מאורעות, לכאורה ללא קשר ביניהם, מתאחדים בשלב מסוים לכלל תופעה בעלת היקף עצום ומאיים.

כך כותב יחיעם פדן, עתונאי במקצועו, בהקדמה לסיפור ‘מסה קריטית’. הסיפור עצמו מוכיח רעיון זה של התלכדות אקראית של כוחות לשם יצירת מסה קריטית – הגורמת לתחילתה של תגובת שרשרת.

* * *

 

א.    🔗

ככל שקרב מועד ההמראה, כן גברו קולות הביקורת.

“מִשחק בחיי אדם” – כך הכתיר עתון אחד את התקפתו. עתון אחר בחר לשבח את יחסי הציבור של המבצע: "יש להניח, שהמידע שהופץ לציבור על טיסה זו, בצד ביטויים שנתלוו להגדרתה כ’אתגר', ‘מבצע המאה’ וכן הלאה – השפיעו לא רק על האיש ברחוב, אלא אפילו על הקהילה המובחרת של טייסי החלל. עובדה היא, כי מארגני המבצע משתי היבשות יכולים היו לבחור לאיוש החללית אחד מכל חמישים מועמדים.

“נשאלת השאלה,” הוסיף בעל אותו מאמר לטעון בנימה של רוגז. "אם נתנו כל המתנדבים, ובמיוחד אלה שנבחרו, את דעתם על העובדות הנכונות הקשורות בטיסה זו. איש יחסי הציבור של המבצע בחר לדבר על ‘המערכת הקרובה ביותר לשמש’ הן במרחק והן באופיני קיום – ואנו כמעט שכחנו, ש־4.3 שנות־אור פירושן 40,681,440,000,000 קילומטרים. כן, רבותי: 40 טריליון, 681 ביליון ו־440 מיליון קילומטרים במינוח האמריקני; 40 ביליון, 681 מיליארד ו־440 מיליון קילומטרים במינוח האירופי.

"לחישובים תיאורטיים נוח מאוד השימוש ב’שנות אור' וב’פארסקים'. אבל כשמדובר במסע מאויש, יש לזכור את תרגום כל אלה לקילומטרים – ויותר מכך, לשנות מסע ושנות חיים. גם כאן העדיפו חֶבֶר יחסי הציבור של המבצע לדבר על ‘מהירות שטרם הושגה’, על ‘תאוצה דמיונית’, על ‘הנעה אטומית מתקדמת’ – ונזהרו שלא להזכיר את השורה התחתונה: המסע לאלפא קנטאורי יארך כ־20 שנה, ואולי שנה יותר או שנה פחות מכך, בכיוון אחד!

“משמעות הדבר היא, שגם לולא הוטלה עליהם משימה לביצוע במערכת קנטאורי – היו ד”ר רוג’ר וד"ר דניס (אם להזכיר שני שמות מפורסמים) מגיעים לגיל 70 ויותר לפני שובם למערכת השמש, ואילו ברנרד סירינו, חוטון רמירז וחבריהם היו מתקרבים לגיל זה. במילים אחרות, על המתנדבים לטיסה לדעת, שלאפשרות כי לא יחזרו לכדור הארץ בחיים נודעת הסבירות הרבה ביותר – מה גם שיש לקחת בחשבון את הזמן שתארך המשימה שהוטלה על אנשי ‘משלחת המאה’. וזהו ללא ספק, החלק המטורף ביותר של הסיפור כולו.

"איננו רוצים להיכנס לויכוח על הכמות המדויקת של הדלק הגרעיני שתיקח עמה החללית פרוקסימה, מכדור הארץ כשפניה מועדות למערכת קנטאורי לשם… גילוי דלק גרעיני והובלתו ארצה. יתכן שהמדענים צודקים, ויש למערכת זו פוטנציאל גרעיני עצום; אבל אין ספק שגם הם לא נתנו את התשובה על כל השאלות – בראש וראשונה: אם קיימים בכלל כוכבי לכת במערכת זו, שמהם אפשר ליטול דלק חיוני זה – ולכן מפוקפקת הצדקת שיגורה של המשלחת.

“יש לקרוא – ולוא ברגע האחרון – לביטול התוכנית חסרת השחר, שתביא לאבדנם המיותר של עשרים בני אדם, מיליונים או מיליארדים של קילומטרים מכדור הארץ, ולבזבוז משווע של משאבי הדלק הגרעיני, מתוך הזיה מטורפת שניתן יהיה להגדילם באמצעות מסע זה לחלל.”

 

ב.    🔗

ד"ר הנרי רוג’ר ציחצח את זגוגיות משקפיו ונאנח. חואן רמירז הרים את עיניו מלוח האיכון והביט בו.

“מה שלום ד”ר דניס?" שאל בדאגה.

“רע. אני חושש שהוא גמור.” השיב ד"ר רוג’ר.

קתרין שיץ נכנסה מדלת חדר־הבקרה. “הדבר הנורא ביותר לגבי פול המסכן הוא המעבר לעליצות חסרת־הרסן – והשקיעה בבת־אחת למצבו הנוכחי,” אמרה.

“כן, אין ספק שהיה הרציני והמיושב בדעתו בינינו כשיצאנו לדרך, ועל מעמדו זה שמר עשרים שנה ויותר. בעצם, עד שזיהה את הדניסיום.”

“זה היה שינוי פתאומי מאוד,” חייך חואן. "אתם זוכרים שבדק את הדוגמאות ברצינות ובהתמדה – גם כשהיה ברור שהגילוי הזה כבר בידו – עד שהשלים את כל המבחנים. אחר־כך ניסה להעלות שמות… בשום פנים לא רצה שהיסוד ייקרא על שמו.

“השמות המתבקשים כביכול מאליהם פשוט לא באו בחשבון: אלפא, ביתא, פרוקסימוס, קנטאורוס… גם צירופי האותיות שלהם אינו אפשרי – משום שצירופים אלה מצויים כבר בטבלת היסודות. כך הצלחנו לשכנעו שיסכים ל’דניסיום', גולת הכותרת של כל מסענו.”

“אינני מבין כיצד יכול היה להיות כל כך בלתי זהיר,” אמר ד"ר רוג’ר, “הרי ברורה היתה הסכנה של זיהום רדיואקטיבי. ועוד בפליטה כזו, ובהתפרקות כזאת… אגב, היכן לואיז? פול אמר לי משהו שאיני מבין, ועלי לספר לה על כך. הוא אמר שהנוסחאות ייבחנו עכשיו. מה פירוש ייבחנו? חשבתי שהכל כבר ברור.”

קתרין אמרה, “ד”ר קופ נמצאת בחדרה. אלך אתך, אם לא אכפת לך."

ד"ר רוג’ר החליק על קרחתו וחייך. להיפך," אמר. “זה רצוי לי מאוד.” הוא פתח את דלת חדר ההיגוי המובילה לאגף המגורים, והניח למפקדת ספינת־החלל לצאת לפניו.

כשהלכו במסדרון, אמרה קתרין מעבר לכתפה, “לואיז היתה בחירה מצוינת בזמנה. סטודנטית מבריקה, שהשלימה תואר ראשון בפיסיקה לפני שמלאו לה 18… אין גם ספק שעזרתה לברנרד ולפול היתה עצומה. אך איש רק לא שיער (ואולי גם לא היתה דרך לבדוק זאת), שתתפתח בה גישה כזאת לגברים.”

“כן. מצד שני צמחה בה גם אותה תאוה לתיעוד…”

“סובלימציה?”

“אינני יודע. לא, איני חושב שיש קשר,” ד"ר רוג’ר חייך. קתרין עשתה תמיד שימוש חופשי מדי במונחים הפסיכולוגיים, אבל הוא לא הקפיד עימה.

בחדרה ישבה לואיז על הרצפה, גבה שעון אל דופן מיטתה, ומחברת מונחת על ברכה. שערה היה קצר אף מזה של קתרין, גופה היא מלא והיא היתה צעירה ממפקדת הספינה בעשר שנים ויותר. היא הרימה עיניה מן המחברת.

“יבוא,” אמרה.

קתרין שיץ והנרי רוג’ר נכנסו. הם לא אמרו דבר, כיוון שעיניהם נצמדו מיד למחברת.

“לא, זה משהו אחר,” אמרה ד"ר קופ. “הנה, מוטב שתקראו בעצמכם.” היא הושיטה את המחברת לד"ר רוג’ר. באי רצון נטל ממנה הרופא את המחברת, והחל לקרוא באותו עמוד: “…מאפשרת הפליטה המואצת של החלקיקים…”

“לא,” אמרה לואיז. “תתחיל בעמוד הקודם.”

“כאן מחוק משהו,” אמר ד"ר רוג’ר, “פול המסכן”… אה, מכאן.

"הפרוקסימה, 18 בנובמבר 2006.

עצם גילוי הדניסיום לא היה הפתעה, שהרי מן האנליזה הספקטרלית הדרמטית של 1981 ידענו על ריאקציות גרעיניות יוצאות דופן בקנטאורוס. ההפתעה נגרמה בשל תכונותיו יוצאות הדופן: מספרו האטומי (263), משקלו האטומי (איזוטופים בין 675 ל־732, הנפוצים ביותר 682, 704, 706, 718), והתפרקותו לרובריום (104), פלוטוניום (94) ואורניום (92) תוך כדי פליטת גרעיני הליום וניאון, קרן ני וזרם אדיר של נויטרונים. מובן שהאטומים תוצרי הפירוק מתפרקים שוב בתהליך גרעיני רגיל.

“גאונותו של ד”ר דניס לא באה לידי ביטוי בזיהוי החומר או בעמידה על תכונותיו. גאונות זו היתה קשורה, כתמיד במקרים כאלה, ב’ביצת קולומבוס': כשכולנו רקדנו משמחה, ודיברנו על כך שנוביל את החומר הביתה, לכדור הארץ, העסיק עצמו ד"ר דניס במשהו אחר – הוא גילה דרך להחליף את הדלק של החללית, ולהשתמש בדניסיום למסענו ארצה.

"להיות מסוגל למצות מתגליתו את היישום המיידי שלה, ולבצעו ללא שנות ניסוי וללא מעבדה מתאימה – לזה אין שם אחר מלבד גאונות.

“מכל מקום, כתוצאה מכך אנו מנצלים פחות חומר כדי להשיג האצה רבה יותר. את זאת מאפשרת לנו הפליטה המוגברת של החלקיקים והתנע העצום של קרן ני. על פי חישובי, נשיג מהירות הקרובה למהירות האור בעוד כשבועיים. הדבר הראשון שיש לזכור בהקשר זה הוא שההאטה צריכה להיעשות בדיוק לאותו פרק זמן…”

“כאן אתה נכנס לחלק העיקרי. אני כותבת כאן עקרונות, בנוסף להנחיות הטכניות, בעיקר לגבי הפעלת הכור והחישובים הפיזיקליים, לכל מקרה שגם אני…” לואיז כיסתה בידיה את עיניה. “כשהתנדבתי למסע, לא ידעתי כמה חשוב יהיה לי לעשות משהו כל עוד אני צעירה, וכמה אפחד מהמוות… חשבתי אז, לפני שהמראנו, שאפילו נמות בחלל – לא יהיה לי אכפת, אבל עוד איך אכפת לי!”

“אבל, הרי את עצמך אומרת שמהירותנו גדלה פי ארבעה ויותר,” אמרה קתרין. היא נשכה את שפתה התחתונה.

“המשך, ד”ר רוג’ר."

"עזבנו את כוכב הלכת טאונק כשאנו נושאים משקל מקסימלי של דניסיום, באמונה (המילה ‘לוהטת’ היתה מחוקה) שנציל את כדור הארץ מכליון. להערכתנו מצוי הדניסיום בכל כוכבי הלכת של מערכת קנטאורוס, ובכללה באלפא־אינסוף, כוכב הלכת המוזר המקיף את שתי השמשות של אלפא קנטאורי.

(“הערה: אלפא קנטאורי הוא כוכב כפול, וזוג השמשות מקיף כל שמונים שנה מרכז משותף, הנמצא כמעט 3.5 מיליארדי קילומטר מהן. אלפא־אינסוף מצייר מעין ספרת 8 ענקית, כשהוא מקיף הן את אלפא קנטאורי ב־A והן את אלפא קנטאורי ב־B. הדבר מוזר מאוד, כמובן, משום שמרחקו הרב משתי השמשות ומהירותו הרבה מקשים להבין איך נותר בכלל אלפא־אינסוף בתחום כוח המשיכה של שתי השמשות שלו. ד”ר טאונק המנוח חשב, שגורמת לכך השפעת כוח המשיכה של פרוקסימה קנטאורי, המקיף עם הצמד של אלפא מרכז המשותף להן ולו. יתכן.)

"אנחנו בחרנו בכוכב הלכת טאונק, המרוחק כדי 160 מיליון קילומטר מאלפא קנטאורי ב־A, משום הדמיון המדהים לתנאים שעל כדור הארץ: המרחק בין הלוויין לשמש שלו (ארץ מרוחק מהשמש 149 מיליון קילומטר); הטמפרטורה (שמש – 5,740 לעומת 5,700 של אלפא קנטאורי ב־A); פליטת החום של השמש וכו'. עם זאת תנאים ליצירת חיים לא נמצאו שם. יש לזכור כי נחיתה אפשרית גם על כוכבי לכת אחרים, הן של אלפא ב־A והן של אלפא ב־B (אולי פרט לאלפא־אינסוף), אך לא ניתנה לנו ההזדמנות לבדוק בדיקה של ממש אם יש חיים על אחד מהם או יותר, וזו גם לא היתה מטרתנו.

לפי חישובי, נשוב לכדור הארץ בינואר 2010 – אבל יש להניח שעל הארץ יעברו כמה וכמה שנים מעבר לזה.

חישובי נעשו אחרי שחלה ד"ר דניס, וכיוון שהשתמשתי בספר שאיני בטוחה במהימנותו – קשה לדעת אם הנוסחה המובאת בו אינה קירוב גס בלבד…"

“זהו בדיוק העניין שבגללו באתי אליך,” אמר ד"ר רוג’ר בהתרגשות. “ד”ר דניס היה בהכרה מוקדם יותר היום, ואני סיפרתי לו על ההשערות שלנו – כלומר, מתי נחזור לארץ. ד"ר דניס צחק. מזמן לא ראיתי את פול צוחק. ודאי לא כפי שצחק, כשאסף אותנו כדי לבשר לנו שגדלו סיכויינו לחזור בחיים לכדור הארץ… צחוק הגורל: סיכויינו גדלו.

“מכל מקום, הוא אמר ששתי הנוסחאות ייבחנו עכשיו. אני חשבתי שהניסוי של תורן ומלכידס מ־1982 הוכיח את תורת היחסות הפרטית הוכחה שאינה ניתנת לערעור. אבל פול אמר שלא, וגם הכתיב לי את הנוסחה לזמן. הנה, רשמתי.”

הנרי רוג’ר הושיט ביד רועדת פתק לד"ר קופ. לואיז נטלה אותן:

“טוב אבל מהו X?” שאלה.

קתרין הציצה בשעונה, “היית רוצה לנסות לברר זאת, לואיז?”

“כן, בלאו הכי יש עוד זמן. לפני שאדע את המהירות הסופית, יהיו כל החישובים רק השערות הרחוקות מאוד מן האמת. אני מבינה שד”ר דניס לא נשאר זמן רב בהכרה, נכון?''

“כן, נכון,” אמר ד"ר רוג’ר. “פול המסכן.” ואז העווה פניו, משנוכח כי הוא חוזר על המשפט שנמחק ממחברתה של לואיז קופ.

“ובכן, מוטב שנלך, הנרי,” אמרה קתרין. הם יצאו מן החדר, והניחו את לואיז לחישוביה.

“יש לי שיעור ספורט עם פיליפה,” אמר הנרי ופנה.

קתרין הישירה אל המטבח המשותף. את רוברט מצאה במזווה, שקוע במלאכתו. על שערו האפור היו אגלי זיעה.

“מתי תגמור, רובי?”

רוברט חייך. “עזרי לי, ואסיים מוקדם יותר,” השיב.

עשר דקות אחר־כך הלכו קתרין ורוברט במסדרון המוליך אל חדרם. “לך אתה להתרחץ ראשון,” אמרה קתרין. הדלת נסגרה אחריהם.

 

ג.    🔗

ברנרד סירינו, מהנדס הטיס הראשי, עמד מאחורי כתפו של חואן והביט בידיו הרועדות. ‘מפתיע, למרות שצפוי היה שנזקין…’ חשב. ‘מה היה קורה אילו חזרנו כמתוכנן, בטיסה של כמעט עשרים שנה? האם היינו מחברים את הפרוקסימה כבר עכשיו למערכת הכל־אוטומטית?’

ובקול אמר: “קשה לי להאמין שזה קרוב כל־כך… עצם המחשבה שהמסע לשם נמשך עשרים שנה מקשה עלי להאמין שכבר חזרנו.”

“לי לא מובן משהו אחר,” אמר חואן. “מדוע אין משיבים לשידורינו? מכל מקום,” הוסיף, “כשנשלים הקפה נוספת סביב הארץ נוכל לגשת לנחיתה.”

“מוסכם לנחות במקום שנקבע מראש, באוקיאנוס האטלנטי?” שאל סרינו.

“כן,” אמר חואן. “לדעתי, נוח ביותר יהיה לעשות זאת.”

לואיז נכנסה לחדר ההיגוי. “שיניתי את דעתי,” אמרה. “אין זה לכבודו של ד”ר דניס שננחת בים."

“איך קשור לכך פול?” שאל חואן, חיוכו נמוג.

“הדניסיום. אין סיבה שלא נפעיל כור כזה וננחת נחיתה רכה, צריך היה לחשוב על זה מכבר, אבל עוד לא אחרנו.”

“בלי בדיקה, בלי ניסוי…”

“גם ד”ר דניס לא ניסה, ואנחנו הצלחנו. בזכותו."

“אבל הוא מת. לא, איני מתכוון שגם אנחנו נמות,” הוסיף סירינו כשראה זיק של רוגז עולה בעיני לואיז. התכוונתי רק לשאול מי יערוך את החישובים."

“אני. למעשה כבר השלמתי אותם.”

“היכן ננחת, לפי חישובך?”

“בדרום אנגליה.”

 

ד.    🔗

“אתה בטוח שזוהי דרום אנגליה?”

“אין ספק.”

“קשה לי להאמין, אנחנו הולכים כבר יומיים בדרך ללונדון – אם זו הדרך ללונדון – ולא חצינו אפילו כביש אחד. רק שבילים כבושים – ואף סנטימטר של אספלט! חצינו כפר אחד אתמול, ובאיזו שפה דיברו בו? ברטונית? קלטית?”

חואן צחק. ‘פיליפה היתה תמיד חמת מזג’ חשב. “השפה שלהם הפליאה גם אותי,” אמר. “לדעתי היא משהו הודי, ולא קלטי. אבל בקשר לכבישים אין לך מה להתפלא. ד”ר קופ חוזרת ומזכירה לנו, שכאן עברו 206 שנים, וצריך להיות מוכנים לשינויים. וברנרד אמר, שלדעתו הפסיקו להשתמש בפרקציות הכבדות של הנפט לתעשיית האספלט – אולי משום שגילו דרך להשתמש גם בהן ככוח מניע."

פיליפה נאנחה. שערה היה לבן כשלג, וכשצחקה העמיקו הקמטים בפניה. “ודאי יש לנו מראה מצחיק – שני זקנים המתנהלים לעבר לונדון בקצב של צב.”

“הביטי, משאלתך מתגשמת: משלחת קבלת פנים באה לקחת אותנו ללונדון.”

ענן אבק התקרב לעומתם. מבעד לאבק הסתמנו דמויותיהן של עֲגָלָה ושתי פרדות שהיו רתומות אליה.

“ודאי נמלכו תושבי הכפר בדעתם, והחליטו לסייע לנו,” אמר חואן.

“שטויות, העגלה מגיעה מן הכיוון ההפוּך.”

“אם כך, הודיעו למי־שלא־יהיה היושב היום ברחוב דאונינג עשר, והוא שלח לאסוף אותנו.”

“איך הודיעו? בדואר יונים?”

“אינני יודע, אבל אין ספק שהם מתכוונים אלינו: רואה? הם הבחינו בנו, ועתה פנו אלינו.”

מן העגלה המוזרה למראה ירדו כמה גברים כהי פנים, אוחזים מוטות מוזרים. אחד מהם פנה ושאל שאלה בשפה גרונית, ספק דיאלקט פרסי ספק דיאלקט הודי. חואן ניסה להשיב באנגלית ובספרדית, ופיליפה אמרה משפט בצרפתית. לבסוף איבד האיש את סבלנותו, והחווה בידו באורח שאינו משתמע לשתי פנים. השניים עלו על העגלה, והרכָּב סובב אותה במאה ושמונים מעלות.

עד מהרה נפלה תרדמה על פיליפה. חואן נותר ער. הוא כבר לא זכר את לונדון בבירור. סוף סוף עברה רבע מאה… אבל בדבר אחד היה בטוח: לא כך נראתה עיר זו ברבע האחרון של המאה העשרים. הוא מוכן היה לראות עיר מודרנית יותר; או עיר ששוקמה אחרי הפצצה אטומית. אבל הניוול, סגנון הבנייה… שום דבר לא התאים.

העגלה נסעה ברחובות מרוצפים – ‘חָצָץ?’ – פנתה פעמים אחדות, ועצרה סמוך לגשר שעל הנהר. ‘הזהו התמזה? והגשר המשונה הזה, בחיי…’

מלוויהם הקיפום והוליכום לבניין ישן למראה, ‘ממה הם בונים היום? הבניין הזה וודאי נבנה במאה שעברה,’ גיחך חואן לנפשו בלי לומר דבר, ‘מאה שנה אחרי שעזבנו את כדור הארץ…’

פיליפה עוד היתה רדומה. לאט, לאט, חשה כיצד חושיה מתחדדים. הם הוכנסו לחדר שחלון מסורג אחד קבוע בקיר שמול הדלת הכבדה. זו נסגרה וננעלה מאחורי גבם. “חואן, אין כאן נורה – בשום מקום!”

חואן ניסה לא להיתפס להתרגשותה. “אז מה? בנו חדר מעצר ללא תאורה; אל תעשי מזה עניין.”

“חואן, לא שמת לב. הלכנו במסדרון חשוך למחצה שלא היה בו שום סימן לתאורה חשמלית. וגם ברחוב…”

“אאמין לכך רק אם אווכח שאין להם מכשירי טלוויזיה…”

הדלת נפתחה. גבר משופם במדים מוזרים סימן להם לצאת.

שוב הלכו במסדרונות חשוכים. הם הוכנסו לחדר גדול. מאחורי שולחן ישב גבר בעל זקן שחור, ולשמאלו אדם מבוהל־למראה, בהיר שחתך עמוק ברקתו.

בעל הזקן פנה לאיש שלשמאלו באותה שפה גרונית. האיש פנה אליהם בשפה בלתי מוכרת. ‘הולנדית?’ חשבה פיליפה. היא ניסתה לומר משהו בגרמנית מגומגמת אך המתורגמן לא נענה. נראה שלא הבין מילה.

חואן ופיליפה הוחזרו לתאם. “בשנת 75' או 76'…” החלה פיליפה.

“של איזו מאה?” צחק חואן. “אנחנו עכשיו בשנת 2189, אם להאמין ללואיז…”

“חואן! האם יש עוד אדם אחר בעולם – כלומר, על הפרוקסימה – שאת דבריו אתה משסע? ובכן, זכור לי שבשנת 75 או 76' אמר לנו המורה לשפות, שאם לא נתרגל מה שלמדנו – נשכח כל מילה וכל כלל דקדוקי, עלי להודות, שבעיקרון הוא צדק. אבל משהו כנראה נשאר – אף ש’משהו' מועט בלבד.”

הדלת נפתחה שוב. אדם שלא ראו לפני כן נכנס והובילם במסדרון אחר – ושמא הסתעפות של אותו מסדרון? – נפתחה דלת והם הוכנסו לחדר, עברו דרך דלת אחרת ומצאו עצמם ברחוב. כאן הוכנסו לעגלה, ועיניהם נקשרו. ‘מוזר’, חשב חואן, ‘הם פוחדים… הגענו. ריח מוזר… מה זה יכול להיות? הרשרוש הקצוב הזה… ים? כן, ספינה מיטלטלת על הגלים…’

לבסוף נרדם.

 

ה.    🔗

חואן ניעור, וראה כי פיליפה מתבוננת בו. “יכולת להעיר אותי,” אמר כמצטדק.

הדלת נפתחה. חואן הבחין כי הלבוש של האיש שבא לקחתם היה אחר מזה שלבשו האנשים שפגשו עד כה. הם הלכו אחריו.

“שבו בבקשה,” אמר להם אדם גבוה, ששׂערו בהיר, שמץ של מבטא זר עיוות את האנגלית שבפיו.

“סוף סוף!” קרא חואן. “חשבנו שהכל כאן שכחו כל שפת תרבות. סליחה,” הוסיף, “לא התכוונתי…”

“אין דבר,” אמר האיש הגבוה. “תוכלו לקרוא לי סטן. בתפקידי עדיף שלא להיכנס לפרטים, נקצר בהקדמות: מי אתם, מניין באתם?”

“מאלפא קנטאורי ב־A,” אמר חואן. “אנחנו המשלחת שיצאה ב־1983 לאלפא. הפרוקסימה היתה אמורה לחזור בערך ב־2028 – אתנו או בלעדינו. אבל מצאנו דרך לקצר את זמן המסע, ולא עמדנו בפיתוי. לכן הגענו רק עכשיו – מבחינתכם. איזו שנה עכשיו, באמת 2189?” הוא צחק.

האיש שקרא לעצמו סטן הרים את ידו. “אתה מתקדם מהר מדי,” אמר. “איני מבין אפילו את חלקה הראשון של תשובתך.”

“סליחה, אני פשוט נרגש מדי שסוף סוף ניתנה לי ההזדמנות לדבר אל מישהו מכאן.”

“חואן ואני עזבנו את הפרוקסימה ואת חברינו שלשום… לא, לפני שלושה ימים וחצי,” הוסיפה פיליפה. “פגשנו בני כפר שדיברו מלזית ואולי פרסית, וחוקר שניסה את מזלו באמצעות מתורגמן שדיבר שפה שנשמעה כהולנדית, ועכשיו…”

“אמרתם פרוקסימה? היכן זה?” שאל האיש הגבוה.

“בדרום, בדרום אנגליה,” תיקן חואן את עצמו, נזכר בריח המים ובקול המיית גליהם. “פרוקסימה היא ספינת־חלל שלנו.”

“כן, אנחנו יודעים. אבל היכן היא בדיוק?”

חואן מסר נתונים, אך אלה עזרו רק מעט. פיליפה הסבירה.

האיש קרא בקול, מסר הוראות בלחישה לאדם אחר ואחר שב ופנה אליהם.

“זה ייקח יומיים או שלושה,” אמר. "נביא גם את חבריכם. אני מקווה שהם ייענו למי שידבר אליהם אנגלית.

“לכם היה מזל, הרשו לי לומר לכם. האיש שלנו במרכז החקירות שלהם נקט יוזמה – למעשה, עבר על ההוראות – כדי לחלץ אתכם משם. אבל אלמלא פעל כל כך מהר, אין להניח שהעניין היה מסתיים בטוב.”

“כל המצב מאוד בלתי מובן לי,” אמרה פיליפה, מחפשת אחר מילים לבטא את תחושתה. “האם אין לכם חשמל?”

“חשמל?” האיש כמעט צחק. “להם אין בכלל, לנו יש קצת.”

“מה פירוש, ‘לנו’ ו’להם?'”

“אני מציע שתגלו סבלנות. כשיגיעו חבריכם, אסביר לכם מה מותר לכם לדעת. בינתיים נתחיל בדרך הגיונית יותר: ספרו לי אתם הכל על מה שקרה לכם. התחלת בכך,” אמר, מניד בסנטרו לעבר חואן. “ולא הבנתי דבר.”

חואן הסביר. “הבניה הקשה ביותר של העולם היתה מחסור גובר בדלק,” סיים את תיאור הרקע למסע. "האם כל זה נשתכח?''

“לא אצלנו. אבל חלק מהדברים אינו מתואר בדיוק כך. יש לנו זוית ראייה שונה במקצת. המשך.”

“כשהגיעו לבנייתה של חללית אטומית, היססו אם לשגרה כיוון שהיתה יקרה מדי. ואז עלה הרעיון להשתמש בה למסע שיביא לכדור הארץ כמות גדולה מאוד של דלק גרעיני – ממערכת קנטאורוס. לא היתה שום אפשרות לשלוח חללית לא מאוישת שתחפור ותחפש דווקא חומרים רדיואקטיביים, ולכן הוחלט – אחרי ויכוחים ארוכים – לשלוח חללית מאוישת. אותנו.”

חואן המשיך והסביר. האיש שכינה עצמו סטן שאל שאלות.

“היה ברור שנחזור בין 2025 ל־2030,” המשיך חואן. "אמנם לא היה ברור אם בגיל שבו היינו אמורים להיות נהיה כשירים להטיס חללית; הצעירה שבינינו היתה בת 20 כשיצאנו למסע, וב־2028 היתה צריכה לחגוג את יום הולדתה ה־65, ורוב האחרים היו מבוגרים ממנה ב־10–20 שנה. לכן הוכנה מערכת כל־אוטומטית, שאליה היינו אמורים להתחבר כשנחוש שהגיעה השעה – כדי שאפילו אם נמות כולנו קרוב לקץ המסע יגיע הדלק הגרעיני לאוקיאנוס האטלנטי, והמין האנושי – בני דורם של נכדינו שלא נולדו – ימצא אותו וינצלו לצרכיו.

“הבעיה היתה שגילינו חומר שהדמיון אינו משיג אותו. קראנו לו ‘דניסיום,’ על שמו של ד”ר דניס… הוא מת במסע חזרה… לא חשוב, ובכן, ד"ר דניס גילה שנוכל להשתמש בדניסיום בכור של הפרוקסימה. כתוצאה מכך הגענו למהירות עצומה, קרובה למהירות האור. כאן פעלה תורת היחסות הפרטית, וככל שקיצרנו את מסענו – כן התארך הזמן על כדור הארץ…"

שאלותיו של סטן היו רבות יותר, והסבריו של חואן לא הועילו הרבה.

“החשוב הוא שתבין,” אמר חואן “שלגבינו נמשך המסע הלוך וחזור עשרים ושש שנים ומשהו, ואילו על הארץ חלפו 206 שנים – אם ד”ר קופ צודקת. האם עכשיו 2189, אדוני?''

“אינני יודע בדיוק,” אמר סטן. “אומר לך בגלוי אך זאת: זהו אחד הדברים שלא נשתמרו – המניין הזה. יש כתות העוסקות בכך ומייחסות לכך חשיבות רבה. אבל השנה צריכה להיות קרובה למדי לזו שנקבת לפי המניין הישן.”

“מובן, שידענו כמה מזיק השינוי הזה שהכנסנו בתכניות הפרוקסימה,” המשיך חואן. “העולם שיווע לדלק גרעיני. ואנחנו דחינו את בואנו ב־150 שנה ומשהו… אבל לא יכולנו לעמוד בפיתוי. לחזור לארץ כשעודנו יכולים לראות, לשמוע ולהריח…”

 

ו.    🔗

השעות נמשכו. לבסוף גברה העייפות על הצורך שחשו חואן ופיליפה לספר על מסעם. הם הובלו לחדר נוח, אכלו וישנו. מנוחתם נמשכה עד שהגיעה המשלחת עם חבריהם, ומעבר לכך, כשהוצאו מחדרם, הוליכו אותם דרך עיר שטופת שמש קיץ, כיכרות וגנים. אבל הכל נראה מוזר כל כך – הבנייה, המתקנים…

 

ז.    🔗

האיש שקידם את פניהם בחדר רב־מידות, מרוהט באורח מוכר למחצה – בניגוד לחדרים שראו עד אז – היה נמוך ורחב, מצחו גבוה ושיער חום עיטר את קדחתו. שפתו היתה בלתי מובנת, וכמתורגמן שימש לו אדם בעל אף נשרי שהציע להם לכנותו ‘פרופסור’. את שמו, כך אמר, יקשה עליהם לבטא, ומעמדו – איש המדע הראשי של ממלכתו, לדבריו – מקביל פחות או יותר לזה של מנהל אוניברסיטה (“נשיא או רקטור?” מלמל חואן כשלחץ את ידו, אך דבריו הגיעו רק לאוזניה של פיליפה).

בקצהו הרחוק של החדר ראתה פיליפה לפתע את רוברט, ג’יין, הנרי…

מארחיהם – או שוביהם, הדבר טרם התברר כל צרכו – הניחו להם לגשת אל חבריהם. ניכר היה שאלה לא נחו כמותם, אף שגם להם התירו, כנראה, להתרחץ ולישון שעות אחדות.

“אינני מבינה היכן אנחנו,” אמרה קתרין. “הם אמרו שאתם מסרתם להם את מקומנו – אבל לא לקחו אותנו ללונדון. הפלגנו בים. זה לא ברור.”

“זו באמת ארץ אחרת. חוץ מזה, קתרין, עברו יותר ממאתיים שנה מאז יצאנו לדרך. משהו קרה בעולם. האם חקרו אתכם?”

“כן. שאלו את כולנו מיליון שאלות… אתה יודע שהם הרגו, למעשה, את האנשים על החוף?” התפרצה לפתע.

“מי הרג את מי?” התערבה פיליפה.

“אלה שלקחו אותנו – ואולי חטפו? – פרצו דרך לספינתם, והרגו אנשים שדיברו בלשון גרונית, אולי ערבית.”

“אנחנו הנחנו שזו הודית או מלזית,” אמרה פיליפה.

"האיש שביקש כי יכנוהו ‘פרופסור’ ניגש אליהם. “הוד מעלתו מודה לכם מאוד. נוכל לשוחח עתה. הכירו את עוזרי – שמו הפרטי נוקו. אך קודם לכל נצטרך להיפרד מהוד מעלתו. אנא, עקבו אחרי מחווֹתי הטקסיות.” לגלוג מה נשמע מקולו.

הוד מעלתו – יהא תארו אשר יהא – יצא לאחר הטקס. הפרופסור ונוקו התיישבו עם אורחיהם ליד שולחן, שעליו פרושה מפת הכוכבים. השיחה קלחה הפעם בנעימות. הפרופסור ונוקו גילו הבנה רבה למדי, פרט לשאלת האנרגיה הגרעינית ותורת היחסות, שגם בהן תפסו לפחות את העקרונות.

“שמעתי דיווחים מעוזרי, ושמחתי להיווכח שסיפוריכם תואמים – ושהם הבינו בדרך־כלל כהלכה,” אמר הפרופסור בשמץ יהירות. “אני עצמי אינני איש מדעי הטבע אלא היסטוריון, כמובן.”

“היכן סטן?” שאל חואן.

“הוד מעלתו כעס על הדרך שבה ניהל את מבצע חילוצכם,” אמר נוקו.

“מה בדיוק קורה כאן?” שאל סירינו.

"המועצה והוד מעלתו עצמו, אישרו שאסביר לכם בקווים כלליים ‘מה קורה’. לא משום שרצונם לספק את סקרנותכם, אלא מתוך אמונה שתוכלו לסייע להם. אני עצמי קצת מסופק ובכל זאת…

"ובכן, יתכן שכמה מן התהליכים שאתאר מוכרים לכם עוד מן הימים שקדמו למסעכם. בעיקרו של דבר ניתן לפשטם ולתארם כתהליך של הגירה בעיקר מאסיה – קודם לאירופה ואחר כך בזרם גובר גם לאמריקה. לתהליך זה נתלוותה התעשרותם של פרטים ומדינות, שאירופה ואמריקה נעשו תלויות בהן יותר ויותר. היו ויכוחים נוקבים על השפעות התופעה הזאת והתהליך הזה – אבל התוצאות, לפחות, אינן מוטלות בספק.

"אירופה ואמריקה נשחקו, למעשה, ושינו כליל את מהותן. החברה המערבית, הלבנה, פינתה את מקומה ליצור־כלאיים, שאימץ חלק מהישגי תרבות זו – כצירוף לערכי תרבות של המזרח. העובדה היא, כי שילוב זה לא הוכיח את עצמו: התרבות הלכה והתמעטה, הלכה והידרדרה.

“אני זוכרת שבזמננו התמוטטה דרום אפריקה,” אמרה לואיז. “השחורים הכניעו את הלבנים בעזרת כוחות צבא מבחוץ, אבל אנגליה, ארצות הברית, צרפת ושוודיה… על כולן השתלטו עמי המזרח?”

“זה היה תהליך איטי,” הסביר הפרופסור. "יש עדיין שרידי מידע מתקופות קדומות מאוד, ועל פיהן אולי אוכל להסביר לכם. נפילתה של רומי, למשל, שמעתם על כך? היא התרחשה לפני קצת פחות מאלפיים שנה, אבל החלה כמה מאות שנים קודם לכן. הרומים הניחו לבני עמים שונים להגר לעיר הבירה שלהם. היו בהם בני־תרבות – אף שהיתה זו תרבות זרה לרומי – והיו בני בלי תרבות. ומשעה שלא היה מחסום להגירה, הפכה זו לפלישה. חסרי התרבות לא נטמעו ולא קלטו את תרבות מארחיהם, הפרופורציות לא היו נכונות. ובסופו של דבר די היה במכה קטנה, ככה, והאימפריה הגדולה הפכה לעיי חרבות.

"אתם יודעים מה קרה אחר כך? התרבות התמוססה. נספגה בין החורבות. הכל החל לצמוח אז כמעט מההתחלה: השפה הכתובה, הכלים, המדע… למעשה הגיעה התרבות להישגי הרומים רק אלף שנה ומעלה אחרי שהשתלטו הפראים – אז קראו להם ואנדלים, ברברים ולפעמים סתם ‘השבטים הגרמנים’ – על הממלכה ההיא.

"אנחנו משוכנעים בהסבר הזה. אתם יודעים מדוע? משום שאנחנו היחידה המדינית התרבותית האחרונה בעולם. כן, גם אנחנו ויתרנו. גם אנחנו מצויים בתסוּגה, אי אפשר לקיים ולקדם תרבות ללא דו־שיח, ולנו אין עם מי להחליף תרבות. אבל הצלחנו לשמר משהו. המזל שלנו החל כחוסר מזל: פעלה בתחומנו קבוצה הרסנית זרה. ‘טרור’ קראו לזה בזמנכם. הם באו מאסיה, מתוך קשרים קדומים עם היחידה המדינית שלנו, ויצרו קבוצה טרוריסטית. כמותה פעלו במרבית מדינות התרבות גם בזמנכם.

"המצב הגיע לשיא בלתי נסבל, ואילו הפתרון היה ממש בהישג יד: אסרנו כניסת זרים. זרים כלשהם. נשארו מיעוטים קטנים, כולל המיעוט ההרסני. השתקנו אותם. בדרך כלל בעדינות, ונגד אחרים פעלנו בכוח. אחר כך ניתקנו כל קשר עם מדינות פראיות וגם עם מדינות שנעשו פראיות.

"קחו למשל את בֶּטֶן, אנגליה בלשונכם, שהיתה הראשונה שנפלה באירופה. הילודה בה, כמו אצלנו, כמו בכל מדינות התרבות – היתה קטנה. למעשה היה מאזן אוכלוסין שלילי, למרות התפתחות הרפואה בזמנכם ומעבר לו, הלכה האוכלוסיה וקטנה. זרם המהגרים ממדינות זרות – איך קראו להן? פקסטם, אפגנטם, אגפי, מלזי, פיליפן… זרם זה לא חדל, המיעוטים התרבו. אצלם היתה ילודה. התהליך היה איטי: חבר פרלמנט אסיאתי, אחר כך כמה. תמיד היו אלה בני דור שני, אבל ככל שהמשיכה ההגירה הם היו זרים יותר לרוח המערב…

"המיעוט נעשה רוב, ואז שינה את החוקים, את ההרגלים התרבותיים, את האופנה… אחר כך החלה השפה להשתנות. עוד קודם חדרו אלמנטים זרים לשפה המקומית, וכש’מיעוט' חדל להיות מיעוט – לא רק שהוא מרבה להשתמש בשפתו המקורית, הוא עוד חוזר אליה, מכניס בה כמה מילים מקומיות והופך אותה לשפת המדינה.

"אתם ודאי תבינו, אם אומר לכם שהבֶּטֶנים השכיחו או שכחו את שקספיר פחות ממאה שנה אחרי שיצאתם למסעכם. היום אין יודעים אפילו את שמו. אבל הם בעצם כבר אינם בטנים, כלומר – אנגלים…

"קשה לטעון שאנחנו לא נפגענו. קשה להקים חומה ולשמור עליה. אבל ניסינו. שקיעת התרבות סייעה: החדירה מהעבר השני נחלשה.

"ומצד שני ניסינו והתאמצנו בכל כוחנו לשמר את התרבות. לא כולם – אבל אנשים כמוני. יש שרק התרבות הלאומית חשובה בעיניהם, ויש שאפילו היא לא… בעינַי חשובה כל תרבות, ולכן ניסיתי לסייע בשמירתה. השפות שדוברו בעולם לפני שנשטפו בשפות האסיאתיות. המדעים שפרחו בעולם לפני שהתפורר, לפחות תיאורטית – אין היום מכון לניסויים ולמחקר שנקרא בימיכם יישומי. לי מכל מקום חשוב במיוחד שימור תולדות המין האנושי.

"למען הדיוק אוסיף, שבכל העולם יש איים קטנים מאד של תרבות שנשתמרה. ישנם האידים, למשל: קבוצות קטנות, מסתגרות, שהמכנה המשותף שלהן מיסטי. המגוחך הוא שלדבריהם מוצאם דווקא מאסיה, אבל המוסר שלהם הוא בהחלט אירופי. יש להם מנהגים משונים, לבוש משונה, הם מתנזרים ממיני מאכלים ובכלל נמנעים מכל מגע עם החוץ – כמונו.

"יש גם מיעוטים אחרים. אף לאחד מהם אין בסיס מדיני. יש מיעוטים השומרים בקנאות על שפה קדומה, ואחרים – על מנהגים מסוימים. אבל כמעט כולם נשטפו בזרם האסיאתי האדיר – ובכלל זה באופייניו המוסריים והמחשבתיים. זרם זה מניח לעתים למיעוטים ולפעמים הוא רודף אותם, ובאמת ללא טעם – כי הם בטלים בשישים. ממש כך.

"כאן אנחנו מגיעים לעיקר. העיקר הוא, שרוב המשאבים מופנה – למרבה הצער – להגדלת העוצמה הצבאית. עוצמה זו קשורה בתרבות הטכנולוגית, וזה ברור. אבל הסתבר שהתרבות הטכנולוגית – זו המכונה ציוויליזציה – קשורה בקשר מסתורי עם התרבות הרוחנית. מכל מקום, עובדה היא שעם שקיעת התרבות הרוחנית שקעה גם הציווליזציה – והיום נלחמים באמצעים פרימיטיביים, יחסית למה שהכרתם לפני מאתיים שנה ויותר.

"לנו יש יתרון קטן. כל הזמן. אבל אנחנו יחידה אחת – ממלכה אפשר לקרוא לה, בלשון העבר – ומולנו ים של איבה. הוד מעלתו סבור, שאולי תוכלו לסייע לנו. בידע שרכשתם אז. אולי במה שהבאתם אתכם.

“חִשבו על כך. מחר תיפגשו עם אנשי הצבא. נוקו יתרגם.”

 

ח.    🔗

“אני פשוט לא תופס מה השתבש,” אמר סירינו. "אני יכול להבין שבמקום מסוים שקעה התרבות, התפוררה… אבל בכל העולם?''

“כלומר, פרט למנורסוליה,” אמרה פיליפה.

"לא! בזה כל העניין, כולל מנורסוליה. היינו עם מפקד הצבא, אנטוחרן, במתקנים המשוכללים ביותר שלהם. לא כלום, בחיי, נוקו סיפר לי שהם גילו נשק עתיק, היכול להשמיד באמצעות מחלות – אבל פחדו להפעילו: מטעמים מוסריים לדבריו, אבל קרוב יותר לוודאי שפשוט לא ידעו לעשות זאת.

“ראינו גם מה שהם קוראים תיאטרון, למדנו על רמת חייהם, ובכלל על הרמה המושגית… הם מדברים על תרבות, אבל אינם בני תרבות. מה הם יודעים על הרוח האנושית? מה מכל מה שראינו מצביע על קדמה תרבותית, על התפתחות רוחנית?”

“האמת היא,” אמרה קתרין. "שפגשנו רק מי שרצו שנפגוש. אמנם, לא רק אנשי צבא, מדינאים או אנשי מחקר; פגשנו גם אחרים. ולכן אני סבורה שבעיקרו של דבר אתה צודק: יש למנורסולים יתרון טכני על הבֶּטנים והאחרים, אבל אין הם מתברכים ברמה מוסרית או תרבותית גבוהה יותר.

''ממה שאנחנו יודעים, יכולות להיות לכך שתי סיבות – ואולי פעלו שתיהן כאחת. ראשית ההפרדה אינה בולמת לחלוטין את ההשפעה. יש אוסמוזה, וזרימה של תפיסות והלכי רוח גוברת על החיץ המלאכותי – ולו במידת־מה. מצד שני ישנה הסיבה ההפוכה: החומה המונעת חדירה של הואנדלים החדשים למנורסוליה – יוצרת גם מחנק תרבותי. קחו, למשל, את הסינים…"

“למעשה את אומרת,” אמר רוברט. “שאין להם סיכוי. רק אילו נמנעה פלישת הברברים מראש, ואלמלא הפכו לרוב במדינות אירופה ואמריקה – היה המצב שונה.”

“או – אילו הצליחו עמי התרבות להטמיע את חסרי התרבות, לחנכם, ולהשכילם…” אמר הנרי. "הצרה היא שבהיסטוריה אין משחקים ב’אילו'.

“לדעתי, מה שקרה לבני התרבות הוא, שאבד להם הרצון לחיות. אני מדבר על תהליך אורגָני: כשאנשים אינם מעמידים צאצאים…”

“בעצם,” אמרה פיליפה. “כשם שהרוב חסר התרבות שינה את ארצות המערב והתאימן לרמתו – כך רוב היחידות המדיניות (כפי שהם בוחרים להתבטא כאן) הולכות והופכות את מנורסוליה לבלתי תרבותית. ואם כך, הכל אבוד – נכון?”

“המסקנה שלך אינה פזיזה מהתאוריות ששמענו,” אמרה לואיז בשקט ובקול קר. “ואינני בטוחה שיש די מידע להכריע בשאלת הסיבות. אבל אני מצטרפת לדעה שיש כאן, במנורסוליה, רק ציפוי דק של מעין־תרבות. הוא מתגלם בדמותו של הפרופסור. מתחת לציפוי הזה מסתתר מצב שאינו שונה במהותו מזה השורר בבטֶן ובשאר מדינות העולם.”

“אתם זוכרים איך הם הרגו את הבטֶנים על החוף?” שאלה קתרין.

“ניסיתי אז לחשוב שהם פעלו מחוסר־ברירה. כמעט השתכנעתי גם שבמלחמה – מנורסוליה רק מתגוננת. אבל יותר ויותר סימנים מעידים על כך שמארחינו מבקשים להרוג לשם הרג לא פחות מאויביהם.”

“כן,” אמר סירינו, “זה נכון. העובדה היא שכל מה שהם רוצים מאתנו הוא נשק. ודווקא נשק התקפה – הרסני, משמיד כל…”

נוקו נכנס בלי לדפוק בדלת. “אנטוחרן מחכה,” אמר.

 

ט.    🔗

מפקד הצבא היה נרגז בעליל, הוא פלט כמה משפטים שהידהדו בדממה המעיקה ששררה בחדר.

“הוא מבקש תשובה מיידית,” תרגם נוקו. “במה יכולים אתם לסייע. האם צוידתם בנשק שאינו ידוע לנו?”

קתרין נדה בראשה לשלילה.

אנטוחרן פלט משפט נוסף ונימה של זעם נשמעה בקולו. נוקו נראה נבוך: “הוא אומר שהבֶּטנים ישמחו אם נסגיר אתכם. הוא ביקש שאומר לכם, שהם מקיימים טקסים ושורפים אנשים… כלומר…”

לואיז אמרה, “חשבתי שהדניסיום לא יועיל להם – ולא לאלף הדורות הבאים; עודני חושבת כך. אבל אולי בכל זאת תצמח ממנו איזו תועלת. הגד למפקד הצבא,” אמרה לנוקו, “שיש בידינו רק דבר אחד לתת: החללית. הפרוקסימה. היה טמון בה סוד חשוב. אני יכולה להסביר לו בדיוק איך להפעיל את המכונות ואת החומרים – יש בהם עוצמה אדירה, שתוכלו להעבירה לשירותכם. עוצמה זו תעשה בדיוק מה שצריך להיעשות.”

נוקן תירגם.

“מה את עושה?” שאל ד"ר הנרי רוג’ר באי הבנה.

“סֵדֶר,” אמרה לואיז קופ. "הגענו לדרך ללא מוצא. אין טעם.''

מפקד הצבא ירה שאלה נוספת. לואיז מיהרה להמשיך בהסברים. “כל החומר מרוכז כאן,” הסבירה כשהיא משרטטת בקווים כלליים את ספינת החלל. “השתמשנו במוטות שכאן ובנוזלים האלה שכאן כדי למנוע ביקוע מואץ.”

נוקו הסביר בלשונו אנטוחרן הינהן. הוא נועץ במפקד הצי חורט בידו על המפה.

"כל מה שעליכם לעשות כדי להפעיל את החומר הוא ללחוץ על כל הכפתורים כאן, המשיכה לואיז. “הנוזלים יִקַווּ, המוטות יסולקו – ותשיגו מסה קריטית. כמובן, לא סתם מסה קריטית – אלא מסה קריטית אדירה. אם לא תעשו כפי שהסברתי, יהיה החומר מונח ללא תועלת עוד אלף־אלפיים שנה, באין מי שיוכל לנצלו.”

“את משתמשת במילים בצורה מזהירה,” אמרה קתרין.

“אם כך, את מצדיקה אותי?”

“כן, אנחנו הרי מיעוט בתוך מיעוט…” אמרה קתרין בעצב. כמה מן האחרים הינהנו בהסכמה. אחדים היו נדהמים.

מפקד הצבא פלט כמה משפטים. “אתם תלכו עכשיו בחדרים שלכם,” היה התרגום. "לטובתכם, מוטב שהכל יהיה בסדר, והחומר יפעל'' נימת קולו העבירה רעד בגוום.

“אל דאגה,” אמרה לואיז, עיניה נוצצות, “החומר יפעל.”

החיילים ליוו אותה ואת חבריה אל מחוץ לחדרו של מפקד הצבא. אפילו זיק של אור לא הקל על אפלת המסדרון.