והפעם לסופר בריטי. כריסטופר ווארד נאחז באחת מאימרותיו של האסטרונום הבריטי הדגול סיר פרדריק הויל, שהינו סופר מד"ב מפורסם, קיבל אותה כלשונה, ובהסתמך עליה חיבר סיפור קצר ומלבב זה.
* * *
"החלל אינו רחוק מאתנו כלל וכלל. הוא נמצא במרחק של שעת נסיעה אחת בלבד מכאן, לו ניתן היה להפנות את המכונית ולנסוע ישר כלפי מעלה.
האסטרונום וסופר המד"ב סיר פרדריק הויל.
ברעש מחריש אוזניים של גלגלים חורקים, הדף רג ג’ונס את מוט ההילוכים להילוך ראשון, אחז את ההגה בחזקה בשתי ידיו והפנה את מכונית המוריס מיינור 1965 שלו ישר כלפי מעלה.
במושב שלידו פרשה אשתו של רג, ג’ואן, לרווחה את מפת השרכים. “אופייני לאדיוטים האלה!” אמרה, “הנה סטוק פוגס נמצא כאן, אבל כדי למצוא את פלוטו יש להפוך את הדף לצדו השני.”
במושב האחורי פיזמו במקהלה שרון ודאמיון, שני ילדיהם של בני הזוג, “עברנו כבר את מחצית הדרך, אבא?”
“אל תהיה אידיוט, דאמיון,” אמר מר ג’ונס. “אתה יודע טוב מאד שפלוטו נמצא במרחק 7500 מיליון קילומטרים מכאן ואתה יכול לראות שעוד לא עברנו אפילו את קצה הארובה שלנו.”
“למה אנחנו לא יכולים לערוך את הפיקניק על נוגה?” שאל דאמיון. “זה רק ארבעים מליון ק”מ מכאן."
“תגיד תודה שלא החלטתי לנסוע דרך המסלול העוקף,” ירה מר ג’ונס, שאוזנו קלטה רחש מסוג חדש במנוע המוריס המתאמץ להילחם בכבידת כדור הארץ.
שרון יללה, “אמא, אני רוצה לבית שימוש.” גברת ג’ונס נשענה לאחור מעבר למושב והיכתה את שרון על ירכה. “אמרתי לך ללכת לפני שאנחנו יוצאים מהבית. עכשיו פשוט תצטרכי לחכות עד שנגיע לשכבת האוזון.”
“אני לא עוצר לפני הסטרטוספירה – וזהו זה,” אמר מר ג’ונס. שרון החלה לבכות.
התעבורה היתה דחוסה הרבה יותר מהמקובל בסופי שבוע, מימינך שורק לפתע לווין מרינר האמריקאי ומשמאל עוקפות אותך מעבדות סויוז הסובייטיות (“גם כן נהגים של יום א,” נהם ג’ונס). אך מר ג’ונס כיוון את המוריס בידיים אמונות הישר קדימה ולמעלה לאורך אוטוסטרדת ‘ירח 1’, מבלי לעבור ולו גם פעם אחת ויחידה את המהירות המותרת, ותוך פחות משעה הגיעו לחלל.
“אני אוהב להרביץ מדי פעם איזה סיבוב בחלל,” אומר מר ג’ונס, משליך עטיפת סוכריה דרך החלון.
“האם אתה חושב שכדאי לנסוע בדרך היפה, או לקחת את המסלול הישיר, רג?”
“עדיף שנגיע לשם כמה שיותר מהר, ג’ואן.”
“אם כך המשך ישר בדרך זו עד שנגיע לסטרטוספירה. אחר כך פנה חזק שמאלה ומדרום לשלט הירח, תפנה ימינה בסטרטוספירה – ולא תוכל לפספס את זה.”
“כך אמרת גם בשנה שעברה כשרצינו לנסוע לבירמינגהם,” אמר מר ג’ונס, “והודות לניווט המבריק שלך הגענו לבלקפול.”
“טוב, זו טעות מתקבלת על הדעת,” אמרה הגברת ג’ונס, “שתיהן מתחילות באותה אות.”
“גם מאדים ומרקורי מתחילים באותה אות,” אמר בקול זועף, שעון על ההגה. “אני מקווה שלא תבלבלי ביניהם.”
שרון אמרה, “אבא, אני חושבת שאני הולכת להקיא.” אביה הסתובב לאחור וסטר לה, ושוב פרצו דמעות מעיניה.
“הסתכל על הדרך, רג,” אמרה אשתו. “הודיעו ברדיו שאנחנו יכולים להיתקל באיזה מטאור או שניים. אתה זוכר מה קרה לג’ים ואליס.”
“ג’ים היה פיכח לחלוטין, נהג במהירות איטית בצדה הנכון של הדרך, ושניהם חגרו חגורות בטיחות. לא היתה זו אשמתם שנתקלו בכוכב השביט ‘קוהוטק’.”
“היה עליו להביט בראי,” אמרה ג’ואן. “אפשר לראות דברים אלה זמן רב לפני שהם מגיעים אליך. דרך אגב, שמת לב שמאז חלפו כבר חמש שנים והם עדיין לא הצליחו לחזור ולחדור לאטמוספירה. לדעתי, גוש המתכת שהאוסטרלים טענו שזה ה’סקאילב', היה למעשה המיני השרוף של ג’ים ואליס.”
“תפסיקי להיות כל כך מדכאת,” אמר מר ג’ונס.
“אני רעב, אמא,” אמר דאמיון.
“הגענו כבר, אבא?” שאלה שרון. “אני מתה משעמום.”
“סתמי את פיך והסתכלי בכוכבים,” הגיב מר ג’ונס.
כאשר הגיעה המוריס לסטרטוספירה החלה להתלהט יתר על המידה, ולכן ירד מר ג’ונס מהדרך ועצר בחניון. מרת ג’ונס פרשה את הארוחה בעוד בעלה הציב את כסאות הנוח והתיישב לקרוא את המוסף השבועי.
“טוב להתרחק קצת מהבית,” אמר.
לאחר הארוחה, מתחו בני המשפחה את עצמותיהם ויצאו שוב לדרך. המוריס הישנה נסעה כמו טיל. הילדים שיחקו בזיהוי כוכבים וראו את הירח, נוגה, מאדים, מרקורי, צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. הדבר היחיד שלא הצליחו לראות היה תחנת דלק.
במרחק של כשנים עשר ק"מ מפלוטו השתעלה המוריס, כחכחה ונעצרה. אחרי 7500 מיליון ק"מ אזל הדלק במיכליה.
“לעזאזל,” אמר מר ג’ונס, “איזה מקום להיתקע בו בלי דלק. ניאלץ לדחוף אותה לאורך שארית הדרך. על פלוטו נמצא ללא ספק מוסך כלשהו. כולם החוצה.”
מר ג’ונס שיחרר את בלם היד, וכל המשפחה יצאה החוצה והתחילה לדחוף כמו מטורפת. לרוע המזל הם דחפו אותה הישר לתוך חור שחור. כאשר המשפחה כולה, יחד עם המוריס מינור נעלמה בתוכו לנצח, התחיל מר ג’ונס לקלל נמרצות את סיר פרדריק הויל.
אבל איש לא שמע אותו, שכן כפי שאתם לבטח יודעים, בחלל איש אינו יכול לשמוע את זעקתך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות