיחות ויותר דִיסְהַרְמוֹנְיָה מאשר בשידורים הקודמים. הקולות יבבו ונהמו ויללו. קודם לכן, רק לינדי היתה מסוגלת לחוש בדחיפות שבמוסיקה, כעת – כל אחד יכול היה לחוש זאת. חשבתי שאני יודע מדוע; היינו קרובים יותר. תהיה הסכנה המאיימת אשר תהיה, יהיה המניע לקריאות הנואשות אשר יהיה, כעת היו קרובים יותר. לוּ נשארנו בבסיס שלנו שליד כדור־הארץ, היו חולפות עשר שנים בטרם היינו שומעים שידור זה.

העוצמה לא היתה חזקה יותר. הצליל נשמע ברור, למרות שכאן היינו תלויים באמצעי הקליטה של הסטארדאסט בלבד. ‘הצלחת הגדולה’ של הירח לא עמדה מאחורינו. ככל שהאזנתי, השתכנעתי יותר ויותר. אנחנו מתקדמים לכיוון הנכון. עָלִינו בדיוק על הגל.

אחרי כל שלב ב’אולטרה ספאן', מפעיל ראסמוסן סדר יום לעשרים וארבע שעות. הדבר מאפשר זמן למנוחה, זמן לעִבוד כל הנתונים, זמן לכל אנשי הצוות להסתגל, שכן התחושה במִגזר אחד בחלל איננה זהה לתחושה במִגזר אחר. אינני יכול להסביר זאת, אבל ככה זה.

ביצענו עוד שלב, ארבע עשרה שנות־אור. הפעם לא ראינו קבוצות כוכבים על פני המסך שלנו. הכוכבים כולם נשטפו באור בהיר, כל מסכי הקרינה נכנסו לפעולה, ובמרחק של פחות מעשרים וחמישה מיליון מייל מאתנו ראינו את ההוד הנורא והאנרגיה המתפרצת של שמש לוהטת. מעולם לא התקרבנו כל כך ליחידת אנרגיה ראשונית, ולא יכולנו לטעות. היינו בדיוק במקום אליו התכוון מו צ’אנג להגיע. ושוב נשמע השידור, ועל אף שהופרע עקב הקרינה המשתוללת, הצלחנו לקלוט את רובו. וארבע עשרה שנות־האור אכן יצרו הבדל. המוסיקה היתה שטופה בפאניקה, אימה, דיכאון ושלבים ראשונים של יאוש. אם היה מישהו, שפיקפק בנכונות הכיוון, הרי שכעת – איבד את הסיבה.

חמישה שלבים מאוחר יותר – חמישה שלבים שלא יִשַכְּחוּ – והסטארדאסט הגיעה לשוליה של מערכת כוכבים מרהיבה. לא גדולה כמו מערכות אחרות, לא צבעונית כמו הענקים האדומים, אך היתה בה עבורנו משיכה מאיימת, שאני מניח שהיא היסטורית בחלקה. מאז תלה האדם את מבטו ברקיע לראשונה, הכיר נקודה מהבהבת זו שבחלל, והיא היתה חלק ממערכת הכוכבים על פיהם עשו נוסעים את דרכם. בני הזמן העתיק השתמשו בה כאמצעי לבדיקת כושר ראייה. שכן זה היה מִיזַאר.

אין צורך להסביר לכם. כל תלמיד בית־ספר מכיר את הנתונים על צמד הכוכבים אלקו־מיזאר. אך אף תלמיד או בן אנוש אחר לא זכה לראותו מנקודת תצפית טובה כל כך כמו זו שלנו, המשלחת האנושית הראשונה – והאחרונה.

האסטרונומים שלנו סקרו ומדדו וחקרו ובֵּררוּ, בזמן שאנו ישבנו בחוסר סבלנות והבטנו במסכים. הם הקלו עלינו. המערכת המשולשת של מיזאר B, שלוש שמשות כחלחלות, נעה לאיטה לאורך המסלול המורכב של שלושת הכוכבים, סביב המרכז המשותף שלהם בחלל. מנקודת מבט על כדור הארץ הם נתלו כנקודה אחת כחולה ומטושטשת. ואולם אנו, מטרתנו היתה מיזאר A – הכוכב הכפול – על אף שלא ידענו זאת. כאן, במקום כלשהו, נמצא המקור למוסיקת הספֵירות.

המרכיב הקטן של מיזאר A נמצא הרחק מעבר למערכת־שמש כחולה־לבנה שהבהיקה במרחק. התאום שלה, הענק יחסית, שסומן על מפתנו כשמש צהובה בהירה, כבר לא היה כזה. הוא שט בחלל שלפנינו, תפוז ענקי נפוח מאיים ומתנועע, כִּבְשָן שְמֵימי ענק, בלתי יציב ומפחיד. ידענו מה משמעות הדבר ומה יעלה בגורל הכוכב עוד לפני שחזרנו ושמענו את הצלילים – בדיוק בזמן.

לבטח הקשבתם פעם לרקוויאֶם. אתם מכירים צליליהן של קינות. מוסיקת הספֵירות עדיין היתה מוסיקה, אך כל תקוה לא נותרה בה. לא עוד קריאה לעזרה, לא עוד פאניקה, לא עוד אימה. הזמן לאלה כבר חלף. מי שחיבר את המוסיקה אמר עתה שלום, הביע את תודתו על שזכה לחיות, על שהתברך בחוּשים. היתה אף השערה עדינה, שזה איננו הסוף. ככלות הכל – שבמקום כלשהו, בעתיד בלתי ידוע, יתכן שיש עוד דבר מה.

אינני כֹּה רגיש כמו לינדי. לבטח אין לי את הרגישות המיסטית הקיימת אצל אורסולה פוטס, ואשר איפשרה לה להבחין במשבר מעבר לכל שנות־האור הללו. ופגלג אפילו יותר גרוע ממני. ובכל זאת, כולנו, ביושבנו באולם הקטן ובהקשיבנו לשידור, כולנו שמענו את אשר תיארתי זה עתה. חשנו זאת כל כך ברור, עד כי יכולנו לבטא זאת במילים – כפי שעשיתי זה עתה. ויכולנו לחוש בעוד דבר־מה. חרטה. צער. צער על כך, שלפני המוות, לא זכה לראות חיים אחרים, יצורים אחרים שהכירו את חדוות החשיבה והיצירה, יצורים שהוא האמין בקיומם, ושאליהם כיוון את המוסיקה שפעמה בינות לכוכבים.

אורסולה פוטס ישבה בכסאה, קטנה ושקטה, עיניה המוזרות מבהיקות, כאשר הסתיים השידור. דמעות זלגו על לחיי לינדי. פגלג התפתל בכסאו באי־נוחות. אני התרוממתי והתחלתי לפסוע הלוך ושוב.

“אנשי הצוות, הקשיבו בבקשה.”

ד"ר יוהנס ראסמוסן אינו נוהג לדבר באינטרקום, אך הפעם היו אלה צליליו המעודנים של קולו שבקעו מן הרמקולים.

“לידיעתכם הכללית – תמצית המצב. השמש מיזאר 1-A נמצא במצב בלתי־יציב, פְּרֶה־נובה. היא תתפרק תוך שלושים ושלוש שעות. יש לה כוכב לכת יחיד. ד”ר פרוסט השיג את כל האינפורמציה החיונית. לכן מספיק אם נאמר, שכוכב לכת זה גדול מכדור הארץ, היינו בעל אטמוספירה, ונמצאות על פניו ראיות רבות לקיום צורת חיים מגוונת ומורכבת. שם מקורה של המוסיקה."

ג’וני הפסיק לרגע, ויכולתי לדמיינו יושב, פניו שקטות ורגועות למראית־עין, חושב על הדרך בה ינסח את המשפט הבא שלו.

“יש לנו זמן. אנו נפנה מיד לעבר כוכב־הלכת, נחוג סביבו וננחת על פניו, אלא אם כן לא יאפשרו זאת התנאים; הקרינה כבר חזקה מאד, הרבה מעבר ליכולת הסבל האנושית, אך הרבה מתחת ליכולתם של מגיני החללית שלנו ואפילו של חליפות החלל שלנו. חיים עדיין מתקיימים על פני הכוכב, אלא אם כן המוסיקה מופקת באורח מכני. אך קרוב לודאי, שכולכם קלטתם את תחושת הקץ שבשידור האחרון. באמת מרשים!”

נראה כאילו אמר ג’וני את שתי המילים האחרונות לעצמו.

“כוכב הלכת נמצא עתה על פני המסכים שלכם. הוא ימשיך להיות שם, כל זמן התקרבותנו. חישבו בבקשה על הדברים שהינכם רוצים לבצע בזמן הסריקה הקצרה בשטח. יש להצטער על קוצר הזמן העומד לרשותנו, אך למזלנו הגענו לפני שהמערכת הרסה את עצמה. אנו ניקח לעצמנו מִרוָח בטחון של שלוש שעות, ובעוד שלושים שעות מעכשיו נבצע שלב. תודה רבה.”

איש, פרט לראסמוסן, לא היה מצליח להפוך את הדיווח על החוויה הדראמטית ביותר שקרתה אי־פעם לבן־אנוש לדבר יבש ומשעמם בערך כמו תחזית מזג־האויר.

כוכב הלכת נראה כנקודה בהירה קטנה על פני מָסָכֵנו. הוא גדל בהתמדה. קפטן ג’ול לא ביזבז זמן. עבר זמן לא רב, והנקודה A הפכה לכדור. צללים רקדו על פניו, צבעים הבהיקו. לבסוף נראה הכוכב לפנינו, שט בהוד כחול־לבן מלכותי, עטוף כולו באורה הכתום־כהה של השמש התְפוּחָה. כוכב שנגזרה עליו כלייה.

“כמה חבל!” מילמלה לינדי. “איזה גורל איום ונורא. רוסקו, אלמלי הכרתי את כדור הארץ, הרי זה היה הדבר המרהיב ביותר שראינו בחלל!”

“המיקום, המרחק מהשמש, קצב הסיבוב סביב הציר, קצב הסיבוב סביב השמש, איכות האור וכמותו, הכל אידיאלי,” אמרתי. “ויש הרבה מים, אטמוספירה בעלת חמצן, צמחיה רבה ומגוונת. העריסה המתאימה לקיומה של צורת־חיים כלשהי.”

עברתי על כל האינפורמציה הפיסית שד"ר פרוסט אסף. כמו שאמרתי היה הכל מושלם. אם היינו צריכים ללכת ולבנות כוכב לדוגמה, לבטח היה נראה כך לאחר סיום העבודה. ואחר כך – אין ספור עִידָנים של אבוֹלוּצְיָה! התוצאות נראו בדמות צורת־חיים מתוחכמת כל כך, מלומדת כל כך, עד כי היתה מסוגלת לשדר צורות מוסיקליות מורכבות הרחק אל תוך הגלקסיה. עד כמה הרחק, לא יכולנו לדעת. ועתה גסס מקור כל החיים הללו, מוכה בחולי חשוך מרפא – העדר איזון הולך ומחריף בקרבֵי הכבשנים האטומיים שלו. בעוד שלושים ושלוש שעות יגיע הסיפור לקיצו. בעצם, שלושים ואחת שעות. ההתקרבות לכוכב ארכה כשעתיים. שלושים ואחת שעות בלבד נותרו לחיים על פני כוכב יפהפה זה, ואז יגיע קץ כל דבר.

תוך כדי מעופֵנו במסלול גבוה, שלושת אלפים מייל מעל פני הכוכב, התעוררו הרמקולים לחיים בכל רחבי הספינה. ג’וני ראסמוסן קרא למחברי המוסיקה, והוא רצה שכולנו נשמע.

כל מאפיין של השידורים השמימיים נותח כבר מזמן. יכולתי לתאר לעצמי באיזו תשומת לב התאים סטוני פרייס אלמנט לאלמנט, תדירות לתדירות, עוצמה לעוצמה. אבל היה זה קולו של ראסמוסן ששודר. המֶסֶר ששידֵר היה פשוט. הוא ידע שגם אם ישמעו אותו לא יובן, אבל נשמתו הקפדנית היתה חייבת לבצע גם את התרגיל הזה.

“זוהי החללית סטארדאסט ממערכת ‘סול’ המרוחקת שמונים ושמונה שנות־אור מהמערכת שלכם. הגענו בתגובה לשדרים שלכם. אנו רואים את מצב השמש שלכם. אנו ניפגש איתכם, אם הדבר אפשרי. אנא הגיבו.”

הרמקולים דממו. כנראה שעצרתי את נשימתי למשך דקה שלמה לפני שנזכרתי לפלוט את האויר אך דבר לא אֵרע.

אחרי זמן קצר חזר ג’וני על הודעתו. שוב לא־כלום. ואז דיבר אלינו, לאנשי הסטארדאסט.

“קיויתי שנוכל למצוא את מקומם של מתקני־השידור ולהתביית עליהם. הסיכוי היה קלוש. נשארו עוד כמה שעות עד השידור המתוכנן הבא, אם בכלל יהיה שידור נוסף. חבל. כפי שאתם יכולים לראות מן הבניינים המוצגים על המסכים שלכם, אכן הושגה כאן רמה טכנולוגית גבוהה. מעולם לא נתקלנו לפני כן בצורת חיים כה מתקדמת.” הוא הפסיק לרגע. ללא ספק לצורך עריכת המשפט הבא באורח שימצא חן בעיניו. אך הוא לא הספיק להשתמש בו.

המוסיקה זרמה ברכות, בהיסוס ובפליאה, כאילו יוצרה או יוצריה לא האמינו לאשר התרחש. למיטב ידיעתנו, הם שידרו את המוסיקה שלהם לכל רחבי הגלקסיה במשך יותר ממאה שנה. ועתה, כשהזמן כמעט ותם, הם זכו למענה!

הטונים העמיקו והתגברו. יכולנו לשמוע בתוכם את השאלה המתחננת: מי אתם? מאין אתם? דברו אלינו שוב!"

פגלג נמצא ליד המסך שלנו, מנסה לסדר קליטה טובה יותר, וכולנו יכולנו לראות את התמונה מסתובבת עם שנוי הכיוון של הסטארדאסט. עם פעימת הצליל הראשונה, שינה קפטן ג’ול את הכיוון.

“כאן הסטארדאסט,” אמר ראסמוסן. “אנו שומעים אתכם. דברו שוב! דברו שוב!”

התגובה בקעה מן הרמקולים כמזמור הודייה, כצליל מקהלה בקתדרלה עצומה. אני לא מוסיקאי, אבל הבחנתי בקלות שהצליל הזה נבע ממקורות רבים. אחר כך גווע הצליל והפך להיות ערב רב של לחישות מאושרות ורק טון אחד נותר, סולן צלול וברור. טון זה ירד בסולם הטונים וחזר ועלה בצורות שלא יֵאַמְנוּ. ואני ידעתי, וכולם ידעו, שזהו נְאוּם ברכה.

הסטארדאסט חדרה אל האטמוספירה בהחלקה קלה. עתה ידענו לאן מועדות פנינו. המחשב איתר תוך שניות את מיקום המשדרים. עננים בודדים חלפו על פני המסך. ואז מצאנו עצמנו חולפים באיטיות על פני נוף, שכמותו לא ראינו מעולם. ובכל זאת, הוא נראה מוכר. כל האלמנטים של ציוויליזציה ותרבות נמצאו שם. רק הצורות היו שונות.

לא היה כל דמיון לכדור הארץ. לא היו עצים, לא היו עשבים, לא היו פרחים, היו שם צבעים במִגְוָן רחב, ואני התחלתי למיין את הדברים שראיתי במהירות רבה למדי. בנוכחותו של גרוי מתאים אני מתחיל לפעול באורח אוטומטי. אם תשים מזון בפני חיה רעבה, היא תזיל ריר. שים אקולוג במערכת אקולוגית חדשה – והוא מתחיל לְנַתֵּחַ. זהו גרוי פַּאבְלוֹבִי בלתי נמנע.

בכל רחבי החללית התרחש אותו תהליך. ללא צורך במתן פקודות. כל חוקר וכל צוות מחקר נכנסו לדפוסי התנהגות קבועים מראש – הכנה, תכנון צְפִיה. כל אחד ידע היטב מהו תפקידו בסיור מוזר, קצר וטראגי זה.

מצאתי את עצמי במעבדתי, בלי לזכור אפילו כיצד הגעתי לשם. לינדי, בלא ספק, היתה כבר עסוקה בריכוז דוגמאות ובהערכת צורות החיים שבאטמוספירה. פגלג הכין את עצמו ליציאה מייד לאחר הנחיתה, ולא היה ספק שהסטודיו של אורסולה כבר בלט החוצה והיא היתה שקועה בעבודתה.

מסך הטלוויזיה שבמעבדה הִבהב כשספינות הסיור הארבע־מושביות יצאו לדרך. ארבעה הבזקים. ששה־עשר אנשים. גיאוגרפים ומטאורולוגים, קרוב לודאי. הם יתפרשו על פני שטח של מאות מייל סביב חללית האֵם, מצלמותיהם קולטות כל דבר מאופק עד אופק, אוספות אינפורמציה שתאוחסן ותנותח זמן רב לאחר שכוכב זה יפסיק להתקיים. ידענו זאת. כולנו ציפינו לכך. אך לא היה דבר אחר לעשותו. כאן התפתחו החיים והגיעו לרמה גבוהה – אך על כל חיים להסתיים פעם.

עברתי לציוד שדה. זה לא היה משהו רציני, רק מכנסים קצרות, חולצה, סנדלים ומעט מכשירים. בחוץ יהיה קצת מסובך, שכן נהיה לבושים בחליפות־חלל. הנוף המוזר נראה שקט ושָלֵו, אך הקרינה היתה קטלנית. מעולם לא עבדנו בתנאים כאלה. אולם החליפות היו מותאמות לכך. היה לנו מירווח ביטחון רחב.

“לעזאזל עם הקרינה הארורה הזאת,” קרא פגלג את מחשבותי. אפילו לא הרגשתי שהוא נכנס למעבדה. נדדתי עם כסאי הלוך ושוב לאורך שורת החיישנים שדיווחו וקלטו את האינפורמציה היסודית. “כמו שאתה יכול לראות, האויר כאן מתוק. יותר חמצן ממה שאנחנו רגילים לו בדרך כלל.”

“בדקתי את המקורות,” אמרתי. “פוטוסינתיזה. כמו שהיית מצפה, לְאוֹר הצבע הירוק השולט כאן. קצת מצחיק. נראה כאילו הכל פועל על פוטוסינתיזה. לא הצלחתי לקלוט אפילו שמץ מראהו של בעל־חיים.”

“גם לא נראה שיש משהו כזה כאן,” בדק פגלג את המסך שלי. ריחפנו בגובה אלפיים רגל במהירות חמישים מייל לשעה – הנוהג הרגיל בסריקה ראשונית. למרות שהשתוקקנו לבוא במגע עם צורת החיים השלטת כאן, עם יוצרי המוסיקה, דבק ראסמוסן בנוהלים הקבועים. היה לנו זמן. למדנו תוך כדי נסיעה. עכשיו כבר ידענו, שהמַשְדֵר נמצא במרחק של כאלף מייל מאתנו, אבל החלק הזה יארך כשעה ואחר כך נטוס במהירות למטרה. היתה זאת שעת הזריחה על האדמה שמתחתנו, הזריחה האחרונה שהיא תראה אי־פעם.

“החיות רגישות יותר לקרינה,” הבעתי את דעתי. “ייתכן שכולן מתו.”

“השְדָרִים ממשיכים להגיע. האם אתה מרמז שאלה צמחים?”

“אנחנו נמצאים תחת מגינים,” ציינתי. “למה שהם לא יעשו אותו דבר? מסיבה כלשהי לא הצליחו לפתח את הידע הדרוש לצורך המראה מכוכב זה, אבל אני צופה שבמובנים רבים הם יהיו מתקדמים לא פחות מאתנו. אנחנו לא היינו מצליחים לשדר את מוסיקת הספֵירות.”

פניו הצרות של פגלג לבשו הבעה חשדנית, כאילו הריח שמשהו אינו כשורה. “ייתכן שזהו ‘טריק’ מחוכם, כדי להשתלט על הסטארדאסט ולהשאיר אותנו פה לקדם מחר בבוקר את פני הנצח.”

“זה כוכב קצת יותר גדול מכדור הארץ,” ציינתי ביובש. “הייתי אומר שסטארדאסט לא תצליח במיוחד לקלוט את כולם.”

פגלג נחר בבוז, “ג’ינג’יס חאן היה לוקח איתו רק כמה נוסעים. היטלר לא היה לוקח איתו אף אחד – אולי איזו אישה וכמה קנאים, שיעשו עבורו את העבודה השחורה. אל תהיה חמור, רוסקו. אפילו צורות חיים נחמדות, כביכול, רוצות להמשיך להתקיים. זהו דחף בסיסי למדי. היד המושטת לשלום צריכה להיות מוגנת בְּאַלָּה, למקרה הצורך.”

“אם אני מכיר את ג’וני ראסמוסן, הרי זה בדיוק מה שיהיה. הוא לא מתנהג בחשדנות, כמוך, אבל לפעמים יש לי הרושם, שהאיש הזה לא מאמין לאף אחד. יהיה קשה מאד להשתלט על הסטארדאסט. אתה יודע זאת בדיוק כמוני.”

“באמת נחמה גדולה,” פגלג נרגע, אך המשיך לרטון. “קשה יהיה לבצע ‘ואהבת לרעך כמוך’. זו משימה בלתי אפשרית. כל מה שקורה בעקבותיה, זה שאתה משאיר את הדלת פתוחה, כך ש’רעך' יוכל להיכנס ולהכניס לך מכה מאחור, או לגנוב ממך הכל.”

זו היתה הפילוסופיה הפגלגית הסטנדרטית, ואני מניח שלעולם לא אדע עד כמה האמין בה בעצמו. כל שאני יודע זה, שאם אי־פעם אסתבך בצרה איומה ונוראה, לא היה אדם שהייתי מעדיף אותו על פני פגלג בתור חבר לצרה.

התרכזנו במסך. החללית חצתה עתה עמק רחב־ידיים, שנראה היה כאילו הוא מתמשך עד אין סוף. פה ושם נראו כבישים מתפתלים ואפיקי מים שיָבְשו, ובכל מקום שבו פגש כביש כלשהו נהר, נראה גשר המתרומם בחינניות. בשום מקום לא ראינו זווית כלשהי.

לא היה דבר שהתאים למִפְרָט של עיר. היו בניינים – תמיד בקבוצות, תמיד בערמות של כיפות צבעוניות. הם היו גדולים מדי למגורי משפחה אחת כפי שאנו מבינים את מושג המשפחה, אולם אני חשתי שמבנים אלה שימשו את בוני הגשרים ואת המשתמשים בכבישים. הכתמים הירוקים שסודרו בצורת קשתות שנמתחו על פני אזורים רחבי ידים, נראו לי כשדות או מטעים. הירוק היה כלורופיל. אם כן, היו צורות חיים מתחתנו – לפחות בחלק זה של הכוכב. אולם בשום מקום לא ראינו את הגזע השליט. שום סימן של תנועה. או שכבר מתו מחמת הקרינה, או שהסטארדאסט הבהילה אותם. אילו נותרו בחיים, לבטח היו שומעים ששידוריהם נענו. כך סברתי, אולם שום דבר ממה שראיתי לא יכול היה לשמש ביסוס לדעתי.

שעת הסקירה הראשונה חלפה. ג’וני ראסמוסן נתן את האות, החללית זקפה מעט את חרטומה כלפי מעלה, והאדמה שמתחתנו החלה להיטשטש. במשך שעה עברנו חמישים מייל. בדקות הבאות עברנו מרחק הגדול פי עשרים בערך. אחר כך, ניתקה הסטארדאסט את המנועים והחלה להחליק בקשת רחבה כלפי מטה. האתר שבעבורו עברנו שמונים ושמונה שנות־אור השתרע מולנו. זה היה – זה חייב היה להיות – מרכז השידור, וכדאי היה לעשות את כל הדרך הזאת ולוּ רק כדי לראות אותו.

המבנה התרומם מן המישור, שורה על גבי שורה ושכבה על גבי שכבה של כיפות צבעוניות, הנערמות אחת על גבי השניה באורח שנראה בלתי יציב עד להפחיד, אך הוא היווה כנראה את שיא השיכלול ההנדסי. ממרחק נראה האתר כמניפה אוֹריֶנְטַאלית, או כזנב טווס המתפשט כלפי חוץ וכלפי מעלה מתוך בסיס צר. הכיפות הצבעוניות מסודרות בפנינים על חוט, אלפים רבים מהן, כל אחת בגודל דירה ממוצעת על פני כדור הארץ. המניפה הגדולה התפשטה לגובה שני מילין כלפי מעלה. זה היה המבנה המוזר והיפה ביותר שראיתי מעודי.

חלפנו באיטיות סביבו, במעגל בן עשרים מייל. מצלמות וחיישנים הקליטו ורשמו את כל פרטי הקוֹמְפְלֶקְס המוזר הזה. לוח האינפורמציה שלי גם דיווח, שכל הסטארדאסט עטופה בשדה־כח, שיהיה קשה ביותר לחדור דרכו. פגלג לא היה צריך לדאוג. ראסמוסן לא זילזל באף אחד או בשום דבר.

מנהיגנו האמיץ חזר שוב למיקרופון.

“הגענו, ידידַי. אנחנו עומדים לנחות. האם אתם רואים אותנו? תנו לנו אות! האם אתם שומעים אותנו? תנו לנו אות!”

ייתכן, שהבקשה הזו נבעה מן העובדה, שמאז חדרנו לאטמוספירה לא שמענו דבר, ואני מצאתי את עצמי עוטה חיוך חסר שמחה. למרות מצבם הדחוק הם לא בטחו בנו. כיפות המגורים היו פזורות כלפי מעלה וכלפי חוץ מבסיס המניפה, צבעוניות ומבהיקות. היו שם אלפים שכמותן, וכבישים התפתלו לעברן מכל הכיוונים. היה שם הכל – פרט לצורות חיים, פרט ל’אנשים'.

קפטן ג’ול בחר את המשטח הריק הקרוב ביותר והנחית עליו בעדינות את הסטארדאסט. פגלג ואני לבשנו את החליפות ובדקנו שוב ושוב את מסך ההגנה שכיסה אותנו, ושמעולם לא היתה לנו הזדמנות להשתמש בו קודם לכן. מדי פעם בפעם נשמע ברמקול קולו של ראסמוסן. אין תגובה. לפתע פתאום היינו זרים מדי, מוזרים מדי עבור אוכלוסיית עולם זה, שכמה מהם לבטח נותרו בחיים וצפו בנו בעצם הרֶגַע הזה. אך הם לא הראו כל אות חיים.

ראסמוסן הינו בעל דמיון. הוא לא קיבל תשובה, אבל ידע ששומעים אותו. הוא שינה את הטקטיקה. הצליל הבא שבא מהרמקולים היה מוכר לי מאד. שמעתי אותו בהזדמנויות רבות ועל פני עשרים עולמות לפחות. לפעמים בחדרי, אחר ארוחה טובה היה הקול הזה מרגיע אותי כפי שאף דבר אחר לא יכול היה לעשות. שְכֵּן, לינדי פרטה על הגיטרה שלה וזימרָה ברכוּת שיר ערש מכדור־הארץ הישן והטוב, הנמצא במרחק שמונים ושמונה שנות־אור מכאן. זה פעל. אקורדים מוסיקליים רוטטים בקעו מן הרמקולים. הצלילים טיפסו במעלה הסולם והזדקפו בטונים שואלים. לינדי ענתה באקורדים משלה, מאד רכים, מאד משונים. יכולנו לחוש בהתלהבות שנתעוררה כאשר התגובות קלטו צליל אחר צליל, פרשו אותן, השיבו עליו והחזירו אותו מלווה כל פעם בשאלה כל כך ברורה, עד כי כמעט חשת שהיא הובעה במילים.

“מעניֵן מה אני אומרת להם,” מילמלה לינדי. “אני מקווה שזה לא מעליב אותם.” היא פרטה על הגיטרה עוד כמה צלילים רכים ופתחה בוריאציה על שיר ישן מתוך אחד המחזות המוסיקליים של המאה הקודמת.

האנשים לא יצאו החוצה. הדיאלוג המוסיקלי נמשך, אך מאום לא זע ולא נע. ואולם עכשיו כבר היתה לנו הרבה יותר אינפורמציה אודותיהם. הפיסיולוגים הפעילו את החיישנים המֶטַאבוֹלִים הרגישים שלהם וסרקו את אזור המגורים במעלה המניפה ובמורָדָה. מאחורי כל קיר נמצאו יצורים חיים, יצורים בעלי מֶטַאבוֹלִיזְם מורכב, קרוב לודאי בני אותו מין. הם היו נפחדים או חשדניים – אך הם היו שם.

פגלג ואני היינו מוכנים. ג’וני נתן את האוקיי, ואנו יצאנו מבעד לפתח. האנשים הראשונים שצעדו על כוכב אבוד זה. הקדמנו במעט את באד מראני וקבוצת הארכיאולוגים שלו. כשמראני לא מצליח למצוא הריסות, הוא מסתפק בבניינים חדשים ומוזרים. הם נהרו החוצה מאחורינו והחלו לנוע לעבר הקצה הקרוב של המניפה. בחליפותינו הלבנות המגושמות ובקסדותינו המבהיקות נראינו, ללא ספק, כקבוצת פולשים אדירה. קיוויתי שלינדי לא תֹּאמר באמצעות הקונצרט המתמשך שלה דבר מה בלתי־הולם. נראה היה שהאוכלוסייה המקומית מסוגלת להשתמש נגדנו בכלי נשק לוּ היתה מעוניינת. כל אחד מאיתנו היה מוגן בשדה כוח, אך כפי שניתן היה לצפות היה זה מינימאלי. הוא היה משמש, לכל היותר, כעיכוב זמני.

פגלג היה הראשון שראה אותם.

“רוסקו! באד! הרימו את הראש!” מכשיר הקשר של פגלג היה מכוון על התדר הכללי וקולו זרם באוזניותיהם של כולם.

דלתות סגלגלות רחבות נפשקו לרווחה לכל אורך בסיס מיתקן השידור. מן הדלתות יצאו והתגלגלו מכוניות קטנות, האחת אחרי השניה. כמו הבתים, היו גם אלה צבועות בצבעים מבהיקים. הם התקדמו בהתמדה לכיוון החללית, תוך שהם מסתדרים בשורות ככל שהכבישים נפרשו והלכו. נחתנו בין שני כבישים ראשיים רחבים. תוך רגעים אחדים היו שני הכבישים הומים מכוניות קטנות, שחנו מסביב לסטארדאסט. היו שם מאות מהן, ואפילו אלפים. כולן זהות בכל למעט צבעיהן, ובכל אחד מהן יצור יחיד. הסיבה לכך היתה פשוטה ביותר, מכונית כזו לא יכלה להכיל יותר מאחד. כאן על הכוכב הזה לא היה לטרמפיסטים הרבה מה לחפש.

כל אחת מהמכוניות הקטנות נעה על גבי ארבעה גלגלים עבים, דמויי בלון. המכוניות היו קצרות, עבות וסגלגלות, והנהג ישב בתוכן כמו בֵּיצה בתוך גביע־בֵּיצים. תתפלאו עד כמה היה דימוי זה הולם את המצב. הנהגים אכן נראו כביצים. אולי לא בדיוק, אבל היתה להם צורה כללית זהה. נראה שהרעיון הישן, שקבע כי צורת חיים אינטליגנטית חייבת להיות דמויית־אנוש, לא פעל כאן. זה לא פעל בשום מקום שהיינו בו. ובמחשבה שניה, למה שהוא בכלל יפעל?

פסעתי באיטיות לעבר שורת המכוניות הקרובה ביותר, כשמאחורי מוחי הולך ומתגבש הרעיון שיתכן שליצורים אלה באמת לא היו אמצעי תעבורה אוירית. לא יכולתי לראות ידים או גפיים מכל סוג שהוא. אלא שהיו להם גפים, כפי שאחד מהם הוכיח במהרה. הוא שלח מגופו זרועות מתפתלות, שלף את גופו מן הקן שבין הגלגלים, ירד מהמכונית, כאשר במשך כל אותו הזמן שלף מגופו זרועות בשעת הצורך, החזיר אותן לגופו כשלא היה לו בהן עוד צורך. הוא התגלגל לעברי על גפיים רבות, שכל אחת מהן הופכת להיות שטוחה בקצֵהָ כאשר משקלו נשען עליה. היצור היה בערך בגובה חמישה רגל. צבעו הכללי היה ירוק־זית בהיר. את גופו חצו מלמעלה למטה מעין פסי אורך. על השליש העליון של הגוף, בצד הפונה אלי, נראה פס ורוד מבהיק דמוי־סרט באורך שמונה אינץ'.

הוא עצר כשישה רגל לפני, התרומם על שלוש זרועות נוקשות, כמו תלת־רגל, ומקטע סגלגל ברור לעין שבמרכז גופו פתח בויברציות. צלילי החליל שהופקו היו מוכרים לי למדי. הקשבנו להם במשך שבועות רבים כל כך. הם היו נעימים, מגוונים, והיצור הפיק אותם במה שברור היה לעין שהיווה אקט פורמלי. הם קידמו את פנינו בברכה, או כך לפחות קיויתי.

“מפתח העיר, רוסקו,” נראה היה שגם פגלג התרשם באותה צורה. קדתי לעבר היצור דמוי הביצה.

“אנו מודים לכם מאד, אדוני או גבירתי, לפי הענין. אנו מבינים שיש לכם בעיות מסויימות עם השמש שלכם. אני חושש שאין שום דבר ארור שאנו יכולים לעשות בנוגע לזה, אבל אם אתם מסוגלים לחשוב על משהו, אנחנו לשרותכם. ג’וני, האם יש לך איזה הצעות בקשר לטיפול בידידינו הקטנים?”

“נַגֵן לפי התחושה. בינתיים אתה מסתדר מצויין!” נשמע קולו של ראסמוסן באוזניות שלי. ה’ביצה' לא היתה יכולה לשמוע אותו. היא כבר חזרה לדבר. קולה היה עשיר בצלילים, עולה ויורד בהתרגשות שאיננה מוטלת בספק. אז הפסיק היצור, הזדקף ככל שאיפשר לו התלת־רגל שלו, והפס הוורוד שעל גבי חלקו העליון התרחב והִבְהב. חשבתי שזה היה אבר ראייה, דבר שהתאמֵת לאחר מכן.

חזרתי וקדתי.

“הוא הודיע איזו הודעה חשובה,” אמרתי בבירור. “נראה לי, שהגיטרה של לינדי יכולה להשיב את התשובה הטובה ביותר. נגני משהו, לינדי.” סבבתי על עקֵבַי והצבעתי לעבר החללית.

צלילי המוסיקה שניגנה לינדי בקעו מכל הרמקולים. ואז, תו אחרי תו, ניגנה את הבית הראשון מתוך מנגינה פשוטה, לגמרי לא הולמת, ובלתי מעודכנת בכמעט שלוש מאות שנה:

“הו, בהיר הוא הירח, הלילה מעל וואבאש!”

מעודכן או לא מעודכן. זו היתה סנסציה. היצורים כולם סבבו קדימה ואחורה במכוניותיהם, איברי הראייה שלהם הבהיקו ויער שלם של זרועות נשלף, התנופף והוחזר למקומו.

“אוי ואבוי,” שרה לינדי, “אני מקווה שלא הבטחתי להם משהו שאנחנו לא יכולים לקיים. האם היית אומר שהם מרוצים, או שמא הם נרגזים?”

“אילו עמד לרשותי חודש ימים כדי לחקור אותם, אולי הייתי מסוגל לענות לך.” העפתי מבט אל־על, לעבר השמש התְפוּחָה, הפראית, ושבתי להיות מודע לזוהרה הכתום והרצחני. “כמה חבל! הם יודעים בדיוק מה הבעיות שלהם. הנה יש כאן תרבות ומדע ושמחת־חיים – ומחר בשעה זאת לא ישאר שריד מכל זה. הם יודעים שאנחנו יודעים והם יודעים שאנחנו לא יכולים לעזור. גם כן גורל!”

“במקרה זה,” אמר באזני ג’וני ראסמוסן. “לפחות יָפיקוּ סיפוק מכך שיכירו אותנו. הזמן אותו פנימה!”

הרבה דברים ארעו בעת ובעונה אחת, דמויות חבושות קסדות ולבושות חליפות־חלל זרמו מפתחי החללית. קבוצות המחקר שלנו ציפו לשיתוף פעולה מלא מצד התושבים המקומיים, שלא נותר להם מה להפסיד, ולבטח ידעו זאת. לא היה זמן לעריכת גישושים דיפלומטיים ולגינונים של כוונות טובות. הדבר היחידי החשוב היה הזמן ההולך ותם.

המכוניות הקטנות ירדו מהכבישים ודילגו כחיפושיות עליזות בשדות שסביב הסטארדאסט. קירותיה החיצוניים החלקים של החללית שינו את עורם. ראסמוסן פתח את כל החלונות, הוציא משטחי פריקה ויער שלם של אנטנות וחיישנים, כל דבר שאפשר היה לחשוף אותו ללא סכנת פגיעה מן הקרינה הקטלנית. ראיתי טבעת של מכוניות שהצטופפו סביב הסטודיו השקוף של אורסולה, אברי הראייה המוזרים של הנהגים קבועים ביצורים הצבעוניים שקישטו את בד הקנבס. לצערנו, לא נוכל לדעת מה עבר בדמיונם באותו זמן. ספינת הסיור הראשונה חזרה, חגה סביב מתקן השידור, ואחר כך נחתה בקשת, היישר לעריסתה בתוך החללית. כל ספינת סיור נאלצה לעבור תהליך חיטוי בטרם הורשתה להיכנס לתוך הספינה. נראה היה שהספינה עוררה התרגשות בקרב יצורים אלה, שכן עוצמת צליליהם התגברה והגיעה לטונים חדשים למראיה. עתה שוחחו היצורים בינם לבין עצמם ברציפות כמו תזמורת ענקית המכַוֶנת את כליה.

שלשה יצורים נוספים יצאו ממכוניותיהם והצטרפו לזה שקידם את פנינו. קדתי לעברם, הצבעתי על החללית וצעדתי מספר צעדים לעברה. הם הבינו את כוונתי מייד. הם הסתדרו במעגל, חיללו ברכות האחד לשני ואחר חזרו ונפנו לעברי. הובלתי אותם והם באו בעקבותי.

חששתי מעט כשעברנו את תהליך החיטוי. לא יכולתי לתאר לעצמי מה עלול החיטוי לעולל להם. אבל כולנו היינו מזוהמים בקרינה הקטלנית והיינו חייבים לעבור את התהליך. בסופו של דבר ראיתי שחששתי לשוא. הדבר לא הטריד אותם כהוא זה.

נראה היה, שהיו מוטרדים יותר כאשר פגלג ואני פשטנו את חליפות החלל שלנו והופענו בדמות שונה לחלוטין, כזחל קטנטן היוצא מתוך קליפת הגולם הענקית שלו. הם ציפצפו וחילְלוּ במה שהיה ללא ספק, הבעת השתוממות. ארבעתם סבבו סביבנו, מוציאים זרועות ומחזירים אותן, כמעט נוגעים בנו, אם כי לא יוצרים מגע של ממש. כאשר נדלק האור הסגול, המורה על סיום החיטוי, הובלנו אותם מבעד לחדרים הקרובים לעבר מסדרונות הסטארדאסט.

“הבא אותם לאולם הראשי.”

קולו של ראסמוסן בקע מרמקול שעל הקיר ואורחינו הגיבו בסדרת צלילי עוגב. ברור היה, שהם זיהו את הקול.

המסדרונות היו ריקים; המעלית האוטומטית קידמה את פנינו ושום קול לא נשמע. החללית היתה שקטה. מאחר שליצורים אלה לא היה פרצוף – קשה היה לאמוד את תגובותיהם, אך אברי הראיה שלהם התרחבו, הצטמצמו והבהיקו בפראות, מְשַנים צבעם מוְרדְרד בהיר עד לארגמן כהה.

הובלנו אותם לעבר האולם הראשי, שכסאות נוח לרוב היו פזורים בו, וקירותיו היו מכוסים במסכים. כמעט כל הכסאות היו תפוסים. כולם קמו על רגליהם כשנכנסנו. ג’וני ראסמוסן צעד קדימה בהדרת הכבוד האופיינית לו – גבוה, לבוש היטב, אלגנטי. והיצורים הגיבו כלפיו באותה הדרת כבוד. הם ידעו שהוא האיש בה"א הידיעה.

“ברוך בואכם לסטארדאסט,” אמר הצ’יף.

היצורים הגיבו כמקהלה אחידה, בשרשרת צלילים נעימה לאוזן.

ג’וני היסס לרגע ואחר כך התיישב בכיסא הקרוב אליו ביותר. לא היו לו מושבים להציע להם, אך זה היה מְעֵין ניסוי. פירוש הדבר היה: ‘בואו נשוחח’. והם תפסו זאת. הם הסתדרו לפניו בחצי גורן, החזירו לתוכם את כל הזרועות, שיטחו את בסיסיהם התחתוניים – וישבו תחתם. הם נראו כמו חצאֵי ירח ענקיים חסרי תנועה, פרט לאברי הראייה שלהם.

אך התקשורת עצמה לא היתה קלה כל כך. משום מה, לא הצלחנו למצוא את המפתח שיעניק משמעות למוסיקה שלהם. סביר היה להניח, שגם הם ניסו לעשות אותו דבר בקשר לשפה שלנו – ובאותה מידת הצלחה. פרט לתנועות ידיים, לא היה מה לעשות – ולא נותר עוד זמן רב.

אחרי רגעים מספר של חילופי תנועות בלתי ברורות, החליט ראסמוסן מה יהא הצעד הבא.

“אנחנו נראה להם את הספינה, ד”ר קיסינג’ר," נראה היה כאילו הוא ממשיך לשוחח עם אורחיו. “נראה להם את כל החדרים, את המעבדות, את המכונות, את אמצעי התקשורת, את הסִפריות. נפעיל כל דבר, נקרין בפניהם סרטים. נראה להם כיצד אנו מכינים אוכל ואיך אנחנו אוכלים אותו. נראה להם מָסָכים ונאפשר להם להביט מבעד לַטלסקופים – כל דבר שיעלה בדעתנו. הרבה עקרונות פיזיקליים הם אוניברסאליים, לבטח יכירו אחד מהם. במוקדם או במאוחר נמצא את המכנה המשותף.”

יכולתי לשמוע את נהימתו החרישית של פגלג. גם ראסמוסן שמע אותה, כנראה.

“אל תדאג, ד”ר וויליאמס, אנחנו נעמוד על המשמר."

“אכן נעמוד, ג’וני,” אמר פגלג. “אלה שבנו את המשדר ההוא שם לא היו אידיוטים. אולי כבר הספיקו לסגור אותנו לגמרי.”

“יתכן,” הודה ראסמוסן. “אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקחת. גם אתה לא שחקת מעולם את הטיפוס השמרני, פגלג.”

ג’וני מעולם לא השתמש בכינוי החיבה של פגלג.

“אני כמעט מתפתה לקוות, שיהיה לי סיכוי להגיד ‘אמרתי לכם’,” אמר פגלג. “זה לא נראה לי הגיוני שהם יגידו לנו ‘שלום’ עליז ואחר כך ישבו על התחת כמו עכשיו ויחכו להתפרקות. זה לא נורמלי! זה לא אנושי!”

“הם אינם אנושיים,” החזרתי לו.

הראינו להם את החללית. ככל שהתקדמנו יכולתי לחוש, כי הפליאה שגילו בתחילה פינתה את מקומה לסקרנות אמיתית. הייתי בטוח, שהם הבינו את העקרונות של מרבית הציוד שהראינו להם. כשדיברתי במיקרופון והבהרתי בתנועות ידיים שקולי נשמע על ידי כל אלה שבחוץ, תפסו מייד את העניין. ניתן היה לצפות לכך – קרוב לודאי היוותה התקשורת שטח בו שלטו שליטה מקסימאלית.

אחד מהם, יתכן שהיה זה הראשון שקידם את פני, אם כי לא יכולתי להיות בטוח, התגלגל עד לפני המיקרופון והפגין את רצונו להשתמש בו.

“או, או,” אמר פגלג.

אך ג’וני נופף בידו לחיוב. נראה היה, כאילו היצור תפח פתאום; פס הראיה שלו הִבהֵב ונצנץ, והוא פתח בסידרה ארוכה של טונים ברורים, צלולים ומצלצלים. היה זה נאום רציני והוא נמשך מספר דקות.

“דיווח שלם,” אמר פגלג בגועל. “החבר’ה שם בחוץ יודעים טוב יותר ממני, כיצד פועלת החללית. האוכל להציע בענווה שלא תראה להם את ‘אולטרה ספאן’?”

“אני תמיד אוהב לשמור משהו בתור הפתעה,” אמר ראסמוסן ביובש. “חוץ מזה, תיזדקק לכושר תקשורת מושלם כדי שתוכל להבהיר להם את הרעיון שמאחורי ה’אולטרה ספאן'. לא, אני חושב שאנו בטוחים מכל רע. לנאום היתה סיבה אחרת, הבט בהם.”

המסך הפאנורמי שבחדר התקשורת הראה את בסיסו של מתקן התקשורת הגדול, הכבישים המובילים אליו, והאזור שופע המכוניות שבינו לבין החללית. ארבעת אורחינו התקבצו ליד המסך, שיטחוּ את בסיסיהם והתיישבו לִצְפות במתרחש.

המכוניות הקטנות נעו והתרוצצו כמו בקן נמלים. רבות מהן סבבו על עקבותיהן והחלו לנוע לעבר הכניסות שבתחתית המניפה. הכבישים התרוקנו. כמה מחלקות תנועה בעיריות שעל פני כדור הארץ היו יכולות ללמוד שיעור טוב מתמרון זה.

כעבור זמן החלו מכוניות לשוב ולצאת ממתקן השידור. הן באו באיטיות, כשכל אחת מהן גוררת בעקבותיה מעין נגרר על ארבעה גלגלים, כשעל גב כל נגרר כזה מונָחות ערימות גדולות של אריזות סגלגלות צבעוניות. ללא היסוס התגלגלו המכוניות לעבר החללית ונכנסו אליה מבעד לפתח דרכו נכנסנו אנו.

ארבעת אורחינו ניסו להסביר בכל ליבם. צליליהם היו מתחננים ומשכנעים. הם חילצו מתוכם יותר זרועות מאשר ראינו עד כה, התגלגלו סביב חדר התקשורת והתעכבו כדי לשאת נאום בפני כל אחד ואחד מאיתנו.

“לעזאזל! אני…” אמר פגלג. “זו באמת הצגה יפה. הם רוצים להטעין אספקה ולעזוב איתנו. לעזאזל עם האיכרים האלה שבחוץ!”

משום מה לא התקבל הרעיון הזה על דעתי. גם ראסמוסן נראה ספקן. לינדי הצטרפה אלינו במהלך הסיור בחללית, אך נשארה לעמוד ברקע. עתה היא פסעה קדימה, הגיטרה תלויה לה על גופה, עיניה הירוקות ושערה הבהיר מבהיקים. חבל היה שהאורחים שלנו לא היו מסוגלים להעריך את יופיה.

אך הם חשו באהדתה. הם התקבצו סביבה, מדברים בעת ובעונה אחת. מביעים תיסכולם המוסיקלי. היא פרטה על הגיטרה מספר תווים שנשמעו כשאלות. הם הגיבו בשטף צלילים.

“אני לא יודעת מה אני אומרת,” אמרה. “אבל אולי זה יעלה במוחם רעיון כלשהו. הם לא מצליחים להבין מילה וחצי מילה מהצלילים הווֹקאליים שלנו. עם מיתרים הם מרגישים הרבה יותר בבית.”

היא הצביעה לעבר הנגְרָרים העמוסים שנראו על המסך, אחר כך ליצורים עצמם, ואחר הניפה ידה במעגל רחב, כדי לציין את החללית. היא פַּרְטָה תו שואל חד אחד על המיתר העליון, והמבקרים השתתקו לחלוטין. לא יכולתי להוכיח זאת אך נראה היה לי שהם היו נדהמים.

לפתע שלף אחד מהם קבוצת זרועות והתגלגל במהירות לקיר, שבצידו אוּכְסנוּ תיקי האינפורמציה, התעודות והסרטים הרבים, שחלקם הוקרנו בפניהם. הוא נגע בהם, התגלגל אל המסך והצביע לעבר המכוניות. צליל יחיד, מלא הדרת־כבוד נפלט מפיו.

“תעודות, אינפורמציה,” אמרה לינדי. “הם נותנים לנו את ההסטוריה שלהם. הם אבודים, אך הם היו רוצים שהיקום יֵדַע שהם חיו, שהם השיגו, שהם נהנו. הם מוכנים למות אבל אינם רוצים להישכח.”

איני יודע כיצד היא עושה זאת. אך כולנו חשנו שהיא צודקת. גם היצורים חשו בכך. הם הצליחו להבהיר את עצמם. צליליהם הרכים היו מלאי הכרת תודה ושביעות רצון.

“הוציאו החוצה סרט נע, והכניסו פנימה מטען של טריילר אחד,” הורה ג’וני. “בואו ונחטוף מבט.”

“מבט טוב,” מלמל פגלג.

אך הם באמת היו כפי שלינדי אמרה. רבות מן הקופסאות הצבעוניות היו מלאות בסרטים על גבי סרטים, על פני כל אחד מהם רישומים וקוים מסובכים. כמה מהם היו עטופים בשקיות מתכת דקות יותר מן הנייר הדק ביותר שבידינו, אך חזקות ובעלות כושר התנגדות. מקצה לקצה היו השקיות מכוסות בסמלים בעלי צבעים מגוונים. תיעוד, הסטוריה של כוכב. של גזע. של התפתחות. אוצר גלאקטי מעבר לכל דמיון.

ראסמוסן נתן את ההוראה. סרטים נעים הופעלו לכל אורך החללית, ושעה אחרי שעה באו המכוניות ופרקו את מטענן על הסרטים האינסופיים. אנחנו חללית מחקר, יש לנו מקום לדוגמאות ולחפצים רבים הנלקחים מכל כוכב שבו אנו עוברים, כך שלראסמוסן לא היווה הדבר כל בעיה. יכולתי לתאר לעצמי איזה מבט משתוקק העיפו הארכיאולוגים, ההסטוריונים, הקריפטולוגים והמתמאטיקאים בכל האוצר הגנוז הזה, אך לי גרם הדבר לדכאון. כשנשב לפענח הכל, הרי היצורים שהכינו תיעוד זה לא יהיו עוד בין החיים, הם יהוו חלק מענן גז ענקי שיתפרץ לכל עברי הגלקסיה.

“אני רוצה לראות!” אמרה לינדי. “הם יַרְאו לי. אני בטוחה.”

והיא אף הצליחה להבהיר להם את משאלתה. היא הצביעה על המניפה הגדולה שעל המסך, אליהם ואחר כך על עצמה. הם צפצפו בהתרגשות והראו לה ללכת בעקבותיהם. זה היה הדבר האחרון שיכולנו לעשות, ורוב חברי יחידות השדה ניצלו זאת. נותר עוד זמן מה. המנוחה והשינה יכולות להמתין.

שוב חבשנו את חליפות־החלל שלנו, והלכנו בעקבות אורחינו, שהפכו עתה להיות מארחינו. שורות ארוכות של דמויות לבנות, חברי צוותי השדה, יצאו בעקבותינו. נראה היה, שהיצורים לא התנגדו. לא נראתה שום סיבה שיתנגדו לכך.

ארבעת המדריכים החליקו חזרה למכוניותיהם, צִפצפו משהו לעבר חבריהם ואנו קיבלנו אמצעי תחבורה. מכונית ונגרר נעצרו ליד כל אחד מאתנו ואותתו לנו לעלות. משטחי הנגררים היו רכים כספוג, אך היו מספיק יציבים כדי לשאת את משקלנו. מייד התחלנו לנסוע לעבר המניפה הגדולה במהירות ‘מסחררת’ בת חמישה מיילים לשעה.

תיאורו של טיול זה לא כאן יכירנו מקומו. לבטח קראתם אותו בדיווחו הרשמי של ראסמוסן (שנתון ‘האגודה הבין כוכבית לחלל’, כרך 72 עמ' 2119, יומן המסעות של סטארדאסט), או קראתם אותו בהמשכים באלפי המאמרים באמצעי התקשורת ההמוניים. אני מכליל אותו כאן רק משום שזהו חלק מרצף ארועים שארעו בעת סריקת כוכב לכת וציויליזציה שלמה, סריקה שהיתה חייבת להתבצע בתוך שלושים שעות. חשיבותו טמונה באפשרות שניתנה לנו להבין את הרמה הטכנולוגית אליה הגיעו יצורים דמויי־ביצה מוזרים אלה.

במשך שעות התגלגלו המכוניות הקטנות במעלה מסדרונות, מבעד לחדרים עמוסי ציוד מוזר ומיכון משונה, חולפות מדי פעם על פני חלונות רחבים, מהם נראתה האדמה המשתרעת עד האופק. ככל שהגבהנו לטפס הלכה והצטמקה דמותה של הסטארדאסט שנחה מתחתינו על הקרקע. המכוניות הקטנות נראו כחיפושיות, המתרוצצות סביבה. בילינו כחצי שעה בנקודה הגבוהה ביותר של המניפה, על הגג – מעין משטח חניה שיכול היה להכיל יותר ממאה מן המכוניות הקטנות. כשאני מהרהר בכך כיום, נדמה לי, שבמשך כל אותה חוויה שלא מהעולם הזה לא החלפנו בינינו ולוּ גם מילה אחת.

השמש העגומה והמפעמת החלה לשקוע. עולם זה לא יזכה לראות שקיעה נוספת. הבטנו בה במשך זמן קצר, ואחר כך נסענו שוב בעקבות מארחינו במורד מסדרונות ארוכים ומתפתלים, זוהרים בתאורה רב־גונית. בסופו של דבר יצאנו החוצה, לתוך עולם חשוך בעל שמים זרועי כוכבים בלתי מוכרים.

הלילה היה ארוך. אנשי הסטארדאסט פעלו ביעילות הרבה המאפיינת אותנו. הסטארדאסט עצמה הבהיקה כגחלילית ענקית, זוהר הזרקורים האיר את הסביבה למרחק של מיילים רבים. ספינות סיור ריחפו הלוך ושוב, ועל הכל נח זוהר עצוב ומוזר שהטילו האורות הצבעוניים הרבים שבמבנה הענק.

שמחתי כשהחלה החשכה להתפזר, והשמש הכתומה חזרה לזרוח באופק. שמעתי את קולו השקט של סטוני פרייס באינטרקום, “הודעה רשמית, נובה מינוס שעתיים. שלב מינוס שלושים דקות.” סטוני הפיכֵּח, לא עוד מעשי ליצנות ליד המיקרופון.

מחוץ לחללית הוסיפו אלפי המכוניות הקטנות להתרוצץ. כל אנשינו כבר חזרו. בקורת כוח האדם הושלמה. כל שאר הביקורות הושלמו. היינו מוכנים לתזוזה.

“שלב מינוס שישים שניות.”

לינדי ואני ישבנו זו בצד זה, אוחזים ידיים, מביטים במחוג השניות של הכרונומטר המתקרב אל השניה השישים, ממתינים להתרוממות הקלה, המקדימה את המצב דמוי־הנירוואנה של ה’אולטרה ספאן'.

מאום לא אירע.

אצבעותינו דבקו אלו באלו, כשהשלים המחוג סיבוב נוסף בן שישים שניות. הסטארדאסט נחה ללא תזוזה, ללא התרוממות. ואז נשמע באינטרקום קולו המזועזע של סטוני פרייס, “תיקון. שלב מינוס עשרים דקות. בעיה קלה.”

בשעת חרום אני מוצב כאחד מארבעת המחליפים הראשיים של ג’וני ראסמוסן. בשעת הצורך יכול כל אחד מן המחליפים להפעיל את החללית. קפטן ג’ול גריפין, מו צ’אנג ופגלג היו שלושת האחרים. הייתי האחרון שהגיע לחדר הבקרה, אך באיחור של שתי שניות בלבד ביחס לאחרים. קפטן ג’ול ישב בכסאו כתמיד, פניו הרבועות קפואות כרגיל. ראסמוסן דיווח.

“אנרגיה חיצונית כלשהי מחזיקה את יחידות האַנְטִיגְרַאב שלנו. איננו מסוגלים להתרומם.”

עיניו המלוכסנות של מו צ’אנג הבהיקו בכעס, אך פגלג נראה כמעט מאושר, או לפחות כאילו בא על סיפוקו.

“אנרגיה חיצונית! מופעלת בדיוק איפה שצריך! הרְאֵינו להם יותר מדי!”

“אבל למה?” מחיתי. התיעוד שלהם בידינו. הם רוצים להציל אותו. הם רוצים שהיקום כולו יֵדע, על זה אני מוכן להישבע!"

“סתם הצגה” אמר פגלג. “הם לא יכולים לחיות אז למה שאנחנו נִחיה? הם ניתחו את מנגנון ההתרוממות שלנו וביטלו אותו. במשך כל אותו זמן בו אספנו אינפורמציה – הם לא שקטו על שְמַריהם. בעוד שעה וחצי נושמד כולנו יחדיו.”

מעולם לא הערצתי את ג’וני ראסמוסן יותר מאשר באותו רגע. בלבוש מהודר כתמיד, קצות שפמו משוחות בשעווה, נראה ג’וני כאילו הוא שוקל איזושהי בעית תיפעול פשוטה. פניו השזופים לא העידו על מתיחות כלשהי. הוא התיישב ולחץ על כפתור בלוח הפיקוד שלידו להזמנת ברנדי. הוא לא אמר דבר עד שסיים את לגימתו הראשונה.

“קפטן ג’ול,” אמר בשלווה. “אני חושב שאני יודע את התשובה. אבל מדוע שלא תבצע ‘אולטרה ספאן’ ישירות? ל’אולטרה ספאן' אין שום קשר לצורות הקונבנציונליות של שימוש באנרגיה.”

קפטן ג’ול הניד את ראשו הכבד באיטיות.

“אנחנו במגע עם האדמה. מכאן שהסטארדאסט מהווה עתה חלק מהמסה של כוכב זה כולו. אפילו בעזרת ‘אולטרה ספאן’ לא תצליח לבצע שלב עבור כוכב שלם.”

“מה יקרה?”

“מסת הכוכב תשפיע על החללית. הדבר, בכל אופן, לא נוסה מעולם.”

“בעוד שעה ועשרים דקות נִתפרק בכל אופן. לכן זה יהיה המוצא האחרון שלנו, הנסוי האחרון שלנו. בינתיים ננסה לשכנע אותם לשחרר אותנו. כיצד, רוסקו?”

“תמיד מטילים עלי את המשימות הקלות,” ניסיתי לשמור על ארשת שלווה, אך ההשתלטות על הרעד שאיים לחלחל לקולי היווה בעיה חמורה. “בכל אופן, כשאני שקוע עמוק בבוץ, אני תמיד מביט לאותו כיוון. הפעם אני חושב שזה גם יהיה מעשי. קראו לאשתי, קיראו ללינדי – שתבוא עם הגיטרה שלה.”

“כמובן,” ההבעה על פניו של ראסמוסן העידה עליו, שחשב כי הדבר היה צריך לעלות בדעתו כבר קודם. הוא ביצע את הקריאה. רגעים ספורים אחר כך נכנסה לינדי לחדר הבקרה, שקטה, חיוורת, אך עיניה עדיין נוצצות וקריצה שובבה מוכנה היתה עבורי כשחלפה על פני.

“הם אוחזים בנו, ד”ר פטרסון," אמר ראסמוסן. “הם הצליחו איכשהו לבטל את האנטיגראב. האם את חושבת שתצליחי להבין מדוע?”

לינדי העבירה מבט מפרצוף לפרצוף. חוששני, שראתה רק אכזבה מרה.

“אולי לא אצליח,” אמרה. “אך אם הם עושים זאת, יש לכך סיבה. הם אינם רוצים במותנו.”

“האטומים והיונים המרכיבים את גופי ישמחו לדעת זאת במהלך הִתפזרותם בחלל,” אמר פגלג.

עיניה של לינדי הבהיקו לפתע והיא פנתה לעבר המיקרופון. ג’וני ראסמוסן לגם מן הברנדי שלו ועל פניו נחה הבעה מעורפלת של תמיהה. המרירות של פגלג סייעה לרומם את מצב רוחנו מְעַט.

לינדי עבדה. ועוד איך! הגיטרה שאלה שְאֵלָה וחקרה והתחננה. היצורים הצטופפו סביב החללית, שורה על גבי שורה של מכונות קטנות. האשלייה של תזמורת המכוונת את כליה היתה גדולה יותר מתמיד. הם השיבו לה בצרצורים, בקולות פעמונים ובאקורדים מלאי הדר. אך הם לא הראו שום סימן המוכיח את הבנתם. במשך כל העת, הלך הזמן העומד לרשותנו והתקצר.

בנובה מינוס שלושים דקות, הודה ראסמוסן בכשלון.

“תודה רבה, ד”ר פטרסון. חוששני שהם ניצחו. מצבנו נראה עתה לא פחות חמור ממצבם שלהם. אולם בנובה מינוס עשר דקות נבצע את הניסוי האחרון שלנו. על אף המגע עם אדמת הכוכב. ננסה את ה’אולטרה ספאן'."

אינני חושב שלינדי שמעה את המשפט האחרון שלו. כולה נרגשת, אחזה בידו של ראסמוסן, כמעט הופכת את הברנדי שבידו. ועל אף שההתפרקות מאיימת עליך בקירבה כזאת, דבר כזה לא עושים!

“זהו זה!” קראה. “כמובן, זהו זה! הדבר האחרון שלא יכולנו לקחת אתנו מקודם! הם רוצים שנרגיש את מה שהם מרגישים, לדעת מהי התחושה של עמידה פנים אל פנים מול הנצח! הם יתנו לנו ללכת, ג’וני! הם לא רוצים שנמות.”

והם הוכיחו זאת. מבעד להמוני המכוניות הקטנות פונה איכשהו מסלול. מכונית כחולה בהירה נסעה בו, וגררה בעקבותיה נִגרר קטן. על הנִגרר נח סל כחול קטן. כל הכבוּדה הזאת התקרבה למקום הימצאו של הפתח הקרוב יותר אשר היה כמובן חתום. מבחוץ לא נראה כל סימן לקיוּמו. אך הם ידעו.

צליל חד ואחיד נפלט מאלפי היצורים, יער אדיר של זרועות הונף והוחזר למקום.

“זה עבור לינדי,” אמרתי, שמעתי את הצליל שוב ושוב.

ראסמוסן נתן את ההוראה. סרט נע הופעל כלפי חוץ והסל הכחול הוכנס פנימה. שברנו את הסוגר הפשוט שעליו, ולינדי פתחה אותו, שם בחדר הבקרה.

לרגע קט לא הבנו מה משמעות תוכנו של הסל. לפתע ידענו. אפילו קפטן ג’ול התרומם מכסאו כדי להצטרף למעגל שהקיף את הסל, שהכיל עד קצהו מסה רוטטת של ג’לאטין בהיר. בתוך הג’לאטין היו שורות על גבי שורות של קפסולות ירוקות קטנות. שִכבה על גבי שִכבה. אלפים.

“הם לא רוצים שנמות,” התנשמה לינדי. “הם אומרים: מִצְאוּ לנו כוכב, מצאו לנו בית עם שמש בריאה. אַפְשרוּ לגזע שלנו, לתרבות שלנו ולידע שלנו, להמשיך לחיות!”

“אינני מבין, ד”ר פטרסון," קולו העמוק וחסר הצבע של קפטן ג’ול היווה הוכחה, שהוא אכן לא הבין. קפטן ג’ול הינו גאון, אך הוא משולל כל חוש דמיון. “אלה הביצים שלהם,” נראה היה כאילו עומדת לינדי לפרוץ בבכי. “אלה לבטח הגֶנים הטובים ביותר שיכלו לבחור בחפזון שכזה. הם עצמם ימותו, כמובן, אך הגזע שלהם נמצא כאן, בסל הזה. אנחנו יכולים להתרומם עכשיו, קפטן ג’ול, האנטיגראב חופשי. הם רוצים שניסע.”

ורגע אחר כך זעה הסטארדאסט בעדינות, התרוממה כבועת סבון ברוח קלה וחגה באיטיות סביב מניפת השידור האדירה, כשאלפי המכוניות הצבעוניות והקטנות על יושביהן, הולכות ומתגמדות.

“נובה פחות חמש עשרה דקות! שלב מינוס שישים שניות!” קולו של סטוני נשמע כאילו נאנח זה עתה אנחת רווחה. מן הרמקולים החל לבקוע צליל שהלך והתגבר, צליל עוגב אחיד ונקי. ברכת פרידה ודרך צלחה!

לינדי ואני החזקנו ידיים באמצע חדר הבקרה; פגלג, ראסמוסן ומו צ’אנג התיישבו בכסאות. חושינו התערפלו והשתלבו בלא־כלום חסר הזמן של ה’אולטרה ספאן'.

שבנו אל המציאות. הסטארדאסט ריחפה בחלל זר. על מסכינו, מרחק ארבע שנות אור משם הבהיקו בעליזות הכוכבים התאומים של מיזאר A, אם כי אחד מהם נראה מטושטש מעט. אך המראה שראינו היה כבר בן ארבע שנים. שפשפתי את עיני, כשמחוג המכרונומטר חלף על פני נובה פאס, וכולנו ישבנו לרגעים מספר, במין תחושת עצבות קהה.

“הם אינם עוד.” אמרה לינדי, “השמש והכוכב נעלמו. אולי גם הכוכב התאום הפך לכוכב בלתי יציב. אך החיים והחוכמה שהפיקו – כולם הצליחו להימלט.” היא טפחה על גבי הסל הכחול בחיבה.

זו היתה טרגדיה. הכרנו אותם זמן קצר בלבד, אך הם היו ידידינו ואנו התאבלנו עליהם, אך ידענו שדברים כאלה מתרחשים לעתים קרובות אפילו בגלקסיה שלנו, והרבה יותר מזה – ברחבי היקום.

מנקודת מבט זו, היה כל הענין בסך הכל מצמוץ יחיד של העין הקוסמית.