יצירה בעקבות תורה שבלב מאת אחד העם

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

בערב ההוא, כשנפל החשמל בכל השדרה, הרוח עלה מן הים והשתפשף בעלים היבשים של הפיקוסים כמו לשון על חניכיים פצועות. העיר נהייתה לתצלום בשחור־לבן. מנורות הרחוב התעמעמו באחת, הכרזות האלקטרוניות רעדו, ובחלונות הבניינים ראיתי אנשים שהדרך היחידה שלהם לשאת חושך הייתה להדליק מסכים קטנים יותר. גם אני. הטלפון שלי עוד ניער 12% סוללה והציע לי לבחור: כיבוי חסכוני, או להמשיך כרגיל ולראות איך הוא הולך ומתרוקן כמו יונה שאתה מחזיק בכף היד, מפחד ללחוץ.

פתחתי את אתר פרויקט בן־יהודה מתוך אינרציה טובה. לפני שבוע הצצתי שם, כי מישהי מהחוג לספרות שלחה בקבוצת הווטסאפ קול קורא לתחרות מסות “בעקבות יצירות עבריות” – הנה סיבה להצדיק את כל ההערות הדביקות במחשב. הלילה רק רציתי שקט ממני. הגעתי ל"תורה שבלב" של אחד העם. גם השם הזה, מסורק לאור ירקרק של מסך, נשמע פתאום כמו הוראה רפואית: תרופה שבלב.

קראתי לאט, נותן לעברית הישנה להיסדק ולפצוע אותי במקומות שמזמן לא נגעתי בהם. “בעת צרה כזו אנו עסוקים בשיחות נאות,” כתב – והמשפט הזה נקשר אליי כמו חבל הצלה ואזהרה כאחד. יש לילות שכבר אי אפשר להבדיל בהם בין שיחה נאה לבין נימוס שמתחפש לחיים.

בחשכה נפתחה דלת מול דלת. קלרה מהדירה שבהמשך המסדרון יצאה אל המדרגות עם פנס כבד, זה שמוציא אור צהוב של פעם. היא דפקה על הדלת שלי בלי בושה של שכנים חדשים. “נועם,” היא אמרה, “אתה עם הטלפונים. יש לי בעיה עם המכשיר של הסוכר.” באנגלית שבורה ובחיוך כמעט מתנצל, כאילו הסוכר הוא ילד שהתחבא לה בכיס.

הזמנתי אותה להיכנס. השולחן שלי היה זרוע דפים – שורות שניסו להסתדר למסגרת רעיונית, כותרות שהתביישו בעצמן. קלרה הניחה את המכשיר על המפה המשובצת ורכן עליו כאילו הוא חתול חולה. “אין אור,” היא אמרה, “והוא לא רוצה להידלק.” היא החזיקה את הפנס מעליו כמו שמש בקיץ רחוק. היא כבר בת שמונים ושלוש, עלתה מאוקראינה בשנות התשעים עם ניב ששומר גרעינים של מילות ילדות. היא לא קוראת עברית רהוטה, אבל היא מדקלמת בפה סגור את “ביאליק” – כך היא אומרת, “את ביאליק.”

התקרבתי אל המכשיר ולחצתי כמה כפתורים. הוא רטט, נאנח, והמסך הקטן נדלק באור כחלחל – עד שכוורת המספרים הופיעה. קלרה נשמה, צחקה עם שיעול: “אתה רופא של מכשירים.”

היא רכנה והחדר התמלא ריח חמצמץ של לימון ותה שחור. “פעם,” אמרה, מניחה את הפנס כך שידיה יוצרות עיגול אור, “פעם היה חושך אחר. לא מפחדים ממנו כי זה מה שיש. יושבים עם אנשים, מדברים. היום חושך זה בעיה שצריך לפתור.”

אם אחד העם היה כאן, חשבתי, אולי היה מציע לנו לכתוב מכתב ל"ידיד נכבד" ולנמק למה שיחות נאות הן לא מותרות אלא צורך, וגם למה הן מכסות על חוסר הישע. ובאמת, מה אני עושה עכשיו, אם לא מחפש על המסך איזה משפט שיצדיק את העובדה שלא התקשרתי לאמא כבר שבועיים?

“אתה כותב?” קלרה שאלה, מתקרבת לערימת הדפים שלי. “לפעמים,” אמרתי. “לתחרות?” חייכתי. “משהו כזה.”

“אל תכתוב שקרים. אנשים מריחים שקר יותר מהר מריח גז,” אמרה. “וגם,” הוסיפה ולגמה, “תכתוב על מה שכואב. אחרת, בשביל מה.”

אחרי שהיא הלכה, המדרגות נבלעו בשקט. הרוח הוסיפה לגרד את הפיקוסים, והטלפון ירד ל־9%. המשכתי לקרוא. המסה נפתחה בי כמו דלת קטנה בשכונה שחשבתי שכבר מכרתי. הרעיון הפשוט נידף ממנה: יצירה אינה מפלט מן העולם אלא אופן של השתתפות בו. גם כשהמילים נראות “נאות”, הן נושאות מתחתן תשתית של הכרח, של זיעה ותפילות.

יש לי אבא מאלה שאומרים על ספרים “אין לי זמן”. הוא עובד כפיים, יודע שתי שפות בדיוק כפי שצריך כדי לנהל משא ומתן עם ספקים ולא להתרגש מחדשות. בילדות חיפשתי סימנים לכך שהמילים נוגעות לו למרות הכול. מצאתי אותן בסידור הישן שלו. בעמוד של “עלינו לשבח” הייתה שורת כתב יד שהשחירה עם הדיו: * *אל תשכח את הלב* *. כתבתי ולימים שאלתי. הוא משך בכתפיים: “מה יש לשאול, נועם? לפעמים צריך להזכיר לעצמך דברים בקלישאה.”

אחד העם הציע, בדרכו הנמסית, שיש דברים שאפשר לדעת ולא לנסח, שאפשר להחזיק ולא להציג. תורה שבלב. היא לא תחליף לתורה שבכתב; היא גם לא אחותה הענייה. היא המבוכה שבה אדם מודה: אני לא יודע לומר את כולו של הדבר, ואני בכל זאת נאמן לו. איזו פרקטיקה זו? לחיות. למלא מים לכוסות לפני שאורחים מגיעים, גם אם לא יגיעו. להשאיר אור קטן במטבח שלא יבהיל את מי שיחזור מאוחר. לבטל פגישה כי חבר ביקש “סתם להיות יחד”.

הרגשתי שבין לילה אני עובר גיור לשפה שלי. המילים הפשוטות – ידיד, לב, שיחה – התכסו בזכויות־יתר שקיבלו בעברית של אחרים. אני מנסה לכתוב, ופתאום אני מבין עד כמה אני לא יודע לנסח נאמנות. המילה הזאת, נאמנות, נשחקת בין רשימות מטלות ו"תזכורות" ו"לייקים" עד שהיא נעשית דביקה. קלרה אמרה: “אל תכתוב שקרים.” אבל איך כותבים אמת שאפשר לעמוד מאחוריה גם בבוקר?

הטיח בתקרה סדוק בצורת מפה של נהר שנשפך לים. לא ראיתי את זה קודם. אולי החושך שלח אותי להסתכל. בן־יהודה כתב ש"הספרות איננה צריכה להצטדק" – כך קראתי במסה – אבל מי שמנסה לכתוב, מי שמנסה להגיד “אני” בלי להיות תלוש, נושא עליו דווקא מעמסה של הצדקה: למה לא באת להפגנה? למה לא נסעת לסבא? למה אתה מעדיף לנסח במקום לחבק?

ב־2:17, כששאריות הכוח של הטלפון קרצו לי “5%”, האור חזר. השדרה נדלקה כמו תיאטרון אחרי הפסקה. עוד לפני שהמסכים שבהו להיות שמים תכולים מדי, קיבלתי הודעה מאמא: “ראית את הסרטון ששיתפתי? זה על נפלאות האלוורה.” חייכתי. “אמא,” כתבתי לה, “ראיתי את האור.” שלחתי. ביטלתי. מחקתי. בסוף כתבתי: “החושך נפל והחושך קם. נדבר מחר?”

בבוקר ירדתי לסביח. קו של אנשים וכל אחד עם ה"טוב, תשים לי קצת חריף בכל זאת." מול הספסל ישבה נערה עם מחברת ספירלה, כתבה דבר־מה שנראה כבעל חשיבות עצומה, אולי מבחן, אולי שיר. קראתי את כותרת העמוד: “הבית האחרון.” המחשבה שיש בעולם מחברות ספירלה שבהן מישהו רושם: “הבית האחרון” – זה הספיק לי כדי להרגיש שהלב חוזר לנשום.

הלכתי לעבודתי בספרייה הקטנה של בית הספר. אני עוזר שם כמה שעות בשבוע. לפעמים מגיעים תלמידים שמבקשים “ספר על מלחמה שמישהו מת, אבל לא יותר מדי עצוב.” אני נותן להם ביאליק, לפעמים ברדיצ’בסקי, ובהיחבא גם המשורר שאני אוהב עכשיו. אני אומר להם: “תקראו בקול. לשפה לא נעים כשמבליעים אותה.” לא תמיד זה עובד. היום קיבלתי מכתב פנימי מהמזכירות: התחרות של בן־יהודה – מישהו מהצוות חושב להגיש ביחד, יצירה קולקטיבית בסגנון “תלמודי”. חייכתי: אפילו לזה יש כבר דוגמה זוכה. היה באוויר שובע קל של רעיון שהפך אופנה.

אחרי שסגרתי את הספרייה, נסעתי לבקר את סבא במוסד. סבא שלי היה שר ברגעים שהמדינה הייתה צריכה שרים, ואחר כך היה פועל פשוט כשהמדינה כבר לא ידעה מה לעשות איתו. הוא שוכב ועיניו עוקבות אחרי משחקי אור על התקרה. גם שם, סדקים כמו נהרות. “סבא,” אמרתי לו, “אתה יודע מה זה תורה שבלב?” הוא הנהן בלי להסתכל בי. “זה כשהאחות מלבישה אותי בלי להכאיב,” אמר. “זה כשאתה בא גם כשאין לך כוח.”

“ואיך כותבים את זה?” שאלתי.

“למה לכתוב?” אמר, “זה לא לטלפון.”

בדרך חזרה חשבתי שאולי המסה שלי צריכה להיכתב כמו מכתב שלא נשלח. לא כהצהרה ולא כאש־תמיד של מחשבות, אלא כסידור של חפצים בשקט. לכתוב ממקום מבולבל ולא להתבייש בזה. הרי גם אחד העם פתח בוידוי של אי־נחת: “לבו נוקפו.” כמה טוב למצוא אצל מי שנחשב שקול ומאוזן את ההודאה הזאת, שהלב מביא אותנו אל שולחן הכתיבה דווקא כשאין לנו תשובה.

באותו ערב באה קלרה שוב. הפעם הביאה עוגת גבינה עייפה ושקית של תפוחי אדמה. “אם תכתוב את האמת,” אמרה, “שמור מקום גם לשתיקות. הקוראים אוהבים מישהו שמניח להם להשלים.” ביקשתי שתספר לי על החושך של פעם. היא סיפרה על ילדות בעיר שחיים בה בלי חשמל, על לילה שבו איש אחד בא לדלת שלהם וביקש לחם. “אמא נתנה לו,” אמרה, “והוא לא אמר תודה, רק הביט לה בידיים עד שהן רעדו. למדתי מזה תודה יותר מכל מה שאמרו לי.”

כתבתי את כל זה במחברת. אחר כך מחקתי, אחר כך כתבתי שוב. הלב ביקש להחזיק שני קצוות: שהספרות תהיה שיחה עם המתים ועם החיים, ושלא תהיה נייר־דבק על שבריהם של אחרים. לילה נוסף ירד, והפעם החושך היה רק מה שנסגר לעיניי. כתבתי מכתב ל"ידיד נכבד". זה התחיל ככה:

* *ידיד נכבד,* *

איני יודע אם אתה קיים על אמת, או שאתה רק תירוץ ישן שירשתי מאיש שהאמין במילים יותר ממני. אם אתה קיים, אולי אתה שכן שקורא את המסה הזאת בעוד שנה־שנתיים ונאנח, אולי אתה נערה במחברת ספירלה שקוראת בקול רועד “הבית האחרון”. ואולי אתה אני־בעתיד, שמבקש שאכתוב לו משהו שיחזיק אותו בלילה הבא של הפסקת חשמל. אם כך, אכתוב לך את מה שאני עוד לא יודע לנסח, אבל מבקש לשאת: יש תורה שנכתבת באצבעות של אחרים על עור פניך, אתה נוגע במילים ורק אחר כך מבין שהן נגעו בך קודם.

כתבתי על אמא ועל האלוורה ועל הודעה שנשלחת ואז נמחקת כי אי אפשר לסמן וי על שיחה. כתבתי על סבא, על קלרה, על הפנס הכבד שלה. כתבתי על הגוש הזה שבגרון כשאתה קורא טקסט מן העבר והוא מכיר בך יותר טוב מרוב האנשים סביבך, ועל הבושה שלי כשאני מבין שהקלות של המסך בלילה מפילה אותי לשיחות שאין בהן לב.

ואז הקרע. הרי גם אני רוצה לנשוך, לא רק לדבר. רוצה לתקן משהו לא רק בחשמל של השכנים אלא בשפה שלי, שכל כך מהר נעשית צינית. יש רגעים שהמילים שלי נהיות כדורים ריקים. אני חושב על תלמיד שביקש “מלחמה שמישהו מת, אבל לא יותר מדי עצוב” – הוא לא אשם. יש בו תבונה של הישרדות. אבל אני לא רוצה לכתוב לו סיפור שעובד לפי זה. אני רוצה לכתוב לו מכתב שבו הוא יפגוש את עצמו עומד מעל מיטת סבו ואינו יודע מה לומר, ואז יבין שלפעמים * * אי־אפשר * * לומר, וזו התחלה של נאמנות ולא סופה.

ניסיתי לחדד: המסה אינה מאמר. היא גם לא סיפור. היא תרגיל בצניעות. אתה הולך אל נושאך ומודה שלא תכיל אותו כולו, ובכל זאת מנסה לגעת. אולי זו “שיחה נאה” במובן העמוק: לא בורחת מן הצרה, אלא מייצרת מקום שבו ודאותך מתקלפת. יש בה סכנה. היא מניחה לקוראת לא להסכים איתך, להחמיץ אותך, ללכת למטבח באמצע. היא סומכת עליה שתשלים את המסר.

בכל פעם שאחד העם מזכיר “לב”, אני רואה את כתב היד של אבא בסידור. לכתוב אמת זה לפעמים לכתוב כמו שהוא כתב: שתי מילים, בלי סימן קריאה, בלי תאריך. כשביקשתי ממנו לפרש הוא אמר: “אין מה לומר יותר מזה.” מי אני שאכביד על שתי המילים האלו בפרקים ותתי־סעיפים? ובכל זאת אני מוסיף: * * אל תשכח את הלב * * – זו פעולה. היא מתבצעת ברגעים הקטנים: להרים טלפון לאמא גם אם היא תדבר שעה על אלוורה, להישאר עם סבא גם כשהוא נרדם, להשיב לקלרה באור צהוב, לכתוב לקורא כאילו הוא קיים.

בסוף־הסוף, סגרתי את המחברת. בחוץ, אחד השכנים שרק לכלב שלו, שֵם פלילי לכלב עדין. מעלינו ירח פריזמה, מתעקש לעשות אור במקום שהשמש סירבה. חשבתי על המשפט המבליח של אחד העם, על ההבטחה הלא־מובטחת שדברים נחוצים מתרחשים לא תמיד באור הנכון ולא תמיד על הבמה הנכונה. המסה שלי לא תתקן מערכת חשמל עירונית, לא תכפה שיחה שלא נענית, לא תחזיר נעורים לסבא ולא תסביר לאבא ששתי מילים יכולות להיות בית. היא יכולה, לכל היותר, להיות תרגיל באהבה לשפה–באהבה שמזהה מה מחוץ לה ומה בתוכה, וממשיכה בכל זאת.

אני שולח את המכתב אליך, ידיד נכבד, בלי לדעת אם תענה. אולי אתה מרים גבה על הווידויים הקטנים, על הקיטש של אור־וחושך, על קלרה שנכנסת בדיוק בזמן כדי להאיר את “תורה שבלב” בעזרת פנס צהוב. אולי הכול מסודר מדי. אבל אני זוכר את בקשתה: “תשמור מקום לשתיקות.” אז אני עוצר כאן, משאיר בפנים מרווח לעוד פנס, לעוד סדק בתקרה שייראה פתאום כמו נהר, לעוד שתי מילים בעיפרון בשולי עמוד – כדי שמי שיקרא יוכל להוסיף את שלו.

ובינתיים, אם תבוא הפסקת חשמל נוספת, אני מבטיח לנסות דבר מה אחר: לפתוח חלון, לשבת עם השכנים על המדרגות, לדבר בשקט. להאמין שהמסה האמיתית מתרחשת כשאנחנו רואים זה את זה בלי פילטר, וכשגם הלב, לא רק הספרות, אינו זקוק עוד להצטדקות.

ואולי זו התורה שבלב שאני מסוגל לשאת: לדעת שבין “שיחות נאות” לבין “בעת צרה” אין חיץ אטום. שיש לילה שבו אתה מרים מכשיר ומחזיר אור לאישה זרה, ואז חוזר לשולחן וכותב, ונזהר שלא לשקר. שיש מסה שנכתבת לא כדי לנצח, אלא כדי לא להפסיד את מה שהלב כבר יודע.