אני עומדת בתור למקלט וחושבת שהייתי מעדיפה להיות בתור אחר. אני עומדת בתור בסופר, בתור בבית מרקחת, אני עומדת בתור בקפה השכונתי. בתמונות העייפות במרקע הטלפון שלי אנשים עומדים בתור לאוכל. הם עומדים בתור בשביל קצת מים. עיניהם הקרועות של העומדים בתור “שאי אפשר לעבור” קורעות את לבי. בקצה אחר של כדור הארץ אנשים עומדים בתור לנסות את ההמבורגר הטרנדי ביותר בפריז. אני מסתכלת על התמונות האלו כשהתור למקלט כבר מאחוריי.
ההתבוננות בתור וההימצאות בתור הן שתי נקודות שלעולם לא ייפגשו, אדם אינו יכול להסתכל על התור שבו הוא עומד בלי להרגיש את חוסר האונים מולו, את היותו חלק משרשרת אנושית, ובלי לנסות לשער, או לשרטט, מה יהיה בסופו, מה הוא טומן בחובו, ועל כן, בלי להרגיש בכל פעם את ההבטחה, גם כאשר התור אומלל, ארוך ומתפתל, או עמוס באלפי אנשים מגובבים. הוא יראה את האדם שמלפניו כחוליה באותה השרשרת, ואת אלה שמאחוריו, כאלה שהוא מלפניהם, כלומר, אלה שמאפשרים לו לחשוב באנחת רווחה גדולה: אני לא האחרון. לעומת זאת, כשאדם מתבונן בתור, ההתבוננות היא למעשה בהלך הרוח האנושי, בהתנהגות האנושית בסביבה הכפויה של החיכיון, של ההמתנה, של הציפייה. ההתבוננות הופכת אותנו לעדים בפוטנציה. כשאני מתבוננת בתמונות במרקע, נדמית הקונסטלציה האנושית שבתור אבסורדית מתמיד, אבני בניין של ייאוש. איך בנינו כזו קונסטלציה מעוותת? זו קונסטלציית החיכיון האנושי.
מדוע, אם כך, לעיתים ישנה כמיהה לעמוד בתור כלשהו? אולי בשל המראה המבטיח: אנשים עומדים בתור ומחכים לדבר שמשתלם לחכות לו. אולי על שום תחושת השייכות שהתור נותן לנו, על ההכוונה שבו, אולי על האפשרות, שלזמן הקרוב, הקצוב, שבו אני מחכה בתור, תהיה איזו משמעות או מטרה, דבר־מה המחכה לי אי־שם, בסופו? אולי מפני הרצון הגובר על האני, הרצון להיות, ולו לרגע קט, חלק מאורגניזם אנושי העומד ומתקדם יחד, המשתהה ומשתאה יחד, המאפשר למחשבותינו לנוח, המסיר מאיתנו את הטלפיים המייסרות שלהן, ולו לשעה קלה. אולי התקווה היא שהוא יאפשר זאת. אנחנו הולכים ברחובות בזהירות, נאחזים בציפורניים בכל גרם של שפיות שנקרה בדרכנו, עומדים בתורים במתיחות מתמדת, רוצים תמיד לזוז ותמיד להישאר במקום.
בשירה היפה “בתור להצגה” כותבת דליה רביקוביץ על תור שמכלה את כל הווייתה, תור ש"גועש ולא מש", אדון לעצמו, ישות נפרדת. היא כותבת, אבל מתוך הניסיון להיות כנגדו, לעמת או לאתגר אותו; היא עומדת בו, ומתוך שטף המחשבות, כלומר מתוך אחיזת הטלפיים, שאותן היא מקבלת בידיים פתוחות, ומתוך הזיכרון המסתכל אחורנית, היא גם מתבוננת בו. על אף שקצרה ידה במציאות הממשית, המרחב הפואטי מאפשר לה להביט אחורה בנבכי המחשבה והזיכרון, שם העמידה בתור מכניסה בה אי שקט ואפילו פחד. ייתכן שאכן, זו העמידה בתור שמכניסה בה את התחושה הזו, אבל ייתכן שמדובר בדברים אחרים, למשל באחריות על הפנינה שבידיה, על הילד, על מעשיו ותחושותיו־שלו בתור, כלומר על המפגש הבלתי־אמצעי הזה שלו עם העולם שבחוץ, או למשל שאון האמהות והילדים, הרעש הבלתי־פוסק, שלא שמעה דרכו אפילו את ילדה־שלה, “ועד שגחנתי להקשיב / אתה כבר גמרת.” אני מרפרפת על השימוש במילה ‘גחנתי’ שכורעת תחת משאה הכבד שלה־עצמה. הגב שלי מתעגל מעצמו.
שאון האמהות והילדים מקיף גם אותי עכשיו, שוב, בתור היציאה מהמקלט, בתור לסופר, ושוב בתורים הניבטים אלי מאזורי הזוועות. כל הזמן אני נמתחת כחוט בין האמהות לילדים, בין העתיד הקיים, שייתכן שכבר מאוחר מדי בשביל שאם אחת תשנהו, לעתיד שיכול להיות. הקולות שלהם אינם עוזבים אותי. אצל רביקוביץ קיימים הקולות; האמהות, הגשר בין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני, והילדים, שרוצים לגעת בכל, לראות הכל, לגמוע הכל – ללא ספק בתור להצגה יש איזה רעב מסוים – והילד שמפחד, והיא שאומרת לו: אל תפחד. במילותיה של רביקוביץ הפחד נזיל ו"נקווה לילד בעיניים". אני תוהה אם היא הפוחדת, פחד מדבר שאין בשבילו מילים. כלומר, ממה שהיא אינה יכולה לתווך לילדה, ממה שאי־אפשר לגשר עליו. אני פוחדת מהקולות האלה, וגם מדברים שקורים ממש עכשיו, כל הילדים שעלולים לבכות וכל האמהות שפוחדות מכך.
השיר נפתח במילים, “אתה ואני אולי לא נזכור”, אבל אולי הכוונה המובלעת היא: הלוואי שלא נזכור. היות בתור מצטייר בטקסט כאחת מאותן חוויות, שאולי עדיף לא לזכור אותן, ועוד יותר עדיף לא להיזכר בהן. אפשר שזו הצעה: אני מציעה שלא תזכור. מנגד, רביקוביץ כותבת על כך, היא מעלה את המילים על הנייר, אפשר שכמעט בחפזון, אולי מיד אחרי שזה קרה, כך שהחוויה חייבת להיצרב ולהישמר באלה הקוראים אותן. כלומר, אנחנו אולי לא נזכור, אבל אתם – תזכרו, ואולי, מי יודע אם זו התקווה או הבושה, בקוראו את השורות, הילד ייזכר. במעשה הזה, ניתן לומר שרביקוביץ כותבת גם עדות מסוימת, ציווי, לזכור את התור, לזכור את הרוח שנתן בה הילד, את עיני השקד, שהשעה הייתה ארבע וחצי, לזכור את התור, את הידיעה “ששום הנאה כבר לא תצמח מזה”. ומכאן שהייתה חייבת לכתוב את הדברים משתי סיבות: על מנת לומר אותם בקול, להוציא אותם לאוויר העולם, ועל מנת שייפלו על אוזניים שיקשיבו קשב רב ופתוח, על מנת שיקבלו וישמרו את העדות, שחוזרת, כמו במקרים רבים, תמיד אל הילד, כלומר תמיד אל העתיד.
כשאני כותבת על תורים בתקופה הזו, אני מעידה. לפני התקופה האחרונה, לא שיערתי בדעתי עד כמה נתינת העדות חזקה, ולא חיבקתי בזרועות מחשבתי את היקפה האדיר, כלומר, לא הבנתי שכל דבר יכול להיות עדות. אני כותבת על השיר של רביקוביץ כצינור עדות, כדי להעיד בראש ובראשונה על מצב ענייניי. השיר הזה פותח בי צוהר כעת, צוהר שאינו פתוח כל הימים, אפילו לא ברובם. הוא פותח בי צוהר אל כל מה שאדם יכול לפספס כשעיניו אינן פעורות לרווחה, סקרניות ומלאות תיאבון ויושר. בזאת אני מעידה שאני רואה את התורים שמתפתלים סביב־סביב, לא רחוק מהמקום שאני כותבת בו את השורות האלה, שאני יודעת מה טיבם, שהכתיבה עליהם, העדות, היא גם דרך להתנגד. בעומדכם בתור אחד תדעו: ישנם תורים גרועים מזה. העמידה בתור יכולה הן לדחוף אותנו קדימה, הן להטביע אותנו בקהות חושים ועייפות נוראית, ומיום ליום התוכחה, שכל תור יכול להיות האחרון בימי חייו של אדם.
הקריאה בתור של רביקוביץ מסתמנת כעדות על מהות היש: יש ילד, יש לו רצון, יש לו פחד, יש לו אמא. אחזור אם כן לאמהות ולילדים, מפני שהשיר הוא על אמא וילד, לפני שהוא שיר על תור. נדמה לי שלפני השנתיים האחרונות, שמתהוות כמו תור ארוך למעלית, לא ידעתי מאום על ילדים ואמהות. כמובן שאני ילדה לאם בסימביוזה מסוימת, ויש איזה רצון – ולא אגיד שהוא טבעי – לאמהות, וניתן אפילו לומר שאופי וטבע הקשר הזה ריתקו אותי מאז ומתמיד, ממש ברעב אמיתי, אבל פני האמהות והילדים מהשנתיים האחרונות, הזעקות, המבטים, הם כסכין מסתובבת ברחמי. הם יורדים זאת לתהומו של זה, הם שוחים בעמוקים. אי־אפשר להביט בלי להיות רדוף.
אני נרדפת על ידי שאלות נוספות, כמו למשל, האם הרצון לאמהוּת בזמן הזה הוא פנטזיה? רצון לדבר־מה פלאי, בדיוק כמו ההצגה שמחכים לה, שיסיח את דעתנו, שייתן לנו תקווה? וכי איך אפשר בזמן הזה. אפשר שכשתגיע האמהוּת אצליח לדחוף הרים וגבעות, אצלח את כל הימים. אני רוצה להאמין שזה אפשרי, אבל מפחדת שזה חלום פרוע. אני מגיעה מעולם התיאטרון, שבו אין דבר בלתי אפשרי. אתוודה: זו הסיבה שהתעלמתי עד כה מעובדה פשוטה, שהתור שהם בורחים ממנו בשיר הוא תור להצגה, לבריחה כזו בדיוק, לפנטזיה. הם לא רוצים בה יותר. האם הרצון לאמהות הוא היאחזות באותה הפנטזיה? ההתעלמות שלי היא ניסיון להימנע מהאמת הפשוטה: כשנגמר התיאטרון, אין לאן לברוח – מרגע שנעמדים בתור ליציאה מהאולם, בתור חזרה למציאות.
אז איזו בריחה, או נשימה, או קרקוע, יכול השיר לספק לנו, בכל זאת? לדידי, את ההבנה כי בכל זמן ובכל ארכיטקטורה, קשר כזה, כמו שבין אמא וילד, יכול לחזור ולהיות משחקי, עדיין תלותי, משחק של אוחז ונאחז, אבל גם חומל, תומך. הילד מפתיע את רביקוביץ פעמיים – האם הופתעה באמת? – בפעם הראשונה, כשהוא מראה לה את השעה, ובפעם השנייה, כשהוא רוצה ללכת. בפעם הראשונה האם מופתעת – באמת? כבר ארבע וחצי? אבל בפעם השנייה במשחק הזה ישנה הקלה גדולה: היא הרגישה את הרוח מצידו, היא רצתה בעצמה ללכת, וחסרת אונים המשיכה לעמוד בתור, “ופתאום אמרת שאתה כבר לא רוצה.” אנחת ה"ילד" מגיעה אחרי כן, אנחת רווחה גדולה על הבחירה להישאר מקורקעים, לנטוש את התור שמבטיח דבר־מה ואדרבה, לחזור כמו עשירים במונית, היא בחירה ביש ולא באין, וזו, שוב, המהות: לדבוק ביש, תמיד ביש, באפשרויות היש, ביש הנסתר, בזה הגלוי, ביש. ולכן, השיר הקצר הוא עדות לא רק לייאוש התור, אלא לאושר ששמור רק לאלה המבינים אחד את השני לעומקם של הדברים, למשל לאמהות ולילדיהם; אושר שיכול להיווצר גם בנסיבות הקשות ביותר.
לכתוב את הטקסט הזה, להעיד, להתבונן, אלה דוגמאות ליש, למה שאפשר. בפעם הבאה שתיקרה בדרככם ההזדמנות, הביטו־נא בתור הקרוב לביתכם, או בתור אחד במרקע המסך. אל תסיטו מבט. אולי תוכלו לשקול את היש אל מול האין, את האפשר אל מול הפנטזיה, לפתוח עיניים גדולות בתאווה לכל מה שתוכלו להעיד עליו, להרגיש את העמידה בתור הסופי שנקרא מהלך החיים. אפשר שתבדקו, מה ומי היא הפנינה: בשביל מה הייתם נוטשים את התור?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות