את המלכודות האורבות לתקשורת בין אנשים טמונה באותה אמירה קטנה, “הרי זה מובן מאליו!” הצרה הצרורה היא שמה שהוא מובן מאליו לאדם א', אינו מובן מאליו כלל וכלל לאדם ב', ואותו הדבר נראה מגוחך לחלוטין בעיני ג'.

לדוגמה, רק לפני שבוע רשם חנווני קבלה עבורי, וכששאל מה שמי אמרתי לו, ובאופן מוכני התחלתי לאיית את השם לאט וברור. (אני רגיש עד כדי גיחוך לרישום שגוי של שמי.)

הוא כתב ‘איזאק’ כראוי, אך כאשר אני סיימתי רק לאיית “א־ס־י,” דהר הוא קדימה וכתב “־מ־ו־ף.”

“לא, לא, לא,” אמרתי ברוח נכאה. “זה נגמר באות ב', ב'.”

הוא שינה את שכתב ל’א־ס־י־מ־ו־ב,' התבונן בכתוב לרגע ואז אמר, “אני מבין, אתה כותב זאת בדיוק כמו שמו של הסופר.”

ובכן, מובן מאליו שכך אני עושה, אך הדבר היה בבחינת הפתעה גדולה עבורו…

היה זה עניין פעוט; ומכאן, למשהו רציני יותר. אם ישאל אותי מישהו לדעתי על אסטרולוגיה, אשיב לו משהו כמו: “אלה שטויות במיץ עגבניות, הבל הבלים, איוולת גמורה. – מובן מאליו!”

אלא שלרוב האנשים אין זה מובן מאליו כלל ועיקר.

האסטרולוגיה פופולרית כיום יותר מבכל תקופה אחרת בעבר, ויותר ויותר אנשים עושים ממנה פרנסה נאה. קראתי שמצויים כ־5000 אסטרולוגים בארה"ב, ויותר מ־10 מיליון מאמינים.

היו זמנים בהם יכולתי למשוך בכתפי ולומר משהו כמו: “נו, טוב, לא צריך להזדעזע מהגילוי שאחד מכל עשרים אמריקנים הינו פתי המאמין לכל דבר.”

אך הפופולריות של הנושא גואה כיום בצורה אדירה דווקא בקרב הסטודנטים במכללות¹, אשר אמורים להיות המשכילים, הנבונים, המתוחכמים, תקוות העתיד.

השאלה המתעוררת היא: אם הסטודנטים פונים לאסטרולוגיה, כיצד זה ‘מובן מאליו’ שזוהי איוולת גמורה?

אכן, האסטרולוגיה יכולה להיות איוולת גמורה בלי כל בעיות. שימו לב:

1) עניין שבאופנה הוא כיום, ביחוד בקרב הסטודנטים, להתנגד לממסד; הווה אומר לנקוט עמדה הפוכה בתכלית לזו המקובלת על ידי המנהיגים של מגזר כלשהו של החברה. יש צעירים העושים זאת מתוך שיקול דעת ורגשות כנים, ואני מתייחס אליהם באהדה. (אני עצמי הנני נגד הממסד מבחינות מסויימות, אף כי גילי מעט מעל שלושים, ואני מתקרב לנעורי המאוחרים.)

אך הבה נראה את הדברים כמות שהם. סטודנטים רבים מתנגדים לממסד רק מפני שהדבר אופנתי בקרב חוגיהם, ולא משום סיבה אחרת. ההתנגדות הינה עיוורת מבחינתם, וניתן היה בקלות לשכנעם להתהדר בתספורת צבאית קצרצרה, למשל, אילו רק היה הנשיא ניקסון עושה מעשה של הקרבה עילאית ומגדל שיער ארוך.

כן, קיים גם דבר שנקרא ‘ממסד מדעי.’ קיים כלל מקובל במחשבה המדעית האומר (בין היתר) שתכונתה האופיינית של תורת האסטרולוגיה דומה למדי לגללי בקר ממין זכר – והרי לכם סיבה טובה לצעיר מרדני להפוך לאסטרולוג נלהב.

2) אנו חיים בזמנים טרופים. למען האמת, כל הזמנים טרופים (כפי שאיזה מלומד נעים־סבר היה בוודאי מעיר בנקודה זאת), אבל מעולם לא היו טרופים יותר מימינו אנו. מתי בעבר היה לנו התענוג חסר־השֵׁעוּר, לדעת שתנועה נמהרת אחת עלולה לפוצץ את כל העולם בתצוגה בת מחצית שעה של קלחת תרמו־גרעינית? מתי בעבר עמדה בפנינו הברירה המרתקת של גרימת תוהו־ובוהו וחורבן או על ידי ריבוי יתר־או על ידי זיהום־יתר בתוך מחצית המאה, מבלי שאיש ידע לבטח איזה גורם יזכה במרוץ?

ובחברה רעועה זו שלנו אין למדע פתרונות הולמים להציע. יש לו רק תכנית של תהליך, שיטה להצגת שאלות ובחינת תקֵפותן של התשובות – עם סיכויים טובים מאוד שהתשובות יוכחו כבלתי תקֵפות. ומצדו השני של המתרס ניצבות שיטות מיסטיות שונות, אשר משמיעות תשובות בקול רם ונישא, בבֵרור ובבטחה. תשובות מוטעות, אם לומר את האמת, אך מה זה משנה?

העובדה המעציבה עבורנו, הרציונליסטים, היא שרוב רובו של המין האנושי היה מעדיף שיספרו לו ש"שניים ועוד שניים שווה חמש ואל יהיו כל טעויות בהקשר לכך," מאשר, “סבורני שייתכן ששניים ועוד שניים עשויים להיות שווים לארבע.”

3) תלמידי מכללות אינם קבוצה הומוגנית יותר מכל מגזר גדול אחר של האנושות. לא כולם מתעניינים במדע; לא כולם מזהירים. רבים מהם הינם רק די מבריקים כדי לגלות שמה שנחשב בעולם מזוייף זה הוא פשוט כשרונך להישמע מבריק – כישרון שהוביל אנשים רבים אל משרות פוליטיות בכירות.

במהרה הם מגלים שקל יותר להישמע מבריקים בנושאים מסויימים מאשר באחרים. לדוגמה, פשוט אי אפשר להישמע מבריק במתמטיקה או במדעי הטבע מבלי להיות מבריק באמת. העובדות, התצפיות, התיאוריות ממוסדות יותר מדי טוב. קיים קונצנזוס קשוח, ועליך לדעת הרבה אודות אותו קונצנזוס לפני שתוכל להישמע מבריק – ולשם כך עליך להיות מבריק.

הקונצנזוס הינו רופף יותר במדעי החברה; רופף עוד יותר במדעי הרוח; ובעניינים כמו פולחנים מיסטיים של המזרח אין בכלל שום קונצנזוס.

אדם שמקשקש שטויות בתחום הכימיה ייתפש מייד על ידי כל תלמיד תיכון היודע משהו בכימיה. לעומת זאת, די קשה להצביע על אדם הפולט ביקורת ספרותית אווילית. ובאמת, מהם הקריטריונים לקבוע אם ביקורת ספרותית הינה הבל הבלים? אתם יודעים? מישהו יודע?

ובאשר למיסטיקה, אהה! בשטח זה אפשר “לבלף” כמה שרוצים. המציאו לכם משפט קסם כמו: “נייר טואלט, נייר טואלט, נייר, נייר, טואלט, טואלט” – ספּרו לכולם שחזרה על משפט זה 666 פעמים תַשרֶה שלֵמוּת פנימית ושלווה קוסמית, ויאמינו לכם. מדוע לא? זה לא נשמע פחות טוב מכל דבר אחר במיסטיקה, ואתם עשויים לזכות לכבוד רב בתור מורים רוחניים.

אם לנסח זאת בקצרה: צעירים רבים נמשכים לאסטרולוגיה כי א) זהו דבר שבאופנה. ב) הדבר מעניק להם תחושה מענגת, אף כי מזוייפת, של בטחון. ג) הדבר מעניק להם דרכון לאינטלקטואליות מזוייפת.

ואף אחד מהגורמים הנ"ל אינו סותר את העובדה שהאסטרולוגיה הינה איוולת.

המצחיק שבדבר הוא שבראשיתה היתה האסטרולוגיה המדע המעולה ביותר שהאדם יכול היה למצוא.

בימי שחר התרבות האנושית, כאשר היקום נראה כמקום מוזר ומבולבל, והאֵלים הנחיתו מכות על הראשים בלא כל סיבה מניחה את הדעת, היתה חייבת להימצא שיטה לגלות מה רוצים אותם כוחות אלוהיים מטרידים.

הכוהנים חיפשו נואשות אחר התשובה, תוך כדי התבוננות במעוף הציפורים, בצורת הכבד של בעלי־חיים מקודשים, בנפילת הקובייה וכן הלאה.

אירועים אלה היו בדרך כלל אקראיים בטבעם, אבל האדם הקדמון לא היה מסוגל להכיר בעקרון האקראיות. (רבים מבני־זמננו גם כן אינם מסוגלים לכך) כל המאורעות נשלטים אם על ידי אדם ואם על ידי האֵל, ואם התרחשות מסויימת איננה נשלטת על ידי אדם, הרי שבוודאי היא נשלטת על ידי האֵל. וכך, אפילו בימינו אנו, מתעמקים האנשים בעלי־תה, בקמטים של כף היד ובמשקע שבספלי קפה.

הישגים כבירים הושגו על ידי כוהנים מסויימים (ככל הנראה בארץ שומר, שהפכה לאחר מכן לבבל, מסופוטמיה ולבסוף – עיראק). אם יורשה לי, אשחזר את שהיו עשויים להיות טיעוניהם:

האֵלים, (כך היו עשויים לטעון), בוודאי אינם כה בלתי־יעילים וכה בזבזניים בזמן ובמאמץ עד כדי לשגר מסר מיוחד לכל הזדמנות. כמה בלתי־אלוהי זה לטרוח ליצור כָּבֵד בעל צורה מיוחדת אחת או לשלוח ציפור מיוחדת שתעוף בכיוון מיוחד, או לטרוח ליצור ברקים בגזרה מסויימת של השמיים, כל אימת שהיה להם דבר מה לומר.

אֵל גדול באמת יבוז לקטנות כגון אלה. לעומת זאת הוא יברא תופעת טבע כלשהי שתהיה מתמידה אבל מורכבת – מין אצבע מתנועעת שתרשום בקביעות את ההיסטוריה של העולם על כל שלביה, ותפעל בתור מורה־דרך לאדם. במקום שהאדם יהיה תלוי באי־הוודאויות של התגלות מיוחדת, יהיה עליו פשוט לפענח את החוקים השולטים על המורכבות הרצופה אך המאורגנת של אותה תופעת טבע.²

תופעת הטבע היחידה שהיתה קבועה באופן מוחלט ובלתי מתפשרת לחלוטין, תופעה שהופעלה אחת ולתמיד, היתה תנועתם של גרמי שמיים.

השמש זרחה ושקעה יום אחר יום, ובשיאה היומי נדדה צפונה ודרומה בקצב מואט יותר. הלבנה זרחה ושקעה מדי יום ביומו ועברה גלגולי צורה בקצב מואט יותר. החוקים המתמטיים שתיארו את אותם שנויים לא היו פשוטים, אך לא היו מורכבים עד כדי כך שאי אפשר יהיה לנסחם.

בנוסף לכך, אותן תנועות של גרמי השמים השפיעו בברור על הארץ. השמש גרמה להבדלי יום ולילה בזריחתה ושקיעתה, ולשינויי עונות השנה על ידי תנועתה דרומה וצפונה. זריחת הלבנה ושקיעתה (יחד עם גלגולי צורתה) הביאו לידי לילות בהירים או חשוכים יותר. (גלגולי הצורה היו קשורים גם לגיאות ולשפל – עובדה בעלת חשיבות עליונה – אך מסיבות שונות לא נקבע הדבר באופן מוצק אלא לקראת סוף המאה ה־17).

מובן, שאם תנועות השמש והירח יכלו להשפיע על המצב על האדמה, הרי שבהכרח קיים ‘צופן אסטרולוגי.’ אם ניתן לחזות את שינויי המיקום בשמיים, אזי אפשר גם לחזות את שינויי המצב על פני הארץ.

ברור שקל מאד לחזות שמחר בבוקר תזרח השמש והארץ תואר, או שהירח יקטן והלילה יחשיך, או אפילו ששמש הצהריים תזוז צפונה ועל כן מזג אוויר קר ממשמש ובא. כל זה היה די קל לטיפול עבור אנשים רגילים, ולא היה כרוך בפרטים. אך האם ירדו גשמים במידה מספקת? האם היבול יעלה יפה? האם תפרוץ מלחמה או שישרור שקט? האם יוולד בן זכר למלכה?

כדי להשיב על כל אלה היה צורך לחקור את השמים באופן מפורט יותר.

לעולם לא נדע את זהותו המדוייקת של הצופה הקדום שהחל בתצפיות שיטתיות אחר מיקום הירח והשמש ביחס לרקע הכוכבי. אלפי הכוכבים שמרו על מיקומם היחסי לילה אחר לילה, שנה אחר שנה, דור אחר דור (על כן נקראו ‘כוכבי־שֶבֶת’), אך השמש והירח נעו ביחס אליהם. לבסוף כינו אותם היוונים בשם פלנֶטות (‘נודדים’ – או ‘כוכבי־לכת’), שכן הם נדדו בין הכוכבים.

הן הירח והן השמש נעו במסלול קבוע מסויים בין הכוכבים, ושני המסלולים נראו קרובים למדי זה אל זה. אך הם נעו במהירויות שונות. בעת שהשמש השלימה סיבוב שלם סביב הרקיע, הספיקה הלבנה להשלים שנים־עשר סיבובים. (למעשה שנים־עשר ועוד חלק של סיבוב, אך למה לסבך את העניינים.)

על כן נוח היה לסמן את הנתיב באמצעות סימני דרך המתגלים בקלות – שכלוּל שהוחל כנראה על ידי השוּמֶרים, אך הובא לכדי שלֵמות על ידי היוונים.

נניח שניקח רצועת כוכבים במעגל סביב השמים; אותה רצועת כוכבים המכילה את מסלולי החמה והלבנה; ונחלק אותה לשנים־עשר קטעים שווים, או ‘סימנים’ או ‘מזלות’. נתחיל כשהשמש והירח נמצאים באותו מקום באחד המזלות. בעת שהירח ישלים סיבוב אחד ויחזור לאותו מקום, נעה השמש אחד חלקי שנים־עשר מהדרך, וזזה אל ה’מזל' הבא. סיבוב נוסף של הירח ימצא את השמש זזה למזל הבא, וכן הלאה.

לשם נוחיות, נקשר בקווים את כוכביו של כל מזל, רצוי באופן שתיווצרנה צורות המזכירות בעלי־חיים מוכּרים, והנה לכם שנים־עשר מערכות כוכבים המרכיבות את ה’זודיאק', או ‘גלגל המזלות.’

ברגע שמתחילים לחקור את הזודיאק ביסודיות, מגלים חמישה כוכבים בהירים שאינם קבועים אלא נודדים סביב הזודיאק בדומה לשמש ולירח. אלה הן חמש פלנטות נוספות, במילים אחרות. אנו מכירים אותן כיום בתור כוכב־חמה (מרקורי), נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.

אותם כוכבי־לכת חדשים מגדילים במידה שלא תשוער את מורכבות כיפת השמיים וכן את האפשרויות הגלומות ב’צופן האסטרולוגי'. אחדים מהם נעים לאט למדי. שבתאי, למשל, משלים רק סיבוב אחד בשמיים בזמן שהירח משלים 360. יתרה מזאת, בעוד שהשמש והירח נעים תמיד ממערב למזרח על רקע הכוכבים, יתר כוכבי הלכת מחליפים כיוון לפעמים ונעים בפרקי זמן קצרים ממזרח למערב במה שקרוי ‘תנועת נסיגה.’ שבתאי עושה זאת לא פחות מ־29 פעמים במהלך הקפה בודדת.

אני מדגיש את העובדה שהאסטרולוגים הקדומים לא היו נוכלים. אילו היו שרלטנים, היה להם הרבה יותר קל להתעסק בציפורים וכבֵדים.

ביסוס האסטרולוגיה פירושו היה צפייה בכיפת השמיים מדי לילה בלילה, עריכת תצפיות מדוייקות ומייגעות ובקיצור – עבודת פרך שכלית. ומה שגילו האסטרולוגים היו עובדות, ועובדות בעלות ערך. תצפיותיהם ייצגו את ראשיתה של אסטרונומיה אמיתית והותירו תיאור תקֵף לחלוטין של מנגנון מערכת השמש (יחסית לכדור־ארץ נייח), עד עצם היום הזה.

האסטרולוגים שגו לא בתיאורם את כיפת השמיים, אלא בניסוח ‘הצופן האסטרולוגי.’ ואפילו בזה בוודאי עשו כמיטב יכולתם להיות רציונאליים.

היכן ניתן היה למצוא מפתח לאותו צופן? נניח שמתרחש בכיפת השמים ארוע נדיר עד למאוד. האם אין פרושו של דבר שכל ארוע נדיר שיפקוד אז את הארץ יהיה קשור לאותו ארוע שמימי? והאם לא נוכל ללמוד דבר מה מאותו קשר?

למשל, נניח שהתרחש ליקוי מאורות. נניח שהיתה זו אחת מאותן הזדמנויות נדירות בהן הירח נעלם אט־אט מכיפת השמים; או מקרה נדיר עוד יותר, שבו השמש עושה זאת. האם בעקבות ארוע שכזה לא יבוא ארוע מרשים באותה מידה על פני האדמה?

השאלה היתה כמעט ברורה מאליה, שכן הליקוי היכה בבהלה את כל המתבוננים, ואפשר להבין לליבם. נהוג ללעוג לאותה בהלה, אך אל לכם לצחוק. נניח שהייתם יודעים היטב שחייכם תלויים בשמש, והנה השמש דועכת אט־אט לנגד עיניכם, מסיבות שלא תוכלו להעלות על דעתכם. האם לא תרגישו שהשמש גוועת, ושכל החיים יגוועו יחד עימה?

(חישבו על כך שבעצם ימי תקופתנו ‘המתוחכמת’ צריך רק שאיזה אידיוט יצהיר שקליפורניה תיפול אל תוך האוקיאנוס הפאציפי בשעה שלוש אחר הצהריים ביום שלישי הבא, כדי לגרום לנטישה המונית של אותה מדינה על ידי אלפי אנשים.)

הנה כי כן, אם ליקוי המאורות הינו תופעה נדירה ומטילת־אימה כל־כך, הרי שכמעט ואי אפשר להימנע מלהסיק שתוצאתו חייבת להיות ארוע נדיר ומטיל־אימה לא פחות, על פני האדמה. בקיצור, הליקוי חייב להמיט אסון.³

אך נעזוב את התאוריה. האם באמת מתרחשים אסונות בעקבות ליקויי מאורות?

מובן שכן. בכל שנה שקורה בה ליקוי מתרחשת שואה כלשהי במקום כלשהו, וקל להבחין בכך שהרי בכל שנה, עם ליקוי או בלעדיו, מתרחשת איזו שואה באיזשהו מקום.

אסטרולוגים נאחזים באסונות הבאים בעקבות ליקויי מאורות כדי להוכיח את עמדתם, ומתעלמים מאותם האסונות הבאים בעקבות אי־ליקוי. בלתי־מדעי? כמובן. אבל אנושי מאוד. (בעצם ימינו אלה, הנאורים והמתקדמים, נסו להתווכח עם מישהו שמאמין בדבקות שהדלקת שלוש סיגריות מאותו גפרור מביאה מזל רע. אימרו לו שחוסר מזל עלול לפקוד אם מדליקים רק שתיים מאותו גפרור, ונראה לאן תגיעו.)

לאחר פרק זמן לא ארוך מדי, הצליחו האסטרולוגים הקדומים ללמוד את הסיבות לליקויי המאורות. הם יכלו להבחין בכך שליקוי לבנה התרחש כל אימת שהירח נמצא באותו צד של כדור הארץ המנוגד לזה הפונה אל השמש, ועל כן הוא שרוי בצילו של כדור הארץ. כך יכלו גם להבחין שהשמש לקתה כל אימת שהיא והירח נמצאו בדיוק באותה נקודה בשמיים, ועל כן הארץ היתה שרויה בצילה של הלבנה.

באמצעות חישובים קפדניים של תנועות החמה והלבנה, ניתן היה לחזות מראש ליקויי לבנה, בלא קשיים מרובים. (יש הסבורים שהבריטונים הקדומים השתמשו לשם כך במבנה ה’סטונהנג' שבאי הבריטי, כבר בשנת 1500 לפני הספירה לערך.) ליקויי חמה היו קשים יותר לחישוב, אך בסופו של דבר הצליחו להתגבר גם עליהם.

קל להבין שהאסטרולוגים התפתו לשמור על שיטותיהם בסוד. האדם הפשוט לא היה מסוגל בין כך ובין כך לעקוב אחר חישוביהם, וגם לא רצה בכך. מלבד זאת, מצאו האסטרולוגים, ככל הנראה, שמעמדם החברתי ובטחונם הינם מרוממים עד מאוד, כל עוד הם יכולים לחזות ליקויי מאורות, מבלי לגלות שכל אחד יכול לעשות זאת אם רק יטרח להשתלט על המתמטיקה הכרוכה בדבר.

היו בזה סיכונים, כמובן. אגדה סינית מספרת שבתקופה קדומה מאוד פקד ליקוי חמה את עיר הבירה בלא אתראה, מפני שהאסטרונומים המלכותיים, הֶסִי והו, שהיו עסוקים בבולמוס של שתיה, התרשלו ולא הודיעו על הממשמש ובא. אחרי שהקיסר התאושש מחרדתו הקיסרית שנגרמה עקב הארוע הבלתי צפוי, הוצאו האסטרונומים המתפכחים להורג, והכל הסכימו שזה הגיע להם.

לליקוי מאורות עשויות להיות גם תוצאות מועילות יותר. בימי קדם כהה אט־אט גלגל החמה, בדיוק מעל שדה־קרב באסיה הקטנה. הצבאות של לוד במערב ושל מַדָי במזרח פסקו ממלחמתם ובהו בשמש הדועכת. היה ליקוי מלא במשך מספר דקות, וכאשר חלף לא נותר למצביאי הצבאות אלא לחתום על חוזה שלום וללכת הביתה. לוד ומדי לא נלחמו עוד מעולם זו בזו, שכן הכירו את זעם האלים בשעה שעשו זאת.⁴

והנה אסטרונומים מודרניים יכולים לחשב את התאריך המדוייק של ליקוי החמה שהתרחש באסיה הקטנה בתקופה ההיא. היה זה ב־28 למאי, שנת 585 לפני הספירה, וכך הקרב בין לוד ומדי שהסתיים בטרם עת הינו הארוע ההיסטורי הקדום ביותר שניתן לקבוע את מועדו המדוייק, עד כדי יום.

על הפילוסוף היווני תאלס נאמר שחזה ליקוי חמה – לא את היום המדוייק, אלא פשוט שיתרחש ליקוי באותה שנה. בנעוריו נדד תאלס כנראה ברחבי בבל, ועל כן ייתכן שלמד את תחבולת החיזוי מהאסטרונומים שם.

ארוע אסטרונומי אחר ששבר את השיגרה השלווה של כיפת השמיים, היה הופעתו של כוכב־שביט, או הקוֹמֶטָה.

ארוע זה הטיל אימה ופחד אפילו יותר מליקוי חמה, וזאת מכמה סיבות:

בעוד שליקוי מאורות בא והלך בפרק זמן קצר יחסית, נהג כוכב השביט להישאר בשמיים במשך שבועות וחודשים. בעוד שליקויי המאורות לוו בצורות רגילות מושלמות (קשתות של מעגל), לכוכבי השביט היו צורות מוזרות ומאיימות: ראש מסולסל עם זנב ארוך, שנראו כמו חרב המונפת על האדמה, או שיער מפוזר של אישה צווחת. (המילה ‘קומטה’ עצמה, באה מהמילה היוונית ‘שיער’.)

ולבסוף, בעוד שליקויי מאורות ניתן היה לחזות מראש גם בימי קדם, אי אפשר היה בשום אופן לצפות את בואו של כוכב־שביט. שיטה לחיזוי הופעתם של כוכבי שביט מסויימים בלבד, פותחה רק במאה ה־18.

על כן היו הקומֶטות בבחינת סימנים מבשרי אסון ברורים אף יותר מליקויי המאורות, ואסונות אכן באו בעקבותיהם מאותה סיבה עצמה.

כך הופיע בשנת 1066 בשמים כוכב השביט הקרוי כיום ‘קומטת האליי’ בדיוק כאשר וויליאם מנורמנדיה התכונן לפלוש לאנגליה. הוא בישר אסון, וזה בדיוק מה שקרה, שכן הסקסונים נחלו תבוסה במערכה של האסטינגס, ועברו לצמיתות לשלטונם של הנורמנים. הסקסונים לא יכלו לבקש אסון טוב מזה.

מצד שני, אילו ניצחו הסקסונים והשליכו את כוח המשימה של וויליאם אל מימי התעלה, היה בכך משום אסון לא קטן עבור הנורמנים.

יהיה הצד המובס אשר יהיה, נצחונו של כוכב השביט מובטח.

לאור שרותם המצויין של ליקויי המאורות וכוכבי השביט לחיזוי ארועים על פני הארץ נראה עקרון ‘הצופן האסטרולוגי’ מבוסס היטב וכך גם הטכניקה, שנראה היה שהיא עובדת על פי עקרון הדַמיוּת. שמש הולכת ונעלמת לפני שגשוג ושפע ההולכים ונעלמים; כוכב שביט עם זנב בצורת חרב לפני מלחמה, וכן הלאה.

עם היוונים פלשה הדמוקרטיה אל האסטרולוגיה. במזרח, הפילוסופיה של מלכויות המזרח, שבהם רק המלך נחשב, החזיקה באסטרולוגיה כבשפחה לצרכים של מדיניות גבוהה. בקרב היוונים האינדיבידואליסטים, נכנס ההורוסקופ האישי לשימוש.

קל לדמיין אותם טוענים, שמאחר והשמש הינה הכוכב הבהיר ביותר, השפעתו על הפרט היא מירבית. באיזה מזל נמצאה השמש ברגע הולדתו של אותו פרט? אם היה זה במזל מאזניים, האם לא יתברך באופי הגון וחוש צדק? ואם עמדה השמש במזל אריה, האם לא יתגלה כלוחם עז־נפש?

אם נזכור שהקדמונים חשבו שגרמי השמים הינם עצמים קטנים וקרובים למדי אל הארץ, ושקבוצות הכוכבים אכן ייצגו את מה שמייצגות הצורות השונות, ייראה לנו הדבר הגיוני באופן מוזר. ולמרות זאת היו שתי קבוצות חשובות בימי הזוהר של היוונים, אשר התנגדו לאסטרולוגיה.

אנשי האסכולה הפילוסופית היוונית של אֶפיקורוס התנגדו לאסטרולוגיה, מכיוון שהשקפתם על היקום היתה אַתֶאיסטית בעיקרה. הם האמינו שגרמי השמים נעים ללא כל תכלית ושלא קיימים שום אֵלים כדי להעניק משמעות לתנועתם.

הקבוצה השניה היתה זו של היהודים, שהיו חריגים בקרב אנשי אותם הזמנים, בהיותם מונותאיסטים בלתי מתפשרים. הם לא היו מונעים על ידי מחשבה מדעית, ולא השתמשו בנימוקים רציונליים כדי להתנגד לאסטרולוגיה. (הם היו מזדעזעים קשות למשמע הטיעונים האפיקורסיים.) אלא שתומכי האסטרולוגיה היו עובדי אלילים, עכו"ם, ראו בכוכבים ובמזלות אֵלים למיניהם, וזה היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני היהודים.

ועם זאת, אפילו היהודים לא היו לגמרי בלתי מושפעים מהאסטרולוגיה. הכתובים הקדומים יותר המופיעים בתנ"ך נערכו בזהירות בימי היוונים על ידי רבנים קפדניים כדי למחוק את העקבות הבלתי חינוכיות של העבר הפוליתאיסטי – אך המחיקות לא היו מושלמות.

וכך, ביום הרביעי לבריאה קובעת התורה: “ויאמר אלוהים, יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה, והיו לאותות ולמועדים, ולימים ושנים.” (בראשית א' 14). אותה מילה קטנה ‘אותות’ הינה שריד אסטרולוגי.

סימן ברור יותר ניתן למצוא בשירת דבורה, אחד הפרקים הקדומים ביותר של המקרא, שירה עתיקה שהיתה ידועה מכדי שישפצו אותה יתר על המידה. אחרי מפלתו של סיסרא, שרה דבורה הנביאה: “מן השמיים נלחמו; הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא.” (שופטים ה' 20).

אבל לא האפיקורסים ולא היהודים הצליחו לגבור על האסטרולוגיה. היא המשיכה להתקיים והפופולריות שלה גאתה במאה ה־17 כאשר זכתה האסטרונומיה המודרנית לתהילה משלה. לאמיתו של דבר, אחדים מהאבות המייסדים של האסטרונומיה המודרנית (יוהאנס קפלר, למשל), היו אסטרולוגים בעצמם.

אבל לקראת סוף המאה ה־17, עם ביסוסה של תמונה נאמנה של מערכת שמש הֶליוֹצֶנטרית, הפכה האסטרולוגיה בסופו של דבר לפּסֶאודו־מדע, מדע מדומה. אין אדם יכול להעלות על הדעת שכל היקום הכביר המוכר לנו כיום מאורגן רק כדי לשמש מפתח לגורלו של פרור האבק הבלתי משמעותי שלנו. זה שכה הרבה גברים ונשים מאמינים בזה, עם זאת, הינו ביטוי ראוי לציון לאופן שבו אווילות אנושית יכולה לחגוג את נצחונה.

ובכל זאת, נהנה המדע מיוקרה אפילו בקרב אויביו. קיימים אותם חסידי אסטרולוגיה מסורים, המבינים מספיק באסטרונומיה אמיתית כדי לחפש איזה צידוק מדעי רציונלי למדע המדומה.

וכך מאמץ האדם את כשרונו הרב בכיוון הלא־נכון, כדי למצוא את אותו צידוק (צידוק חלש מאוד, אך בכל זאת צידוק). ועל כך נדון עוד באחד המאמרים הבאים.