הסיפור שלפנינו הוא יותר מסתם סיפור ‘טכני’. מרטין, גיבור הסיפור, מגלם בדמותו את הפחד הקדמון של האדם – החשש מפני השתלטות המכונות על חיינו.
* * *
"עפר נחצה מעל ראשו, מתרומם בתגובה לפעימות שבפנים, וזעזועים זעירים של חיים חדשים עמוק באדמה, כבשעת לידתה של יבשת. ענפים כבדי־עלים התרופפו לחסות עליו, להגן עליו מפני שמש הקיץ, ושורשי האלונים הקטנים ועליהם של עשבי השדה ליטפו את מורד גוו והביאוהו לידי שכיבה בשדה דשא לח. והעפר חזר ונפל פנימה, לרפא את הצלקת שבאדמה לידו.
“עיניו עפעפו, נפקחו לרווחה והביטו סביבו באיטיות, תחילה בפליאה, ואחר כך בהסכמה טהורה. למזרח ולמערב, למעלה ולמטה; ולאחר שמבטו חלף על פני השדות ראה את הציפורים ממעל ואת התולעים באדמה מתחת, אז ידע… הוא היה אדם. והוא הזדקף על רגליו.”
“זה טוב, מרטין, זה מוצא חן בעיני,” נטלה מידו המורה לחיבור את הדף.
“תודה, גברת וויטלוק.”
“האם אתה כותב דברים שכאלה מזה זמן רב?”
“לא, גבירתי.”
“ובכן, אין ספק שזו התחלה טובה. כמעט שירה, בעצם… האם אתה רואה את ספר ‘בראשית’ כמקור השראה שלך?”
“לא בדיוק. הגישה הזו פשוט נראתה לי נכונה.”
“אני מבינה,” חייכה. “והמקור לא?”
תוך שמיעת ציחקוקי האחרים השיב, “המקור היה בסדר, אבל לא מספיק אופטימי, את מבינה?”
“לא. למה אתה מתכוון, מרטין?”
הוא כחכח בגרונו והשיב בשקט, “אינני יודע בדיוק, זה רק שהתנ”ך פשוט הופך את האדם, אה, למעין חיית שעשועים של אלוהים. לשחק איתו, להעניק לו מתנות, או סתם לעשות בו ככל שיחפוץ. התנ"ך אומר שלאדם אין הרבה מה לומר על דבר כלשהו… את יודעת, הייה טוב, הייה ירא אלוהים, אל תשליך אשפה."
גברת וויטלוק גיחכה והנידה בראשה, “אבל אל תשכח את ספר ‘איוב’, כשאלוהים דיבר מתוך הסערה ואמר…”
מרטין קימט את מצחו, “בדיוק לכך התכוונתי, גברת וויטלוק. שהאדם הוא יותר מזה, שיום אחד הוא ידע את הדברים האלה.”
גברת וויטלוק לטשה את עיניה בנער הנמרץ שלפניה למשך רגע ארוך, תמהה לעומק הדאגה שגילה ואמרה: “ייתכן, מרטין. יש בך משהו מן המשורר, אני חושבת. החשבת אי פעם להיות סופר?”
“לא גבירתי, לא ברצינות.”
“אתה צריך אולי לחשוב על זה ברצינות. יש לך מושג מה היית רוצה לעשות?”
“בערך,” הנער הביט בידיו במבוכה והנמיך את קולו. בבוא היום הייתי רוצה לראות את הכוכבים."
רעמי צחוק התפשטו בקרב חבריו לכיתה, ומרטין הסמיק וגיחך גיחוך מוזר. גברת וויטלוק נעמדה והניחה את ידיה על לחייו הסמוקות, מחייכת בעצבות, ואחר כך נפנתה להרגיע את האחרים.
מרטין אבוט רנפראו התעורר ב־7:29 וניתק במהירות את הסומנו שתוכנן להעיר אותו בעוד דקה. אחר כך נשאר שוכב במיטה, נהנה מהטישטוש שאפף אותו ומתחילתו של יום חדש. זה היה נעים למדי להיות ער למחצה ולחוש כיצד גופו מנסה להחליק חזרה אל השינה, ללכת בעקבות חצאי חלומות הקוראים לעברו מסף התודעה. כמה חבל שיום עבודה לפניו; עוד כמה שעות שינה לא היו יכולות להזיק כלל וכלל…
רגעים מספר לאחר מכן נדלקו אורות החדר והוא נוכח לדעת שהשעה היא שמונה, ושהוא נימנם במשך כמחצית השעה. הוא הזדקף במטה, מפהק, מתגרד, וכיוון את מסך הקיר לחדרה של סוזאן. מיטתה היתה כבר ריקה ומוצעת. הקפה יהיה מוכן בעוד עשר דקות, על כן משך את עצמו מן המיטה ומיהר לעבר המקלחת, עדיין חש את העייפות בגופו.
להתרחץ, להתגלח, לשטוף את הפה במנקי השיניים האלה, אפטר־שייב, טיפות עיניים, טיפות אף, עדשות – אלוהים, כמה שנא את הבקרים הללו. אולי בכל זאת לא היה צריך לנתק את הסומנו. טוב, קצת עייפות לא תהרוג אותו. וזה עלול היה להיות גרוע יותר, הזכיר לעצמו עת שבדק את תוצאות פעילויותיו במראה; הוא עלול היה להיוולד אשה.
בחדר שלמטה היתה סוזאן טרודה בעריכת השולחן לשניהם, חובשת לראשה מייבש שיער נייד. “קצת אחרת, יקירי,” מלמלה.
“כן,” השיב מרטין, מפהק. “בטח ניתקתי את גל־הפלא תוך כדי שינה, או משהו כזה.”
“הו, מרטי,” נאנחה. “זו כבר הפעם השניה השבוע.”
“כן,” גיחך בבישנות. “זה קצת מוצא חן בעיני.”
“טוב, כמו שאומרים החקלאים, זה המצפון שלך.”
“אהה.”
“אז אולי אתה רוצה קצת מטאדריל בקפה שלך?” שאלה, שולחת ידה לעבר מדף התבלינים לחפש אחר הכדורים.
“לא, אני לא חושב,” השיב מרטין, מביט לעבר הביצה שלו. “אני חושב שהיום אתן למערכת הקרדיו־ואסקולרית לעשות את תפקידה בעצמה, לשם שינוי.”
האשה הביטה בו במבט מוזר, אך החזירה את בקבוקון המטאדריל למדף. “כרצונך.”
“אני תמיד עושה כרצוני,” אמר במתיקות, כשהוא פורס את הבייקון שלו. ארוחת הבוקר נמשכה בדממה.
רוב חבריו הפסיקו לבקר בבית הספר במועד, אחדים עשו זאת לאחר שנים מספר, אחרים לאחר מספר חדשים, אך בסופו של דבר עזבו רובם. התהום בין מרטין לבין חבריו גדלה כשפרשו אלה לעסוק בחקלאות ימית ויבשתית, בעוד הוא התעמק במכניקת ההיתוך הגרעיני. עולמם הפך עולם של גידולים חקלאיים, של ריקמת משפחה, של הזדקנות. עולמו הפך להיות עולם סבוך ומסתבך, עולם של הבנה איטית של הניסים הטכנולוגיים שהעניקו לאחרים את חרותם. במשך הזמן הפכו להיות זרים זה לזה.
החלק הקשה מכל היה הצורך להסביר זאת לעצמו. הוא פשוט לא מצא שום סיבה ברורה למאמצים שהשקיע, לניכור – לא תשוקה לכסף, או לעוצמה או אפילו ליוקרה. כל שחש היה אותו שכנוע פנימי עמוק בצדקת מאבקו ואותה ידיעה שלא הוא היה זה אשר רומה, אלא הם, שהיו מוכנים להסתפק בנוחיות בלבד, על אף שיכלו להשיג הרבה יותר.
הוא המשיך ללמוד. בגיל עשרים וחמש, משסיים בקושי את מחצית תקופת לימודיו נשא לו את אשתו הראשונה ובמשך תקופה מסוימת היה מרוצה. אליאונור היתה אשה טובה, עבודתו התקדמה יפה והובילה אותו צעד קטן נוסף לעבר היעד שבשמו לא יכול היה לנקוב. הכל הלך למישרין… עד שהגיעו לאזניו השמועות אודות החללית…
הוא עזב הכל, עד לפרט האחרון, במאבק נואש לנסות להתקבל לצוות החללית, לדחוס לתוכו את האינפורמציה שאדם כזה עשוי להיות חייב שתהיה ברשותו. בריאותו התערערה, אך לא היה לו איכפת. הוא איבד את מקום עבודתו, אך לא היה לו איכפת. אליאונור עזבה אותו, וזה אמנם הטריד אותו במקצת. אבל להידחות, להיות אחד מהאלפים שבקשתם נדחתה… זה היה איכפת לו.
שנתיים חלפו בערפל שתוי עד אשר הצליח להתגבר על אכזבתו ולחזור ללימודים. חלפו שש שנים נוספות עד אשר נשא את סוזאן לאשה. הוא ניסה לאסוף את השברים, רסיס אחרי רסיס, וכמעט הצליח בכך.
בעודו ממתין לרכבת התחתית של קהיר־עילית על מנת שתיקח אותו לעבודתו, הקשיב מרטין לחדשות, קפוא. פרט להמצאת זן חיטה, שניתן היה לגדלו על המאדים לצורך הזנת המושבות שם, לא אירע שום דבר בעל ענין מיוחד. גם הויכוח בשאלה אם להפוך את החללית לאוטומטית, ארך לא יותר משלושים שניות, על אף שתכנונה הושלם על ידי המחשבים כמעט עשר שנים קודם לכן, ומכונות מנוהלות בידי מחשבים כבר עמלו בבנייתה בשדה החלל מזה שבע שנים. שלא לדבר על כך, ששנים־עשר חברי צוות החללית עסקו באימונים כבר מאז הועלה רעיון החללית ארוכת־הטווח… מרטין השתיק את הרדיו בחוסר סבלנות. קול לחישה מרוחק הודיע על התקרבות הרכבת. כשהמתין לפתיחת דלתות הרכבת שם לב לכך, שהוא בעצם הנוסע היחיד, כרגיל. שניות מספר אחר כך נעצרה הרכבת האוטומטית באחת התחנות, הדלתות נפשקו לרווחה וגילו אולם רחב ידיים, ריק מאדם. מרטין נכנס פנימה, חש משום מה בקיום עצמו. זו היתה תחושה הקרובה מעט לתחושת היותך בודד בתוך המון.
מאחר שהתחושה לא מצאה חן בעיניו חזר והפעיל את הרדיו ושמע כי לחללית הוענק שם על ידי אנשי צוותה, לאחר שנים של התדיינויות. השידור הודיע שהיא תיקרא ‘אקסודוס – יציאת מצרים’. ודבר נוסף – בעוד ארבעה ימים עמדה להיות משוגרת לחלל.
מרטין המתין בסבלנות עד אשר ליבו חדל לשלוח מהלומות דם לעבר רקותיו, המתין עד שהתבהרה ראייתו ואחר כך התיישב, מנסה להשתלט על רעד קל שחלף ברגליו, השעמום חלף ובמקומו חש תחושת יסורים, אותה הכיר לפני שנים… התשוקה לשוב אל הכוכבים.
הימים חלפו באיטיות. הוא ביצע אוטומטית את המשימות המוטלות עליו, מנהל במו ידיו בלבד את מפעל הדה־סאליניזציה בן עשרת ביליוני הוואטים, של קהיר רבתי. הרפלקס שרכש לו בלימודים מעמיקים של מגנטוהידרודינמיקה ופיסיקה של הפלאסמה, השתלט על אלף הגורמים הקטנים שסייעו לשמור תחת רסן את התגובה התרמונוקליארית, אך מוחו לא התיצב לעבודה. מוחו לא הצליח לחלוף על פני חדשות השעה תשע.
אותו ערב הביא מרטין הביתה רשימת סרטים שהוקלטו מספריית המפעל והטעין אותם לתוך מסך הקיר שלו. הוא היה שקוע בסקירת הנעת החללית, עמוק בתוך כוס הבורבון החמישית שלו, כאשר שבה סוזאן הביתה.
“הלו, יקירי,” קראה בעליזות, שעה שהסירה את מעילה.
“הלו,” השיב.
“איך עבר היום?”
“קשה, קשה,” מלמל.
“מה?” סוזאן נכנסה לחדרו מסירה את עגיליה ותכשיטיה.
“מה מה?” גיחך מרטין.
“יקירי,” מלמלה, התישבה על המיטה לידו וליטפה את שערו. “אנחנו לא מפתחים עכשיו איזה נטיות סכיזואידיות קטנות, נכון? הממ?”
מרטין נישק אותה על קצה אפה והניד בראשו. “זה קרוב יותר למאניה, מותק.”
“אה, טוב… לרגע כבר חששתי.”
“אז קחי שני אספירינים ותלכי לישון. איתי.” הוסיף תוך שהוא מושיט לה את כוס הבורבון.
“אתם הגברים, כולכם אותו דבר,” השיבה, מושכת מידיו את הכוס ומתעלמת מידיו שהחלו להפשיט אותה. לפתע נוכחה לדעת שמסך הקיר היה מופעל ולטשה בו את עיניה לא קולטת את השרטוטים המסובכים.
“מה זה מרטין?”
“מה זה מה?” מלמל, מנסה שלא לקרוע את בגדיה.
“בוא לא נתחיל עם זה שוב.”
“להתחיל מה שוב?” הרוכסן נפתח והוא תלש ממנה את חלקה העליון של חליפתה.
“תקשיב רגע, אצבעות חמאה שכמוך. מה זה שם על מסך הקיר?”
“זה? זה רק מנוע של חללית. לא צריך להתרגז בגלל זה.” מרטין המתין בסבלנות שתעמוד על רגליה ותאפשר לו להסיר ממנה את שאר חלקי לבושה.
“למה אתה מסתכל במנועי חלליות?” המשיכה ממשיכה לשבת בתוקף על קצה המיטה.
“מכונות תמיד הקסימו אותי,” מלמל, מביט בעקשנות אל עבר ירכיה וממתין לכך שתבין את הרמז. “הן מאד מענינות.”
אחרי מבט מהורהר ארוך במסך, היא נפנתה אליו בהבעה רצינית ואמרה, “מרטין, אהובי, אתה אדיוט.”
“אני מתאר לעצמי.”
היא הניחה אותו להרהר במשמעות הערתה, התרוממה והסירה מעליה את שאר בגדיה.
שעה אחת אחר כך הוא חזר ונותר לבד מלא תחושת חוסר סיפוק מוזרה, ותוהה שמא קורה לו משהו. גם צלילי מכונת הכתיבה של אשתו בחדר העליון הטרידו אותו, דבר שלא אמור היה לקרות. הדבר המחוכם ביותר לעשותו היה ליטול את גלולת ההרגעה ולצבור כמה שעות שינה נוספות כך שיחוש נינוח בבקר. אך במקום זה חזר ומזג לעצמו כוס בורבון והפעיל את המסך בשנית.
עיניו של מהנדס סרקו ביסודיות את השירטוטים. עינים מלומדות שקלו את המוצר שהפיק מחשב, אבל מחשב שתוכנן על ידי אינטלקט דומה לזה שלו. אך מוחו לא קלט את השרטוטים של מערכת ההנעה המתוחכמת ביותר שתוכננה אי פעם… עיניו של מרטין הביטו אל מעבר לקיר, אל מעמקי הפליאה והחדווה.
להגיע אל הכוכבים הרחוקים – לרכב על גבי גל חומר, חומר שנקרע בהתפוצצות של ריאקטור פיצוח(?) לחלקיקי פלאסמה המבקשים להימלט מאותו גהינום יוקד, הולם בכמה אלפי טונות של מתכת וכמה קילוגרמים של בשר במהירות מטורפת ההולכת וגדלה, קדימה, לראשונה אל מעבר למערכת השמש… זו תהיה רכיבה אמתית.
“מרטין?”
הוא מצמץ ונוכח לפתע לדעת שאשתו ישובה לידו. כף ידה החמימה נחה על מצחו, והוא הרעיד. נגד רצונו חש סחרחורת מסוימת.
“מותק, מה קרה?”
“שום דבר לא קרה,” גיחך, רוגז על כך שמחשבותיו הופרעו. “הגיע כבר הזמן ללכת למיטה?”
הסארקאזם שלו הביך אותה והיא קמה ממקומה ופנתה לצאת, “ברור לי שאתה נמצא תחת איזשהו לחץ, מרטין. נסה לנוח קצת, אולי נשוחח על כך בבוקר.”
היא צעדה במהירות לעבר הדלת לאחר שניתקה את מסך הקיר. “ועוד דבר,” אמרה ליד הדלת. “הלילה תשתמש בסומנו. אתה הרי לא רוצה כאב ראש בבוקר.”
“לא יהיה לי כאב ראש,” הסכים מרטין במתיקות.
“השתמש בסומנו, מרטין.”
“בשביל כאב־הראש.”
“נכון. עכשיו לך לישון.”
“לילה טוב מותק.” כשהחליקה הדלת ונסגרה בשקט שב והפעיל את מסך הקיר. רגעים מספר לטש עינים בשרטוטים, אך מצב רוחו הטוב נעלם, ולא אבה לחזור. הוא נאנח וחזר וניתק את המסך, לגם לגימה אחרונה מכוס הבורבון וכיבה את האורות לצלילי נקישות מכונת הכתיבה של אשתו, לאורו האדמדם העמום של הסומנולטור האטומטי בעל לוח־הפיקוד מעץ תיק אמיתי, הלך מרטין לישון.
בלא לפקוח את עיניו ידע מרטין כי השעה היא שמונה בבוקר. הוא חש שנח היטב, וכי אין הוא זקוק ליותר או לפחות שעות שינה. שום מחשבות או חצאי חלומות לא הטרידו את תודעתו, או הפצירו בו להמשיך לשכב במיטה ולהשתעשע בהם. מרטין היה מוכן ליום חדש… הסומנו ביצע את המוטל עליו.
“סומנו VI הישן והטוב,” מלמל מרטין מלטף בחיבה את הסינטסייזר. כאשר התגלגל ויצא ממיטתו נדלקו האורות. החיים היו מלאי הפתעות.
בשעת ארוחת הבוקר ניסתה סוזאן לאתר תופעה כלשהי, שמוחה יוכל היה לתלות בה את התנהגותו המוזרה של בעלה. בהיותה נאורוביולוגית היו מאמציה יסודיים למדי. “שום סמים? לא הלוזין או מטאדריל או קצת ליבריום?”
“שום דבר,” הבטיח לה מרטין לוגם מן הקפה. “אולי הסומנו התקלקל. אולי הוא הורס לי את המוח…” אמר מגלגל בעיניו.
“אל תהיה דרמטי כל כך יקירי, זה לא יעזור. אתה יודע שכל מה שהסומנו עושה זה מדחיק חלומות רעים קטנים ומרדים. אין הוא יכול לגרום לחרדה מן הסוג שאתה סובל ממנה.”
“לא יודע,” אמר כשהוא מנמיך את קולו. “שמעתי שמועות, שמועות מוזרות…”
“מרטין תפסיק עם זה בבקשה, שתף איתי פעולה. אני רק רוצה לעזור.”
“כן, יקירתי.”
“הו, לעזאזל איתך,” פלטה ופנתה ללכת.
“מה יקירתי?”
“אמרתי ‘לעזאזל איתך’” השיבה בכעס.
“הו, זה מה שחשבתי שאמרת,” אמר בשלווה.
“בן זונה שכמוך.”
“תעבירי בבקשה את הסוכר, מותק,” ביקש ואחר כך כיחכך בגרונו, מרוצה מחוכמתו.
“אתה כמו קוץ בתחת, מרטין, באמת שכן.”
“אין סוכר?”
היא הדפה את הסוכר לעברו ועקבה אחריו שעה שפיזר אותו בנדיבות על הדיסה שלו. “לא תיתן לי לחדור אליך?” התחננה. “שום דבר ממה שאני עושה לא מגיע אליך?”
מרטין חייך ומלמל בקול מרגיע, “הכל מגיע אלי, מותק.”
היו זמנים שחקלאות היבשה בהחלט משכה אותו. ביושבו לפני לוח הפיקוד, מבצע בדיקות שגרתיות על מזיני הדאוטריום, עוצמות זרימה ואלף ואחד פריטים אחרים בקומקום תה מהולל זה, תמה מרטין שמא חקלאות יבשתית תהווה אתגר מענין יותר. הדקות חלפו בהתמדה, מתעלמות ממנו, כמו רבים מהימים האחרונים. ובשנה הבאה, אם יעבור את המבחנים הוא יעלה לדרגת טכנאי 12 ויקבל לוח פיקוד עוד יותר גדול, בתחנה עוד יותר גדולה – אולי מחוץ לכדור הארץ. כל זה באם ישכיל להיצמד לספרים שלו, וינצל בחוכמה את שלוש שעות הפסקת הלימוד היומית שלו – דבר שהוא לבטח יעשה, זה טוב עשרת מונים על פני ישיבה מול לוח הפיקוד.
מה שמצחיק בכל הענין, היתה עובדת היותו סיפור הצלחה. בכל העולם כולו לא היית יכול למצוא עשרת אלפים אנשים בעלי כישורים דומים לשלו בשטח מכניקת ה… ובגיל ארבעים רוב הדרך עוד היתה לפניו. בעוד עשר שנים בלבד הוא יגמור ללמוד את כל מה שיש להם ללמד אותו, ואז.. ואז…
ואז מה? הם עדיין לא סיפרו לו. פשוט תהיה סבלני, יש לך רק עוד עשר שנים. מרטין היה צוחק לולא הפכו האורות היציבים והמכוונים השונים שבלוח הפיקוד שלפניו את ההומור לאבסורדי. במקום זאת לחץ על הכפתור היחיד אליו חש משיכה, שכן לחיצה עליו היתה תמיד מזכה אותו בספל קפה רותח.
שעה אחר כך התכונן להתחיל ללמוד, אחרי שהעביר את השליטה למחשבי התחנה למשך שלוש שעות. כאשר שלח את ידו לקסטה של השיעור היומי הבזיקה במוחו תמונת החללית, והוא היסס. פרץ זעיר של תחושת אשמה שטף אותו ובגיחוך מוזר לחץ מרטין על הכפתור המתחבר לספרית המפעל והתיישב לאחור בכורסה. מסך הקיר התבהר והציג את תמונות אנשי צוות החלל והשעות החלו לחלוף על פניו במהירות, תוך שהוא מעיין במסמכים אודות רודריקס ובוליאנין, טכנאי ההנעה של החללית, תמה מדוע העדיפו אותם על פניו.
באותו לילה, כאשר ישב בביתו עם כוסית בורבון כפולה בידו אל מול המסך המתין מרטין בקוצר רוח לדיווח המצב אודות ההכנות באקסודוס. המסמכים אודות אנשי הצוות לא הועילו הרבה להרגעתו.
בעוד יומיים בלבד… יומיים בלבד… תחל החללית את מסעה בן אלף השנים אל הכוכבים הקרובים, ופעם עוד היה לו סיכוי להיות עליה. מרטין רוקן באחת את כוסו וחזר ומילאה.
לפתע התמלא המסך בתמונת הטענתם של שנים־עשר ארונות לבנים מבהיקים, כל אחד בגודל של אדם, על גבי הרחפת המסלולית של קייפ קנדי. הארונות היו חלקים ונקיים מכל סימני כתב למעט את שמו של האיש שיבלה בה את מאה השנים הבאות בשינה עמוקה, מת לכל דבר וענין, פרט למתקן הקריגני שפיקח על שנתו. הסומנו שיחסל את כל הסומנו’ס…
תמונתו של כל איש צוות הוקרנה במסך על גבי ארונו כאשר הועלה אל הרחפת וקריין רגשני הקריא את השמות… קאסים, ג’ונסון, בוליאנין, רודריקס… רודריקס… המסך היטשטש לרגע, ומרטין שלח את ידו לעבר המתגים שיכור מכדי להבחין בעובדה שהאשם נעוץ בדמעות שזלגו מעיניו.
היה זה הרגע בו בחרה סוזאן להיכנס. היה עליו להפנות אליה את גבו, על מנת להעלים ממנה את הדמעות שבעיניו. נבוך על שאיבד את השליטה על עצמו בצורה כזאת, ובהעמידו פנים כאילו הוא מנסה לסובב את מתגי המסך, ניסה להחזיר לעצמו את קור רוחו. ואז חש כיצד נוגעת היא ברכות בכתפו; חש בהיסוס שבתנועתה, ומשך אותה אליו עיניו פוגשות בעיניה. היא אחזה בו ללא אומר ודברים, מנסה לחלוק עימו את צערו, אף מבלי לקלוט את היקפו. בזרועותיה, לצלילי קולו המהדהד של הקריין שתיאר בפעם המאה את מסעה של האקסודוס התיפח מרטין חרישית, מרגיש עצמו שוטה עד אימה.
כאשר נגמר השידור ניתקה סוזאן את המסך וניגבה את עיניו בסודרה תוך שמרטין שוכב על המיטה, עיניו לטושות באטימות אל התקרה. היא ניקתה אותו כמו חתולה את גורה, וכאשר היתה מרוצה מן התוצאות נשכבה לידו וליטפה את שערו.
"האם זה מה שהטריד אותך, מרטין? החללית? " שאלה חרש.
“אני לא יודע,” השיב בקול שקט. “אני לא יודע אם אני יכול לספר לעצמי.”
“נסה בבקשה,” מלמלה.
“בסדר,” אמר וכחכח בגרונו כדי לטהרו מן הדמעות שעמדו בו. “ובכן, חללית זו נבנת כבר מליון שנה מבינה? שנים־עשר מאתנו עומדים לנסוע על גבי ה’אקסודוס' אל גלקסיות בלתי נודעות, אל עולמות ומושגים שאיש מאתנו אינו יכול אפילו לנחש מה מהותם. זה צעד גדול, גדול כמו הירידה מהעצים לפני מליון שנים.”
“יקירי,” הפסיקה אותו ברכות. “מעולם לא חיינו על עצים…”
מרטין העיף אליה מבט והשיב, “אני יודע זאת, סוזאן. זו רק צורת דיבור.”
“אני מצטערת.”
“אוקיי, עכשיו מגיע הכל לשיאו, הכל עומד להתרחש…”
“ואתה לא מרגיש שאתה חלק מזה?”
“בדיוק. אני לא חלק מזה. יכולתי להיות, אני חש מספיק מיומן לכך. אבל אני לא חלק מזה.”
“מרטין,” גירגרה, מנשקת את צווארו. “האם חשבת אי פעם עד כמה בודדים יהיו שנים עשר גברים אלה?”
“כן, כמובן שכן. אך האם יש לך אפילו שמץ של מושג אודות מה שמחכה להם שם? גזעים אחרים, מדעים אחרים… קיום חדש ותודעה חדשה לגמרי!”
“ייתכן. אך מה יקרה אם הם רק ימצאו שמשות בצבעים אחרים, וכוכבים מתים, בדיוק כמו הירח?”
“אנו חייבים לקחת סיכון זה, סוזאן, תמיד נהיה חייבים! והרי זה היה כל כך קר שם למעלה על העצים.”
“אבל עכשיו כבר חם, האין זאת?” חייכה.
הוא הביט אליה במבט מוזר ואחר כך הניד בראשו, “ידעתי שלא תביני.”
“אתה משוכנע שאני היא זו שלא מבינה?” שאלה אותו בקול רגוע, מביטה ישר אל תוך עיניו.
צליל קולה עירער את בטחונו וכשנלחצה אליו לפתע חש בספק המכרסם בו. “רק רגע,” אמר וצעד לעבר הויזיסון בחדר האורחים. בלי לדעת מה הוא עושה בדיוק, התקשר למחשב התחנה וביקש אישור להיעדר למשך שבוע מן העבודה.
כשהתעורר בבוקר התפלא לראות את סוזאן ישנה לידו; כנראה נכנסה לשם מאוחר בלילה. כשהביט בפניה השלוות נוכח לדעת עד כמה יפה היא ועד כמה אוהבת היא אותו. בדממה רבה ככל האפשר יצא ממיטתו וניגש למקלחת על מנת להילחם בפיתוי להישאר במיטה לצד אשתו. הוא נהנה לחוש את המים והניח לעצמו להירגע תחת הטיפות הצוננות.
כשסיים הניח במזוודתו מכונת גילוח, מגבת, כלי רחצה ומעט בגדים. הוא התלבש במהירות נשא את מזוודתו ונעליו לעבר הדלת וחזר על קצות אצבעותיו למיטה. סוזאן התעוררה מיד כשנשק לה.
“הממ,” חייכה והזדקפה מתמתחת. “בוקר טוב.”
“בוקר טוב.”
המזוודה שליד הדלת עוררה את סקרנותה והיא הביטה בו בחשדנות. “אתה בורח מהבית?”
מרטין הסמיק ומלמל בקול מרגיע, “לא שום דבר כזה. אני הולך לראות את ההמראה. זה הכל.”
“זה הכל,” חזרה אחריו, מלטפת את פניו. “לא התגלחת טוב יקירי.”
“מיהרתי קצת.”
היא כפתה על עצמה חיוך, הנידה בראשה ואמרה, “אני יודעת. לפני שאתה הולך תסתכל במקרר, בסדר?”
“בטח, למה?”
היא הביטה בעצמה, משכה את השמיכה עד לצווארה ואמרה בטון עצוב, “הכנתי לך ארוחה אתמול בלילה…” הוא נשק לקצה צווארה ומיהר לצאת מהחדר.
דמי הנסיעה לתחנה הראשית היו ממש מופקעים, אך משכורתו של טכנאי 11 היתה ידועה כגבוהה ביותר. אחרי המתנה של שש שעות למושב פנוי, הצליח מרטין לעלות על אחת הרחפות. כשהגיע מצא את התחנה הראשית הומה עתונאים ומבקרים כמוהו. באכסדרת התצפית שררה אוירה חגיגית ואלה שלא חשו בחילה בעקבות הטיסה מכדור הארץ היו עסוקים בשתייה לשכרה ובנטילת סמים נלהבת, על אף שעד ההמראה נותרו עוד למעלה מעשרים שעות.
משום מה חש מרטין שיש בכך משום חילול קודש; שעתו היפה ביותר של המין האנושי דמתה יותר לאורגיה של החברה הגבוהה. כשתחושת בחילה אופפת אותו, עזב מרטין את הפנים הזורחות ופנה להציץ באנשי הצוות המבצעים את האימון הגופני האחרון שלהם.
הוא הצליח יותר מאשר להציץ. חלונות גבוהים נבנו ומיקרופונים רבי עצמה חוברו, כך שכל הנכבדים יוכלו לשמוע ולראות את הפולחנים האחרונים. העתונאים התרוצצו בכל פינה מצלמים כל דבר, נחושים בהחלטתם שלא להניח אף לא לפרט נטול החשיבות ביותר הקשור בשנים־עשר ג’נטלמנים אלה להתחמק מספרי ההסטוריה. אחד מהם אף עצר את מרטין וביקש ממנו ראיון.
אחרי שהבהיר את אשר הוא רוצה לדעת, הושיט העיתונאי מיקרופון למרטין והחל לצלם את תגובותיו.
“מוכן, מר רנפראו?”
“כן.”
“בסדר, מתחילים… חמש ארבע, שלוש שתיים… האם תואיל להציג את עצמך, אדוני?”
“שמי מרטין א. רנפראו ואני מנהל מפעל הדהסליניזציה ותחנת הכח של קהיר. אני במעמד של טכנאי 11 ואני נשוי באושר לסוזאן ג’ונס רנפראו, אשתי השניה. שלום לך, סוזאן!” הוא גיחך ונופף בידו.
“אה, מצויין מר רנפראו ותודה. עכשיו, התואיל לספר לצופים שלנו בבית מה התרשמותך בעמדך כאן בין מאות הנכבדים הממתינים להמראת החללית?”
“כמובן,” חשף מרטין את שיניו בחיוך טוב לב. הוא כחכח בגרונו ופלט “מוּוּוּוּוּ” ארוך וצלול. כשחטף ממנו העתונאי את המיקרופון נוכח לדעת שלא אמר את הדבר הנכון. נו, ככה זה בעסקי שעשועים…
מספר שעות אחר כך, בהולכו בבדידות יחסית לאורך מפרץ ההמראה, חש בדכאון רציני האופף אותו. עליצות ההמון שהלכה וגברה עם התקרבות שעת ההמראה גרמה לו בחילה. הכל היה כל כך ריקני ומטופש! לגביהם היתה האקסודוס מצעד טכנולוגי בלתי מובן, הישג מרשים אך חסר משמעות. לגביו היתה זו תחילתו של עידן חדש. לעזאזאל, אם רק היה להם השכל לשבור את המצלמה הראשונה, אז באותם הימים של ‘אפולו’…
הוא קלט משהו בזווית עינו ופסק מהילוכו חסר המטרה. אחד החדרים שעל פניהם עבר בסיבוב הקודם שלו ואשר היו אז נעולים היה עתה פתוח. בהביטו מקרוב נוכח לדעת שאחת הדלתות נפרצה. שודדים? חבלנים? הוא גיחך והרהר שקרוב יותר לודאי שהיתה זו איזו אשה שנזקקה בדחיפות למראה גדולה על מנת לפדר את קצה אפה, או איזה זוג שנזקק לפרטיות לזמן קצר. ואכן, הוא מצא ארנק קטן של אשה בדיוק ליד הדלת. הוא נכנס, הניח אותו בכיסו, וקפא. בתוך החדר נחו שנים־עשרה ארונות לבנים, ממתינים לחיבורם למערכת ולקליטת אנשי הצוות. מרטין נעל מאחוריו את הדלת ללא היסוס והתקרב אליהם, ליבו הולם בקרבו. שם, בארון השלישי מצד ימין היה מסומן ‘רודריקס’. הוא הביט בו ביראה. עד כמה דומה היה זה לשם רנפראו, הרהר בקהות חושים. הוא נגע בארון בעדינות, ראה שהזיעה שבקצות אצבעותיו דבקה בו והשתמש בשרוול הז’קט שלו על מנת לנקות לחות זו, כאילו חילל את הארון. עמוק עמוק בליבו חש בכאב ובמוחו עלה רעיון.
כהרף עין, בלי להניח לעצמו להרהר בדבר נע מרטין לעבר לוח הפיקוד האוטומטי של הארון ולחץ עליו. הארון נפתח לרווחה וליבו זינק במעלה חזהו כאשר הציץ פנימה ובהתלהבותו הרבה חזרה מחשבה אחת בלבד ורדפה אותו, לטפס פנימה ולסגור את המכסה אחריו ולא לצאת משם עד אשר תיכנס החללית למסלול סביב השמש של אלפא־קנטאורי. ידיו רעדו על שפת הארון, רק ברגע בו התרוממה רגלו מן הקרקע נוכח לדעת את אשר הוא עושה.
מרטין סגר את המכסה וצעד לאחור נחפז. הוא ידע, כפי שרק מהנדס יכול לדעת, שזה לא יצליח. הארון נבנה עבור אחר, וידרשו מיליונים על מנת לבנות ארון כזה גם בשבילו. ועד כמה שהשתוקק לחשוב אחרת, הוא זקוק היה לאותן שנות אימונים רבות שרודריקס עבר – על מנת להיות זכאי לנסיעה הזאת. הוא פנה לצאת בחוסר רצון – ועצר בעד עצמו.
להגיע כל כך קרוב ולא לעשות מאום? לא, חייבת להיות דרך לציין זאת, לשלוח משהו ממרטין רנפראו אל הכוכבים. מה, מה… הוא הביט סביבו בלהט, מצא מברג והרים אותו. נלהב כולו וחש תחושה קלה של אידיוטיות, השתמש מרטין במברג כדי לחרוט את ראשי התבות שלו ואת התאריך בתחתית ארונו של רודריקס. בהתקף השראה אחרון הוסיף וחרט:
"כחול הוא הים
עמוקה הבאר
כשהעסק ישבר
שיקראו לשוטר"
הוא הסתיר את המברג ונחפז לעבר הכניסה, חש כמו ילד זב חוטם. חבל שלא יכול היה לצלם זאת; זו היתה ההתחלה הצנועה של השירה הגלקטית.
כאשר יצא למסדרון, נגלה לעיניהם של שני טכנאים לבושי לבן, וחמש דקות אחר כך שתתו אפו ופיו דם והוא עצמו ניצב מול מנהל התחנה וענה לשאלות.
"אבל אני אומר לך, לא אני שברתי את המנעול – מישהו אחר, פלט מפיו, מתקשה להתבטא בבהירות מחמת לסתו הצבה. “הנה,” אמר, שולח ידו לכיסיו. “זה ארנק שמצאתי שם בפנים. זו בטח איזו אשה פרצה את הדלת או משהו.”
המנהל הביט בו בחומרה. “אולי, אבל זה לא מסביר מה אתה חפשת שם.”
“הייתי סקרן,” השיב מעביר בעצבנות את משקל גופו מרגל לרגל.
“אולי… ואולי לא.”
“תראה, אם אתה לא מאמין לי, תבדוק. חייבות להיות טביעות אצבעות, נכון?”
“אולי… ואולי לא,” מלמל המנהל, מגלגל עפרון בין אצבעות ידיו.
מרטין חש כיצד הזעם עולה ופורץ בקרבו, והוא נלחם על מנת להדחיק אותו. דממה השתררה והשנים הביטו זה בזה. מוקפים בטכנאים שליוו את מרטין אל המשרד. “מה, לעזאזל, אתה מצפה שיקרה כשאתה מרשה לחבורת שיכורים להסתובב חפשי בתחנת חלל?”
עיניו של המנהל הצטמצמו. “אני חושב שזו הבעיה שלי.”
מרטין הביט בו חזרה ואמר, "אולי… ואולי… " אך לפני שיכול היה לסיים את המשפט, זינק המנהל על רגליו ונפנף אגרוף מול פניו.
“החוצה! אני רוצה שתצא מהמשרד שלי, מהתחנה שלי ומהחיים שלי, ומיד! עוד עשר דקות יוצאת מכאן רחפת ומוטב שאתה תהיה עליה, אידיוט שכמותך. באמת חסר לך שלא תהיה עליה!”
מרטין הביט בו במבט רוגז והניד בראשו, “בסדר גמור מצידי.”
“עכשיו צא מהמשרד שלי, צא, צא, צא…”
מרטין כשל החוצה, נפגע. רק כאשר היה כבר על גבי הרחפת היורדת לכיוון כדור הארץ, עלה בדעתו הרעיון שאולי מנהל התחנה היה בעצמו שיכור.
אשתו ישבה לבדה בחדר האורחים, לפניה ניצב אחד מבקבוקי הבורבון של מרטין וסלסלת קוביות קרח. כשנכנס פנימה נראתה מופתעת והחלה לקום, אולם ריסנה את עצמה. בקול שקט שאלה אותו “חזרת הביתה?”
מרטין התיישב לידה ומזג לעצמו כוסית. “לא, עוד לא.”
“הו,” השיבה בקול עמום והביטה לעבר המשקה שלה.
זמן מה אחר כך סיפר לה מרטין, “הם זרקו אותי מהתחנה הראשית בגלל חטטנות. אני לא יכול להיות שם בזמן ההמראה.” הוא חזר ומילא את כוסו; סוזאן שתקה. “היי,” אמר מביט אל הקיר המרוחק. “סיפרתי לך אי פעם שהגשתי בקשה להתקבל לצוות? לפני איזה עשר שנים?”
“לא,” מלמלה. “אבל חשבתי שהיה משהו כזה.”
“כן, נו, אז צדקת. את אשה מאד אינטליגנטית, סוזאן,” אמר בגדלות לב. “את לא מחמיצה אף פרט.”
“בבקשה, מרטין, לא.” התחננה ברכות. “אני מצטערת מאד עבורך, מצטערת שהיום הזה היה צריך להגיע, אבל יקירי, גם אתה בטח ידעת שזה יגיע. בבקשה, אל תקשה עלינו.”
“בטח, בטח,” הפליט, אחר כך חשק את שיניו. “אבל אפילו את ההמראה לא אוכל לראות…”
“יש לנו מסכי קיר,” הציעה לו.
“כן, נכון.” מרטין עירבל את המשקה בכוסו, מחייך במרירות לשמע קוביות הקרח המנקשות בדפנות. “בחדר השינה הנוח שלי. עם הרבה בורבון טוב, ואפילו עם אשתי היקרה, ואחרי ההמראה…”
“בבקשה,” ביקשה, נוגעת רכות בידו.
הוא נעמד הזדקף והניד קצרות בראשו. “את צודקת סוזאן, צודקת לחלוטין.” הוא נטל את הבקבוק פסע לעבר הדלת וקרא מעבר לכתפו, “אני הולך למשרד, יקירתי. תשמרי את הארוחה חמה, בסדר?”
על כל סביבותיו גאו מיליוני מיליונים של וואטים, שמשכו אליהם את הים והפכו אותו למים נקיים, להשקות את המדבר הפורח. אלפי מכשירים מווסתים ומכוונים באמצעות המחשב, שמרו על האנרגיה האדירה שבכבשן התרמוֹנוקלארי הענקי, כשד ענקי הכלוא בבקבוק מגנטי שביר. אך לאזניו של מרטין נשמע כל זה כהמהום עמום ובלתי משתנה, ולעיניו נראו רק האורות מהבהבים ברכות לאורך לוח הפיקוד. את העקרונות הוא הבין, את הצלילים והאורות הכיר היטב, אך הפלא שמאחורי כל זה אבד אי שם לאורך הדרך. בלב כל זאת, ראו עיניו רק את החללית שעל גבי מסך הקיר ממתינה לנוסעיה.
רחפת המטען, לא יותר מאשר קופסה גדולה בעלת הנעה רקטית, תימרנה ליד מפרץ ההמראה, מכוונת עצמה כך שתוכל לקלוט את תריסר הארונות. הסצינה הזכירה לו סצינה קודמת, בשינוי חשוב אחד – הפעם היו בתוך הארונות שנים־עשר אנשים שעמדו לבצע את ההרפתקה הגדולה ביותר בהסטוריה האנושית. מרטין לגם מכוסו, וכיוון את המסך כך שיגדיל את התמונה.
אחד אחרי השני הובלו הארונות אל תוך הרחפת באמצעות משמר לבוש חליפות חלל צבעוניות. לא פחות ולא יותר מאשר מזכיר האומות המאוחדות הודיע בחגיגיות את שמו ואת לאומיותו של כל אחד. כאשר שמע מרטין את השם ‘רודריקס’ הוא כיוון שוב את המסך להגדלה מקסימלית. התמונה היתה מטושטשת קמעא, אך הוא הצליח לפענח את השם החרוט על הארון. אך מה באשר לתחתית הארון? הוא העביר לתחנה אחרת, אחת המכסה את הארוע מזווית ראיה אחרת וחזר והגדיל את התמונה. עד המקסימום. החריטות שבצע על תחתית הארון עדיין נמצאו שם, מטושטשות מדי לקריאה, אך ללא ספק עדיין שם – הם לא גילו אותן. מרטין גיחך גיחוך רחב וחזר והתישב, מרוצה. לוא היו מוצאים את החריטות היה הדבר ממיט עליו צרות צרורות, אבל… הוא הרים כוסית לכבוד עצמו ולכבוד העתונאים קצרי הראייה.
רגעים מספר אחר כך התרוממה הרחפת באיטיות לעבר ה’אקסודוס', נושאת עימה את המטענה יקר הערך, צוות של טכנאים וצלם בודד. התמונה התחלפה ולפתע מלאה החללית את המסך. על אף שהספיק כבר לראות אלף תמונות שלה, ומאה תוכניות אודותיה, שלחה החללית האדירה רעד קל במורד חוט שדרתו. לראשונה עמד פנים אל פנים לנוכח התגשמותו של מבצע אדיר זה. הוא ידע רגע של פחד. מסע בן אלף שנים…
הרחפת הגיעה והטכנאים החלו בהטענה האחרונה; זו הפעם האחרונה שבני אדם יטפלו בארונות אלה. מרטין חש בחום, בקדחת העולה בקרבו, ואשר רק לגימה ארוכה מן הבקבוק הצליחה להרגיעה. התמונות השתנו במהירות עם תזוזתו של הצלם, שהיה נחוש בדעתו לא להחמיץ שום פרט. אחד אחרי השני הוטענו הארונות על גבי ה’אקסודוס', ואז הגיע רודריקס…
מרטין בלע בורבון לתוך שתי ראותיו, והשתעל, מתאמץ לראות את אשר חשב שראה, הדם הולם ברקותיו ובעיניו. לא היו שם חריטות! בתחתית הארון בכל אופן. המשקה ניגר עדיין על פניו, מרטין ניגש והגדיל את תמונת תחתית הארון, פוצע תוך כדי כך את אצבעותיו במהלך הקשה על כפתורי המסך. לא היו שם חריטות כלשהן, אף לא אחת! במשך שניות מספר געש מוחו בקהות במערבולת של מבוכה וכמעט־פניקה, בלתי מסוגל להבין או לעכל את אשר התרחש בו־זמנית על גבי המסך שלמולו ובגובה של עשרת אלפים מייל מעל לראשו. אין חריטות? אין חריטות; מי, מה… מה הם מנסים לעשות… חשוב, רנפראו, חשוב… מותו המאומן של המהנדס התחיל להשתלט באיטיות אך ביסודיות על מוחו הנבוך של הצופה השיכור. לבטח יש הסבר, תשובה פשוטה ומדויקת. אוקיי, טכנאי 11, מצא אותה…
אולי היו אלה פשוט הזיות. לא, בדיוק להיפך. הוא דווקא לא ראה שום דבר שלא היה, שכן לא היה כלום בתחתית הארון. הוא יכול היה לבטוח בסבירות גבוהה למדי, בכושר הראיה של עיניו. וחוץ מזה, כל ההקלטות מההמראה יהיו בקרוב בהישג ידו של כל אחד, והוא יוכל לוודא אם אכן ראה את אשר חשב שראה. טוב, אם כך אולי צחצחו את הארון במשך הריחוף שבין המפרץ לחללית; אולי היתה להם איזו מכונה מתאימה בתוך הרחפת וצוות הטכנאים יכול היה לבצע את המלאכה ברגעים הספורים שאורך הריחוף. משום מה פקפק גם בכך. מסקנה – לא היה זה אותו ארון שהוטען במפרץ.
בלתי אפשרי. אם אין זה אותו ארון, אזי רודריקס לא הועלה אל החללית. רודריקס היה חבר צוות חיוני, לא פחות חיוני מכל אחד אחר; ובכל זאת לא הוטען ארונו… החלפת ארונות? מחליף של הרגע האחרון נשלח במקומו? למה? רודריקס היה מאומן, מיומן, מושלם למשימה שכזו. לא היתה שום סיבה לבצע חילופים סודיים שכאלה, אלא אם כן נקשר כאן איזה קשר פנטסטי, מלא אינטריגות…
הפניקה חזרה והתעוררה בו כשצילה של תשובה החל לנקר במוחו. מרטין הזדקף כמיטב יכולתו, ופסע לעבר לוח הפיקוד של המפעל, מביט בכל האורות הקורצים אליו, המבצעים עבורו את הפעלולים הקטנים שלהם. שם היתה מונחת התשובה. הוא שלח אצבע־מורה מאומנת היטב אל כפתור הבקרה, לחץ בדיאוטרום ונוכח לדעת שהאצבע רועדת. קללת האדם השיכור…
הוא החליק את כפתור הבקרה עד למקסימום, חש בלא־כלום מוזר בכל גופו, חלל ריק פנימי, על אף שהיה זה דבר שמעודו לא עשה, ואז החל להחליק כפתורים אחרים. מהר, מהר מאד אחר כך הפסיקו האורות לקרוץ לעברו. במקום זאת התחילו ללטוש עיניהם לעברו, באור אדום נוקשה בהיר. והמחוונים איימו להתפרק או לפרוץ החוצה מן הסקלות.
מרטין ישב והביט בשלווה. הוא שכח את רוב הדברים שידע אודות התפוקה של ריאקציות תרמונוקליאריות בלתי מבוקרות, אך היה משוכנע שהמפעל היה מסוגל לביצועים מעולים. לפחות מאה מגטון, לבטח. המחשבה הזאת הרגיעה אותו, באורח מוזר. מכונות יכולות להיות מאד משעשעות.
לפתע נשמע קול צופר אזעקה, צורח במרחק. זו היתה אזעקת חרום סטנדדרטית הקוראת לעזרה לצורך חיסול בעיה קטנה במפעל. שניות אחדות אחר כך החלו המחוונות לזחול חזרה למצבם הנורמלי והאורות האדומים הכבדים התעממו וכבו, ובמקומם נדלקו יפים יותר, בלא לגעת בו, היה מרטין משוכנע שלוח הפיקוד נותק, הוצא מכלל פעולה על ידי מחשב המפעל. מסביבו, על אפו וחמתו, חזר המפעל להפיק חשמל ומים מתוקים.
מרטין חייך לזכר הבדיחה הקטנה שלו, הסיר את מעילו מעל הקיר, נטל את הבקבוק מעל השולחן ויצא למדבר. הלילה ירד; האויר המתקרר והולך היה נעים למגע והוא הסיר את מעילו והתישב ליד קיר, לוגם מהבקבוק, צופה בשקיעה ונהנה מן הכל. זו היתה בדיחה מצויינת, באמת הבדיחה הטובה ביותר ששמע אי פעם. הבדיחה היתה חייו שלו.
לא טכנאי 11 הוא שהפעיל את המפעל לדהסליניזציה ותחנת הכוח של קהיר רבתי… מחשב הניהול 16 עשה זאת, וכל מה שטכנאי 11 היה צריך לעשות, זה להסתכל. וזה גם היה הגיוני, נוכח לפתע מרטין לדעת… מחשב 16 פועל תוך שבריר שניה, חושב תוך שבריר שניה, אפילו לומד תוך שבריר שניה, וכמה זמן בילה מרטין בלימוד חלק זעיר ממה שהמחשב ידע כבר… כבר כמה מאות שנים?
ובכל זאת, תכונותיהם של המחשבים היו מוכרות לו; העובדה שהמפעל של קהיר הופעל על ידי מחשב, לא היוותה עבורו תגלית גדולה, על אף שהתרמית הטרידה אותו מעט. מה שהוא למד היום, מה שסוף־סוף הבין, נבע מה’אקסודוס', לא מהמחשב 16. מרטין הביט כלפי מעלה. החללית תצא עוד מעט לדרך – יתכן שהוא עוד יספיק לראות את זנבה הבהיר.
ההיה זה אלן שפרד שהנחית, אז בתחילת עידן החלל, קליפת ביצה שבירה על פני הירח ושמר כל אותו זמן על דופק 72? וסרגיי יאמרוף, שנתקע במסלול סביב הירח, בלא תקווה לחזור, קרא מיוזמתו קטעים מכתבי לנין ויבטושנקו באזניהם של מיליוני מאזינים על פני כדור הארץ, ואז, כאשר נותרו לו דקות ספורות בלבד, השמיד את כל ציוד הרדיו שלו, פרט למשדרים הביוסנסוריים?
אז קראו לכך אומץ, אך מרטין ידע שהיתה זאת מעלה אחרת – יכולתו של האדם לחקות את המכונות שלו. אך היתה זאת מעלה מוגבלת למדי. שכן האדם לעולם לא יוכל לחשוב תוך שבריר שניה. אך האדם ניסה, וניסה בגבורה לעצב את עצמו בצלם המכונות שברא, ומרטין ידע עתה שהם נכשלו. ואף הכוכבים נלקחו ממנו… המכונות שהוא יצר יבצעו במקומו את המבצע, שכן הן היו מתאימות ממנו לביצוע דבר מעין זה. לעזאזל, הרי הן אפילו תיכננו את כל המבצע בעצמן.
מרטין צחק והרים את הבקבוק לכבוד אותם יצורים חלשים, עשויים בשר ותיקווה, שחזרו שוב להיות אחיו. שעתו היפה ביותר של המין האנושי, יד הגורל המרחפת עליו, וברקע האחרון בצעו אותם המעטים שהבינו את גורלו של האדם תעלול קטן, שישמור על הבהוב גחלת התיקווה אף אחד לא יתפוס את זה, אפילו עוד אלף שנה…
במרחק הוא שמע את ניידת המשטרה המרחפת לעבר המקום, מעוררת ענן אבק בדרכה לבוא לעזרת המפעל. כנראה שמישהו חיבל בציוד. ושוב צחק מרטין, וכשסיים את הבקבוק הבהיק במוחו זכרון רחוק, משהו שאמר החכם… שיר ילדים להרגעת פחדיו של הילד מפני הבלתי נודע…
"תמה המלאכה, ואין איש יכול עוד לראות,
זו הדרך בה צריך הכח להיות."
או משהו דומה לזה, בכל אופן. תנו לאיש סיגר עבור הנסיון. הוא קם על רגליו, מחייך בעצבות, והתחיל לצעוד לכיוון המפעל, לברך את פני השוטרים, להילקח הביתה לסוזאן, ואולי להינזף מעט. מרטין ציחקק, ואז כרע על ברכיו בחול הרך, המתקרר והולך. הוא היה שיכור קצת, נוכח מרטין לדעת.
“בלידתו האדם הינו יצור חלש, ורק במותו הוא חסון וחזק. כזה הוא מצבם של כל הדברים…” שיר LXXVI מתוך הטאו טה צ’ינג.
“… ויחנטוהו " בראשית נ, כ”ה…
המלים האחרונות. עתה מתחיל סיפור יציאת מצרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות