כאשר אדם מדמיין שהוא אֵל, או לפחות אישיות היסטורית חשובה, מכנים זאת רופאי הנפש ‘תסביך גדלות’. אולם, כאשר אֵל מאמין שהוא אדם – חלש, קטן ובן־חלוף, המינוח המקצועי למחלתו הוא – ‘תסביך אנושיות’.
כיצד יש לטפל בהפרעה נפשית זאת?
* * *
בּוֹן ג’וֹרְנוֹ. בוקר יוצא מן הכלל. אני מתערב, שלא תעיז להגיד ‘לא’ לכוס תה חם, הא מותק? קפה? בסדר, גם אני, פרוסיט! לחיים! יום סינג! אה, זה טוב, באמת טוב. עכשיו, הרשה לי להציג את עצמי. שמי הוא סאליביל, ובאתי לכאן כדי להציע לך שלוש משאלות. לא – אינך חולם. אני אצבוט אותך, רואה? הקשב לי. במאה שבה אני חי השיגו אנשי הרבה השגים. את רובם לא תבין, גם אם הייתי מספר לך עליהם – אפילו אינני מבין חצי מהם! אבל כמה מהם די פשוטים, ואפילו פרימיטיבי כמוך (בלי להעליב) יכול לתפוס אותם. טוב, אז אחת ההמצאות החדשות זה העניין הזה עם המשאלות. אני לא חושב שבאזורזמן שלכם היה לכם דבר כזה. וככה זה עובד: כל אחד מדרגה שלישית ומעלה, שעבר את 920 המבחנים בהצלחה, והתיק שלו נקי לגמרי, יכול להעניק לכל מי שירצה – שלוש משאלות, ובלבד שהמשאלות מוענקות באזורזמן הקודם לזה בו נולד המעניק. המעניק – זה מוּאָה. אל תשאל אותי למה זה ככה – יש פה איזו בעיה עם גורמי הלחץ ברצף הזמנחלל. אין צורך לומר שאת המחסום הזה שברנו מזמן. אז – זהו, מאחר שאתמול גמרתי את המבחן התשע מאות ועשרים בהצטיינות יתירה – טוב, זה לא היה בדיוק אתמול, כמובן. זה היה – וָואס איס לוֹס, גברת?
אתה דורך לי על הרגל וצריך להגיד ‘אדוני’, לא ‘גבירתי’.
אני מצטער. ככה זה בסדר – אדוני? העניין הישן הזה של מיניות קבועה משגע אותי תמיד. אתה חושב שנוכל להתקדם קצת בעניין המשאלות? אני כבר צריך להתחיל לזחול חזרה לאזור שלי.
אני יכול ללכת קודם לבית־שימוש?
לבית מה?
בית־שימוש.
פּוּרְקוּואָה?
טוב, זה קצת לא יפה להגיד, אבל, בעדינות, נגיד שאני רוצה לרוקן את השלפוחית שלי.
תם ונשלם. השלפוחית שלך ריקה.
מוזר! היא באמת ריקה! איך עשית זאת?
פורטאציה אינטר־ממדית אלמנטרית. משחק ילדים. עכשיו, מה בקשר למשאלה השניה שלך?
מה? אתה רוצה להגיד לי שהטריק הזה עם השלפוחית היה המשאלה הראשונה שלי?
נַאטוּרָלְמֹן.
אבל יכולתי לעשות זאת בעצמי.
אין מה לדאוג, חמודי. יש לך עוד שתים. נצל אותן טוב, הא? הה?
כן, אבל הלוואי שידעתי.
הו! לא! אף פעם אל תגיד “הלואי” או “אני רוצה”, אלא אם כן אתה מתכוון לזה.
מותר לשאול שאלה?
בבקשה.
אני יכול לבקש כל דבר? כל דבר?
בהחלט כן.
ואני אקבל אותו?
אכן, בהחלט כן.
אז אני מבקש שלושת אלפים משאלות, במקום שלוש.
נייט, זה לא.
אבל אמרת כל דבר?
כל דבר – חוץ מזה. זה עוד פעם בגלל גורמי הלחץ.
טוב… בסדר. הלוואי שהייתי יכול לחיות עד…
דוראק! עמדת לבקש חיי אלמות?
כן – אבל אני רואה שגם זה אסור.
לא, זה מותר. אבל שמע לעצתי. עד כמה שזה נוגע לך אישית, זו תהיה מישאלה מבוזבזת. חוץ מזה כמה מחברי הטובים ביותר שייכים לאלמותיים, ותשמע לי, הם מאד עצובים באמת.
אני מאמין לך. אז אני רוצה ביליון –
סמוך עלי. אל תבקש כסף.
למה לא?
בשביל מה לך? בין כה וכה לא תדע מה לעשות אתו!
אדע ועוד איך!
אתה רק חושב שתדע. חוץ מזה בלי להיכנס לפרוט יתר בשירים ומחולות – אתה אפילו לא מתאר לעצמך מה יקרה בעוד כמה שנים לכל הדבר הזה הקרוי כסף. היזהר מכסף.
אם זה מה שאתה אומר. בוא וניראה. אז הייתי מבקש שתהיה לי אותה תכונה שכל הנביאים ואנשי הרוח חיפשו לשוא ב –
הירגע, הירגע אדוני. חוכמת אין קץ, הא? אתה אישית לא צריך יותר חוכמה ממה שיש לך, וחוץ מזה, כמה מחברי הטובים ביותר שייכים לחוכמולוגים – והם ברנשים מדוכאים מאד, תופס?
אתה באמת מקשה עלי. ועכשיו אתה דורך לי על הרגל השניה.
אֶקְסקיוּזֶה מוּאָה. נסה שוב.
תן לי זמן לחשוב.
הו, מוֹן שֶרי. רק דקה אחת קטנטונת, אבל לא יותר.
אני לא מצליח לחשוב על כלום!
מה בקשר לסקס? זה נחשב משהו רציני באזורזמן זה, הא? מה דעתך, שאסדר לך שכל הבחורים הכי סקסים בעולם –
בחורות, בחורות.
– בחורות, נכון. אתה צודק. סליחה, כל הבחורות הכי יפות בכל העולם לא יוכלו להתנגד לקסמיך? את זה בטח תרצה, הא?
הבעיה היא שאני לא כל כך מתענין בסקס. יש כאלה שבשבילם זה טוב – זה נכון. אבל זה לא הכיוון שלי. אני מתכוון, בתור דיאטה קבועה. פעם בכמה זמן, למה לא? אבל זה הכל.
חשבתי שתגיד משהו כזה. אתה רוצה שנצרף למשאלה גם התענינות מפותחת בנושא זה?
לא, לא!… חכה… נידמה לי שמצאתי…
אתה בטוח?
כן. זה נשמע אולי נפוח אבל… הייתי רוצה לדעת אם אלוהים קיים באמת.
כן הוא קיים. משאלה אחרונה.
משאלתי האחרונה: אני רוצה לראות את פניו.
תם ונשלם. קום, הסתכל בראי.
כאשר יצאתי מן המיטה והבטתי בראי שהיה תלוי על הקיר ממול, ראיתי פרצוף זר, לא צעיר ולא זקן, לא יפה ולא מכוער. מצמצתי ושפשפתי את עיני הפרצוף ההוא ביד; ואז פניתי אל סאליביל שהמשיך לשבת על המטה שלי. שאלתי: “מי אני?”
“כרגע אמרתי לך מי אתה, גוספודין,” ענה סאליביל.
חייכתי בסלחנות. “כן, מצחיק מאד. עכשיו ספר לי את האמת, בבקשה.”
“האמת? מָאמה מִיָיה. זה אתגר רציני מאד! אפילו אם היינו מסוגלים להסכים בינינו על השאלה מהי האמת, האמת בה' הידיעה, מדוע אתה מניח שאני שומר אותה לעצמי? וגם אם כן, למה שאספר לך אותה?”
“מספיק עם המשחקים,” אמרתי בקול חמור. “אני רוצה לדעת –”
“המשאלות שלך – כולן כבר קאפוט.”
“אבל אני עוד יכול לשאול שאלות, נכון?”
“קדימה.”
התיישבתי על חלקה העליון של המיטה – שום ריהוט אחר לא היה בחדר. “אתה טוען שבאת ממה שאתה קורא אזורזמן אחר.” סאליביל הניד ראשו לחיוב בעייפות.
“איזו שנה?”
“השנה הסגולה, מחזור אפסילון 10.”
גנחתי. “מאיזו מאה?”
“המאה החמש עשרה,” אמר ביל, “א.ש.כ. ראשי תיבות – ‘לאחר השחר הכהה’. האם זה עוזר לך?”
“לא.”
“לא חשבתי שזה יעזור. אַלוֹר –” סאליביל זינק מן המיטה. “אני חושב שאתחיל עכשיו לרכב חזרה למיטה שלי, קאובוי.”
“רגע!” שלחתי את ידי לעוצרו, “עוד שאלה.”
סאליביל נאנח, “טוב, בוא נשמע אותה.”
“איזו שנה זו עכשיו?”
“אתה לא יודע?”
“איני יודע אפילו מה שמי!”
“אינני יכול לעזור לך. באזורזמן הזה יש להם שיטה מטורפת למתן שמות לשנים.”
“בסדר,” אמרתי. “אז תגיד לי, מה שם הכוכב הזה?”
“איזה כוכב?”
“הכוכב שאנחנו נמצאים עליו.”
“מה גורם לך לחשוב שאנחנו על כוכב?”
“בוא ננסח זאת אחרת. באזורזמן שלך – אתם חיים על כוכב?”
סאליביל נחר בבוז. “נו בטח, אתה חושב שאנחנו יכולים לעוף כמו מלאכי שרת?”
“בסדר. אז איך קוראים לכוכב ההוא?”
“אנחנו קוראים לו ‘העולם’.”
“כל כוכב הוא עולם!”
סאליביל משך בכתפו בחוסר איכפתיות. “אז תגיש נגדי תביעה.”
ניסיתי טקטיקה אחרת. “כמה כוכבים ישנם במערכת השמש שלכם? איזה מהם הוא הכוכב שלך, אני מתכוון לפי סדר המרחק מהשמש?”
סאליביל קימט את מצחו וניכר היה שהוא נבוך. “לנו יש את הכוכב היחיד ליד השמש.”
“אני מבין…”
סאליביל הוסיף, “אומרים שפעם היו כוכבים אחרים סביב השמש שלנו, אבל משהו קרה להם.”
“מה בדיוק קרה להם?”
“מי יודע?”
רגע אחר כך אמרתי בקול שקט ורגוע. “להגיד לך מה אני חושב?”
“חשבתי שאף פעם לא תבקש את זה.”
“אני חושב שכאן זה בית משוגעים,” אמרתי. “אני כאן בגלל שאיבדתי את הזיכרון שלי, ואתה פאציינט אחר שברח מתא מרופד, נכנס לחדר שלי ומעיר אותי משינה טובה כדי לסבך אותי בשיחה מטורפת הזאת.”
“רק משוגע יכול לזהות משוגע אחר,” אמר סאליביל בגיחוך.
“או,” המשכתי, שכן מחשבה אחרת עלתה במוחי, “שאתה לא פאציינט, אלא רופא. כל העניין הזה עם שלוש המשאלות היה רק מתיחה, מין טיפול נסיוני, נסיון טוב־לב לרפא את האמנזיה שלי, להוריד את המנעול מעל דלתות מוחי…”
“קישקושים,” אמר סאליביל. “אם זו רק מתיחה, אז איך תסביר את הטריק עם השלפוחית?”
היה משהו בדבריו, אבל המשכתי. “לא יודע. אולי סוגסטיה פוסט־היפנוטית. ויש עוד אפשרות. אולי אני אסיר, באיזו מדינה טוטאליטארית. אתה משחק עם המוח שלי ומנסה לגרום לי לגלות סודות, או מנסה להרוס אותי, לבלבל אותי, להגיד לי שאני…”
סאליביל אמר, “מותר לי להציע הצעה?”
הנהנתי בראשי בסקרנות.
“סתם ככה, בשביל הסיכוי הקטן שאמרתי לך את האמת – למה לא תעשה נסיון?”
“איך?”
“פשוט – תגיד ‘יהי אור’ או משהו כזה, תיצור אדם מעפר ואפר. תעשה משהו. תיראה מה יצא מזה.”
לא יכולתי למנוע מעצמי מלגחך. “לא תצליח לסדר אותי בקלות כזאת,” אמרתי. “זה טריק ישן. אתה תנצח חצי מהמלחמה על ידי זה שאני אעשה מה שאתה אומר – כי בכך אודה שיש אפשרות לשמץ של אמת בדבריך.”
נראה היה שסאליביל נכנע – אבל ידעתי שהוא שוב עושה הצגות. “אני יודע מתי אני מפסיד, אבל את העבודה שלי בצעתי ונתתי לך שלוש משאלות. זה כל מה שהרשיון שלי מרשה לי לעשות. אז מוטב שאתחיל לזוז. אבל תסתכל על העניין בצורה כזאת – יש המון משוגעים שחושבים שהם אלוהים. תסביך משיחיות, כך קוראים לזה באזורזמן זה. אבל מה היה קורה אם אלוהים עצמו היה מחליק על השכל ומשתגע? האם לא היה חושב שהוא בן תמותה פשוט? הפסיכולוגים היו לבטח אומרים שיש לו ‘תסביך־אנושיות’ או משהו כזה.”
“מחוכם,” אמרתי. “מאד מחוכם. להתראות סאליביל.”
“סַאיוֹנָרָה, אַדיוֹ, פֵיירְוּאֶל, אַדְיֶיה, שלום…”
דיווח מסאליביל:
תחילת דיווח. הנבדק אותר וקוים איתו מגע באזורזמן נידח. נעשה שימוש בשיטה העקיפה שאושרה בתידרוך האחרון (קוד: שלוש משאלות). התוצאות שהושגו זהות לאלה שהושגו בשימוש בשיטות אחרות: ז"א – כשלון מוחלט. הניבדק מפגין תהליכי מחשבה רציונלים לכאורה, שהם לוגיים בתוך המסגרת ההזייתית הכללית. דוחה את כל ההתקפות בהצלחה, אפילו במומחיות, אך מסרב בהתמדה לעמוד בפני זהותו האמיתית. ממשיך לסרב לקחת על עצמו אחריות, מסרב למלא את תפקידיו. עמיתי דיווחו שהוא אינו מגיב להתיחסות ישירה כלשהי בנוגע לשמועות הזוועה שנפוצו מאז התמוטטותו (ז"א – שהוא לא היה קיים מעולם, שהוא מת וכד'). לכן ויתרתי על גישה זאת. מציע, עם כל הכבוד ובכל הצער, לסווג את הניבדק כחסר־מרפא. הזנח כל תקוה. אלי אלי, למה שכחתני? סוף דיווח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות