ג’ורג' זברובסקי המוכר בעיקר כמומחה למד"ב מזרח אירופי וכסופר של ספרים בסגנון ה’טכני' (סיפרו האחרון ‘מַאקרולייף’ הוא סאגה של 500 עמוד המספרת את קורות חייה של משפחה באחת ממושבות החלל), ‘מתפרע’ כאן בפנטסיה מטורפת, שמרכזה עולם שבו המילים המדוברות הופכות לעצמים מוחשיים.
* * *
כשהגיע פליכס למסיבה, כיסו המלים את הרצפה כמרבד של עלים.
באחת עשרה וחמישה היתה אמורה לשרור בחדר דממה.
“שקט!” צעק, משולל יכולת להתאפק.
המלה הצטיירה באויר, וריחפה מטה אל כפות רגליו. בפינה המשיכו שני חרשים לשוחח ביניהם בתנועות ידיים. כל העיניים הביטו בו, והוא חש שקיבתו מתכווצת. צריך היה לבקש שקט בעזרת תנועות בלבד, בלי להיזדקק לדיבור.
אשה קטנה, בעלת עיניים חומות גדולות, ניגשה אליו ונתנה בידו כוס משקה. הוא לגם לגימה קטנה של וודקה. היתה זו דרכה לומר לו: כן, אנו יודעים שהג’וב שלך, פיקוח על קיצוב הפיטפוט, הוא ג’וב מחורבן, אי אפשר ליהנות מעבודה כמו קילקול מסיבות. מסכן שכמוך. אנו יודעים.
הראשים בחדר התנועעו לאות הערכה למחווה שעשתה האשה.
פליכס ניסה לחייך. הוא חש אשמה על שאיבד שליטה בעצמו, הסתובב ויצא שוב אל קרירותו של ליל אוקטובר. בקצה גוש הבניינים חיכה המדחסן לגרפנים שניקו את הבית בפינה. פליכס היה מרוצה מכך שנחסכה ממנו העבודה בעיר הפנימית, שם היה הפיקוח לקוי דרך קבע, ושכונות שלמות נקברו לעתים מזומנות, בעומק ארבע או חמש רגלים תחת שכבת הפיטפוטים. הוא נשם נשימה עמוקה, הפיקוח על חמישה גושי בניינים בפרברים לא היה עניין גרוע כלל, לרבות העובדה ששטח הפעולה שלו הוחלף מדי חודש, כך שגם הצורך להתיידד עם בעלי הבתים נחסך ממנו.
המתיחות במעיו רפתה. לפחות המסיבה הזו לא גרמה בעיות. הוא הבחין בכך שהאורחים שמרו במשך הערב על חזות רצינית ורגועה, והשתדלו לדבר כמה שפחות, מתגאים ביכולתם לחסוך במלים ובליקר.
שום אדם לא נמצא שם ישוב על גיבוב דברים. היה זה בלוק טוב, טוב בהרבה מזה של החודש הקודם. כלב רץ ברחוב הריק, פליכס הבחין בזמם. אין בעיות.
הוא החל ללכת לאיטו הביתה, עובר על פני המדחסן, שהדליק את אורו והחל נוסע בשממה לעבר גוש הבניינים הבא. שני רחובות משם פנה פליכס כדי לא לעבור דרך איזור הכיכר, שם עדיין ניקו לאחר אסיפה פוליטית.
על מסך הטלפון חיכתה לו הודעה: הבה נתחלק בקיצבה לאחר שתגיע הביתה. אחסוך את שלי. – באהבה, ג’וּן
המלים הרגיזו אותו, מחזירות את המתיחות לקיבתו. הוא סילק אותן מהמסך, מתרעם על ההודעה, משום שזו הרסה את ההשפעה המרגיעה שהיתה לטיולו הארוך הביתה. הוא נכנס לחדר השינה ושכב. משניסה, כמעט הצליח לזכור את הזמן, בו עדיין לא הופיעו המלים כעצמים גשמיים. הוא היה ודאי בן ארבע או חמש כשהתחיל הדבר להתרחש – עצמים דקים כדסקיות, אותיות הצטרפו יחד במספר אופנים, כמספר סוגי המדברים.
התופעה, שהיוותה בתחילה חידוש, הפכה לסופת שלג נצחית. נוצר הכרח לנקות את הערים לאחר התוהו ובוהו היום־יומי, להעמיס את המלים על משאיות ולהוביל אותן למשרפות האשפה והמזבלות, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה.
את המלים אפשר לשרוף רק בטמפרטורות גבוהות, וגם אז הן יוצרות גז רעיל שהכרחי לאחסנו. היתה תכנית למצוא לו שימוש, אבל נדרשה אנרגיה רבה מדי בכדי להפוך אותו לבעל ערך, לאחר מכן נתגלה הגז כחסר תועלת.
הטיפול הפסיכיאטרי המקובל הופסק והועבר להדפסות המחשב ולרפואה שלא נזקקה לדיבורים. הקולנוע חזר לייצור הסרט האילם המלווה בכותרות תרגומים. רק העשירים מאוד יכלו לשלם עבור סילוק הפסולת במשאית לאחר הקרנת סרטים מדברים. האופרה הוצגה עתה במתכונת של פנטומימה עם ליווי מוסיקלי.
פליכס פקח את עיניו והתיישב באפלה. אי שם, הרחק, היה סוטה רץ ברחובות, צרחותיו נשמעו רק בקושי, אבל חזק מספיק כדי להזכיר לו את התקופה בה היה הוא עצמו סוטה.
לילה אחד בלתי מסוגל לשלוט בעצמו, כמעט נקבר תחת דיבוריו מתחת לעץ בוקיצה ענקי בשולי העיר, המלים נשפכו מתוכו כאילו ניסו לעלות במספרן על הכוכבים, תוך שהיה אוחז בבטנו וצורח ניבולי פה אל תוך הלילה.
ברונו בלק, שהגיע לבגרות עוד לפני שהשתנה העולם, הסביר לו זאת לאחר מכן. היתה זו הדממה. הדממה המתמשכת מלאת המחשבות, ששברה אותו כפי ששברה אחרים רבים מספור.
התשוקה לדבר ללא פיקוח, הגיעה אליו יום אחד, פוטרת אותו מן ההכרח שבשליטה עצמית, חולפת־דוברת דרכו כרוח סערה, מעניקה את חופש הפטפוט, מסלקת סייגים וחכמה והופכת את פיו לנהר, ממנו זרמו המלים בשצף קצף. לבסוף טיהרה את מוחו שטות נפלאה.
עכשיו כשהיטה אוזן ליללת הסוטה הרחוק בלילה, חש שוב את סחיפת הביטוי המצומצם; הג’ונגל התעבה סביבו, מאיים למחות את כל השליטה העצמית שלו כשרק יירדם, מפתה אותו לתענוג גדול יותר מן הדממה.
הוא הביט סביבו בחדר החשוך. דלתו הסגורה של חדר השינה ניצבה בפינה, מבנה ערמומי וחורש מזימות, מציע עולם ומלואו בצד השני…
הקול המרוחק נדם. הם תפסו אותו. סִמסוֹן, וִינְקֶל, בלייק, כל משגיחי הבלוק התקבצו על מנת לדכא את ההתפרצות. גרפני המלים כבר היו מנקים, דוחסים ונוהגים לעבר המזבלה.
לרגע תהה שמא היה זה ברונו, אבל במשנהו דחה את הרעיון. קולו של ברונו היה נמוך בהרבה. אולי היתה זו אשה.
פליכס נרגע וחזר לשכב.
הוא התעורר בלילה. קם וניגש אל שולחן הכתיבה. כשראה את מסך הטלפון זורח, נזכר בהודעתה של ג’ון. ההודעה החדשה היתה:
"בן כלבה שכמותך, בשם הצלוב, ענה.
האם ברונו שוב אתך? מה אתם עושים ביחד?"
הוא סילק את המלים מן המסך והדליק את מנורת השולחן. אז ישב ונטל לידיו את כתב העת של ברונו. בעת שהתבונן בו לאור המנורה, נזכר עד כמה הקל עליו במשך השנים. אצבעותיו רעדו. בין הדפים היו כל הדברים אותם רצה פליכס לומר, אבל ברונו רשם אותם.
הוא פתח את כתב העת במקום מקרי, והסתכל בכתב היד המסודר. ברונו לא נהג לגבב דברים אפילו על הנייר, מקום בו היו בלתי מזיקות לחלוטין.
האותיות עצמן היו משורטטות היטב, המשפטים מלאי מחשבה ובהירים. גם לוא קראתָ אותם בקול, לא היו עוברים על קצבתו היומית של איש. הוא קרא ברשימה מוקדמת:
23 ביולי 1941
משהחלו המלים ללבוש צורה, היטשטש ההבדל בין השפה למציאות הפיסית. הופעת המלים המדוברות בכל הגדלים והצורות בהתאם לחיתוך הדיבור של האדם שיצאו מפיו, גרמה להטלת חוק חרום נוקשה, שכפה דממה. בתחילה נאכף החוק בשקט, בעזרת עונש מוות, בחלקים מסויימים של העולם. קצב הפיכת המלים לעצמים חומריים חייב היה לרדת בכל מחיר, שאם לא כן, היה העולם עלול ליפול לתוך דיכאון כלכלי כללי.
הדיכאון בא והלך משאיר אחריו דפוסי התנהגות חדשים, גרפני המלים, המדחסנים, משגיחי הבלוקים ומסתורין גדול בעצם עובדת הקיום. ברונו היה בטוח שחייבת להימצא תשובה. כתב העת שלו ביטא עשרים שנה של התלבטות בבעיה. האפשרות שקיימת תשובה, חשב פליכס, היא הדבר שמחזיק אותי. אינני יודע מה אעשה אם ברונו לא יחזור.
נשמעו נקישות על הדלת הקדמית. פליכס ניגש לבדוק ופתח אותה. ג’וּן פסעה פנימה, עברה על פניו ונכנסה לחדר המגורים, שם הדליקה את האורות.
הוא סגר את הדלת ונעמד מולה.
“אתה נוהג בי כאילו אינני קיימת,” צעקה
האתה חלוש ורפה, התפרק לאותיות כשפגע בשטיח. נוהג נראה מחובר כשרשרת כשקירקש על שולחן הקפה, שם יצר כמה גיבובים של שטות לפני שנח. בי חלף לידו כמו אנקור ונמעך על הקיר, יוצר גיבובי שטות נוספים. כאילו התיישב באיטיות על השטיח, ואילו אינני קיימת התנגשו באויר, זורות אותיותיהן לכל עבר.
פליכס פשט ידיו, חושש לדבר, מלא פחד מפני הסטייה שלו, פן תזנק מן החשכה ותסחף אותו – דבר שעלול לקרות בכל רגע.
וכי לא ידעה ג’וּן אלו חיים קשים היו לו? הוא סיפר לה מאות פעמים.
הבעה של רחמים הופיעה על פניה המנומשים, מזכירה לו את האישה חומת העיניים שנתנה לו משקה, אך ההבעה נעלמה פתאום. ג’ון הסתובבה ופנתה לעבר הדלת.
“אנחנו מחוסלים,” צעקה כשיצאה החוצה. המלים לא הצליחו לעבור מבעד לדלת שטרקה מאחוריה ונפלו ליד קולב המעילים. פליכס התבונן בערימת השטויות שיצרה הטריקה, מלא תודה על כך שהדלת היתה מוגנת היטב. הוא פלט אנחה אילמת, וישב בכורסא ליד המנורה. לפחות לא תעיק עליו יותר, אבל בכל זאת, הוא התגעגע אליה. בקרוב יצטרך ללכת לחפש את ברונו. השעון מעל האח הראה על ארבע לפנות בוקר. פליכס הדליק את הרדיו והאזין למוסיקה הרחומה. התוים הצטיירו באוויר, מתנדפים בזה אחר זה. ההרפסיכורד פצח בנגינה, והתווים שהו זמן ממושך יותר לפני שנעלמו. עת ארוכה התבונן בהם, באים והולכים, תוהה, כמו שתהה ברונו לעתים קרובות בכתב העת שלו, איזה סוג של צדק קוסמי הרשה למוסיקה להישאר. כשהסונטה של סקרלטי התקרבה במהירות לסיומה, הגיעו התווים מהר יותר ויותר, גורפים את החדר בצלילי ההרפסיכורד. ג’וּן לא חיבבה את ברונו מעולם, היתה בתוכה אפלה. היא לא ניזקקה לדיבור, כמו כל אלה ששכחו את המודעות העצמית שנוצרת באמצעותו.
הוא כיבה את הרדיו ותהה אם מר סֶלִיגְמָן, בדלת ממול, היה קובר עצמו בדיבור שמתוך שינה. כמה ילדים היו ישנים כשזממי האימונים שלהם עליהם, עד שלמדו שליטה עצמית? ידיו החלו לרעוד שוב. התשוקה והצורך לדבר הלכו ונבנו בתוכו, חזקים כמעט כמו בימים בהם היה סוטה. ביקורה של ג’וּן גרם לזאת, אובדנה השפיע עליו יותר ממה שהבין.
“ג’וּן,” אמר ברכות, מתאווה אליה. המלה היתה עגולה, מחוברת בקוים עקומים זורמים עת נסחפה אל השטיח, הוא התכופף, נטל אותה בידו והטילה אל סל האשפה המפוספס לבד. ידיו עדיין רעדו. הוא קם וצעד הלוך ושוב. לאחר דקות מספר הבחין בכך שמסך הטלפון פעל בחדר השני. הוא עבר מבעד לדלת הפתוחה, התיישב ליד שולחן הכתיבה וקרא:
“מדווחת הפרעה במזבלה. בדוק הבוקר בתחילת המשמרת שלך. וֶובֶּר”.
אחד מהאחרים השתגע, חשב, והם רוצים שאקח אותו הביתה.
פליכס החליף כותונת ונעליים ויצא החוצה. פתח את אופניו מעמדתם, עלה על מושב העור הסדוק והחל נוסע אל תוך הרחוב הריק. ערפל קריר ולח אפף את בתי הפרבר החד־קומתיים. כל מנורת רחוב חמישית דלקה, וככל שהתבהרו השמים, התעמעם אורן.
הוא הניח שיגיע למזבלה תוך חצי שעה. הוא זכר את המקום כעמק ובו אדמה יבשה שהפכה לענני אבק על ידי הרוח. בקרוב לא יהיה המקום מסוגל לקלוט עוד מלים או אשפה. הוא היה מלא, מלבד אולי איזה בור מקרי פה ושם. יש למצוא מקום חדש.
פרק ב' 🔗
בעת שהתקרב פליכס למזבלה, הבחין במוזרותו של העשב שצמח משני צדי הכביש. השמש הבהירה את האופק והשמיים היו זכים ותכולים. העשב נראה לפתע כפרווה סבוכה של חיה, צומחת מתוך עור אדום. ניחוח חריף. דמוי־לימון, נישא באויר, שעה שהזדקף באופניו על מנת לרכב במעלה הגבעה.
הוא הגיע לפסגה ועצר.
המזבלה היתה מכוסה בעצים שנראו כמו טחב רענן או ברוקולי גבה קומה. הריח החריף התחזק. הוא חזר לשבת על מושב האופניים, ונסע במורד הגבעה. משהגיע לתחתית אפפה אותו דממה, כאילו נכנס למרכז השקט של העולם. כשהתקרב ליער, שקל את האפשרות שאולי היתה כאן תכנית לנטיעה מאסיבית, אך אפשרות זו לא יכלה להסביר את הופעת העצים המגודלים האלה בזמן כה קצר.
הוא חלף על פני העצים הראשונים. הם היו רעננים מאוד, כאברי נערות צעירות, כפופים כלפי מעלה, פתוחים בתנוחת הזמנה.
טחב צהוב־ירקרק ורך צמח בין הענפים. פליכס המשיך הלאה מוטרד, אבל הדממה היתה מלאת שלווה ומרגוע. ריחם המזכיר את ריח־הלימון של העצים סילק את התרדמת מראשו.
לפתע הגיע לקרחת יער קטנה, ועצר על שפת בור גדול. ברונו בלק ישב בתחתית הבור, מדבר אל עצמו, כשהמלים נערמות סביבו.
“הלו ברונו,” המלים הצטיירו וגלשו מטה במדרון החולי.
האיש צהוב השיער הביט מעלה.
“רד למטה.” המלים קפצו מפיו ונחתו על הערימה. פליכס החל לרדת.
“אנו בטוחים כאן,” צעק ברונו “נוכל לדבר כמה שנרצה!”
משהגיע אל הדמות הגדולה הישובה, ראה פליכס כי בגדיו של ברונו היו קרועים ומלוכלכים.
“עליך להניח לי לחלץ אותך מזה.” אמר פליכס. רק שלש המלים הראשונות הצטיירו, נופלות לרגליו.
“שמת לב לכך?”
“מה קורה כאן ברונו?”
אף מלה לא הצטיירה הפעם, כאילו החלה התופעה לגווע.
“זה קורה רק כאן.” אמר ברונו “ולא בשום מקום אחר.”
פליכס התיישב ליד האיש סמוק הפנים והתבונן בו בזהירות.
“ברונו – אתה מכיר אותי?”
“ודאי, פליכס, אל תהיה טיפש, אתה חבר שלי.”
“מה מעשיך כאן?”
“סבורני שחישבתי זאת. את הכל – למה זה קורה ולמה זה נכשל כאן.”
שלוש המלים האחרונות הצטיירו, אותיות קטנות עלובות ואפורות, צפות באויר כעשן.
ברונו גרש אותן מעליו בהינף יד.
“פליכס, יכול להיות שאני באמת יודע. אינני משוגע.”
פליכס שמע את הרוח דוהרת מעל הבור, כאילו משהו כעס.
הוא זכר חצר בית־ספר, לפני שנים רבות, חצר בה שיחקו ילדים כדורעף בדממה.
“יש לך את חפירה?”
“לא,” אמר פליכס, “אבל אני יכול להשיג אחד”. גם הפעם לא הופיעו מלים. ברונו התבונן בו.
“מפליא, לא כן?”
“ברונו, כמה זמן כל זה קיים כאן?”
“בערך חודש.”
“כל זה גדל במשך חודש?”
“העצים הללו צמחו ממילים קבורות, פליכס, היו אלה מלים הרות…”
הדממה ביניהם היתה בהירה, בלא מלים.
“זה בא והולך,” ברונו אמר.
כל המלים הופיעו, אותיות התעוותו כמו היו ענפי עץ מגובננים ומחוספסים, ונפלו לחיקו של ברונו.
“יש משהו שגורם לזה,” אמר כשסילק אותן.
“אנו יכולים להביא את הכל לידי סיום משנמצא מהו הדבר; את החפירה הוא המפתח לכל העסק!” בכל זה היה מין הגיון מוזר.
“בהצטלבות הכביש יש מחסן שיכול להביא לנו תועלת,” אמר פליכס. “אבל האם אתה בסדר?”
“אני רק נראה גרוע.”
אף מלה לא הופיעה. פליכס השתומם בינו לבין עצמו בעת שטיפס מן הבור. ללא ספק, ברונו גילה משהו.
כשחזר פליכס עם שני אתי חפירה מצא את ברונו חופר בעזרת ידיו. פליכס זרק את האתים וירד למטה.
“מה שקורה למלים לא יכול להיות טבעי,” אמר ברונו כשנטל את האת והתחיל לחפור.
פליכס הרים את השני, והם חפרו גב אל גב.
“למה לא טבעי?” שאל פליכס.
“יכול להיות שאיזשהו עיוות בגיאומטריה של החלל נותן למלים צורה מוחשית, בתגובה לקול שלנו. סברתי שזה לא טבעי, והלכתי לחפש נקודות בהן זה לא קורה.”
“ולמה התחיל כל העניין?”
“ייתכן שהיה זה דבר פוליטי,” אמר ברונו. "מישהו תיכנן דרך לפיקוח על מחשבות, אבל העניין נשמט מידיו. אני חושב שבעבר התקשרו הפוליטיקאים שלנו עם ביננים אי־שם במרחקי החלל, אולי בקשר מחשבתי, ולמדו איך לבנות מתקנים מסויימים, וייתכן שאותה תרבות זרה חשבה שבדרך זו נלמד לחשוב ביתר “תימצוּת”. הוא צחק, “זה יותר ממעשה משובה פואטי, אתה מבין. השפה, כמו מכשיר, אחראית באופן ישיר לכמות האינטליגנציה והמודעות העצמית שלנו. אנו חכמים או טפשים לפי איכות ניצולנו את המלים. התכניות האוטומטיות, ההרגלים הם שמחרישים את המוח. המבוך הדוֹגמתי…”
הוא הפסיק לרגע. “לא הבור הזה. אנו צריכים לנסות במקום אחר.”
ייתכן שברונו פשוט מטורף, חשב פליכס.
“אם ברצונך להשפיע על תרבות כלשהי,” המשיך ברונו, “שים הגבלה על הרגלי השפה שלה, וראה כיצד חריפות הילידים גדלה, כמו שיפור השמיעה אצל עיוורים…”
פליכס טיפס מהבור והושיט יד לעזור לברונו. במזבלה נשבה הרוח, נאנחת מבעד לעצים המוזרים, כאילו אט אט נעשתה מודעת לקיומם של הפולשים. עלים היו פזורים בכל מקום. אחדים נראו כמטבעות זקנים וחסרי צורה, מוכתמים בריקבון, אחרים הסתלסלו כשפופרות. הרוח התפרצה בפתאומיות, מערבלת אותם במחול עיוועים, ומשקיעה את אנרגיית התנועה שלה בהרמתם באויר. שוב חש פליכס כאילו ניצב בקצה העולם. הוא תהה מה היתה ג’וּן חושבת, לוא ראתה אותו בחברת ברונו.
אז ראה שהעצים עוצבו כאותיות, מכופפות ומעוותות, כבבואת מליוני המלים הקבורות באדמה.
“הבה נחפור ליד אחד העצים,” אמר ברונו. חמש המלים עפו מפיו ונישאו ברוח שהניחה אותן על הענפים. שם ישבו כמו עדת שחרורים.
פליכס ניגש אל העץ הקרוב והחל לחפור. ברונו הצטרף אליו.
לקראת צהריים טיפסה השמש במעלה השמיים. “בדיקה” אמר ברונו. המלה לא הופיעה.
“אולי משהו במוח שלנו עבר שינוי, כדי שניצור את המלים שאנו אומרים.”
“אתה מתכוון שיתכן שאין זו פעולה של מכונה כלשהי?”
“מה זה?” שאל ברונו, מצביע. מתוך כל הליכלוך שבבור הזדקר מוט שקוף כעין הבדולח. פליכס פסע לתוך הבור והמשיך לחפור בזמן שברונו נח. אט אט התגלה מנגנון מורכב, דמוי קוביה, בעל חיבורים זכוכיתיים־מתכתיים, סבך של צינורות מבהיקים, פרקים, חוליות, פני מראה ותבניות אטומות.
“זה… כמו אבן טובה ענקית,” אמר פליכס.
“מכך חששתי,” אמר ברונו, “חשבתי אולי יהיה שם מיתקן אמיתי, גנרטור, משהו שהופך מלים לעצמים מוצקים, בקנה מידה עולמי, כמובן. קיוויתי למצוא את התחנה המקומית של הרשת.”
יאם כן, מה זה?"
ברונו אחז בחזהו ונפל קדימה, מאט נפילתו בעזרת את החפירה.
“אתה חולה,” אמר פליכס, כורע על עקביו לצדו.
“הלב שלי… אבל הקשב, אני עלול למות, אבל אתה חייב להקשיב…”
הבעה מטורפת הופיעה על פניו של ברונו, כאילו ידע שהבנתו את הנכון התעלתה על כל הכוחות המתעים שסביבו, הוא משך עצמו אחורנית על פני האדמה, עד שישב שעון על העץ, רגלו האחת בבור.
“השתדל לא לזוז, אזעיק עזרה,” אמר פליכס.
“הקשב!” ברונו הרים את ידו אל עיניו ושיפשף אותן. אז נעץ מבט ביצירה הזרה, ודיבר בקול טנור משיי נמוך: “המין האנושי נפל לתוך חלום. אולי היתה זו תוצאתם של כמה כשלונות כבדים, שנגרמו עקב כריעת הנשמה האנושית תחת עול המֶטָפוֹרות, המְשָלים וכפל הלשון – בייצור ששאף לדעת את היקום ישירות, שהיה עייף ממשחקי מלים, הוקרנו הצללים של הדברים האמיתיים דרך החלונות העכורים של העיניים, והשדרות הרועשות של האוזניים…” קולו הפך נוגה.
“הפכנו רפי ידייים ומיואשים מן העיוורון שבמגע, השקר שבטעם ובריח, מאוכזבים מיקום של לָאוִים, יקום של לא מעט מדי ולא יותר מדי, של ידיעה ואי־ידיעה, של בריחה מדאיגה מחוסר ידיעה לידיעה־יחסית, של מתיחה מהודקת בין הקצוות של מספיק ולא מספיק, בין הקטן והגדול. לעולם לא נהיֶה יודעי כל, ומצד שני – לא היינו כלום. חוסר התקווה שבשיטת המקל והגזר חסרת התועלת היה גדול מדי; דוחפים אותנו לתוך אשלייה המונית שאיננו יכולים לתפוס את מובנה…”
הוא עצם את עיניו ופליכס ראה דמעות על פני ידידו.
“אבל אולי זהו עול זר,” אמר פליכס.
“הייתי מעדיף אפשרות כזו, אבל המכונה הטפשית הזאת…”
ברונו השתעל ותפש בחזהו.
“ברונו – אינך יכול למות.”
פליכס הרים את את החפירה והכה במכונה המצועצעת. היתה זו מכה למען האובייקטיביות, למען פריצת דרך אל היקום שמחוץ לאשלייה, למען יבוא סוף לעינוי אשר נגרם על ידי המלים האכזריות שנאבקו לצאת מתוכו. הוא היכה את המכונה שוב, אולי תשנה המכה משהו במוח האנושי.
“גם אם נפסיק זאת,” לחש ברונו לחישה רמה, “איננו יודעים לתוך מה עלולים אנו להתעורר.”
פליכס היכה את המכונה בשלישית.
“זו רק הקרנה של שאיפותינו, פליכס, למצוא תשובה…”
אפלה ירדה על העולם, והרוח זרקה ענפים עליהם ועל המכונה. המיתקן ניצנץ ונעלם. הענפים היו כנחשים כשפליכס נאבק לשחרר את עצמו. רעש איום נשמע מכיוון ברונו. פליכס זחל אליו והביט לתוך פניו. עיניו של ברונו היו פקוחות, זגוגיות, כמו הבדולח של המכונה, מתבוננות לתוך התהו ובהו.
פליכס קילל. שני עותקים של המלה הופיעו, והתמקמו על חזהו של ברונו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות